ת"פ 1139-10 מ.י. משרד התמ"ת המחלקה המשפטית-עו"ז נ' ב.ר.ק שירותי אחזקה לבגדי עבודה מיוחדים ואח'

ביום 7.9.15 הורשעה הנאשמת 1 על פי הודאתה בעבירות של אי תשלום שכר מינימום לעובדת במשך ארבעה חודשים – יולי עד אוקטובר 2010 – עבירות לפי סעיפים 2(א) ו- 14 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987. הנאשם 2, מי שהיה בעליה של הנאשמת 1 והמנהלים באותה העת, הורשע אף הוא על פי הודאתו בכך שלא עשה כל שביכולתו למנוע את ביצוע העבירות, עבירה לפי סעיף 15 לחוק. טיעונים לעונש נשמעו בעל-פה מיד לאחר הכרעת הדין.

הטיעונים לעונש

ב"כ המאשימה הדגיש בטיעונו שעבירה של אי תשלום שכר מינימום הינה מהעבירות החמורות ביותר הקבועות בחוקי המגן, שכן אי תשלום שכר מינימום פוגע ביכולתו הבסיסית של עובד להתקיים ולהרוויח בכבוד. הוא ציין שבפסיקת בתי הדין נקבע שבמסגרת השיקולים לעונש יש להביא בחשבון את הצורך להרתיע מעסיקים אחרים מביצוע עבירות דומות, ובצד זה ליתן משקל לכך שמדובר בעבירה כלכלית שנכון להשית בגינה קנס מרתיע שיהווה לקח לעתיד עבור העבריין. הוא הוסיף שמדובר במקרה שלפנינו בארבע עבירות נפרדות – אחת לכל חודש שבה לא שולם שכר המינימום – וכן הגיש רשימת תיקים קודמים שבהם הושתו קנסות על הנאשמת 2, בין היתר בשל אי תשלום שכר מינימום. המאשימה לא ציינה מהו מתחם הקנס הראוי לשיטתה, והסתפקה אך בכך שביקשה להשית הן על הנאשמת והן על הנאשם קנסות בסך 30% מהקנס המירבי הקבוע בחוק לארבע עבירות. בהינתן שהקנס המירבי הינו 226,000 ₪ לעבירה אחת ו- 904,000 ₪ לארבע עבירות, היא ביקשה שהקנס שיוטל יהיה בשיעור של כ- 271,000 ₪, בנוסף להתחייבות בשיעור מלא להימנע מביצוע העבירה בה הורשעו.

הנאשם 2 טען מאז ומעולם הינו אזרח שומר חוק, שברורה לו אחריותו כמעסיק לתשלום שכר מינימום, והוא מעולם לא ביקש להתחמק מאחריות זו כמעסיק ואף לא במסגרת ההליך הפלילי. עם זאת, הנאשם בקש לקחת בחשבון שהובא בפניו מידע חסר ושגוי אודות המפעל כאשר הפך לשותף בחברה. הנאשם ביקש להקל עימו בגזירת עונשו שכן תקופה קצרה לאחר שנרכשה על ידי הנאשמת 1, המפעל נשרף והוא הפסיד ממון רב. המפעל בו העובדת הועסקה היה מפעל כביסה, שנסגר כבר לפני 8-9 שנים, וכיום הוא עובד שכיר בחברת שמירה בשכר שאינו גבוה בהרבה משכר המינימום. לאור כל זאת ביקש הנאשם שהקנס שיושת על הנאשמים יהיה נמוך ככל הניתן.

דיון והכרעה

סימן א'1 לחוק העונשין, התשל"ז-1997, שענייננו הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה, כפי שתוקן במסגרת תיקון מס' 113 לחוק זה, מגדיר את השלבים שעל בית המשפט לעבור טרם גזירת העונש. בשלב ראשון, יש לקבוע האם המדובר בהרשעה בעבירה אחת או בכמה עבירות. ככל שמדובר בכמה עבירות, יש לקבוע האם הן מהוות אירוע אחד או אירועים נפרדים. בשלב שני, יש לקבוע את מתחם הענישה ההולם את נסיבות ביצוע העבירה ובכך להתחשב בארבעה שיקולים: הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה; מידת הפגיעה בערך זה; מדיניות הענישה הנהוגה; והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. בשלב השלישי, יש לשקול את נסיבותיו האישיות של הנאשם כמו גם נסיבות אחרות שימצאו רלוונטיות שאינן קשורות בביצוע העבירה. רק שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור מצדיקים לסטות ממתחם הענישה (ע"פ 57160-01-14 מדינת ישראל נ' חדוות הורים (8.11.14) והאסמכתאות שם).

סעיף 40 יג (א) לחוק העונשין קובע כי ככל שהנאשם הורשע "בכמה עבירות המהוות אירוע אחד, יקבע מתחם עונש הולם... לאירוע כולו, ויגזור עונש כולל לכל העבירות בשל אותו אירוע". מאחר שהמדובר בעבירה של העסקת עובדת אחת בשכר הנופל מגובה שכר המינימום המלא משך ארבעה חודשים רצופים, הריני לקבוע שבמקרה שלפני המדובר ב"אירוע אחד" שמוצדק לקבוע בגינו מתחם ענישה אחד (עניין חדוות הורים, סעיפים 14-17 לפסק הדין).

אי תשלום שכר מינימום לעובד מהווה פגיעה בזכות קוגנטית הבאה להבטיח קיום מינימלי בכבוד. בבסיס חוק שכר מינימום עומדת תכלית סוציאלית הבאה להגן על החלש ובצידה סנקציה פלילית (בג"צ 3512/04 שזיפי נ' בית הדין הארצי לעבודה (29.12.04)); בג"צ 3444/05 אברמוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (14.6.05); ע"ע 1054/01טוילי נ' דהרי פד"ע לז 746 (2002)). עם זאת, ראוי לציין שהמאשימה לא מסרה כל מידע בנוגע לשכר ששולם בפועל לעובדת, ואין בפני כל מידע בנוגע לחומרת העבירה המתבטאת במידת החריגה של המעסיק משכר המינימום.