פס"ד בהתנגדות לצוואה

המנוח ערך צוואה בפני עדים, במסגרתה ציווה את כל רכושו לאחותו.

ביודעו כי הוא מול פני המוות, פנה המנוח לאחותו, והודיע לה שהוא מבקש "להעביר הכל" לבנו.

מתוך סערת רגשות, התקשרה האחות לאחד מעדי הקיום, והודיעה לו על בקשת המנוח.

בעקבות אותה השיחה הכין העד טיוטה של צוואה נוספת המשקפת את רצונו האחרון של המנוח, ונסע עם העד הנוסף לבית החולים ובידם מצלמה.

מצבו הרפואי של המנוח לא אפשר בירור רצונו. לפיכך, הביקור של העדים הסתיים ללא שדובר במהלכו על צוואת המנוח. לאחר כשבוע ימים, הלך המנוח לבית עולמו.

האחות עתרה לקיום הצוואה בעדים, ואילו אשת המנוח וילדיו מתנגדים לקיומה בטענה להשפעה בלתי הוגנת.

תמצית העובדות הצריכות לעניין:

1. המנוח הלך לבית עולמו ביום 02.05.22 כשהוא נשוי לנתבעת (להלן: "הנתבעת"). המנוח הותיר אחריו שלושה ילדים (הנתבעים 2-4, אשר לשם הנוחות ייקראו בשמותיהם הפרטיים).

2. מערכת היחסים של המנוח והנתבעת ידעה קשיים לא מועטים, ובשנת 2018 עזבה הנתבעת את בית המגורים המשותף, לאחר שלטענתה ספגה אלימות מילולית ופיזית.

3. בחודש אפריל 2021 אובחן המנוח כחולה סרטן וכבר באותו החודש, ביום 16.4.21, ערך המנוח צוואה בעדים אשר הופקדה אצל רשם הירושות ביום 10.5.21. במסגרת הצוואה, ציווה המנוח את כלל רכושו לאחותו – התובעת.

4. ההליכים בין בני הזוג נוהלו בבד"ר. חרף רצונה של הנתבעת בגירושין המנוח סירב לתת לנתבעת גט. עם ההידרדרות במצבו הרפואי, כשלושה חודשים לפני שנפטר, הגיעו בני הזוג להסכם ממון שהסדיר את המחלוקות הרכושיות ביניהם, ללא הסדרת הגט. ההסכם אושר בבד"ר ביום 6.3.22.

5. אין חולק כי ילדיהם של בני הזוג, אשר תיארו חיים מורכבים בבית ההורים, תמכו בכך שהוריהם יתגרשו, מהלך אשר נתפס ע"י המנוח כתמיכה באימם וכהפניית עורף לאביהם.

6. ביום 24.07.22 ניתן צו לקיום צוואת המנוח ע"י הרשם לענייני ירושה, לאחר שהתנגדותם לקיום הצוואה נדחתה מטעמים טכניים (בשל אי צירוף תצהיר – ר' הודעת הרשם מיום 23.11.22).

7. מייד עם קבלת צו הקיום, פעלה התובעת להעברת כספי המנוח לחשבון בנק ייעודי שפתחה וביום 26.7.22 אף העבירה את מחצית זכויותיו בדירת המגורים המשותפת, על שמה.

8. ביום 23.08.22 הגישו אשת המנוח וילדיו תובענה לביטול צו קיום הצוואה בטענה להשפעה בלתי הוגנת.

9. הנתבעים צרפו לכתב התביעה (נספח ז'), מכתב שכתב המנוח בכתב ידו, במסגרתו ביקש מאחותו לשלם סכומי כסף שונים למספר אנשים, ביניהם העדים לצוואה. המנוח הסביר במכתב מדוע נישל את ילדיו.

10. התובענה לביטול הצוואה מכוח סעיף 72 לחוק הירושה, התשכ"ב-1962, הועברה לבית המשפט.

11. ביום 1.1.23 הגישה אשת המנוח בקשה למינוי מנהל עיזבון אשר נדחתה בהחלטה מנומקת מיום 15.3.23 (ת"ע 3309-01-23).

12. ביום 20.9.23 התקיים דיון בתובענה לביטול צו קיום הצוואה, במהלכו העידו עדי הקיום לצוואה – הרב ט' והרב ב"ג, שני הטוענים הרבניים שייצגו את המנוח בהליכים בבד"ר.

13. במהלך עדותו של הרב ב"ג, העיד כי ימים ספורים לפני מותו של המנוח, התקשרה אליו התובעת כשהיא נשמעת במצוקה, והודיעה לו שהמנוח מבקש "להעביר הכל לבנו מ'". בעקבות אותה השיחה פנה הרב ב"ג לרב ט', הכין טיוטה של צוואה נוספת המשקפת את רצונו האחרון של המנוח, ושניהם נסעו לבית החולים שם היה המנוח מאושפז, ובידם מצלמה.

14. המנוח לא היה לבד באותו הביקור, ומצבו הרפואי לא אפשר בירור רצונו. בנסיבות אלה הביקור של העדים הסתיים ללא שדובר במהלכו על צוואת המנוח, ולאחר כשבוע ימים, הלך המנוח לבית עולמו.

15. על רקע הדברים שנשמעו בדיון, הוסכם כי צו הקיום יבוטל ותוגש התנגדות בהליך מתאים, אשר תידון לגופה (ר' החלטה מיום 6.11.23 ופס"ד מיום 15.11.23 במסגרתו בוטל צו קיום הצוואה).

16. בהעדר יכולת להביא את הצדדים להסכמות (חרף נסיונות לא מבוטלים של המותב), התיקים נקבעו להוכחות. לאחר שני דיוני הוכחות והגשת סיכומי הצדדים, בשלה העת להכרעה.

     

    תמצית טענות הצדדים:

17. לטענת המתנגדים יש לבטל את הצוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת, מעורבות בעריכת הצוואה ומשמדובר בצוואה לטובת עדים, וכן נוכח רצונו של המנוח לשנות את הצוואה ולהוריש לבנו מ' (הנתבע 3) את עזבונו.

18. לטענתם הצוואה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת, בהיותו מבודד ממשפחתו ותלוי באופן מוחלט בתובעת ובעלה "שפרסה את חסותה" על המנוח והפכה להיות "כל עולמו", תוך שהפעילה עליו שליטה אדוקה ממועד הקרע מאשתו בשנת 2018 ואף שימשה כמטפלת שלו בשכר מטעם חברת מט"ב החל מ- 5/21.

19. עוד טענו המתנגדים כי יש לבטל את הצוואה מחמת מעורבותה הישירה של התובעת בעריכתה, מעורבות שכללה הפקדת הצוואה, הסעת המנוח לרשם הירושות לשם הפקדתה ותשלום האגרה הכרוכה בכך.

20. בנוסף נטען כי האופן בו נהגה התובעת במטרה למנוע את שינוי צוואת המנוח והעברת הרכוש לבנו מ', בניגוד לרצונו של המנוח על ערש דווי, מעידה על מעורבותו בעריכת הצוואה.

21. עוד לטענתם ,יש לבטל את הצוואה משבמכתב שמצאו בבית המנוח שצורף לצוואה, ביקש המנוח להעניק כספים לעדי הצוואה ולפיכך עדי הצוואה הופכים להיות נהנים מהצוואה.

22. התובעת מצידה לא הכחישה את עצם קיום השיחה עם הרב ב"ג, אך הכחישה את פרשנותו לדברים שנאמרו. לטענתה מדובר בניסיון למרק את מצפונם של הנתבעים בניסיון להכות על חטא על התנהגותם המחפירה כלפיו, וכי המנוח מעולם לא סלח לנתבעים ולא ביקש לשנות את צוואתו.

23. לגירסתה של התובעת (שנטענה בתגובה להתנגדות), המנוח יצר בעיניה רושם לפיו מינה אותה כאחראית לקיים את הצוואה, אולם לאחר שהתרשמה שהיחסים עם אשתו והילדים "התחממו" פנתה לעורך הצוואה וביקשה ממנו לבדוק עם המנוח אם הוא מעוניין שבנו יהא אחראי על קיום הצוואה.

24. בסיכומים נטען כי הטענה לפיה המנוח ביקש לשנות את דעתו מהווה הרחבת חזית פסולה, וביהמ"ש מנוע מלדון בטענה זו.

25. עוד נטען כי בהתאם לסע' 36 לחוק הירושה ביטול צוואה ייעשה רק אם המנוח הצביע במפורש על רצונו לשנות את צוואתו, ובענייננו לא הוצגה הבעת רצון ישירה של המנוח לשנות את הצוואה. להיפך, המנוח מעולם לא אמר לתובעת שהוא רוצה לשנות את הצוואה והתובעת מעולם לא אמרה לעורך הצוואה שהמנוח ביקש להוריש רכושו לבנו מ', בנוסף עד הקיום השני העיד כי השניים פגשו את המנוח אולם הוא לא אמר להם דבר בעניין זה.

26. התובעת הכחישה מכל וכל את הטענה לפיה לה ולבעלה חלק בעריכת הצוואה. לטענתה לא ידעו על תוכן הצוואה ונחשפה לתוכן הצוואה לראשונה רק לאחר שקיבלה את הצוואה מרשם הירושות. לטענתה בשבעה נודע לה מאחותה שהיא היורשת היחידה והנתבעים שהתנגדו לתוצאה זו, ניסו להגיע עימה להבנות, הציעו לה סך של 240,000 ₪ מהעיזבון עבור טיפולה במנוח אולם היא סירבה להצעה. התובעת אישרה שהיא ובעלה הסיעו את המנוח לרשם הירושות לשם הפקדת הצוואה, אולם לא ידעו על תוכנה, והיא שילמה את האגרה מאחר שהמנוח לא החזיק בכרטיס אשראי והשיב לה את מלוא הסכום במזומן.

27. עוד נטען כי העזרה שקיבל המנוח מהתובעת ובעלה בתקופה שלאחר חתימת הצוואה, חיזקה את רצונו בכוונתו שתירש אותו.

28. התובעת התכחשה לטענה לפיה ניסתה לבודד את המנוח ממשפחתו, לטענתה ילדיו היו "על הנייר" בלבד, שנאו את אביהם, זנחו אותו, תפסו את הצד של אימם בסכסוך שבין ההורים והותירו אותו בגפו משך כל התקופה מאז מועד הפרידה מאשתו ועד סמוך לפטירתו, אז חזרו להיות עימו בקשר רצוף כחודשיים בלבד לפני פטירתו, לאחר שהבינו כי נוכח התנהגותם אין בכוונת המנוח להוריש להם את רכושו.

29. לעומתם, התובעת ובעלה היו כל עולמו של המנוח, טיפלו בו וסעדו אותו במסירות אין קץ, ולמעשה הגיונה של הצוואה עולה בקנה אחד עם מציאות חייו של המנוח ומשקפת את רצונו לנשל את ילדיו בשל התנהגותם המחפירה כלפיו.

30. התובעת הוסיפה כי אין מדובר בצוואה לטובת עדים, לטענתה המכתבים שמצאו הילדים אינם בבחינת צוואה ואינם מהווים חלק ממנה, אלא מדובר בהנחיה בלתי מחייבת לתובעת להעביר כספים לאנשים שעשו עימו חסד וביקש להכיר להם תודה.

     

    נטל ההוכחה:

31. כידוע, עומדת לכל צוואה "חזקת כשרות" הקבועה בהוראות סעיף 25 לחוק הירושה. סדר הבאת הראיות, אינו נבחן ע"פ הוראת תקנה 21(א)(1) לתקנות הירושה, אלא בהתאם לכללים בדבר נטלים וחזקות החלים בדיני ירושה (שוחט, פינברג ופלומין דיני ירושה ועזבון (2014), עמ' 191). בהתאם להלכה הפסוקה, צוואה שעל פניה נתמלאו בה כל הדרישות הצורניות, חזקה שהיא תקפה, ועל הטוען לפסלותה - הראייה.

32. הצוואה בענייננו עומדת על פניה בכל הדרישות הצורניות של צוואה בעדים, על פי סעיף 20 לחוק הירושה. הצוואה נערכה בכתב, יש בה תאריך, יש בה הצהרה של המצווה, יש בה חתימה של המצווה וכן חתימה של שני עדים.

33. בהתאם להלכה הפסוקה, צוואה שמתקיימות בה כל הדרישות הצורניות על פי הדין, עומדת לה חזקת כשרותה, והנטל להוכיח, כי היא בטלה, מוטל על המתנגד לקיומה (ר' ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נ"ח (3) 873; ע"א 130/79 עוזרי נ' עוזרי פ"ד ל"ג (2) 346; ת"ע 41494-06-16 ט.ח.א נ' ז.א (11.02.2018) וההפניות שם).

34. באשר להשפעה בלתי הוגנת, הכלל הוא שנטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת על המצווה מוטל על הטוען לקיומה (ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג (1) 772, 778) "ולא די בהוכחת חשש בלבד להשפעה זו" (ע"א 53/88 מנלה נ' ברונדווין, פ"ד מו(1), 48, 50).

35. בשל המשקל המכריע שיש לקביעה על מי מוטל נטל ההוכחה, יש לבחון בחינה מדוקדקת אם הנסיבות, כפי שהוכחו בראיות, מצדיקות העברת נטל ההוכחה מהמתנגד לקיום הצוואה למי שמבקש לקיימה. בחינה זו מחייבת את בית המשפט לעמוד על ההבחנה בין נסיבות חיצוניות המצביעות על השפעה לגיטימית וטבעית על רצונו של המצווה לבין נסיבות שעל פניהן מקימות חשש להשפעה פסולה הפוגעת ברצונו החופשי של המצווה, שיש בה כדי להביא לביטול הצוואה. ע"א 2500/93 יעל שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, נ(3) 338 (1996). בע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר ואח', פ"ד לא(1) 372, 378), עמד בית המשפט על הגדרת הנסיבות המעבירות את נטל ההוכחה, ונקבע כי "כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החפשי והבלתי-תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לאמר שעשייה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי-הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר". כלומר, במקרה כזה חובת ההוכחה על אי-קיומה של השפעה בלתי-הוגנת עוברת אל שכמו של המבקש לקיים את המעשה או הפעולה.

36. בענייננו, מדובר בצוואה בעדים אשר לא נפל בה כל פגם פורמלי. לפיכך, חזקה על הצוואה שצוואת אמת היא ועל הנתבעים מוטל נטל השכנוע להוכיח התקיימות הפגם הנטען בהתנגדותם, ואשר מצומצם, כאמור, לעילת ההשפעה הבלתי הוגנת. כמו כן, על הנתבעים מוטל נטל הבאת הראיות להוכחת עילת התנגדותם (ש' שוחט, פגמים בצוואות 2016, בעמ' 182-187). במקרה זה אין בהתרחשות שארעה כשבוע ימים לפני פטירת המנוח כדי להפוך את נטל ההוכחה.

     

    השפעה בלתי הוגנת:

     

37. בהתאם לפסיקה, ההשפעה הבלתי הוגנת הינה אחד מאותם פגמים שיש בהם כדי להביא לפסלות צוואה. קיומה של השפעה בלתי הוגנת שוללת למעשה את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח באופן שתוכנה של הצוואה, לא מהווה ביטוי לרצונו של המנוח, אלא לרצונו של המשפיע (ת"ע 5428-06-14 עזבון המנוחה א' י' ז"ל נ' י' י' (22.02.2016) וההפניות הרבות שם).

38. ההבדל בין השפעה לגיטימית לבין השפעה בלתי הוגנת הוא לעתים מעורפל ולא ניתן לתחימה חד-משמעית. הוא נמצא בתחום קביעה ערכית נורמאטיבית וקשור במהותה של הגינות, ע"פ מושגים של מוסר אישי וחברתי (ע"א 4902/91 גודמן ואח' נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות על שם הרב שלמה מוסאיוף זצ"ל בירושלים, פ"ד מט (2) 441). המשמעות הינה כי מעבר להוכחת קיומה של השפעה ברמה העובדתית, על בית המשפט להשתכנע מנסיבותיה של אותה השפעה בקיומו של מרכיב בלתי הוגן שיש בה וכי הצוואה היתה פועל יוצא של אותו מרכיב. יודגש כי חשש לקיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת והעלאת סברות וחשדות בעלמא תוך הסתמכות כאמור על העובדה שנושלו יורשים לטובת זוכים אחרים, אין בהם כדי להביא לבטלותה של הצוואה מטעם זה (ע"א 53/88 בעניין מנלה הנ"ל).

39. בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב (2) 813 פרט כב' השופט מצא את מבחני המשנה שיש בהם כדי לסייע לבית המשפט לקבוע אם בעת כתיבת צוואתו היה המצווה נתון להשפעה בלתי הוגנת: מבחן התלות והעצמאות, מבחן התלות והסיוע, קשרי המצווה עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה.

40. הודגש כי בתלות, כשלעצמה, אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה "לא התלות היא העיקר, אלא ההסתברות שהתלות שללה את רצונו החופשי של המצווה".

41. בהתקיים המאפיינים של המבחנים האמורים במקרה נתון, מוקמת חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. חזקה זו מעבירה את נטל הבאת הראיות על שכמו של מבקש הקיום לסתור את אותה חזקה תוך שלילת קיומם של אותם מאפיינים שהקימו את החזקה או תוך שלילת קיומה של "אי ההגינות" בהשפעה חרף קיומם של אותם מאפיינים.

42. ואולם, נטל השכנוע מוטל כל כולו על שכמו של המתנגד והוא שצריך לשכנע את בית המשפט שהמצווה עשה את צוואתו שלא מתוך רצון חופשי אלא מחמת השפעה בלתי הוגנת, והוא זה שחייב לעמוד בנטל זה גם אם כשל מבקש הקיום ב'הבאת ראיותיו לסתור', נטל שעבר אליו עם הקמתה של החזקה (דנ"א 1516/95, בעמ' 845).

43. כן נקבע כי לצורך הכרה בקיומה של השפעה בלתי הוגנת אין הכרח כי יתקיימו כל המבחנים שפורטו לעיל. למעשה, די בקיומם של חלק מהמבחנים האמורים כדי להצביע על קיומה של השפעה כאמור ובמקביל רשאי בית המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו.

44. בבע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני (6.5.15) נקבע כי ראוי לבחון את סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת כמכלול. אמנם הנטל להוכיח עילת פסלות זו רובץ על המבקש את פסלות הצוואה אולם לא פעם הראיות הן נסיבתיות. לעיתים "חוטים שונים" של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית – יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים קיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת העולה כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה. מדובר במבחן דינאמי ורחב קשת החיים.

45. אקדים אחרית לראשית, ואומר כי לאחר עיון במכלול כתבי הטענות ולאחר עיון בתצהירים, ושמיעת עדויות הצדדים ועדי הקיום, שוכנעתי כי למרות מספר קשיים ועיקרם, קשיים בגירסת התובעת, יחסי התלות של המנוח בתובעת לצד המחלוקות שהיו לו עם אשתו וילדיו, בבחינת מכלול הראיות לא שוכנעתי בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת בעריכת הצוואה, אף אם זו נכתבה בעידנא דריתחא, כאשר המנוח חש כי ילדיו התומכים בגירושיו מאימם, נוקטים צד בסכסוך בין הוריהם, מפנים לו עורף ובוחרים לתמוך באימם. שוכנעתי כי במעמד החתימה על הצוואה – זה היה רצונו של המנוח, ורצון זה עולה בקנה אחד עם נסיבות חייו.

     

    יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה:

     

    מבחן התלות והעצמאות:

46. מאחר ש"תלות" ועצמאות" הינם שני מושגים הופכיים, מדובר במבחן של מידה, ובמסגרתו על בית המשפט לבחון האם המצווה, בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, היה עצמאי הן מהבחינה השכלית-הכרתית והן מהבחינה הפיזית, ועד כמה היה עצמאי. ככל שהמצווה היה עצמאי יותר באותה תקופה מכל אחת משתי הבחינות האמורות תתחזק הנטייה לשלול את קיומה של תלות המצווה בנהנה ולהיפך. הדגש הוא על העצמאות השכלית-הכרתית. ייתכן שעצמאותו מבחינה שכלית-הכרתית תחפה על תלותו הפיזית ותוביל למסקנה כי חוסר העצמאות או התלות הפיזית לא גרע כלל מעצמאותו.

47. ממכלול הראיות שלפניי אין עוררין כי המנוח היה עצמאי הן מבחינה שכלית הכרתית והן מבחינה פיזית במועד החתימה על הצוואה. כפי שיובהר להלן:

48. אשר לעצמאותו הפיזית, הנתבעת אישרה בעדותה כי לאורך התקופה בה חלה (לאחר שחתם על הצוואה) המנוח התנהל באופן עצמאי, הלך לבד לבית הכנסת, ביקר את אחיו, נהג עצמאית במכוניתו, פגש את ילדיו, את אשתו והגיע לדיונים בבית הדין הרבני (עמ' 99 ש' 31 ואילך).

49. בחג הפסח האחרון (המנוח נפטר כזכורנ ביום 2.5.22), המנוח קנה לאשתו טבעת, עובדה אותה בחר להסתיר מעיני אחותו התובעת (ר' עדות הנתבעת בעמ' 102 ש' ,11-17, עדות התובעת בעמ' 43 ש' 8, וכן ר' עדות הרב ב"ג בעמ' 13 ש' 28 ).

50. המנוח הביע עמדתו בצורה נחרצת בבד"ר, סרב לגרש את אישתו למרות סנקציות של בד"ר, ולמרות שילדיו הפצירו בו "לשחרר" את האם, המנוח כפי שעולה מעדות הטוענים הרבניים, לא יכול היה להכיל את הסטטוס של פרוד או גרוש דבר המעיד על עצמאות מחשבתית, ואף הנתבעת הסבירה שרצתה להתגרש, אולם המנוח התעקש על שלום בית, וההסכם בסופו של דבר אליו הגיעו זמן קצר לפני שנפטר לא כלל גט "אין גט כי הוא רצה ללכת מהעולם לא כ... כאלמן לא כגרוש ולא פרוד (עמ' 86- ש' 9 ואילך). גם י' העיד כי אחיו לא קיבל את הביטוי לא פרודה ולא גרושה (עמ' 23 ש' 21-30).

51. ואכן, ביום 6.3.22 , כחודשיים לפני פטירתו, חתם המנוח על הסכם ממון (נספח 2 לכתב ההתנגדות עמ' 19-23), שאושר בדיון בו השתתף המנוח בבד"ר (נספח 3 עמ' 25-27), והשיב לשאלות בית הדין. ההסכם לא כלל כאמור הסכמה לגט, אולם הסדיר את כלל ההתחשבנות הכלכלית בין בני הזוג הכל בשל רצונו הברור של המנוח.

52. גם לשיטתה של הנתבעת, המנוח ניסה להבריח ממנה כספים לאחר חתימתה הצוואה, לדבריה נודע לה מגיסו של המנוח, כי המנוח ביקש ממנו להפקיד בחשבונו כספים בסך של 5 מיליון ₪ "כי הוא הסתיר ממני הוא לא רצה לתת לי כסף כמה מגיע לי" (עמ' 110 ש' 5) בעוד שלה הסכים לתת במסגרת הסכם הממון רק חצי מיליון ש"ח, הגיס לא הסכים להפקיד והמנוח אמר לו שהוא יסתדר (עמ' 110 ש' 19 ואילך). אמנם טענה זו לא הוכחה ואינה בליבת המחלוקת, אך יש בה כדי להעיד על כך שאף לשיטתה של הנתבעת, במועדים הרלבנטיים המנוח התנהל וחשב באופן עצמאי.

53. זאת ועוד: מעבר לצוואה, כתב המנוח לתובעת, מכתב בכתב ידו. המכתב אינו נושא תאריך אולם צורפו לתיק הן טיוטת המכתב שנכתבה על גבי חשבונית של "פלג הגליל" מיום 19.4.21 והן את המכתב, שניהם בכתב ידו של המנוח, בו הסביר באופן ברור ומפורט, מדוע בחר שלא להוריש את רכושו לילדיו (למעט סך של 20,000 ₪ לבנו מ'), ופרט במכתב הנחיות ברורות לתובעת בנוגע לתשלום סכומי כסף לגורמים שונים. במכתב אף ציין במפורש לא להודיע לאף אחד שהוא נפטר אלא רק לאחר שהתובעת תקח את הצוואה מביתו. מכתב זה מעיד כאלף עדים על חדות מחשבתו ועל עצמאותו המחשבתית בכל הנוגע למה ייעשה ברכושו לאחר מותו במועד עריכת הצוואה.

54. לסיכום נקודה זו, עולה כי במועד החתימה על הצוואה, המנוח תפקד באופן עצמאי ללא תלות באחר, לא מבחינה פיזית ולא מבחינה קוגניטיבית.

55. בנסיבות אלה הגם שלא הוכח חוסר עצמאותו של המנוח, אעבור לבחינת מבחן התלות והסיוע, נוכח נסיבותיו הייחודיות של המקרה, והסיוע לו נזקק המנוח מהתובעת.

     

    מבחן התלות והסיוע:

56. כאשר מתברר שהמצווה לא היה עצמאי ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו. אם היה זה הנהנה אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה (דנ"א 1516/95 בעמ' 828).

57. בהתאם לפסיקה, סיועו של אדם אחד עלול להעמיד את המצווה במצב של תלות מוחלטת באדם המסייע לו. לפיכך, במסגרת מבחן משנה זה יש לבחון האם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו או שהמצווה הסתייע גם באחרים. הדעת נותנת, שכאשר אנשים אחרים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת התלות של המצווה בכל אחד מהם היא מטבע הדברים קטנה יותר ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להיות פתח להשפעה בלתי הוגנת (ת"ע 5428-06-14 עזבון המנוחה א' י' ז"ל נ' י' י' (22.02.2016) וההפניות שם).

58. לטענת המתנגדים, התובעת היתה כרוכה סביב צווארו של המנוח ושימשה כמטפלת שלו בתשלום מטעם חברת מט"ב, טיפול שנעשה ממניעים כלכלים גרידא.

59. אין ספק שהתובעת ובעלה תמכו במנוח מאז עזבה הנתבעת את בית המגורים (בשנת 2018), והוא נותר בגפו.

60. התובעת אישרה בעדותה כי החל ממאי 21' קיבלה תשלום עבור הטיפול במנוח מטעם חב' מט"ב, אם כי לטענתה היה זה רצונו של המנוח. לדבריה כשהוסבר לו שהוא זכאי למטפלת במעמד השיחה עם העובדת הסוציאלית, בה נכחו שתי אחיות נוספות וביתו של המנוח "הוא אמר לה אני לא רוצה שום מטפלת, אם כן זה רק היא" ולמרות שהיא לא רצתה להתחייב, המנוח התעקש ועמד על כך שרק היא, תטפל בו "הוא אמר לי פלונית אני אומר לך אם לא את, אף אחד אחר לא ייכנס אלי". גרסתה זו של התובעת נתמכת בעדותה של הנתבעת (עמ' 96 ש' 14-26).

61. התובעת אישרה שהיא ובעלה נשאו לבדם בכל מטלות הסיוע למנוח- רכשו עבורות תרופות, ערכו עבורו קניות, הסיעו אותו נסיעות מחוץ לעיר, התובעת בישלה עבורו, בעלה ישן עימו וליווה אותו לשירותים אם כי לטענתה המנוח לא רצה אף אחד מלבדם בביתו, והתנגד להכניס עובד זר מטעמים הלכתיים "שאסור שגוי יבשל לאדם יהודי, אז הוא לא היה שותה ממנו ולא היה אוכל ממנו ולא היה מכניס אותו בכלל הבית" (עמ' 34 ש' 33 ואילך). טענה זו עולה בקנה אחד עם עדותה של הבת י' בהליך ביטול הצוואה, לפיה המנוח לא התארח בביתם כי הם "פחות דתיים בשבילו" (ר' פרו' הדיון מיום 20.9.23 עמ' 17 ש' 24 ואילך).

62. לדבריה הטיפול שלה ושל בעלה, נעשו מתוך חסד ואהבה, על אף שלעתים הדבר גבה מהם מחיר אישי ובריאותי (עמ' 35 ש' 20 ואילך). בעלה של התובעת אישר את הדברים וציין כי היו דברים שהמנוח התעקש שרק הוא יעשה כשהוא היה עימו, למרות שסבל מפריצת דיסק, מאחר שהמנוח שמר נגיעה מטעמי דת "מבחינתי אני טיפלתי בו והוא הרגיש אלי קרוב מאוד, זה מה שהוא רצה, זה מה שאני עשיתי" (עמ' 22 ש' 33-34).

63. הנתבעים טענו כי מניעיה של התובעת היו שלא להכניס גורמים אחרים למערכת היחסים עם המנוח, גם במחירים כבדים על מנת להמשיך ולשלוט על המנוח. טענה זו קשה לקבל, על רקע טענותיהם של הנתבעים עצמם, לפיהן המנוח היה אדם עם קווי אופי נוקשים שקשה לרצותו, והרושם שנוצר ממכלול העדויות הוא שלאחר הפירוד הפיזי מאישתו והקושי של המנוח עם גישתם של הילדים שלשיטתו תמכו באימם והיפנו לו עורף, הוא ראה בתובעת ובבעלה כאנשים עליהם הוא יכול לסמוך, ולקבל מהם סיוע, כשהוא מסרב לקבלו מזרים. אין פסול בכך שביקש שהתובעת שממילא סייעה לו, תהיה זו שתוגדר במט"ב כמטפלת שלו, על רקע סירובו לקבל סיוע מאדם זר.

     

64. מ' נשאל כיצד באה לידי ביטוי ההשפעה של התובעת על המנוח ומתשובתו עולה כי הכוונה מעבר לאירוח המנוח בשבתות "כל הזמן באה אליו, קרקרה סביבו, דיברה איתו" (עמ' 40 ש' 25-33) לקחה אותו לטיולים (עמ' 42 ש' 6). אף התובעת אישרה כי בשבתות המנוח התארח בביתם, וכשהיא לא היתה דאגה שביתה תבשל למנוח "זה כלל שגם אם אני לא הייתי בבית בשבת, שזה נמנע ממני המון בגלל שהוא היה איתנו, אז נתתי לבת שלי הוראות, תבשל לו, תביא לו, תכין לו, תעשה הכל בשבילו... " והוסיפה כי התמיכה שלה במנוח משמעה "להיות איתו, לתמוך בו במה שהוא צריך, הכל, הכל, הכל" (עמ' 44 ש' 3 ואילך).

     

65. אין ספק כי התובעת פרסה חסותה על המנוח, ודאגה לכל צרכיו, ואף להגדרתה בתצהיר היא בעלה וילדיו "היו כל עולמו", יחד עם זאת מאחר שאף אחרים עידו כי אירחו את המנוח ודאגו לו (ר' בפרק הדן בקשרי המצווה עם אחרים), ספק אם די בסיוע במקרה הספציפי של המנוח, כדי להוכיח השפעה בלתי הוגנת בעריכת הצוואה.

     

66. בתמצית ייאמר בהקשר זה, כי הנתבעים הודו בעצמם כי היו עם המנוח בקשר בתקופת מחלתו, באו לבקרו בביתו בבית החולים ואף הדגישו כי המנוח ניהל את הקשר מולם ישירות, מ' אישר ששוחח עם המנוח מדי יום (עמ' 43 ש' 31) וליווה את האב לחלק מהטיפולים בביה"ח (עמ' 25 ש' 20-30), הנתבעת סיפרה שבתקופת המחלה ישנה מספר פעמים בביתם (עמ' 93 ש' 12) ניקתה ובישלה למנוח (עמ' 93 ש' 17), כשהמנוח אושפז התובעת יצרה עימה קשר וביקשה לנסוע יחד עימה לבקרו בביה"ח (עמ' 96 ש' 31-33).

67. י', שעובדת בבית החולים, סיפרה עד כמה היתה מעורבות במצבו ובטיפולו. לאחר שבשנת 2020 המנוח התחיל להרגיש לא טוב, היא התקרבה אליו, ביקרה אותו כשהגיע לבדיקות בביה"ח, היתה מעורבת בטיפול ולחצה עליו להמשיך להיבדק . כן העידה שהיתה עימו כשבישרו לו שהמצב חמור, היא זו ששוחחה עם הרופאה, מאחר שהכירה באופן אישי את הרופאים במסגרת עבודתה בביה"ח, ואף היתה עם המנוח בשישה מתוך 12 או 15 טיפולים שקיבל (עמ' 72-75 לפרוט').

68. ממכלול העדויות עולה כי המנוח בחר לקבל את עיקר העזרה מאחותו, וביקש שתשמש כמטפלת מטעם מט"ב ואמנם בתקופת מחלתו נזקק לעזרתה ולעזרת בעלה, אולם יש לזכור כי הצוואה נערכה מייד לאחר שגילה שהוא חולה, ובתקופה זו לא הוכחה תלות בתובעת. מכל מקום בתקופה זו ואף לאחריה, התנהל באופן עצמאי, קיבל החלטות אשר לתנאי ההסכם בבד"ר ואף התייצב לדיונים בבד"ר.

69. לסיכום נקודה זו - הסיוע שהעניקה התובעת למנוח אשר היה אמנם אינטנסיבי ומקיף, ויש בו כדי להעיד על כך שהמנוח סמך על אחותו, ביקש את עזרתה והיה זקוק לה, אולם אין בו כדי להוכיח תלות מוחלטת באופן המעלה חשש לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, ושלילת רצונו החופשי של המנוח בעת עריכת הצוואה.

     

     

    מבחן קשרי המצווה עם האחרים:

70. במסגרת מבחן משנה זה, נבחנת שאלת בידודו של המנוח כחלק משאלת התלות. ככל שיתברר, כי בתקופה הרלבנטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה בדבר תלותו של המצווה בנהנה ללא קשר לגורם או לסיבה שהביאו לבידודו. עצם הבידוד של המצווה מן העולם יש בו כדי להגביר את תלותו בנהנה (דנ"א 1516/95 בעמ' 829).

71. המתנגדים ניסו לטעון כי התובעת מנעה מהם להגיע לבקר את המנוח, יחד עם זאת, מכלול הראיות שהובאו בפני, לרבות מצידם של הנתבעים, מעידות על תמונת מצב שונה. לציין כי כפי שיוסבר בהמשך, באופן כללי הרושם שנוצר הוא כי מערכת היחסים של המנוח עם בני משפחתו לא היתה יציבה לאורך השנים. כך באופן כללי וכך אף בתקופה בה חלה המנוח.

72. אמנם בשבתות התארח המנוח אצל התובעת, אולם המנוח הגיע לאירועים משפחתיים ובכללם החתונה של מ', והנתבעים היו עימו בקשר. י' העידה כי בעיקר ביקרה אותו כשהגיע לביה"ח במסגרת עבודתה, צ' העיד כי לא הגיע לבקר את אביו אולם הסיבה לכך לא היתה נעוצה בתובעת, אלא במקום מגוריו המרוחק. מ' הסביר כי היה מאוד עסוק כאיש צבא ואישתו היתה בהריון באותה תקופה. בתקופה שלאחר עריכת הצוואה, בחודשים האחרונים לפני פטירתו יחסו של המנוח עם אשתו וילדיו התחממו והמנוח התארח פעם אחת בפסח האחרון אצל בנו צ' בחג הראשון ואצל אשתו בחג השני (ר' עדותו של י' בעמ' 22 ש' 2 , עדותו של צ' בפרו' הדיון מיום 20.9.23 בהליך ביטול הצוואה, בעמ' 23 ש' 30-33, ועדותה של י' שם, בעמ' 18 ש' 3) ופעם אחת ילדיו הגיעו לבקרו בביתו (ר' עדותה של י' בהליך ביטול הצוואה, עמ' 17 ש' 30). המנוח התארח בשבתות ובחגים אצל התובעת, ואצל אחיו י', ואף התארח בפסח האחרון כשבועיים לפניפטירתו אצל בנו צ' עם אישתו (ר' עדותו של האח י' בעמ' 21 ש' 12-16, עדותה של י' בעמ' 75 ש' 15 ו-32 ועדותה של הנתבעת בעמ' 104 ש' 12-20).

73. עוד עולה כי המנוח התארח אצל אחיו בשבתות ובחגים (בעיקר אצל האח י'), ואחיו נהגו לבקר אותו במפגשים משפחתיים שהתקיימו גם בביתה של התובעת.

74. האח י' העיד כי מאפריל 21 (המועד בו התברר כי המנוח חולה בסרטן) עד מאי 22 (מועד הפטירה), נפגש עם המנוח מספר רב של פעמים, אירח אותו מספר רב של פעמים לרבות בשבתות (עמ' 21 ש' 30 ואילך). לדבריו, בשנה האחרונה המנוח ביקש ממנו "לבקש אישור" מהתובעת כאשר הזמין אותו להתארח בשבת: "רק בשנה האחרונה כשהייתי צריך להגיד לו בוא אלי לשבת, תעשה טובה תרים טלפון לפלונית תקבל ממנה אישור.... הייתי צוחק, מה זה לקבל מפלונית אישור? מה, מה הקטע? למה אני צריך לקבל מפלונית אישור, מה אתה ילד בן 18" (עמ' 22 ש' 6-10). בהמשך אישר האח כי שוחח עם פלונית ובסופו של דבר המנוח כן הגיע אליו יחד עם זאת, לא הבין את הצורך בקבלת אישור ממנה: "התקשרתי לפלונית והתחלתי לצחוק לה, המנוח אמר לי לבקש ממך רשות... היא התחילה לצחוק בצד השני. אני זוכר, אני זוכר את הסיטואציה פעמיים שתי טלפונים כאלה היו , שתי טלפונים" (עמ' 34 ש' 26 ואילך). אין ספק כי אמירות אלה צורמות. יחד עם זאת, ספק אם ניתן לייחס להן שליטה "דה פקטו" של התובעת בסדר יומו של המנוח או שמא מדובר בביטוי ששיקף מציאות בה המנוח היה מתארח מדי שבת בבית התובעת, ושניהם הרגישו מחוייבים לסידור זה.

     

75. מעדותה של הבת י', עלה כי המנוח נמנע מלהתארח אצלה בשבתות בתירוצים שונים (קשה לו לטפס במדרגות, בכי הילדים מפריע לו - עמ' 75 ש' 14 ואילך)), מכל מקום, לא ניתן לייחס הסתייגויות אלה של המנוח להתארח אצל בתו, לשליטתה של התובעת במנוח, אף אם לטענתה של י' הדבר נבע מחשש מהתובעת: "למה לא ביקש אישור מי'? למה רק מפלונית צריך לבקש אישור? כי אבא חשש מפלונית".

76. גם בהליך ביטול הצוואה י' העידה "הוא לא היה אוהב להזמין, הוא לא אהב בלאגן ושבאים אליו הביתה. באנו אליו פעם אחת ואנחנו ארגנו הכל" (פרוט' הדיון מיום 20.9.23 עמ' 17 ש' 25 ואילך), ואף מ' העיד בהליך ביטול הצוואה שלמנוח היה קשה להתארח אצלו בתקופה בה חלה.

77. מ' אישר כי שוחח עם המנוח מדי יום ויכול היה להגיע לבקרו ככל שרצה (עמ' 43 ש' 28-37) גם אם לא הרגיש חופשי בנוכחותם של התובעת ובעלה: "... אני חושב שבן בא לאבא הוא צריך להרגיש חופשי אבל הרגשתי אני באופן אישי שהייתי אצל אבא שלי שהם היו שם, לא הרגשתי חופשי" (עמ' 44 ש' 18-19), מכל מקום אישר שהתובעת לא מנעה ממנו להגיע לאביו (עמ' 45 ש' 1 ואילך). בהליך ביטול הצוואה העיד כי נהג לבקר את אביו כל שבועיים וכן עשה אצלו שבתות, שוחח עמו מדי יום, וציין כי הגיע ללוות את האב לטיפולים בביה"ח ככל הניתן מבחינתו "ברגע שיכולתי כן. אני איש צבא ובסיווג גבוה מאוד , אני לא יכול להגיע לכל טיפול גם כשאשתי היתה בהריון לא יכולתי להגיע. מתי שקיבלתי אישור מהמפקדים הגעתי איתו לטיפולים" (עמ' 25 ש' 20-30)". עוד יצויין כי אביו השתתף בחתונתו.

78. גם צ' אישר בעדותו שהתובעת לא מנעה מהמנוח להיות עימם בקשר (עמ' 56 ש' 20 ואילך) בעדותו בהליך ביטול צו הקיום, סיפר כי בתקופת המחלה לא התלווה אליו לטיפולים משום שמתגורר בדרום הארץ והוא אב לששה ילדים, אולם שמר עימו על קשר טלפוני, וכאשר פעם אחת כשביקר את אביו במהלך שירות המילואים, המנוח מאוד התרגש מכך (ר' פרוט' דיון מיום 20.9.23 עמ' 23 ש' 13 ואילך).

79. אף הנתבעת טענה כי התובעת "הרחיקה היא לא נתנה לאף אחד להתקרב" (עמ' 101 ש' 21) אולם בהמשך אישרה שהתובעת לא מנעה ממנה להגיע לבית המשותף, לנקות, לסדר, לבשל ולדאוג לצרכיו של המנוח, ואת החג הפסח האחרון חגג איתה בביתו של צ' (עמ' 104-106).

     

80. הנתבעים טענו כי התובעת תמיד היתה נוכחת לצידו של המנוח, אולם לא ניתן לומר כי נוכחותה האינטנסיבית של התובעת בתקופת מחלתו של המנוח, מהווה השפעה בלתי הוגנת ששללה את רצונו החופשי של המנוח. שוב, יוזכר כי, הצוואה נערכה בסמוך לשלב גילוי המחלה. בכל הנוגע לאישור או תיאום עם התובעת בנוגע לאירוח בשבתות ובחגים כשהמנוח נהג להתארח אצלה באופן קבוע, אף אם מעלה חוסר נוחות מסויים, לא ניתן לומר כי הדבר עולה כדי בידודו של המנוח, במובן של מבחן המשנה להשפעה בלתי הוגנת. כאמור בסופו של יום הודו הנתבעים כי הם ובני משפחה נוספים היו עימו בקשר, וביקרו אותו.

81. יסוד אי ההגינות שבהשפעה נלמד מנסיבות הפעלתה של ההשפעה. בידודו של המצווה וניתוקו מאחרים, כמבחן משנה למבחן התלות והסיוע מגבירים את התלות של המצווה בנהנה וצובעים את נסיבות ההפעלה של ההשפעה בצבעים של אי הגינות (עמ"ש 36529-11-10 ב.ש.מ נ' ש.מ (28.02.2012). במקרה זה, לא ניתן לראות במנוח כמי שבודד מסביבתו או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, אם כן מבחן זה לא יכול לסייע למתנגדים בהוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

     

    נסיבות עריכת הצוואה

     

82. מעדותם של הרב ב"ג והרב ט', ששימשו כעדי הקיום לצוואה, עולה כי אלה הכירו היטב את המנוח, את רצונותיו ואת הלך רוחו, בין היתר, משום שכאמור שימשו כטוענים רבניים וייצגו את המנוח בהליכים בבד"ר. העדים אישרו כי המנוח חתם בפניהם על הצוואה, וכי היא שיקפה את רצונו החופשי ואת גמירות דעתו. המנוח היה צלול בדעתו וכשיר, והוראות הצוואה נכתבו בהתאם לרצונו החופשי של המנוח וללא כפייה. וכן אישרו שהתובעת ובעלה לא היו נוכחים בעת עריכתה ולא במעמד החתימה. ר' עדות הרב ב"ג ( עמ' 7 ש' 1-11) ובהליך ביטול צו הקיום (פרוט' מיום 20.9.23 עמ' 29 ש' 13-18). אף הרב ט' העיד דברים דומים והוסיף שלצד עריכת הצוואה חתם המנוח על הסכם הממון לכן לא יעלה על הדעת לטעון שלא היה צלול או שהצוואה לא היתה על דעתו (עמ' 12 ש' 17-27).

83. הרב ב"ג ציין בעדותו הליך ביטול צו הקיום, כי הצוואה הוכנה מראש, לפי רצון המנוח, טרם חתימתה, והם הביאו אותה עימם לבית הכנסת, שם חתם המנוח על הצוואה. הרב הסביר כי החתימה על הצוואה ביום שישי לא נבעה מלחץ, אלא משום ש"זה בוקר זמן נוח" (עמ' 28 ש' 17-23).

     

84. עדותם של עורכי הצוואה היתה קוהירנטית, מהימנה, ועולה בקנה אחד עם מכלול הראיות בתיק. יודגש כי אין מדובר בהיכרות נקודתית בין עורך הצוואה לבין המנוח אלא בהיכרות עמוקה וממושכת של ייצוג המנוח בבד"ר, במהלכה נחשפו היטב להלך רוחו, תחושותיו, רצונותיו ובקשותיו.

     

    מעורבות בעריכת הצוואה:

     

85. בהתאם לסעיף 35 לחוק הירושה, הוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה, היה עד לעשייתה או לקח חלק בעשייתה – בטלה. יחד עם זאת, בהתאם לפסיקה, "אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו" (דנ"א 1516/95 עמ' 829).

86. במקרה זה רק בשלב הסיכומים (פרק ה' בסיכומי הנתבעים) נטענה מעורבות בעריכת הצוואה כעילה עצמאית לביטול הצוואה בהתאם לסעיף 35 לחוק, כאשר בהתנגדות נטענה הטענה כחלק ממבחן המשנה לבחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת בהתאם לסעיף 30 (א) לחוק.

87. מכל מקום דין הטענה למעורבות בעריכת הצוואה להידחות:

88. ביסוד סעיף 35 לחוק הירושה, מונחת חזקה חלוטה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. בפסיקה נמצאה אבחנה בפרשנות אשר ניתנה לחלופות השונות שבסעיף 35 לחוק. בעוד שהביטוי "מי שערך את הצוואה" פורש באופן דווקני ומצמצם כמתייחס לתהליך העריכה הלשונית של המסמך ויצירתה תוך שנקבע כי פעולות הזוכה, ככל שהיו קודם לעריכת הצוואה או לאחר עריכת הצוואה, לא יפלו בגדרו, הרי שהביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" פורש באופן רחב, באופן המתייחס גם על השלבים שקדמו לתחילת הליך ניסוח המסמך. כך, נקבע, כי גם מי שנטל חלק בהכנה ובתכנון של הצוואה יכול וייחשב כמי שנטל חלק באופן אחר בעריכתה. כן נקבע כי הביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" של הצוואה הינו ביטוי גמיש המתמלא תוכן על פי נסיבות המקרה והמבחן – אם פלוני לקח חלק בעריכת הצוואה אם לאו – הוא, בסופו של דבר, מבחן השכל הישר. השאלה האם הזוכה נטל חלק בעריכת הצוואה, תיבחן לפי מידת המעורבות וחומרתה. ככל שהמעורבות והפעילות של הנהנה כבדה יותר, גסה יותר, עמוקה יותר – תיפסל הצוואה. הצטברותם של אירועים וזיקות שכל אחד מהם כשלעצמו אין בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, עשויה ליצור את אותה מעורבות בעריכת הצוואה שיש בה כדי לפסלה (ת"ע 5428-06-14 וההפניות הרבות שם).

89. אשר למעורבותה של התובעת: לטענת המתנגדים, התובעת ובעלה הסיעו את המנוח למשרדי הרשם בנצרת להפקיד את הצוואה, ושילמה את אגרת ההפקדה בכרטיס האשראי שלה. טענות אלה לא הוכחשו ע"י התובעת ובעלה, שהסבירו כי המנוח לא יכול היה לשלם במזומן לכן ביקש שהתובעת תשלם עבורו בכרטיס האשראי שלה (עדות בעלה של התובעת - עמ' 23 ש' 23 ואילך), גם הנתבעת אישרה כי המנוח לא החזיק כרטיס אשראי וכשנזקק לאשראי ביקש מאחד מילדיו (עמ' 121 ש' 1-9). יחד עם זאת, אין בפעולות אלה כשלעצמן כדי להוכיח מעורבות בעריכת הצוואה.

90. עוד טענו הנתבעים כי לתובעת היה קשר עם הרב ב"ג בטרם עריכת הצוואה והיא אף אירחה בביתה את עורכי הצוואה. לא מצאתי כי יש ממש בטענות אלה. התובעת ובעלה אישרו בעדותם כי אכן היתה התקשרות נקודתית בין בעלה של התובעת לרב ב"ג בעניין החזרת הרישיון של המנוח ללא כל קשר לצוואה (ר' עדות התובעת בעמ' 40 ש' 3-11 ועדותו של בעלה בעמ' 31 ש'32-34). מעדותם של עורכי הצוואה עולה כי ביקרו בביתה של התובעת כאשר המנוח היה שם, ע"מ להחתים אותו על טפסים הנוגעים להליך בבד"ר. מכל מקום ניכר כי עורכי הצוואה אובייקטיביים, אשר פעלו תוך מחוייבות למנוח, ולו בלבד, ולא קיימו כל קשר אישי מיוחד עם התובעת באופן המעלה חשש כי היתה להיכרות זו קשר לתוכנה של הצוואה.

91. צוואה המזכה את מי שהיה עד לעשייתה: לטענת המתנגדים במכתב שהשאיר המנוח, ביקש להעניק 5000 ₪ לכל אחד מהעדים, לפיכך, מדובר בצוואה המזכה את מי שהיה עד לעשייתה וככזו - בטלה . טענה זו אין לקבל.

92. עדי הצוואה הבהירו בעדותם כי ידעו אמנם שהמנוח התכוון להשאיר הוראות לתובעת אך הבהירו כי לא הכירו את המכתב ותוכנו ורק בדיעבד ידעו אודות הכספים שציווה המנוח (ר' עדות הרב ב"ג עמ' 9 ש' 4 ואילך, וכן עדות הרב ט' שהבהיר שנודע לו על המכתב רק לאחר שילדיו של המנוח מצאו את המכתב עם הצוואה, הם פנו אליו כשהם נסערים מתוצאות הצוואה וביקשו לבדוק עימו האם ידע על ההוראות שהשאיר המנוח במכתב (עמ' 13 ש' 19 ואילך).

93. לא ניתן לראות במכתבו של המנוח בו הוא מנחה את התובעת להעביר סכומי כסף שונים למספר גורמים ביניהם הטוענים הרבניים כצוואה שמזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה. הוראות מנחילות אלה לא נכללו בצוואה, עורכי הצוואה לא ידעו כלל על המכתב, ויש לראות במכתב כהבעת רצון של המנוח כלפי התובעת, עליה סמך כי תממש את רצונו. לציין כי הטוענים הרבניים ליוו את המנוח תקופה ארוכה, נרקמה ביניהם מערכת יחסים אישית שכן נחשפו לבדידותו, ארחו אותו בשבתות, וביקרו אותו בבית החולים. אף הנתבעת עצמה העידה כי למנוח היה חשוב לתת להם סכום מסויים "כי הוא היה בכיוון של הדת והוא מאוד העריך את הרבנים האלה" (עמ' 111 ש' 2). מכל מקום אין בסכום הסמלי שביקש להעביר לכל אחד מהם במכתב, שהוא חיצוני לצוואה, ככזה המקים חזקה חלוטה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, במיוחד כאשר הזוכה בצוואה הינה התובעת.

     

94. לסיכום נקודה זו: בעת החתימה על הצוואה המנוח היה עצמאי, חתם על הצוואה מרצונו החופשי, כשהתובעת ובעלה לא נכחו במועד החתימה על הצוואה. אף אם הסיעו את המנוח להפקדת הצוואה ושילמו בכרטיס אשראי עבור ההפקדה, בשלב המהותי של עריכת הצוואה לא היתה מעורבות של התובעת, כאשר המתנגדים עצמם העידו שבעלה של התובעת נהג להסיע את המנוח לנסיעות מחוץ לעיר, וכי המנוח לא החזיק בכרטיס אשראי. בהקשר זה יוטעם כי הפסיקה התייחסה לשלבים המכריעים של עשיית הצוואה בהם הנהנה לא היה מעורב, כאשר נדחו טענות למעורבות בעריכת הצוואה, חרף פעלתנות קודמת אצל המצווה. ר' הפסיקה שצוטטה בע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה (3) 101, וע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה ואח', נה(3) 837 (2001)).

     

    שאלת הגיונה של הצוואה:

95. על פי מבחן זה, על מנת לקבוע האם הצוואה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה, יש לבחון האם הצוואה סבירה על פי הבנת השופט את הגיונו של המצווה. השופט יוכל לבחון זאת באמצעות הראיות המובאות לפניו. "מן הראיות הבאות לפני בית-המשפט, במסגרת הדיון בתוקפה של הצוואה, קרוב שתצטייר בפניו תמונת חייו של המצווה עובר לכתיבת הצוואה, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו; ויעלה בידו לבדוק אם הצוואה, מנקודת מבטו המשוערת של המצווה, נראית לכאורה הגיונית. תשובה חיובית לשאלה זו תחזק את ההערכה כי הצוואה משקפת את רצון המצווה... מנגד, כאשר תוכן הצוואה נראה בלתי סביר, יש מקום לבדוק היטב את כשרות הצוואה..." (דנ"א 1516/95 , בעמ' 844).

96. עוד טרם החתימה על הצוואה, ממכלול העדויות עולה תמונה של חיי נישואין קשים ומערכת יחסים מורכבת בין המנוח לילדיו: למעשה אף בעלה של התובעת הגדיר את המנוח כ" בן אדם קשה". הנתבעת סיפרה כי חייה עם המנוח "היה עליה וירידה והיה גם מילולית היה המון אלימות... זה כל משפט ראשון ושני זה היה משפט עם אלימות , אי אפשר היה לדבר איתו...בסוף זה גם היה פיזית" (עמ' 90מ ש' 26 ואילך). בפרוטוקול הדיון מיום 20.9.23, העידה י': "אני 26 שנים גרתי בבית הזה, החיים שלנו עם אבא היו מאוד מאוד מאוד קשים, להסתדר איתו כל התקופות שהסתדרנו איתו מגיע לנו צל"ש בלי לפגוע בכבודו, גם כשאמא עזבה את הבית תמיד כיבדנו אותו. היו תקופות יותר והיו תקופות פחות... משפט הגירושין היה מאוד ארוך, בין הדיונים ראינו את הקושי שהוא העמיד על אמא , עוד ועוד קשיים , ניסינו לבוא אליו ולהסביר לו ולנסות להגיע להסכם ביניהם כי הם ההורים שלנו, שניהם חשובים לנו, תמיד כיבדנו אותו". ובהמשך – "אבא היה לוקח את כל המשכורת שלא אמא מפקיד לחשבון המשותף ולא היה נותן לה למשוך כסף. אמא כשעזבה את הבית היא פחדה , לא יכלה להוסיף עוד עוף אחד , היה אסור לה, הוא היה רב איתה על זה, לי נתנו מכות אגרופים כששברתי בקבוק יין ביום שישי על מה אתה מדבר בכלל? זה החיים שלנו פלונית, את יודעת מה החיים שלנו". בהליך ההתנגדות סיפרה על מציאות קשה של אלימות כלכלית "החיים עם אבא היו חיים קשים בכל הצורה, זה לא חיים של אבא ובת, אבא וילדים , בעל ואישה.... ידענו שיש המון כסף כי זה כסף שנילקח מאתנו בתור ילדים לא נהנו מהחיים שלנו בתור ילדים. לא אימא נהנתה בתור אישה נשואה היא הייתה עובדת מאוד קשה, הכסף הזה מעולם לא היה שלה לא הייתה גישה אף פעם לאף חשבון כי אם הייתה צריכה ללכת לאירוע היא צריכה לשאול אותו האם להכין צ'ק" (עמ' 62 ש' 21 ואילך). צ' סיפר כי היו תקופות בהן לא דיבר עם אביו וכי היחסים ביניהם לא היו טובים "לצערי אני לא, זה לא משהו שהוא לא ידוע, החיים שלנו היו עליות וירידות במיוחד אני עם אבא והרבה פעמים היה מצבים שאבא היה כועס עליי וזה יכול להגיע למצב שלא היינו מדברים תקופה ארוכה ואחרי זה חוזרים, ככה היה חלק מהחיים לצערי הרב... , זה היה ככה גם שאבא ואמא היו חיים, גם שהייתי בתור ילד ככה חיינו לצערי הרב זה היה הדרך, וגם חמותך היא יודעת, היא יודעת את זה היא הייתה שכנה שלנו" (עמ' 52). אחיו של המנוח, י', סיפר כי מערכת היחסים בבית היתה קשה, וכי המנוח היה אדם לא קל מבחינת ניהול הבית ועם אשתו (עמ' 23-24), וכי דיבר על ליבו של אחיו שישחרר את אישתו ויתן לה גט.

97. מעיון בצוואה לא ניתן לומר שתוכנה בלתי סביר. נהפוך הוא. הצוואה משקפת בדיוק את תחושותיו הקשות של המנוח שסירב להתגרש מהנתבעת, חרף רצונה בכך, כאשר פירש את עמדת ילדיו שתמכו בגירושין, כהפניית עורף לאביהם מולידם. לצד זאת, ראה המנוח בתובעת כמי שתומכת בו, מסייעת לו מטפלת בו ועליה הוא סמך.

98. המכתב שהותיר המנוח בכתב ידו, בו ביטא המנוח את אשר על ליבו, לא מותיר צל של ספק אשר לכעס, התסכול ומפח הנפש שחווה מילדיו באותה עת. וכך כתב המנוח "לצערי אני עושה את כל זה בצער רב גדול לאחר שהם הביאו את זה על עצמם, עקב הזלזול והיחס שקיבלתי מהם בצורה הכי מחפירה ואת יודעת זאת על אף שלא עשיתי שום דבר רע אלא להפך אך בכל זאת כאבא שירא שמים אני מוחל וסולח להם וחשבון שלהם עם בורא עולם שבאחד מעשרת הדיברות כתוב כבד את אביך ואת אימך והם עשו הפוך".

99. הרב ב"ג, העיד כי באותה תקופה המנוח היה פגוע מהילדים שלו מההליכים ברבני, ילדיו תפסו את הצד של האם, ולא היו מגיעים לבקר אותו וההחלטה שלא לא להוריש לילדיו היתה תוצאה של הנתק: " ללא ספק הוא היה פגוע וזה שהוא לא נתן להם את הרכוש, אז זה גם היה איזשהו תוצאה של זה שהוא היה נתק, היה בהתחלה נתק גדול... כאילו שהם מבינים אותו כאלו את הצד שלו וכאילו שהם שותפים כאילו להאשמות שלה בבית הדין הרבני שהם שותפים כאילו לכל מה שכביכול מעלילים על ואומרים עליו שהוא כזה והוא כזה והם לא תורמים לשלום בית" (עמ' 10 ש' 30 ואילך). לצד זאת, הסביר כי המנוח ביטא בפניו את הערכתו הרבה למסירות של התובעת (עמ' 12 ש'4-20).

100. הרב ט', העיד כי באותה תקופה המנוח היה פגוע מילדיו, בעיקר ממהלך בו נקטו שני הבנים, כשהגישו לבד"ר מכתב התומך באימם: "היה פעם שהוא, פעם או פעמיים שהוא בכה שהוא הזכיר את צ' שכאילו כמה שאני עושה לו וכאילו הוא עושה נגדי, היה את המכתב שהם שלחו לבית הדין זה... מ' וצ' אני חושב ... המכתב כביכול היה נגד המנוח...שכאילו פוגע באשתו ודברים כאלה...המנוח לא כל כך היה מגלה רגשות, אבל הוא לקח את זה קשה מאיך שאני ראיתי את הדברים" (עמ' 15 ש' 25 ואילך). לדבריו המנוח היה פגוע מי', שעבדה באותה עת בביה"ח ולטענתו המנוח התלונן שהיא לא באה לבקרו (עמ' 16 ש' 35 ואילך).

101. אמנם הרב ב"ג בעדותו (עמ' 10 ש' 30 ואילך) סיפר כי בהמשך הוא עודד אותו לשמור על קשר עם ילדיו וכי הקשרים עם בני המשפח התחממו, אולם מדובר בשלבים שלאחר עריכת הצוואה: "זאת אומרת בהתחלה היה ממש נתק ולאט-לאט הקשר התחיל יותר, אני גם עודדתי את זה שכן יהיה קשר ולנסות להפריד בין הדברים כי בסופו של דבר אני חוץ ממייצג כמו שאמרתי אני גם חבר וגם רוצה שיהיה טוב לכולם אז כן עודדתי אותו לשמור על הקשר והקשר התחזק לאט-לאט וזה היה קצת, קצת יותר תקין. יותר עם מ' אני זוכר. זאת אומרת שהוא היה בא אלי לשבת לאכול בערב אז הייתי מלווה אותו חצי דרך ומ' היה מגיע לחצי דרך השני כדי ללוות אותו , אז זה כבר התקדמות הוא הלך, התחיל ללכת לבריתות שלהם וללכת לאירועים".

102. אף אחיו של המנוח, י' העיד "כנראה זה מה שהוא הרגיש באותו רגע שהוא כתב את הצוואה... כנראה שהוא הרגיש שהילדים לא מגיע להם מחלק בצוואה כמו שאתה אמרת שאולי הם תפסו צד" (עמ' 35 ש' 21-25), בעיקר לגבי הבן הגדול, צ', כאב לו שלקח את הצד של האמא (עמ' 24 ש' 17-23) לגבי הבן הקטן מ', הוא מאוד אהב אותו (עמ' 24 ש' 24). גם י' העידה "כשאבא שלי כתב את הצוואה הוא ראה לנגד עיניו כמה דברים, אחד נכון בתקופה הזאת לא היינו בקשר זה היה 4 שנים שכאילו היינו און אוף" ובהמשך - "אבא שלי ראה נגד עיניו זה שהוא צריך עזרה , הוא צריך שמישהו יהיה שם, הוא ראה מבחינתו פלונית אני חושבת שאני ... פלונית הייתה שם מבחינת זה שיש לה אינטרס" (עמ' 68 ש' 26 ואילך). גם מ' אישר בעדותו, כי המניע לנישול ילדיו מהצוואה היה כעסו של המנוח עליהם באותו זמן (עמ' 39 ש' 19).

      

103. לסיכום נקודה זו: הוכח כי הוראות הצוואה עולות בקנה אחד עם סיפור חייו של המנוח באותה עת ועם סיפור חיי המשפחה.

      

      

104. לסיכום : בטלות צוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת אינה דבר של מה בכך. במקרה שלפניי, למרות קשיים בהתנהלותה של התובעת כלפי המנוח באופן בו פרסה עליו את חסותה, לא הונחה בפני תשתית ראייתית במידה הנדרשת להוכחת השפעה בלתי הוגנת או להקמתה של החזקה לקומה של השפעה כאמור. ממכלול הראיות שוכנעתי שהצוואה משקפת את רצונו האמיתי והבלתי תלוי של המנוח במועד עריכתה. ולא מצאתי שתוכנה או נסיבות עריכתה מלמדים על השפעה בלתי הוגנת של מי מהתובעים עליו.

      

     המסקנה כי לא הוכחה קיומה של השפעה בלתי הוגנת במועד עריכת הצוואה, לא מסיימת את הדיון.

      

      

      

      

     כשבוע ימים לפני פטירתו, אירע אירוע דרמטי: מעדויות הצדדים עולה כי כשבוע ימים לפני מותו, ביודעו כי הוא מול פני המוות, פנה המנוח לאחותו, ואמר לה שהוא "רוצה להעביר הכל למ'". מייד לאחר שהתרחשה השיחה, התקשרה התובעת לרב ב"ג, ושיתפה אותו בתוכנה.

     הצדדים אינם חולקים על עצם קיומה של אותה השיחה, בין התובעת לרב ב"ג, אם כי חלוקים על תוכנה: בעוד התובעת טענה בהליכי ההתנגדות שהיא ביקשה מהרב לבדוק אם יש אפשרות שמ' ינהל את העיזבון, טוען העד לצוואה כי התובעת הבינה היטב כי בכוונת המנוח לשנות את צוואתו ולהוריש את כל עזבונו לבנו מ'. הנתבעים מטבע הדברים מצדדים בגירסת העד.

     האם ניתן לראות במהלך זה כביטול צוואת המנוח?

     בשאלה נכבדה זו אדון להלן:

      

     ביטול צוואה

105. סעיף 36 לחוק הירושה, מגדיר את אפשרות המצווה לביטול צוואתו, וזו לשון הסעיף:

      

     "36.

     • המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה.

     •  צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת".

        

106. על-פי הוראת סעיף 36 לחוק, ישנן שלוש דרכים לביטול צוואה: ביטול במפורש, השמדה ועריכת צוואה חדשה. ביטול צוואה במפורש יכול שייעשה באחת מארבע הצורות לעשיית צוואה הקבועות בסעיפים 19, 20, 22, 23 לחוק. אכן: "עקביותם הפנימית של דיני הירושה מחייבת קיומן של ערובות פרוצדוראליות דומות בנוגע לביטול צוואה, 'כדי להבטיח אמיתות מעשה הביטול וגמירות דעתו של המבטל'... ולמטרה זו נועדה ההוראה המצויה בסעיף 36(א) רישא הנ"ל" ... על צורות אלה מוסיף הסעיף וקובע שתי צורות ביטול נוספות: ביטול משתמע על דרך של עריכת צוואה חדשה וביטול על דרך השמדה של הצוואה" (כב' השופטת עדנה ארבל בדנ"א 7818-00 י' אהרן נ' אמנון אהרוני, פ"ד נט(6) 653, 22.3.2005 (להלן: עניין אהרן)).

107. לא חייבת להיות התאמה בין הצורה שבה נעשתה הצוואה ובין הצורה שבה בוטלה (ר' שאול שוחט "פגמים בצוואות" מהד' שלישית ע' 341 – 349).

      

     ריפוי פגמים בהליך ביטול צוואה:

108. עניין אהרן הנ"ל, הינו פסק הדין המנחה בסוגיית פגמים שנפלו בהליכי ביטול צוואה. באותו עניין נדון מקרה בו ערכו המנוחים צוואות הדדיות, ובהמשך חתמו על תצהירים בפני עו"ד, בהם ביטלו את צוואותיהם וביקשו שעיזבונם יחולק בין כל ילדיהם על-פי דין. השאלה שהתעוררה בדיון הנוסף הינה אם הצהרת מצווה על ביטול צוואתו שנעשתה בתצהיר בפני עד אחד בלבד, נכנסת בגדר "ביטול מפורש" של הצוואה שנעשה כדין, ואם ניתן לרפא פגם זה וליתן תוקף לביטול הצוואה. בית המשפט העליון במסגרת הדיון הנוסף, הכשיר בדעת רוב של ארבעה שופטים כנגד שלושה את הפגם הצורני, וכפועל יוצא מכך הכיר בביטול הצוואה (דעת הרוב ניתנה מפיה של השופטת ע' ארבל, בהסכמת הנשיא א' ברק, השופטת ד' ביניש והשופטת א' פרוקצ'יה).

      

109. דיני הצוואות מכילים בתוכם מתח בין השאיפה לקיים את רצון המת, לבין הרצון לשמור על המסגרת הצורנית לביטוי אותו רצון. בשל קיומו של מתח זה, לצד דרישת המחוקק לעמידה בדרישות צורניות לשם יצירתה או ביטולה של צוואה, קיימת הכרה בכך שהקפדה נוקשה מדי על התקיימותן של הדרישות הצורניות עלולה להביא לעתים לאי-קיום רצונו של המת. לצורך התמודדות עם אותם המקרים הכיר המחוקק, במסגרת סעיף 25 לחוק, באפשרות לקיים צוואה על אף קיומו של פגם בדרישות הצורניות( בע"מ 11116/08פלוני נ' אלמוני (5.7.2012)).

      

110. אם כן, ביטול צוואה הנגוע בפגם, ניתן להכיר בתוקפו תוך הפעלת סעיף 25 לחוק הירושה, המגדיר את אפשרות קיום הצוואה על אף פגם או חסר בצורתה:

      

     "25(א) התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט, לפי העניין, ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.

     (ב) בסעיף זה "מרכיבי היסוד בצוואה" הם:

     1. ...

     2. ...

     3. ...

     4. בצוואה בעל פה כאמור בסעיף 23 – הצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות".

      

111. בנוסחו הקודם של החוק נדרש כתנאי סף לכניסה אל סעיף 25 תנאי של אמיתות הצוואה, ואילו בנוסחו הנוכחי של הסעיף קיימים שני תנאי סף: האחד, היות הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה. השני, דרישת קיומם של רכיבי היסוד לעשיית צוואה.

      

112. נוכח ההבדל בין הפעולה של עריכת צוואה לבין פעולת הביטול, הגמישה הפסיקה את הדרישות הצורניות הנדרשות לשם ביטול צוואה.

      

     היטיבה לתאר את הרציונלים העומדים בבסיס גמישות זו כב' השופטת עדנה ארבל בעניין אהרן הנ"ל: 

      

     "נקודת המוצא המשפטית לגישתי היא קיום רצונו של המצווה שהינו אבן הפינה והמסד של דיני הירושה, והגשמתו הינה היעד והמטרה העוברים כחוט השני בהוראות החוק... אבקש להתמקד בהבחנה בין עריכת צוואה לבין ביטול צוואה. קיים הבדל בין שתי הפעולות, הבדל שיש בו כדי להשליך על פרשנות הוראות החוק לעניין ביטול צוואה באופן המאפשר גמישות בקשר לקיומן של הדרישות הצורניות בביטול הצוואה... אצביע על טעם נוסף, המוביל לדעתי למסקנה כי יש בענייננו תחולה לסעיף 25(א) לחוק, כאשר אני נשענת על פרשנות הנותנת לבית-המשפט שיקול-דעת רחב לגבי האפשרות לתקן פגם שנפל בביטול הצוואה, וכך ליתן תוקף למעשה הביטול. גישה זו ראשיתה בלשון החוק, אך אין היא נעצרת בו. היא עוברת לסביבתו, לתכליתו, והיא נותנת דעתה גם על ההיבטים המגשימים את ערכי היסוד של השיטה. בסופו של יום יש לבחון כל מקרה לגופו תוך התייחסות לתשתית הראייתית שבפני בית-המשפט".

      

     בהמשך, פרטה את ההבדלים בין הליך עריכת צוואה לבין הליך ביטולה:

     "משהוסיף המחוקק צורות לביטול צוואה שאין בהן הסממנים הפורמאליים הנוקשים המצויים ב"הגרעין הקשה" של הצורות לעריכת צוואה, הרי שהתפיסה המייחסת משקל ניכר לקיומן של אותן דרישות פורמאליות בעת ביטול צוואה נחלשת ומאבדת ממשקלה... הבדל שני בין עריכת צוואה לביטולה אני סבורה כי ניתן למצוא בדברי הנשיא שמגר, אשר הגם שאינו מתעלם מהדרישות הצורניות שצריכות להתקיים בכתב הביטול, רואה הבדל בין כתב הביטול לבין צוואה בעצם העובדה שכתב הביטול אינו טעון צו קיום צוואה... הבדל שלישי, אשר צוין על-ידי הנשיא בפסק-דינו בערעור והמקובל גם עליי, יסודו בכך שעריכת צוואה (או ביטולה על דרך עריכת צוואה חדשה) הינה פעולה משפטית אמבולטורית המשתכללת עם מותו של המצווה ... דהיינו, מדובר בפעולה צופנת פני עתיד, בעוד שביטול צוואה, בין במפורש ובין על-ידי השמדתה, הינו פעולה משפטית חד-צדדית המשתכללת מיידית עם ביצועה, שעה שהמצווה עדיין בין החיים. הפעולה המשפטית משתכללת בזמן הווה, והיא אינה תלויה בגורם או בפעולה נוספים. הבדל נוסף, רביעי במספר והחשוב ביותר לדעתי, בין עריכת צוואה לביטולה נוגע לתוצאות השונות של כל אחת מפעולות משפטיות אלה. חוק הירושה קובע כי במות אדם עובר עיזבונו ליורשיו (סעיף 1 לחוק). יורשים הם יורשים על-פי דין או זוכים על-פי צוואה. אם לא ערך המנוח צוואה, חל על רכושו ההסדר של ירושה על-פי דין, הקבוע בפרק השני לחוק (סעיף 2 לחוק). הסדר זה נקבע, בין היתר, על בסיס הנחת המחוקק בדבר הכוונה הסובייקטיבית המשוערת המיוחסת למוריש, שלפיה סביר כי הוא היה מבקש לחלק ירושתו לבני משפחתו הקרובים... העובדה כי ביטול צוואה על דרך של ביטול מפורש או של השמדה מביא להחלת ההסדר של ירושה על-פי דין, תומכת בעמדה שהצגתי כי אין לעמוד על קיום הדרישות הצורניות לצורך ביטול צוואה באותה מידה שבה עומדים עליהן בעריכת צוואה. כיוון שהדין הדיספוזיטיבי עוצב מתוך רצון "לחקות" את רצונם של מרבית המורישים, קיימת סבירות גבוהה כי ההסדר של ירושה על-פי דין מבטא את רצונו של המוריש שביקש לבטל צוואתו".

      

113. מטעמים אלה קבעה כב' השופטת ארבל, "לפיכך אני סבורה כי מקום שבוטלה הצוואה בתצהיר של המצווה שנערך בפני עד אחד, על בית-המשפט לבחון את האפשרות לרפא פגם זה ולקבוע אם יש ליתן תוקף לביטול הצוואה מכוח סעיף 25(א) לחוק". עוד סברה כב' השופטת ארבל כי "המחוקק מסר בידי בית-המשפט שיקול-דעת רחב להכשיר צוואה שיש בה פגם, ובפסיקתו של בית-משפט זה נקבע כאמור כי "בשינויים הנובעים מן העניין" ניתן ליישם את הוראת סעיף 25 גם בביטול צוואה (ע"א 881/80 הנ"ל) תוך שמירה על איזונים הנשענים גם על ראיות חיצוניות והחותרים אל מטרה אחת – הגשמת רצונו של המצווה. אל לנו להירתע ממתן שיקול-דעת זה בידי בית-המשפט, המחויב להפעילו בזהירות ועל בסיס הנורמות המקובלות שביסוד השיטה".

114. על הביקורת שנמתחה על ההלכה בעניין אהרן ר' בע"מ 11116/08פלוני נ' אלמוני(5.7.2012) וההפניות שם. באותו עניין נקבע כי "גבולותיה של ההלכה שנפסקה בעניין אהרן לא הוגדרו במדויק, אך ניכר כי הובעה נכונות לוותר על קיומם של מרכיבי יסוד מסוימים במעשה הביטול, ובלבד שמתקיים תנאי הסף של שכנוע בית המשפט מבלי ספק – בקיומו המפורש של מעשה הביטול, ברצינותו ובאמיתותו (ובנוסח סעיף 25 במתכונתו הנוכחית – בהיות האקט משקף את רצונו החופשי והאמיתי של המבטל)."

115. עוד לעניין זה ר' ספרם של שוחט, פינברג ופלומין "דיני ירושה ועזבון", מהד' 7 עמ' מהדורה שביעית בעמוד 140: " הכללים לבחינת תוקפו הצורני של צוואה אינם חלים באותה מידה גם על בחינת תוקפו הצורני של כתב ביטול צוואה. לעניין הצהרת ביטול, אפשר לקיים את הדרישות המהותיות של צורת הביטול בלא לדקדק בדרישות הפורמליות, ובלבד שבית המשפט שוכנע בגמירת דעתו של המצווה להצהיר על בטלות הצוואה".

      

116. כן ר' הדברים שנפסקו מפי חברתי כב' השופטת ליאת דהאן חיון בת"ע (משפחה קריות) 15459-11-20ח.ה נ' ר.ל.(6.3.2025) וההפניות שם. ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה (עמ"ש 36479-04-25 האחיינית נ' ילדי המנוחה (16.9.25). בר"ע שהוגשה לבית המשפט העליון נדחתה בע"מ 36126-10-25 (26.11.25).

      

117. לסיכום: הפסיקה הכירה באפשרות להכיר בתוקפה של פעולת ביטול, על אף קיומו של פגם או חסר מסוים בדרישות הצורניות לעשייתה של צוואה, ובלבד שהצהרת הביטול מפורשת, ברורה וחד-משמעית ולבית המשפט אין ספק לגבי גמירות דעתו של המצווה.

      

118. לעניין הנטל הראייתי ושיקול הדעת המסור לבית המשפט בעת בחינת ביטול צוואה נקבע בבע"מ 11116/08 פלוני נ' אלמוני(5.7.2012) כי "על צד המבקש מבית המשפט לתת תוקף למעשה ביטול פגום, או חסר מבחינה צורנית, על פי נוסחו של סעיף 25 לחוק הירושה, בשני מופעיו (הקודם והנוכחי) – מוטל להוכיח ברמת הסתברות גבוהה מאוד (גם לשיטתם של המבקרים את הרף הראייתי של: "הוכחה מעל לכל ספק") כי הודעת הבטלות היתה "אמיתית", במשמעות סעיף 25 לחוק, ומפורשת, כדרישת סעיף 36 לחוק. אם המבקש עמד בנטל זה, לבית המשפט נתון שיקול הדעת ליתן תוקף להצהרת הביטול, וזאת חרף קיומם של פגמים או חסרים צורניים, אפילו עד כדי היעדרם של חלק מהמרכיבים ה"סטטיים" שבאקט הביטול (או "מרכיבי היסוד בצוואה" על פי נוסח סעיף 25 לחוק בנוסחו הנוכחי, בשינויים המחויבים לביטול).

      

     רצונו האמיתי האחרון של המנוח – "הלקוח של המשפט":

119. כאשר בית המשפט נדרש להכריע בשאלת תוקפה של צוואה, כיבוד רצון המת הוא עמוד האש ועמוד הענן המוביל את ההכרעה.

120. "העיקרון של כיבוד רצון המת הוא חלק ממורשת ישראל, והוא גם שעומד כאמור ביסודם של דיני הירושה. הצוואה הינה מצוותו האחרונה של המת, וההנחה הגלומה בה הינה כי היא מבטאת את רצונו האמיתי והמלא לאשר ייעשה בנכסיו לאחר מותו. הצוואה משקפת אפוא את האוטונומיה שלו כפרט ואת זכותו החוקתית בקניינו ... כיבוד רצונו של המת להורות מה ייעשה ברכושו הינו חלק מכבוד האדם שלו ... לא בכדי נאמר: "רצונו של אדם הוא כבודו" וכן "מצווה לקיים דברי המת" ... תפיסה זו מצאה ביטויה פעם אחר פעם בפסיקתו של בית-משפט זה ... מטרתם של הכללים שבדין לבחינת תוקפה של צוואה הינה לקבוע אם, ובאיזו מידה, הצוואה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה, שהובע בדעה צלולה ובלי שהיה נתון להשפעה בלתי הוגנת...לא אחת הקביעה מהו רצונו האמיתי של המצווה אינה קלה כלל ועיקר, היות שבנקודת הזמן שבה מתברר רצונו של המצווה הוא כבר אינו בין החיים, ואת כוונתו האמיתית לוקח הוא עמו אל מותו..." (כב' השופטת ארבל בעניין אהרן).

121. בהמשך הדגישה: "במרכז הבמה עומד אפוא רצונו של המת. נשמת החוק היא שצריכה לסייע לנו בהכרעתנו בדרך אל המטרה, שהיא הגשמת רצונו של המצווה. הדרך נראית לכאורה סלולה, אך יש בה מהמורות ומשוכות. ניטול את "ערכת הפרשנות" כפי שמכנה אותה השופט מ' חשין (כתוארו אז), כשבה ערכים ועקרונות שביסוד השיטה. בעזרת אלה נסלול את נתיב דיני הצוואה, כשבידנו מצפן שבעיניי אינו אך מורה דרך אלא הוא גם המטרה – רצון המצווה".

122. עוד חשיבות עיקרון רצון המנוח ר' הדברים שנפסקו לאחרונה מפיו כב' השופט אסף זגורי ברמ"ש 67000-10-25 ל.ק נ' ס.ב. אביא את הדברים כלשונם:

      

     "הליך קיום צוואה או התנגדות לה הוא הליך מיוחד שנערך כאשר מי שדנים בעניינו אינו עמנו עוד. נהוג לחשוב כאילו הצדדים להליך הם רק היורשים או המתנגדים והמבקשים את קיום צוואת המנוח, אך לא היא. מה שעומד על הפרק הוא רצונו האחרון של המנוח ובדיקה של בית המשפט האם אכן הצוואה משקפת רצון שכזה.

      

     כיבוד רצונו האחרון של אדם הוא עיקרון על בדיני הירושה, המעוגן בזכות החוקתית לכבוד האדם וקניין (ראו ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' פליציה בינשטוק, פ"ד מח(3) 705 (1994)). כבוד האדם מדוע? משום שזכותו החוקתית של אדם היא שבית המשפט ייתן תוקף משפטי לאוטונומיה שלו והפעלת רצונו החופשי לבחור את יורשיו (בע"מ 4884/15 פלוני נ' פלוני ואח' (נבו 11.10.2015)). וזכות הקניין מדוע? משום שצוואה היא מסמך המפרט את אופן חלוקת, הנחלת והעברת רכושו של אדם ליורשיו או לאחרים שהוא קובע כזוכים בצוואתו (בע"מ 3872/04 פלונית נ' פלוני (נבו 8.9.2014)). בדרך כלל מדובר בכל רכושו של אדם ולכן מדובר בהחלטה דרמטית שיש לה השלכות ישירות על הבעלות בקניינו של המצווה בעקבות אירוע הפטירה.

      

     כיבוד הרצון והזכות לקניין הם המהות. הכללים לבחינת תוקפה של צוואה נקבעו בחוק הירושה (ראו למשל הכללים הצורניים לתקפותה של צוואה ועילות ההתנגדות השונות) ובפסיקה הרלבנטית לפרשנותו והם המכשירים המשפטיים לבחינה (בדיעבד) האם אכן אותה צוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח (ראו דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני (22.3.2005)).

      

     מי שנדרש להגיע להכרעה משפטית ביחס לשאלה האם הצוואה אכן משקפת את רצונו האחרון של המצווה הוא לא אחר מבית המשפט (ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי (12.5.1999)). בהקשר זה, נהוג, נכון וראוי יהיה לראות את בית המשפט כמי שנותן שירות למנוח בעצם הגשמת רצונו האחרון באמצעות קיום הצוואה (ככל שמשקפת את רצונו האמיתי והאחרון ועומדת ביתר התנאים שבדין). ואילו המנוח – המצווה, הוא למעשה "הלקוח" של בית המשפט.

      

123. כב' השופט אסף זגורי ציטט דבריו המאלפים של כב' השופט שוחט, ואף אני אביא את הדברים, בלשון אומרם:

      

     "10. מכאן הזהירות הרבה שנדרשת עת מתבקש בית המשפט להכריע בשאלת תוקפה של צוואה במסגרת תובענה לקיומה ובשאלת מובנה של הצוואה במסגרת תובענה לפרשנותה שכן, בשתי אלה נדרש בית המשפט להחליט ולקבוע "אם יקומו דברי המת ואם יהיו כלא היו"...והוא – איננו, "מכל הווייתו, מכל עצמותו, נשתיירו רק גיליונות נייר..." ואנו, השופטים, זרים למנוח שלא עמדנו מקרוב על אורחות חייו ועל מאווי לבבו, אנחנו מצווים על דבריו. (ש' ז' חשין המנוח "דמויות מבית המשפט"(תשי"ג), 144).

      

     11. והוא איננו?

      

     המנוח שבו אנו עוסקים ועל כיבוד רצונו אנו מצווים לא נמצא פיזית בבית המשפט. מבקשי הקיום של צוואתו והמתנגדים לה, כמו גם אלה שטוענים לפרשנותה, הם אלה שנמצאים פיזית באולם. הם אלה שמתדיינים, מבחינה פורמלית, בהליך המשפטי. ברם, בעל הדין האמתי הוא המנוח, אותו נוכח נפקד, שעל דבריו אנו אמונים ואותם אנו מצווים לקיים. הוא הלקוח של בית המשפט. רצונו הוא הרצון היחיד שיש להתחשב בו. לכל האחרים אין אינטרס הסתמכות. הם בעלי אינטרס אלא שאינטרס זה אינו מעניינו של בית המשפט. אם בקיום צוואה חופש הרצון של המנוח הוא עמוד האש שמנחה אותנו, אומד דעתו של המנוח הוא הקו המנחה בפרשנותה. לפיו יש לפרש אותה ולחלץ מתוכה את מובנה." (עמ"ש (מחוזי ת"א) 5512-11-19 ח.ט. נ' ג.א. (נבו 19.8.2020) וכן ראו בע"מ 1955/22 פלוני נ' פלונית (נבו 17.5.2022)"

      

      

     צוואת שכיב מרע:

      

124. כפי שיפורט להלן, במקרה שלפני, פנה המנוח, לאחותו, אשת סודו, האישה עליה סמך, וממנה ציפה שתפעל למימוש רצונו, והודיע לה שהוא "רוצה להעביר הכל" לבנו מ'. אמירה זו, נאמרה לא רק כאשר המנוח ראה עצמו מול פני המוות, אלא בהיותו מול פני המוות ממש.

      

      

125. סעיף 23 לחוק הירושה מגדיר מהי צוואה בעל פה:

      

     "23.(א) שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו.

      (ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לעניני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.

     (ג) צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים."

      

126. בהתאם לפסיקה, חמישה תנאים עקרוניים להכרה בצוואה בעל-פה: "'חמש דרישות קבע המחוקק בסעיף 23 לצורך מתן תוקף לצוואה שנעשתה בעל פה'. ראשית, על הטוען לקיומה, שעליו הנטל, להוכיח כי המצווה היה 'שכיב מרע' או 'מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות'. שנית, אמירת דברי הצוואה בפני שני עדים המבינים שפת המצווה. שלישית, רישום זכרון דברים על-ידי העדים וחתימה עליו. רביעית, הפקדת זכרון הדברים בבית המשפט, וחמישית, על הרישום, החתימה וההפקדה להיעשות ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם" (ע"א 8991/04 בורהאן סובחי יעקוב ברגות נ' זוהיר ברגות נצרת, (4.10.06)).

      

     מן הכלל אל הפרט:

127. הנסיבות בהן נאמרו הדברים, לא פורטו בכתבי הטענות, אלא התגלו במהלך הדיון בבקשה לביטול צו קיום הצוואה, במסגרת עדותו של עד הקיום לצוואה – הרב ב"ג.

128. בדיון שהתקיים ביום 20.9.23 נחקר הרב ב"ג ע"י ב"כ התובעת. מפאת חשיבות הדברים, והשפעתם הדרמטית על תוצאות ההליך, אביא את הדברים כלשונם (עמ' 29 לפרוט'):

      

     "ש.מי היה שערך את הצוואה?

     ת.הרב ט'.

     ש.זה היה לפי רצון המנוח?

     ת.כן.

     ש.לאחר מכן המנוח חתם בפניך ובפני הרב ט' על הצוואה?

     ת.כן.

     ש.תאשר שהצוואה משקפת אחד לאחד את רצון המנוח?

     ת.לא יודע. אתה מדבר על הרצון שלו בימים שלפני הפטירה או בימים שהוא חתם על הצוואה

     ש.מועד חתימת הצוואה עליו אני מדבר ד' באייר תשפ"א?

     ת.כמה ימים לפני שהוא נפטר פלונית התקשרה אליי לחוצה ואמרה לי שהוא רוצה להעביר את הכל למ' זה מה שמנוח אמר לה , עדכנתי את הרב ט' , התקשנו (צ"ל התקשרנו א.נ) למנוח הוא לא יכל לדבר הוא היה תשוש, זה ממש קרוב הבית שלי לבית חולים, לקחתי את הרב ט' הוא אמר לי תביא איתך מצלמה, הלכנו, כתבתי צוואה על שם מ' הבן כמו שהמנוח אמר לפלונית הגענו לבית החולים הוא היה מאוד מאוד תשוש לא ניתן היה לנהל איתו שיחה , אשתו גם היתה שם לא רצינו לדבר לידה אז לא יצא לי לברר מולו ממש מה הוא רוצה, לא היתה לי את ההזדמנות, כמה ימים לאחר מכן הוא נפטר. אני שמעתי את זה מהפה של פלונית שהתקשרה ואמרה לי את זה ולאחר הפטירה כשדיברתי עם פלונית כשהזכרתי את זה היא הכחישה ואז העו"ד שלה חזר אליי וניסה גם כן להכחיש את זה ואז אמרתי להם אם הם רוצים לשמוע את הקלטת השיחה. אני פה להגיד את האמת. פלונית היקרה בואו נאמר כולנו את האמת , זאת האמת ולמרות האמת הזאת יש לך סיכויים טובים בתביעה הזאת. גם מה שתקבלי תחיי טוב עם עצמך אחרי ששמנו את הכל על השולחן, מה שתקבלי את תחיי עם זה טוב. אני לא הייתי מקשיב לעו"ד בעניין הזה, את יודעת כמה הוא סמך עלייך ואהב אותך. אני גם מייצג מי שהולך עם האמת לא מפסיד , את תשני טוב".

      

129. עדותו של הרב ב"ג היתה לא פחות מדרמטית. ואכן למשמע הדברים פרצו ילדי המנוח בבכי, ואף דברים אלה תועדו בפרוטוקול "בשלב זה ילדי המנוח בוכים ואומרים שזו הקלה גדולה לדעת שהוא לא הלך מהעולם שהוא שונא אותנו. מ' ממרר בבכי".

      

130. ב"כ התובעת ניסה להקשות על הרב ב"ג, והעלה אפשרות שהוא העניק פרשנות שגויה לדברים ששמע מהתובעת, וכי מה שהתובעת ביקשה שמ' ינהל את העיזבון. לציין כי באותה העת לא הוכחשה מפורשות עצם קיומה של השיחה בין התובעת למנוח. מכל מקום העד הבהיר כי התובעת הבינה היטב את משמעות דבריה והדגיש את המצוקה שעלתה מקולה בשיחה:

      

     "ש.בשיחה שפלונית קיימה איתך היא אמרה לך שהמנוח אמר לה שהוא מבקש שהיא תדבר איתך ותגיד לך שתעביר את הכל למ'?

     ת.היא פנתה אליי במצוקה מה עושים , היתה נסערת ואמרה לי שהמנוח רוצה להעביר הכל למ'.

     ש.יכול להיות כמו שהיא תעיד על הדברים שמה שהיא אמרה לך אולי לא פירשת נכון, שמה שהיא ביקשה לא שהוא יוריש את הכל למ' , אלא מי שינהל את העיזבון זה מ'?

     ת.לא. אמרתי לך שיש לי את ההקלטה אבל החלפתי פלאפון. היא התכוונה שכל מה שהיה אצלה יעבור למ' ותקרא לזה איך שאתה רוצה. היא הבינה את המשמעות.

     ש.היא דיברה על ניהול העיזבון?

     ת.תאמין לי שזה לא מה שהטריד אותה באותו שלב, מהנימה של הקול והמצוקה של כאילו בוא תעזור לי. הוא רוצה להעביר את הכל למ'.

      

     ב"כ הנתבעת: אתה חשוף כמי שעורך את הצוואה אני מזכיר לך.

      

     העד: אני כפוף לאמת. אתה מאיים עליי? יש כללי אתיקה".

      

      

131. בהליכי ההתנגדות, עומת הרב ב"ג הפעם עם תיאוריה מעט שונה לפיה התובעת ביקשה ביוזמתה שהוא ידבר עם המנוח על מנת שמ' "יהיה אחראי על הצוואה". עורך הצוואה עמד על עמדתו (עמ' 3 ש' 8 – 14):

      

     "ש: יש טענה כלפיך מצד הגברת פלונית שמה שהיא ביקשה ממך באותה שיחה זה שהמנוח... שתדבר עם המנוח שמ' יהיה אחראי על הצוואה ולא להעביר את הכל למ' , מה נכון?

     ת: אני לא חושב שהמנוח בכלל ידע שיש את האפשרות הזאתי של כל הקונסטלציה הזאתי. אני חושב שהכוונה הייתה ברורה. גם במצוקה שלה וגם בפעולות שעשיתי מיד אחר כך כמו שהסברתי. התקשרתי למנוח, הלכתי כתבתי צוואה על שם מ' וניגשנו לבית חולים עם מצלמה, מה שעשינו".

      

132. הרב ב"ג נחקר ארוכות, עדותו היתה איתנה ברורה וחדה "אז להעביר את הכל למ' זה להעביר , זה מה שאני הבנתי ועל פי זה פעלתי... הכוונה היא כן, שהוא רוצה לתת את כל מה שיש לו למ'". מצאתי את תשובותיו של הרב ב"ג עקביות, משכנעות וניכר כי נאמרו מדם ליבו ומתוך שליחות של ממש להביא את הדברים כהווייתם בפני בית המשפט.

      

133. בעדותו, אישר הרב ט' שלפני פטירת המנוח, פנה אליו הרב ב"ג ואמר לו שהתובעת דיברה איתו, ומסרה לו " שהוא רוצה להעביר הכל למ'". הרב ט' הסביר שצריך לברר מה הרצון של המנוח, ואכן הרב ב"ג התקשר למנוח אולם הוא דחה אותו בשיחה ואמר לו לא עכשיו. כאשר הגיעו לבקר את המנוח, הרב ב"ג התעקש להביא עימו צוואה חדשה אולם אז מצבו לא איפשר לקיים עימו שיח בנושא: " ואז ירדנו לבית חולים, המנוח היה מצב מורדם, כנראה מתרופות או משהו כזה, הגברת העירה אותו, הוא היה קצת צהוב, נפוח קצת טיפה... ראיתי שלא... לא... כאילו אין מה לדבר" (עמ' 8 ש' 8 ואילך). הרב ט' הסביר, כי נוכח השינוי ברצונו של המנוח, נסעו לבית חולים עם מצלמה על מנת לתעד את המנוח חותם על הצוואה השניה, שיראו שהוא צלול, בשל חשש ממחלוקת עתידית נוכח השינוי בצוואות (עמ' 10 ש' 1 ואילך).

      

134. יוטעם כי מהעדויות שהובאו בפני עולה כי חודשים ספורים לפני שהלך לבית עולמו, יחסי המנוח עם בני משפחתו התקרבו וחודש הקשר ביניהם: הרב ב"ג העיד כי "לקראת הסוף" המנוח יותר התקרב לילדים, קנה לאשתו טבעת "הוא בתוך תוכו אולי הוא עוד האמין שהיא תחזור" (עמ' 13 ש' 22-29). הרב ט' העיד כי נק' השינוי ביחסים היתה במועד הסכם הממון, משילדיו הבינו שלמנוח לא נותר עוד הרבה זמן "אז כאילו נוצר בום רציני לילדים". טענה זו אושרה בעדותה של הנתבעת, שלדבריה לאחר החתימה על ההסכם "כבר הכל נהיה אחרת" (עמ' 92 ש' 18). י' סיפרה כי לקראת הסוף, חזרו להיות בקשר עם המנוח "... לא דיברנו , היה ברית שלי, התקשרתי להזמין אותו ובעצם עוד הפעם חזרנו... הייתי בחופשת מחלה והבנו שהמצב ממש הולך ו... אז ניסינו להתקרב אליו שוב וכאילו מהתקופה הזאת כבר היינו יותר בקשר ב-4 חודשים 3 חודשים האחרונים שלו לחיים" (עמ' 84- ש' 34 ואילך). אף התובעת עצמה טענה בתצהירה כי כאשר ראתה שהמנוח חתם על הסכם עם אשתו, ואף התארח אצלה ואצל צ' בחג הפסח, "היא סברה כי היחסים בינו לבין מ' "התחממו". לציין כי מעדותו של י', אחיו של המנוח עלה כי מספר חודשים לפני שנפטר, שאל את המנוח אם ערך צוואה והוא השיב לו "ממש ככה, הוא אומר לי אני כתבתי צוואה , אני חיב לשנות אותה", וכששאל את המנוח מדוע רוצה לשנותה "הוא אמר שמ' מאוד קרוב אליו, נולדה לו גם התינוקת אני חושב, כן , משהו כזה והוא הביא אותה אליו... וראיתי שהוא רוצה לחזור לחיק המשפחה, הוא רוצה להתקרב, משהו עצר אותו".

      

135. עדותו של הרב ב"ג נתמכת לא רק בעדותו של הרב ט', אלא גם בעדותם של התובעת ובעלה שכלל לא הכחישו קיומה של השיחה בין התובעת לרב ב"ג, אם כי הכחישו את הפרשנות שניתנה לדברים שנאמרו:

      

136. בעלה של התובעת, העיד ששמע בזמן אמת את השיחה בין אשתו לבין הרב ב"ג, שיחה שהתקיימה ברמקול. העד ניסה להסביר כי למעשה היוזמה של השיחה היתה של התובעת, והיא ביקשה שהרב ב"ג יבדוק עם המנוח אם יוכל למנות את מ' כמנהל עיזבון: הדברים נאמרו תחילה בצורה מהוססת: "בנושא הצוואה שהיא חשבה שהוא ימנה אותה לקיים את הצוואה וזה אז זה היה מה עכשיו שבקשר שחזרו לדבר וחזרו אז אולי הוא איך קוראים לו, ימנה את מ' לקיים את הצוואה, להיות אחראי לקיום הצוואה" (עמ' 27), ורק כאשר התבקש פעם אחר פעם להסביר מה היה תוכן השיחה טען כי "היא אמרה לו שאם הוא יכול לבקש מהמנוח שימנה את מ' כאחראי קיום הצוואה". לטענתו, הסיבה לכך שהתובעת יזמה את השיחה היתה כי "היא חשבה שהוא ימנה אותה, או שכתב לה בצוואה שתנהל את הצו, והיא לא רצתה להיכנס ביניהם" (עמ' 29 ש' 1), תשובה בלתי סבירה. העד התבקש להסביר מדוע חששה התובעת "להיכנס ביניהם", אם לא ידעה על תוכן הצוואה, על כך השיב "רצתה למנוע במקרה ויקרה שיהיה עניין כזה שהוא ירצה שהיא תנהל את הצוואה עצמה" (עמ' 30 ש' 26).

137. אף שאר תשובותיו של בעלה של התובעת היו מגומגמות באופן שלא מאפשר להעניק להן משקל ראייתי כלשהו. כך, למשל, העד אישר שהסיע את המנוח יחד עם התובעת לרשם להפקיד את הצוואה וכי הם שילמו את האגרה, יחד עם זאת הכחיש כי ידע על תוכנה של הצוואה, ובלשונו: "לא ידענו כלום" (עמ' 29 ש' 11 ואילך), טענה לא סבירה, בעיקר על רקע טענת התובעת שלא היה לה מושג מי ערך את הצוואה, בעוד בעלה העיד כי התובעת פנתה לרב ב"ג, מאחר שהוא זה ערך את הצוואה וידע מה כתוב בה – "כי הוא היה הכי, הוא היה מקורב אליו, והוא עשה לו את הצוואה והוא יודע מה כתוב בצוואה" (עמ' 31 ש' 22).

138. עוד אני דוחה את נסיונו של העד לתרץ את סערת הרגשות בה היתה התובעת כאילו זו נבעה ממצבו הסופני של המנוח: העד נשאל האם התובעת היתה נסערת או רגועה בשיחה, והשיב "לא, אשתי לא הייתה כל כך רגועה מאז שם אשפוזנו אותו באותו זמן והוא היה צריך לעבור בדיקה של שאיבת צהבת ובסוף אמרו לה שאין מה לעשות, זהו, אי אפשר, לא עושים את הבדיקה ולא את הטיפול" (עמ' 30 ש' 34-36). אין במצבו הרפואי של המנוח מדאיג ככל שיהא, כדי להסביר את סערת הרגשות של התובעת, כשבחרה לשתף את הרב ב"ג שהמנוח "רוצה להעביר הכל למ'". אילו היתה נסערת רק ממצבו הרפואי, בוודאי היתה בוחרת באחד מבני המשפחה, כדי לשתף אותו בצערה. מטעמים אלה, אני דוחה אף את הגירסה בעניין תוכן השיחה עם הרב ב"ג, גירסה שנולדה בדיעבד, לאחר ייעוץ משפטי ולצורכי ההליכים המשפטיים.

      

139. עדותה של התובעת אף היא היתה מגומגמת והיה קשה לתת אמון בגירסתה: התובעת העידה בחקירתה הנגדית כי פנתה לרב ב"ג למרות שלא היה מושג שהוא זה שערך את הצוואה, כשגילתה שהמנוח על ערש דווי והבינה שזה הסוף, נכנסה למצוקה והיתה בשוק, וחששה שמא המנוח ימנה אותה כאחראית על ניהול העיזבון, לכן רצתה להתקשר למישהו שיעביר ממנה את האחריות לקיום הצוואה - "לא שידעתי שהוא ערך את הצוואה, לא ידעתי מי ערך צוואה, לא ידעתי כלום. ידעתי שיש צוואה, לא ידעתי מי עשה אותה, מי כלום, וברגע שהתקשרתי אליו התלבטנו, אמרתי לבעלי מה אנחנו עושים ולמה עשיתי את זה? כי היינו באותו זמן בבית חולים, אחי היה צריך להגיע לבית החולים לעשות שאיבת צהבת לפני החג או תוך כדי החג והוא אמר בבית חולים אני לא מגיע רק אחרי החג, אני לא נמצא ב***, אני לא מגיע, כי הוא היה אצל הבן שלו בחג הראשון ובחג בדיקות וזה, הרופא אמר לו אין מה לעשות, אי אפשר לשאוב, והבנתי שזה הסוף, כבר לא ישאבו לו, ומי יודע כמה זמן נשאר לו לחיות ואז אמרתי לבעלי אני רוצה להתקשר למישהו, שאם הוא נתן לנו להיות אחראים אז" (עמ' 40 ש' 17-26), בעוד בעלה שהיה נוכח בשיחה בינה לבין הרב ב"ג, כאמור, העיד כי פנתה אליו מאחר שהוא זה שערך את הצוואה.

      

140. עוד טענה כי כאשר היתה נסערת ממצבו הקשה של אחיה, חששה שאחיה מינה אותה כמנהלת עיזבון וחששה להיות במקום הזה:

      

     "אמרתי לו אני רציתי לשאול אותך אם אתה יכול ללכת לדבר עם אחי המנוח ולשאול אותו אם הוא רוצה להעביר למ' את צו קיום הצוואה, את קיום הצוואה אז, אז הוא אמר לי למה? מה קרה? אמרתי לו המצב שלו כאילו אמרו שזה אי אפשר לשאוב,

     כב' השופטת: באותו רגע זה מה שהטריד אותך? מי ינהל את קיום הצוואה?

     ת: כאילו אמרתי אם זה הסוף שלו, לא רציתי להיכנס ביניהם ולהגיד לזה הוא נתן 50,000 לזה 200 ולזה 300, לא ידעתי מה ההלך ה... מה התוכן של הצוואה, לא ידעתי כלום, אז אני אמרתי כאילו אני לא רוצה להיכנס ואני אתחיל לריב ביניהם מי יקבל פחות הוא יקבל יותר, אני צריכה לכתוב, לקיים את מה שהוא ביקש ואם הוא ביקש ממני להיות אחראית, ולתת לזה 100 ולזה 50 ולזה 70, לא רציתי להיכנס לזה, שיהיו עימותים ביניהם, למה לזה הוא נתן 100 ולזה הוא נתן 20 או משהו כזה, אז לא... זה מה שעניין אותי וזה מה שרציתי".

      

141. תמוה בעיני כי הדבר שהכי הטריד את התובעת, כאשר גילתה כי מצבו של אחיה סופני, הוא החשש שאחיה ימנה אותה כמנהלת עיזבון. עוד תמוה בעיני כי ביקשה לבדוק האם המנוח מסכים למנות את מ' כמנהל עיזבון, כאשר הצהירה כי ילדיו הביולוגיים שנאו אותו שנאה גדולה והזניחו אותו הזנחה פושעת.

142. למעשה מנסה התובעת לטעון, כי ברגעים הקשים ביותר שלה, כאשר גילתה בבית החולים כי מצבו של אחיה סופני "אני הייתי במצוקה ואמרתי למה כי חשבנו שישאבו לו את הצהבת ויהיה לו עוד זמן ארוך לחיות, אבל ברגע שהגענו לבית חולים ואמרו לנו את זה אז אני כאילו חטפתי שוק כי הייתי כל כך מחוברת אליו" (עמ' 41 ש' 25-29), ברגעים אלה שיערה שהמנוח מינה אותה כמנהלת עיזבון, כבר אז שיערה כי המנוח ציווה את רכושו באופן לא שוויוני, וכי יהיו ויכוחים משפחתיים מהם ביקשה להתרחק, וברגעים אלה, מתוך אותה מצוקה רגשית החליטה לפנות דווקא לרב ב"ג, כאשר לא היה לה מושג שיש לו קשר לצוואה. בכל הכבוד, לא ניתן לקבל גירסה זו.

      

143. לכך יש להוסיף, כי התובעת שביקשה להציג עצמה כמי שמבקשת להתרחק מכל מחלוקת בין היורשים, קיבלה לידה את הצוואה לראשונה (לטענתה) ביום 30.5.22 ומייד לאחר מכן (ביום 1.6.22) הגישה אותה לקיום, כאשר כלל העדויות העידו על הסערה הגדולה בה התקבלה הידיעה על תוכנה של הצוואה בקרב האבלים (אישתו ילדיו ואחיו של המנוח).

      

144. התובעת נשאלה איך הרגישה כשבסוף גילתה שהיא היורשת היחידה, האם אז לא הטריד אותה מה יהיה עם הסכסוכים. התובעת לא תיארה קושי מיוחד והשיבה באופן נחרץ "ידעתי שאני צריכה לקיים מה שהוא ביקש על מה שהוא ציווה אז זה כבר כנגד כל הזה כי הם הרבה עשו כנגדו, ולא היה אכפת להם אז מה אכפת להם שאני גם אוותר ואני אתן? לא, אני צריכה, הוא המנוח כתב, היה עקשן לכתוב את מה שהוא כתב, אני הייתי צריכה לקיים, צריכה לקיים, אני לא יכולה לזוז מזה לא שמאלה ולא ימינה, עוד להדגיש, לא לתת להם שקל" (עמ' 53 ש' 29-33).

      

145. תשובתה הנחרצת ופעולותיה המיידיות של התובעת לקיום הצוואה ובהמשך - מייד עם קבלת הצו, להעביר את כספי המנוח וזכויותיו בדירה על שמה (פעולה שביצעה יומיים לאחר שניתן צו הקיום), בעוד נעשה מולה נסיון להגיע להסדר פשרה, אינן עולות בקנה אחד עם חששה העמוק מפני "ניהול הצוואה" והתמודדות עם ויכוחים בין ילדיו.

      

146. זאת ועוד: אם אכן היה זה הדבר שכל כך הטריד את התובעת עת התבשרה על מצבו של אחיה, והיא פנתה לרב ב"ג שיברר עם המנוח אם הוא מסכים למנות את מ' כמנהל עיזבון – לא ברור מדוע לא טרחה לברר עם הרב ב"ג מהי תשובתו של המנוח לשאלה זו, וכך נשאלה התובעת (עמ' 54): 

      

     "כב' השופטת:לא לא זאת השאלה, השאלה הייתה כזאת, את מגלה שאח שלך הולך למות, בסדר, זה היה, זה מאוד מסעיר, את היית נסערת ופנית לעידן ב"ג ואמרת לו אני לא רוצה להיות אחראית תבקש מהמנוח, מאח שלי שמ' יהיה זה שינהל את הצוואה, ביררת מה התשובה?

     עו"ד אדרי : גברתי היא אמרה שהיא תשאל אותו לא תבקש.

     ת: אמרתי שהוא ישאל אותו.

     כב' השופטת: שהוא ישאל, ביררת מה התשובה?

     ת: לא, לא ביררתי כי הוא אמר שהוא היה בבית חולים שבאו לבקר אותו הטוענים, הוא לא הוסיף לא אמר כלום אני אגיד לו מה אמרו לך? דיברו איתך, לא דיברו איתך? לא דיברתי איתו.

     כב' השופטת: טוב, בפורום אני לא יודעת אם הייתה הציפייה שתשאלי אותו מה אמרו לך, אבל לעידן, את פנית לעידן מאוד נסערת כי זה חשבת שזה הדבר הכי חשוב באותה עת, השאלה היא האם פנית לעידן לשאול מה התשובה.

     ת: לא, לא פניתי".

      

      

147. לאחר ששמעתי את מכלול העדויות והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מהעדים, הגעתי לכלל מסקנה ברורה כי בזמן אמת התובעת פנתה לרב ב"ג ואמרה לו שהמנוח מבקש להעביר הכל למ'. כן שוכנעתי כי בניגוד לנטען ע"י התובעת, אמירות אלה של התובעת נאמרו מייד לאחר ששמעה את הדברים מהמנוח. דברים אלה נאמרו לרב ב"ג באופן ספונטאני, אגב אירוע מסעיר מבחינתה – אירוע שמשמעותו כי בכוונת המנוח לבטל צוואה שערך לטובתה. דברי התובעת, כפי שנאמרו בזמן אמת, מתוך סערת רגשות, עוד טרם עברו "מסננת משפטית", עדיפים על הדברים שנאמרו על ידה בגירסה מאוחרת יותר לפיהם, מה שהמנוח רצה הוא שמ' ינהל את העיזבון (טענה שנטענה בהליך ביטול צו קיום הצוואה), או בגירסתה האחרת לפיה היא ביקשה מהרב שיבדוק עם המנוח, את ההיתכנות לכך שמ' ינהל את העיזבון.

148. נקודת המוצא היא, כי אמירה ספונטאנית של אימרות, מפחיתה באופן משמעותי את החשש כי היתה שהות למי שמסר את האימרה, לארגן את גרסתו ולסלף את אמרתו. בהשאלה ניתן להשוות זאת לרציונלים העומדים בבסיס כלל ה-רס גסטה. על השימוש ברס גסטה בהליך אזרחי, ר' הדברים שנפסקו בת"ע (משפחה פתח תקוה) 47278-05-19פלוני נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב משרדי ממשלה 999010(14.8.2024) וההפניות הרבות שם). עוד ר' הדברים שנפסקו בע"א (מחוזי ירושלים) 9592/06ג'מאל מוחמד עלי עבדאללה עאצי נ' יוסף מוחמד עלי עאצי(6.9.2007) "נסיבות מסירת הגרסה הראשונית על ידי המערער תומכות באמינותה, בדומה לרציונל העומד ביסוד כלל הרס גסטא, המהווה חריג לכלל הפוסל עדות מן השמועה. זאת, מן הטעם שהאמרה מהווה תגובה ספונטנית מיידית לאירוע מרגש או מסעיר, בנסיבות שאינן מקיימות יסוד לחשש כי האמרה היא כוזבת". על הקישור בין חריג ה"רס גסטה" לבין החריג המוכר בהלכה של "מסיח לפי תומו" הקרוב למונח של "ספונטאניות" ר' הדברים שנפסקו ע"י בית הדין הרבני הגדול בתיק 1071670 פלוני נ' פלונית(10.8.2016) וההפניות שם.

149. לסיכום - אני מקבלת במלואה את גירסתו של הרב ב"ג אשר ניתנה בצורה כנה, קוהרנטית ומצאה חיזוק הן בפעולות שביצע בזמן אמת מייד לאחר השיחה ובכלל זה עריכת צוואה חדשה, עדכון הרב ט', נסיעה לבית החולים למנוח עם מצלמה, הן בעדותו של הרב ט' שאישר את הדברים (גם אם סבר כי יש להמתין לפנייה ישירה של המנוח) והן בעדותם של התובעת ובעלה.

150. לכל אורך החקירה, הבהיר הרב ב"ג כי הוא אינו בעל עניין, וכי אינו תומך באף אחד מהצדדים, וכל מטרתו לשפוך אור "אני מסייע לאמת וכל דבר שאפשר להוסיף אני אוסיף. עזר עזר לא עזר לאף אחד, גם טוב", ובהזדמנות אחרת ציין "כן, מה שאני רוצה לומר שאני לא בא לפה לעזור לשום צד ואין לי שום עניין לשום שום דבר בסך הכל מנסה להגיד את הדברים כהווייתם, תעשו עם זה שני הצדדים מה שאתם רוצים". התרשמתי כי מדובר באיש של שלום, אשר כל רצונו בנחת הרוח של הנפטר.

      

151. אני דוחה מכל וכל את גירסת התובעת, לפיה כוונת המנוח היתה שמ' ינהל את העיזבון (גם אם עצם קיומה של השיחה עם המנוח לא הוכחשה מפורשות) או כפי שניסתה לטעון בהליכי ההתנגדות, כי לאחר שראתה כי היחסים של המנוח ובני משפחתו מתקרבים, ביקשה מהרב שישוחח עם המנוח וישאל אותו אם הוא מעוניין למנות את מ' כ"אחראי על קיום הצוואה":

      

152. אקדים ואומר כי אני דוחה מכל וכל את נסיונה של התובעת לטעון שהמנוח כלל לא פנה אליה. לכל אורך עדותו הרב ב"ג מתייחס לעובדה שהתובעת היתה נסערת לאחר שיחה שקיימה עם המנוח. עוד אני קובעת כי בשיחה המנוח התייחס לעיזבונו ולא לזהות מנהל העיזבון: ראשית - כפי שהעיד הרב ב"ג, בזמן אמת היה ברור לתובעת ולרב ב"ג כי כוונת המנוח היתה כי ברצונו לצוות את רכושו. שאלת ניהול העיזבון כלל לא עלתה בשיחה.

153. שנית - התנהגותו של הרב ב"ג מייד לאחר השיחה ופעולותיו האופרטיביות של העד מייד לאחר השיחה, אשר מעידות על האופן בו הבין את תוכן השיחה. בכלל זה פניה לרב ט' (עד הקיום הנוסף), עריכת צוואה נוספת ועם המצלמה נסעו לבית החולים, אולם בשל מצבו של המנוח לא הצליחו לברר עמו פשר רצונו, "כמה ימים לפני שהוא נפטר פלונית התקשרה אליי לחוצה ואמרה לי שהוא רוצה להעביר את הכל למ' זה מה שהמנוח אמר לה , עדכנתי את הרב ט' , התקשנו למנוח הוא לא יכל לדבר הוא היה תשוש, זה ממש קרוב הבית שלי לבית חולים, לקחתי את הרב ט' הוא אמר לי תביא איתך מצלמה, הלכנו, כתבתי צוואה על שם מ' הבן כמו שמנוח אמר לפלונית הגענו לבית החולים הוא היה מאוד מאוד תשוש לא ניתן היה לנהל איתו שיחה , אשתו גם היתה שם לא רצינו לדבר לידה אז לא יצא לי לברר מולו ממש מה הוא רוצה, לא היתה לי את ההזדמנות, כמה ימים לאחר מכן הוא נפטר" (עמ' 29 ש' 23 ואילך). בהליך זה מסר גרסה תואמת לעדותו הקודמת (עמ' 4 ש' 22-30) שאושרה ע"י עד הרב ט'.

154. שלישית – המנוח לא היה מתוחכם, ולא היה מדוע לאפשרות זו. כפי שהסביר הרב ב"ג (עמ' 3): "אני לא חושב שהמנוח בכלל ידע שיש את האפשרות הזאתי של כל הקונסטלציה הזאתי. אני חושב שהכוונה הייתה ברורה. גם במצוקה שלה וגם בפעולות שעשיתי מיד אחר כך כמו שהסברתי. התקשרתי למנוח, הלכתי כתבתי צוואה על שם מ' וניגשנו לבית חולים עם מצלמה, מה שעשינו".

155. רביעית - אין כל היגיון בכך שהמנוח ביקש לנשל את ילדיו מעיזבונו ויבחר באחד מהם לנהל את העיזבון (פעולה המעידה על מתן אמון מלא במנהל העיזבון). מעבר לכך, הסבירות כי מה שהטריד את המנוח כשבוע ימים לפני מותו, או מה שהטריד את התובעת כאשר הבינה כי מצבו של המנוח אנוש, הוא זהות מנהל העיזבון, קלושה.

156. בית המשפט ביקש מהעד הסבר למה הכוונה שהתובעת היתה במצוקה, והוא השיב "שהיא נלחצה מהשיחה של המנוח, היא התקשרה אלי כנראה מיד אחרי היא הייתה נסערת, היא ביקשה כאילו כמו בקשת עזרה כאילו מה עושים" וכאשר נשאל האם היא דיברה על ניהול עיזבון השיב: "תאמין לי שזה לא מה שהטריד אותה באותו שלב מהנימה של הקול והמצוקה של כאילו בוא תעזור לי הוא רוצה להעביר הכל למ'" (עמ' 4 ש' 1 ואילך).

157. לכל אלה יש להוסיף את נסיונו של בא כוחה של התובעת (שהינו חתנה), ליצור קשר עם הרב ב"ג, וכאשר תשובתו לא מצאה חן בעיניו, אסר על התובעת לשוחח עימו. וכך העיד הרב ב"ג : "אני שמעתי את זה מהפה של פלונית שהתקשרה ואמרה לי את זה ולאחר הפטירה כשדיברתי עם פלונית כשהזכרתי את זה היא הכחישה ואז העו"ד שלה חזר אליי וניסה גם כן להכחיש את זה ואז אמרתי להם אם הם רוצים לשמוע את הקלטת השיחה. אני פה להגיד את האמת. פלונית היקרה בואו נאמר כולנו את האמת , זאת האמת ולמרות האמת הזאת יש לך סיכויים טובים בתביעה הזאת. גם מה שתקבלי תחיי טוב עם עצמך אחרי ששמנו את הכל על השולחן, מה שתקבלי את תחיי עם זה טוב. אני לא הייתי מקשיב לעו"ד בעניין הזה, את יודעת כמה הוא סמך עלייך ואהב אותך. אני גם מייצג מי שהולך עם האמת לא מפסיד , את תשני טוב". (פרוט' מיום 20.9.23 בעמ' 29 ש' 30 ואילך) למרבה הצער כפי שהסביר הרב ב"ג, הנייד שלו הוחלף ובשל כך נבצר ממנו להמציא את ההקלטה. שוכנעתי כי אילו היתה ההקלטה בידיו – לא היה מהסס למוסרה לבית המשפט. לציין כי תמוה הדבר כי בזמן אמת ב"כ התובעת סרב לקבל לידיו את השיחה המוקלטת, ואילו בהליך המשפטי עתר לצו לשם תפיסת הטלפון של הרב ב"ג. הבקשה נדחתה בהחלטה מנומקת מיום 11.9.2024.

      

158. הרב ב"ג הוסיף כי השיחה עם ב"כ התובעת היתה תוקפנית ולא נעימה: "קודם כל השיחה שלו הייתה מאוד תוקפנית כלפיי, מאוד לא נעימה ואני לא התווכחתי איתו כאילו מה, מה אתה רוצה כאילו. אולי ,אולי הוא ניסה להגיד לי כאילו היא כן אמרה היא לא אמרה משהו כזה כאילו לגבי השיחה הוא ניסה כאילו...אולי כאילו לנסות לראות בדיוק מה היה או אולי כאילו להכניס לי איזשהם מסרים כאילו לא, כאילו מסרים כאילו זה מה שתגיד אם ישאלו אותך פעם , כאילו בוא אולי תבין ככה או משהו. הייתה שיחה כזאתי לא נעימה וזהו משם נותק הקשר" (עמ' 4 ש' 31 ואילך).

      

159. משהגעתי לכלל מסקנה כי המנוח פנה לתובעת וביקש להעביר הכל למ', כשבוע ימים לפני מותו, יש לבחון האם יש בכוחה של אמירה זו כדי לבטל את הצוואה.

160. כאמור לעיל, מרכיבי היסוד בצוואת שכיב מרע הם שהצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע. במקרה זה, אין ספק כי המנוח אמר את הדברים בשפתו, ואין ספק כי האמירה נאמרה כשבוע ימים לפני מותו ביודעו כי הוא עומד מול פני המוות.

161. מאחר שהעדה היחידה לדברים שאמר המנוח היא התובעת, נשאלת השאלה האם אמירה של המנוח בה ביטא רצונו "להעביר הכל למ'" בפני עד אחד בלבד, נכנסת בגדר "ביטול מפורש" של הצוואה שנעשתה כדין, ואם ניתן לרפא פגם זה וליתן תוקף לביטול הצוואה.

162. במקרה מיוחד זה, שוכנעתי כי זהותה של העדה בפניה נאמרו הדברים מחייבת להכשיר את הפגם שנפל בהליך ביטול הצוואה.

163. הגם שאין באמירת המנוח בפני התובעת בדבר רצונו להעביר את הכל למ', כדי לעמוד בדרישות הקבועות בחוק הירושה לשם עריכת צוואה בעל פה, יחד עם זאת, כפי שפורט בהרחבה לעיל, הדרישות הצורניות החלות הליך ביטול צוואה רוככו בפסיקה, ובמקרה ייחודי זה, ניתן להגמיש את הדרישות הקבועות בחוק ולהכשיר את הליך ביטול הצוואה, זאת מאחר ששוכנעתי מעל לכל ספק סביר כי המנוח ביקש לבטל את צוואתו הקודמת.

      

164. כפי שצויין לעיל, המנוח סמך על התובעת והיו ביניהם בזמנים הרלבנטיים יחסי אמון מיוחדים. התובעת עצמה העידה כי המנוח אמר שאינו סומך על ילדיו, אלא רק עליה ועל בעלה "בזה שהוא כל הזמן אמר, כל פעם שהוא בא אלינו אומר, אני לא יודע אני לא סומך על אף אחד מהילדים, כל הילדים שלי, אף אחד אני לא יכול לסמוך עליהם, אני לא יכול לסמוך, אני לא יכול לסמוך. אמרתי כאילו אם כך אז על מי הוא יכול לסמוך, אמרתי לעצמי יכול מאוד להיות, שהוא סומך רק עליי, עליי, על בעלי" (עמ' 39 ש' 9-12).

      

165. למרבה הצער בחר המנוח באדם הלא נכון להביא בפניו את רצונו האחרון. בנסיבות אלה שוכנעתי כי מדובר במקרה ייחודי, בו זעקת ההגינות מחייבת להתגבר על הפגמים בדרך הביטול באופן המחייב ולראות בשיחה שקיים המנוח עם התובעת, כביטול צוואתו מיום 16.4.21.

      

166. זעקת ההגינות הוכרה בפסיקה ככזו המאפשרת להתגבר על דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, גם במקרה בו לא היה קיים מסמך כתוב כלשהו, וזאת מכח סעיף 12 לחוק החוזים המטיל על הצדדים חובת תום לב בשלב הטרום חוזי (ע"א 986/83 קלמר נ' גיא (12.6.1996)). נקבע כי במקרים "מיוחדים ויוצאי דופן" בהם גובר עקרון תום הלב על דרישת הכתב מתקיימים מאפיינים "שעולה מהם זעקת ההגינות המצדיקה סטייה מעקרון הכתב". כן ר' לעניין זה הדברים שנפסקו מפי כב' השופטת י. וילנר בבע"מ 1270/23 פלונית נ' פלוני (6.9.2023) שם נסקרו המקרים החריגים והקיצוניים בהם מתקיימת "זעקת ההגינות" אשר בכוחה להתגבר על דרישת הכתב.

      

167. בפסיקה נשמעה עמדה לפיה ניתן לעשות שימוש בעיקרון תום הלב, אף במסגרת הפעלת שיקול הדעת של בית המשפט בבחינת תוקפו של ביטול צוואה: בעניין זה ר' דברי כב' השופט טירקל בעניין אהרן הנל: "ניתן ביטוי לשימוש בעקרון תום-הלב אף בהקשר דומה לזה הנדון בפנינו, בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעניין אלבוים, שם ניתן תוקף לביטול צוואה שנערך בפני עד אחד, משום שהפגם בפעולת הביטול נבע מהתנהגותו חסרת תום-הלב של עורך-הדין אשר נתבקש לפעול לביטול הצוואה (תע"ז (ת"א) 7511/86 אלבוים נ' נוסנבלט. יצוין שנסיבות מקרה זה שונות באופן משמעותי מנסיבות הפרשה שבפנינו. ערעור על פסק-הדין נדחה על-ידי בית-משפט זה, ע"א 1636/90 אלבוים נ' ניסנבלט (ניתן ביום 11.9.1991). למען שלמות התמונה יצוין כי הובעו גם דעות נגד השימוש בעקרון תום-הלב בהקשר זה". עוד יוטעם כי בע"א 1636/90 הנ"ל, בוטלה צוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת כאשר הנימוק החלופי שעניינו שאלת שימוש בעיקרון תום הלב בהקשר של ביטול צוואה, הושאר בצריך עיון.

      

168. למעשה במקרה זה, התובעת הפרה את חובת הנאמנות שלה כלפי המנוח, אשר ראה בה אשת סודו, ראה בה כאדם הדואג לו באמת וראה בה את האדם שיממש את רצונו, כפי שבא לידי ביטוי במכתב שכתב לתובעת, אשר כלל הוראות כיצד לנהוג בכספי העיזבון. המנוח סמך על התובעת ברמה כה גבוהה, שהסתפק בכתיבת המכתב בכתב ידו, ולא כלל הוראות כלשהן בצוואתו.

      

169. המקרה שלפני הינו מקרה הנגוע בחוסר תום לב קיצוני של התובעת. מתן צו לקיום הצוואה, מוביל לתוצאה המנוגדת בתכלית לעיקרון היסוד בדיני הירושה, הוא כיבוד רצון המת. אילו היה בליבו של המנוח צל צילו של ספק בכך שרצונו לא יקויים, לא היה פונה לתובעת. במקרה זה עקרונות ההגינות והצדק זועקים. וקולו של המנוח זועק בקול רם לקיים את רצונו האחרון.

      

170. לכך ניתן להגיע אף בדרך אחרת – והיא באמצעות השפעה בלתי הוגנת על הליך הביטול. ואסביר: בע"א 202/85שולמית פרדלינה קליינה-ביק נ' דינה גולדברג, מא(2) 757 (1987) נקבע כי "כל אחד מהפגמים המנויים בסעיף 30(א) לחוק הירושה, כשם ששולל הוא תוקפה של עריכת צוואה, כך פוסל הוא תוקפו של ביטול הצוואה". המסקנה היא כי השפעה בלתי הוגנת המופעלת על מנוח אשר מבקש לבטל את צוואתו, על מנת לגרום לו שלא לבטל את הצוואה – אף היא עלולה להביא לתוצאה לפיה יינתן תוקף לרצונו של המנוח לביטול צוואתו. אין בליבי ספק כי אילו היה המנוח פונה לכל מכר אחר תם לב, ומביע בפניו את רצונו, מייד היה זה פועל למימוש רצונו של המנוח בדרך של הבאת עד נוסף ותיעוד הדברים בזכרון דברים, על מנת שרצון זה יקויים לאחר מותו. תחת זאת, פעלה התובעת להסתיר בכל דרך את רצונו של המנוח שהיה מאושפז בבית החולים, במצב סופני, ונמנעה מלבצע את הפעולות האלמנטריות הנדרשות לשם הוצאת רצונו מהכוח לפועל (למעט אותה שיחה עם הרב ב"ג שנעשתה ברגע של מצוקה וחוסר אונים).

      

171. אמנם בע"א 202/85שולמית פרדלינה קליינה-ביק נ' דינה גולדברג, מא(2) 757 (1987) הפניה לביטול הצוואה, נעשתה ע"י המנוח לזוכה ובית המשפט לא נתן תוקף להוראת הביטול, אולם הטעם היה כי במכתב שהופנה לזוכה ע"פ הצוואה סמוך למותו, כתב לה המנוח כי היה "מייעץ" לה לא לקבל את צוואתו. בית המשפט העליון פסק ש"לשון "מייעץ" או "מציע" אין בה לא משום רצון מוחלט ולא משום גמירות דעת, ואין היא יפה לעריכת צוואה תקפה ולביטול תוקפה של צוואה קיימת. במקרה דנן רצונו של המנוח ברור.

      

     לסיכום:

172. מכוח סעיף 25 לחוק הירושה, המאפשר לבית המשפט לקיים צוואה חרף פגם שנפל בה, יש מקום במקרה חריג זה לתת תוקף לבקשת המנוח לבטל צוואתו הקודמת, חרף הפגמים שנפלו בה, זאת מאחר ששוכנעתי מעל לכל ספק, באמיתות הביטול ובגמירת דעתו של המנוח לבטל את צוואתו.

     סוף דבר:

      

173. מכל הנימוקים שפורטו בהרחבה לעיל – אני מורה כדלקמן:

174. הבקשה לקיום צוואת המנוח מיום נדחית. ההתנגדות לקיום צוואת המנוח מתקבלת.

175. הבקשה למתן צו ירושה ע"פ דין אחר המנוח מתקבלת. על הנתבעים להמציא פסיקתא לחתימה בהתאם לתקנות הירושה.

176. הוצאות: בראי השיקולים שהותוו בפסיקה בעניין פסיקת שכר טרחה ריאלי וסבירות ההוצאה, בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, לעובדה שגירסתה של התובעת נדחתה על כל חלקיה, וכן בשים לב למהות ההליך, ומורכבותו אני מחייבת את התובעת בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪. סכום זה ישולם לנתבעים בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

      

     ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

     המזכירות תסגור את התיקים ותמציא לצדדים.

      

      

      

     ניתן היום, ט"ז טבת תשפ"ו, 05 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.