הרצנו נ' פיליפסטל ואח'

1.לפניי תביעה קטנה על סך של 15,930 ₪ לחיוב הנתבעים בתשלום פיצוי לתובע בגובה דמי שכירות ותשלומים שוטפים של מושכר ברח' מרסל ינקו 3/12 בתל-אביב (להלן: "המושכר"), לתקופה של חודשיים.

תמצית טענות הצדדים

2.ביסוד התביעה עומדת טענת התובעת להפרת הנתבעת התחייבותם למתן הודעה מוקדמת על הפסקת השכירות עד ליום 15.07.14, על פי הסכם שכירות שבין התובעת לבין הנתבעים (צורף כנספח לכתב התביעה) וסעיף 14 לו.

3.תקופת השכירות של המושכר, על פי הסכם השכירות, הגיעה לכלל סיום ביום 31.08.2014. התובעת טוענת כי היה על הנתבעים להודיע 45 יום קודם לסיום תקופת השכירות כי אין להם כוונה להמשיך ולשכור את המושכר (קרי עד ליום 15.07.2014), בעוד שהנתבעים הודיעו על הפסקת השכירות רק ביום 15.08.2015. לטענת התובעת, חידוש השכירות האחרון נעשה במודע, כך שההודעה על הפסקתו תינתן לא יאוחר מיום 15.07.14, תקופה בה שוק ההשכרה פעיל. בשל איחור הנתבעים במתן ההודעה, טוענת התובעת כי שוק ההשכרה לא היה פעיל ולא עלה בידיה להשכיר את המושכר עד למועד הגשת התביעה. בגין כך תובעת התובעת פיצוי בגובה דמי השכירות החודשיים ותשלומים שוטפים בתקופת החודש בו לא ניתנה הודעה מוקדמת וכן בגין חודש נוסף בו נפגעו, לטענתה, סיכויי השכרת המושכר לאחרים.

4.הנתבעים טוענים מנגד כי הסכם השכירות אינו חוזה מתחדש, כי אם חוזה לשנה שהסתיים על ידם בתם התקופה הקבועה בו. הנתבעים, על פי הנטען, שכרו את המושכר מיום 15.08.2000 למשך שנה. בכל שנת שכירות, ביום הראשון של תחילת השכירות, נחתם הסכם שכירות חדש לשנה והתובעת העלתה את דמי השכירות, חד צדדית, במעמד החתימה. הנתבעים טוענים עוד כי הם לא קיבלו כל הודעה מהתובעת באשר לכוונותיה לגבי המשך השכרת המושכר, אף שעל פי סעיף 14 להסכם השכירות ההודעה צריכה הייתה להיות הדדית וכי הם הציעו לתובעת להמשיך ולשכור את המושכר חודש נוסף מתם השכירות. אולם התובעת סירבה.

5.הצדדים העידו בפניי וחידדו טענותיהם.

6.התובעת אישרה בעדותה כי הסכם השכירות הוכן על ידה, ואף שניסוח סעיף 14 להסכם אינו הטוב ביותר, על פניו, מניין 45 ימי ההודעה הוא 45 לפני תום החוזה. התובעת הבהירה כי הנתבעים התגוררו בדירה 4 שנים, וכל שנה היו חותמים על חוזה חדש. לדברי התובעת בעדותה, בכל אחת משנות השכירות, כשהיו נגמרים לתובעת השקים של הנתבעים ב-01.9 או ב-30.8, היא הייתה מצלצלת בעצמה לנתבעים אומרת שהחוזה עומד להסתיים, קובעים פגישה ומחדשים. במקרה זה, לדברי התובעת, טרם נגמרו לה השיקים ו- "לקחתי את זה מובן מאליו שהם נשארים בדירה כי כך היה קורה אם אני הייתי מבקשת לא להמשיך" (עמ' 1 שו' 18-19).

התובעת טענה בעדותה כי המושכר מיועד למשפחות ולא לסטודנטים כי היה חשוב מבחינתה לקבל הודעה 45 יום מראש, ולכן שינתה, לדבריה, את מועד תחילת השכירות ליום 1.9 במקום 15.8. התובעת אישרה כי השכירה את המושכר ביום 01.11.2014, אולם לא למשפחה אלא ליחידים, תמורת 8,000 ₪ לחודש. יותר מדמי השכירות שהנתבעים שילמו.

7.הנתבעת הבהירה בעדותה כי עקב מצוקה כספית אליה נקלעו היא והנתבע 1 נאלצו להפסיק את השכירות בתם תקופתה, וכי בשל בעיות אישיות ובעיקר בריאותיות, על רקע ניתוח שעברה אותה עת, לא הודיעה על כך לתובעת קודם ליום 15.08.2014. התובעת והנתבע חזרו והבהירו בעדותם כי היה על התובעת להודיע להם מראש. על פי עדות הנתבעת, התובעת הייתה מגיעה יומיים אחרי סיום תקופת השכירות, ומעלה את דמי השכירות ללא התראה ומכך חששו.

דיון והכרעה

8.ביסוד התביעה עומד הסכם השכירות מיום 01.09.2013 ופרשנות סעיף 14 להסכם השכירות הקובע בהא לישנא: "בתום תקופת החוזה, בהודעה מוקדמת של 45 יום, חייבים השוכר והמשכיר להודיע זה לזה על כוונותיהם לעתיד בנוגע להשכרת הדירה: האם הם מעוניינים בהמשך ההשכרה או לחלופין בהפסקתה".