ת"פ 20302-10-13

1.כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום בגין מעשה של פיטורי עובדת בהריון, בנסיבות העולות כדי עבירה על סעיפים 9א ו – 14(א)(6) לחוק עבודת נשים התשי"ד 1954.

הנאשמת מס' 1 היא החברה שהעסיקה את העובדת שפוטרה והנאשם מס' 2 מנהל ובעלים בחברה, והואשם מכוח היותו נואש משרה בחברה.

הנאשמים הודו והורשעו בביצוע העבירות מושא כתב האישום, והצדדים טענו לעונש והסמיכו את בית הדין ליתן את גזר הדין בהיעדר ולשגרו אליהם בדואר.

2.להלן תמצית טענותיה העיקריות של המאשימה לעניין העונש –

 א.חוק עבודת נשים הינו חוק בעל חשיבות ציבורית מן המעלה הראשונה.

פיטורי אישה בהריון מונע ממנה את הזכות לביטחון תעסוקתי בתקופה בה יקשה עליה למצוא עבודה אחרת.

ב.האינטרס הציבורי ושיקולי ההרתעה מחייבים הפיכת המעשה של פיטורי אישה בהריון לבלתי כדאיים בכל פרמטר.

ג.העונש המקסימלי בפניו ניצבת הנאשמת 1 הינה כפל הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין דהיינו 150,600 ₪, והעונש המקסימלי בפניו ניצב הנאשם הינו 75,300 ₪.

בנסיבות העניין מתבקשת השתת קנסות בשיעור שבין 20% ל- 40% מהקנסות המקסימליים.

בנוסף, עתרה המאשימה לחייב הנאשמים על התחייבות להימנע מביצוע עבירה על חוק עבודת נשים למשך 3 שנים ממועד מתן גזר הדין, בגובה מלוא הסכום הקבוע בחוק.

ד.הנאשמת מס' 1 הורשעה בעבר בעבירות בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה ובהליכים נוספים הנאכפים ע"י משרד הכלכלה.

3.להלן תמצית טענותיהם העיקריות של הנאשמים לעניין העונש -