מדינת ישראל נ' פלונית

הנאשמת הורשעה, על בסיס הודאתה מיום 07/04/2025, בעבירות של נהיגה בקלות ראש עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן- "הפקודה") וסעיף 38(2) לפקודה, סטייה מקו נסיעה, עבירה לפי סעיף 40 לתקנות התעבורה תש"ל-1970, התנהגות הגורמת נזק, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, חבלה של ממש, לפי סעיף 38 לפקודה.

על פי כתב האישום, ביום 20/09/2021, סמוך לשעה 14:33, נהגה הנאשמת ברכב פרטי מסוג "מזדה" מ.ר XXX (להלן- "רכב א"), ונסעה ברחוב דוד שוב בראש פינה מכיוון מערב למזרח. בהגיעה סמוך לכיכר דרך הגליל, מסיבה לא ברורה, סטתה הנאשמת ימינה, עלתה על המדרכה, פגעה במעקה הבטיחות, המשיכה בנסיעה לכיוון הכיכר והתנגשה עם רכבה ברכב פרטי תוצרת "יונדאי" מ.ר XXX (להלן-"רכב ב'") אשר נסע ברחוב דוד שוב מכיוון מערב למזרח, לאחר ההתנגשות המשיך רכב א' בנסיעה, עלה על מעגל התנועה, פגע בתמרור ונעצר במקום.

כתוצאה מהתאונה נפגעו ונזקקו לטיפול רפואי הנאשמת אשר נגרמו לה חבלות של ממש בדמות שברים מרובים בבסיסי העצמות המטאטרסאליות 1,2,3,4 ושבר ליספרנק, בנה בן ה-8 נחבל אף הוא חבלות של ממש בדמות שבר בגוף הלסת מימין ושבר במפרק הלסת משמאל. גם בנה בן ה-5 נחבל מעל גבה שמאלית וכן נהג רכב ב', אשתו ובתם.

כלי הרכב המעורבים בתאונה וכן רכוש ציבורי ניזוקו.

טענות המאשימה:

המאשימה טענה, כי הנאשמת נוהגת משנת 2020, הרשעה אחרונה בשנת 2025 בגין נהיגה במהירות ברירת משפט, לחובתה ארבע הרשעות קודמות. בשנת 2025 עברה ארבע עבירות, אחת מהן נהיגה במהירות, השנייה עצירת רכב במקום מיועד לנכה, עצירת רכב על המדרכה ובשנת 2024 אותה עבירה של עצירת רכב במקום מיועד לנכה. המאשימה צירפה גיליון הרשעות קודמות (הוגש וסומן ת/1).

המאשימה הגישה תמונות אשר לטענתה יתנו פרספקטיבה נוספת על קרות התאונה ואופי רשלנות הנאשמת (הוגש וסומן ת/2).

המאשימה הגישה אסופת מסמכים רפואיים (הוגש וסומן ת/3).

לטענת המאשימה, מדובר בעבירות שאין להקל ולזלזל בחומרתן שכן, כל העבירות שעברה הנאשמת במצטבר לעבירה בה הורשעה במקרה בענייננו, שעניינה גרימת תאונת דרכים שכתוצאה ממנה נחבלו הנאשמת וילדיה חבלות של ממש, כל אלו, מלמדות על אופי נהיגתה ורשלנות ברף גבוה של הנאשמת.

המאשימה טוענת, כי רק בדרך נס הסתיימה התאונה בדרך זו, הנאשמת לא סובלת מנכות קשה או מרותקת לכיסא גלגלים וכן לא נותרה נכה ומשכך, לא ניתן לומר כי במקרה זה, קיבלה הנאשמת את עונשה מידי שמיים.

לטענת המאשימה, על בית המשפט להטיל עונש שיש בו כדי להרתיע נהגים בכדי שיתנו את מלוא תשומת ליבם לדרך.

המאשימה הפנתה את בית המשפט להליך מס' 6408-03-08 לינוי שמחון נ' מדינת ישראל שם הוגש ערעור על הרשעה בגין גרימת תאונת דרכים עם חבלה של ממש, ביהמ"ש הטיל פסילה של עשרה חודשים, בית המשפט המחוזי הותיר את ההחלטה על כנה וקבע כי אין היא מצדיקה התערבות חרף העובדה שהנאשמת נפגעה בגופה.

ת"ד 2063/05 מדינת ישראל נ' אלוני עידן מיום 13.2.2006 שם נקבע, כי גם אם מקום בו הנאשם בא על עונשו מידי שמיים בפציעותיו, חובה על בית המשפט להענישו ואין לראות בפציעתו חזות הכל. בית המשפט הטיל על הנאשם פסילה של תשעה חודשים חרף העובדה כי הנאשם סבל מפגיעת ראש.

בנוסף, הפנתה המאשימה להליך רע"פ 7195/15 מיכאל נ' מדינת ישראל וכן להליך עפ"ת 61391-03-15 שטרן נ' מדינת ישראל.

לבקשת בית המשפט, התייחסה המאשימה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת של כב' השופטת לינדנשטראוס בהליך עפ"ת 50352-02-25 שם דובר על תאונת דרכים בה התרשל הנאשם שפנה שמאלה ופגע ברכב שלשניים מנוסעיו נגרמו חבלות של ממש, במקרה הנ"ל, אימץ בית המשפט מתחם ענישה של בין 3 חודשים ל-12 חודשים וקבע כי המתחם איננו כולל כלל רכיב של מאסר.

לעניין שאלת בית המשפט את המאשימה כיצד פסק דין זה מתכתב עם עתירות המאשימה בתיק זה בו הנפגעים היחידים להם נגרמה חבלה של ממש הם הנאשמת וילדיה, הפנתה המאשימה את בית המשפט לכמות תאונות הדרכים ולבדיקה שנעשתה ביום 26.10.25 שם פורסם בבדיקה של הרלב"ד שרק באותו שבוע נהרגו שמונה הרוגים תוך שבוע. ב26.10 פורסם כי בחודשים 01-09/2025 נהרגו לא פחות מ 353 בני אדם בתאונות דרכים.

המאשימה עותרת למתחם ענישה שנע בין שישה חודשים ועד פסילה ארוכה שלא תפחת משנה בהתאם לנסיבות. בנוסף לעונש של מאסר מותנה מרתיע, פסילה על תנאי מרתיעה וקנס מרתיע.

טענות ב"כ הנאשמת:

מנגד, טען ב''כ הנאשמת כי אין הוא מקל ראש בחומרת העבירה, אך יחד עם זאת, בית המשפט מחויב להפעיל את שיקול דעתו בהתאם לכללים שהוצגו בתיקון 113 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977.

ב"כ הנאשמת מבקש לדחות מכל וכל את כל טיעוניה של המאשימה הן לעניין מתחם העונש ההולם אשר לטענתו מנותק מנסיבות האירוע בענייננו, והן לעניין עתירת המאשימה למיקום העונש בתוך המתחם.

לטענת ב"כ הנאשמת, בהיבט של מידת הפגיעה בערכים המוגנים, אין מחלוקת על עצם הפגיעה אך מידת הפגיעה איננה גבוהה ולסטיית הנאשמת מהנתיב לא התלוותה פעולה אחרת המחריפה את רמת הרשלנות עד כדי מצב בו ניתן לטעות כי מדובר ברשלנות חמורה.

לטענת ב"כ הנאשמת, מידת הרשלנות מנותקת מהתוצאה, לא צוינה סיבת הסטייה, לא נטען כי הנאשמת התעסקה בטלפון או בדברים אחרים ומשכך, מידת הרשלנות היא נמוכה.

באשר לרמת הענישה הנוהגת מפנה ב"כ הנאשמת לאסופת פסקי דין אשר יש בהם לחזק את טיעוניו.

1. ת"ד 3916-07-20 -שם, מדובר היה בנאשם אשר נפגע ונזקק לטיפול רפואי, אושפז בביה"ח למספר ימים בגין חבלה של ממש שכללה כוויה בכף יד שמאל. בית המשפט גזר על הנאשם שלושה חודשי פסילה בפועל בניכוי חודשיים פסילה מנהלית.

2. ת"ד 9394-06-19- שם, בנסיבות דומות, מדובר היה בנאשמת שהיא אם לשישה ילדים המתגוררת ביישוב ללא תחבורה ציבורית, בעלה עובד בהסעות בשעות לא שגרתיות ונטל משק הבית מוטל על כתפיה של הנאשמת שמסיעה את ילדיה. שם נקבע כי "בנסיבות אלה ובעיקר נסיבותיה אישיות משפחתיות, התרשם בית המשפט, כי פסילת מינימום המתחייבת תפגע בנאשמת ובני משפחתה" בית המשפט גזר על הנאשמת 60 ימי פסילה בפועל חרף קיומה של פסילת מינימום.

    

3. ת"ד 9524-08-19 – שם, כתוצאה מהתאונה נפגעו 4 אנשים כולל הנאשם, נקבע מתחם ענישה שמתחיל בשלושה חודשים ופסל את הנאשם לחודשיים פסילה בניכוי חודשיים פסילה מנהלית כך שלא נותר לו לרצות.

4. ת"ד 2677-11-20 – שם מדובר היה בתאונת אופנוע אשר כתוצאה מהתאונה נחבל הנאשם חבלות של ממש, בין השאר בוצע שחזור פתוח של השבר באמה ימין וקיבוע ע"י פלטה וברגים. נקבע מתחם שמתחיל בשלושה חודשי פסילה ובית המשפט הסתפק ב-45 ימי פסילה בפועל.

5. ת"ד 3522-04-22 – שם מדובר היה בנאשמת אשר סבלה משבר בעצם הבריח ואושפזה למשך יממה, נפגעו גם נהג רכב ב' ונוסעת נוספת שהייתה עמו ברכב ולא נגרמה חבלה של ממש. נקבע מתחם ענישה ברוח העתירה בענייננו, בסופו של יום גזר בית המשפט חודשיים פסילה לריצוי בפועל.

ביחס לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, טוען ב"כ הנאשמת כי בטיעוני המאשימה ישנה סתירה פנימית זועקת אשר חותרת תחת תיקון 113 הבא להסדיר את מדיניות הענישה. לטענתו, מחד, טוענת המאשימה שמדובר בתאונה קלה והנאשמת לא קיבלה את עונשה מידי שמיים ומשכך, לא ניתן להקל בעונשה ומאידך טוענת כי מדובר בחבלות קשות ויש להחמיר עמה.

ב"כ הנאשמת טוען, כי מדובר בעבירה שנעברה בשנת 2021 שעיקר הנפגעים הם הנאשמת וילדיה, כאשר הנאשמת עודנה סובלת מתוצאות התאונה ועתידה לעבור ניתוח נוסף. כמו כן, מצבה הנפשי בכי רע היות והיא אם חד הורית שמגדלת שישה ילדים בגפה וללא סיוע. מורה במשרה חלקית ומקבלת קצבה מהמל"ל, כך שרישיון הנהיגה נחוץ הן בהיבט המשפחתי והן בהיבט התעסוקתי.

ב"כ הנאשמת עותר לקבוע מתחם עונש בין שלושה חודשים למספר חודשי פסילה בפועל ללא רכיב של מאסר בפועל. מבקש ב"כ הנאשמת כי בית המשפט יסטה לקולא בהתחשב בנסיבותיה האישיות של הנאשמת אשר מאז אירוע התאונה לא הסתבכה באירוע תעבורתי נוסף, דבר המעיד על שיקום בפועל שנותן הצדקה לסטייה מהמתחם ההולם.

ב"כ הנאשמת עותר לקביעת פסילה מינימלית מתחת לפסילת המינימום. לעניין הקנס, בשל נסיבותיה הסוציו-אקונומיות של הנאשמת, מבוקש קנס מינימלי או לחילופין ללא קנס.

דברי הנאשמת:

"... לאחר התאונה הייתי כארבעה חודשים כל כיסא גלגלים... יש לי ילדה סטודנטית, בן חייל, אני מגדלת את ששת ילדיי לבד, אביהם אינו מגיע. אני עובדת בבית ספר כמורה לאנגלית ואני זקוקה לרישיון הנהיגה כדי להגיע לעבודה ולפרנס את משפחתי וכדי להסיע את הילדים למוסדות החינוך בהם הם לומדים ולקניות.. אין לי עזרה מאף אחד אחר. אני לא רואה את עצמי בלי רישיון יום אחד מתפקדת ואני צריכה לעבור גם ניתוח שלישי בכף הרגל. אבקש שלא להטיל עלי פסילה בפועל שתגרום לי להרס כלכלי".

מדיניות הענישה:

במקרים בהם גרמה תאונת הדרכים חבלה קשה לנאשם עצמו, אשר הותירה את חותמה עליו, מצאו בתי המשפט להקל בדינו במידת מה, בשל כך ש"קיבלה את עונשו משמיים". ראו למשל פסקי הדין הבאים (פורסמו בנבו):

1. ת"ד (י-ם) 1168-09-13 מדינת ישראל נ' מוחמד עלי (14.11.13) – בית המשפט קבע כי "מתחם הענישה לגבי תאונת דרכים עצמית בה רק הנאשם נחבל חבלה של ממש נע בין פסילה בת חודשים ספורים ועד שנה, בדרך כלל לא מושת אפילו מאסר על תנאי ומאסר בפועל לא מבוקש כלל ע"י המאשימה, באשר יש בפגיעה הגופנית הקשה של הנאשם תזכורת יום יומית למחדליו, וההרתעה שהיא יוצרת גדולה מכל עונש שיושת עליו."

2. עפ"ת (מחוזי ת"א) עמר כהן נ' מדינת ישראל (19.05.11) – בית משפט קמא הרשיע את המערער על פי הודאתו בגרימת תאונת דרכים עת נהג באופנוע בכך שלא שמר מרחק בצומת והתקרב יתר על המידה למכונית שלפניו. הנחבל בתאונה הוא המערער, שנגרם לו שבר ברגל ימין וצורך לעבור ניתוח ואשפוז בבית חולים. גם שני כלי הרכב ניזוקו, עברו התעבורתי של הנאשם נקי. בהתחשב באלו הסתפק בית משפט קמא בפסילת המינימום בת 3 חודשים. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור באופן חלקי, הותיר את תקופת הפסילה על כנה אולם הורה כי בשל אותם טעמים עונש הפסילה יחול רק על נהיגה בכלי רכב מנועי, שלו שני גלגלים.

    

    

    

    

3. עפ"ת (מחוזי ת"א) 12458-01-15 נעם נבון נ' מדינת ישראל (15.01.15) – בית משפט קמא הרשיע את המערערת על פי הודאתה כי נהגה בקלות ראש, לא שמה לבה לדרך, סטתה תוך כדי עקיפה וגרמה לתאונה עם רכב שהגיע מולה, תאונה חזיתית. כתוצאה מאותה תאונה נהג הרכב האחר נפגע קלות, ואילו המערערת נחבלה חבלה של ממש – שברים בצלעות, חור ברֵיאה ואף אושפזה למשך שבועיים ימים. לנהגת לא היו כל הרשעות קודמות. הוטלו עליה חמישה חודשי פסילה בפועל, קנס בסך 3,000 ₪ ופסילה מותנית. בית המשפט המחוזי קבע שיש הצדקה לייחס יתר משקל לעובדה שמי שנפגע בתאונה פגיעה קשה היא המערערת ועל כן תיקן את גזר דינו של בית משפט קמא בכך שהפסילה בפועל תעמוד על פסילת המינימום בת שלושה חודשים.

    

   דיון והכרעה :

במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 על בית המשפט לשקול את מכלול נסיבות העבירה ולקבוע מתחם עונש הולם בהתחשב בערך החברתי שנפגע, מידת הפגיעה בו ובהתחשב במדיניות הענישה הנהוגה.

בעבירות שלצידן קבע המחוקק עונש מינימום, מחויב בית המשפט בהטלת עונש זה בהתאם להוראות סעיף 36(ב) לפקודת התעבורה, אלא שלפי הוראות סעיף 38 לאותה פקודה, מותר לבית המשפט לסטות מפסילת המינימום בנסיבות מיוחדות שיירשמו.

לגישתי, כל הרשעה בגרימת תאונת דרכים שבה נחבל אדם מחייבת עונש שמתחיל בפסילת רישיון נהיגה והכולל גם קנס, ועונש פסילה שכזה יכול שיהיה חלקו או כולו על תנאי, בהתאם להוראות סעיף 36(א) סיפא לפקודת התעבורה.

לפיכך, לגישתי, במקרים כאלה מתחיל המתחם מפסילה בפועל של 3 חודשים וזאת כפונקציה של הערך החברתי המון אשר נפגע, פגיעה בשלמות גופם של משתמשי הדרך.

לעניין ענישת המינימום ראוי לציין כי יש הסוברים, כי כאשר קבע המחוקק עונש מינימום לצד העבירה - הוא קבע את הרף התחתון של מתחם העונש ההולם לעבירה. לעומתם, יש כאלה הרואים בעונש המינימום, כעונש שעל בית המשפט ליתן לו משקל רב בתוצאה הסופית אליה הוא מגיע בקביעת העונש ההולם ולא כזה הקובע את המתחם (וראה דיון נרחב בסוגיה זו בפסק דינו של כב' השופט מ' דאוד בתיק עפ"ת (חי') 4995-04-20 קולר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

חוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") קובע בחינה בת שלושה שלבים שעל בית המשפט לבצע בבואו לגזור את עונשו של הנאשם. בשלב ראשון, על בית המשפט לקבוע את מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שביצע הנאשם. לשם כך יתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. בשלב זה, על בית משפט לבחון את מכלול השיקולים הנוגעים לנסיבות ביצוע העבירה. בשלב שני, על בית משפט לבחון את קיומם של חריגים המצדיקים סטייה מהמתחם שנקבע, בשל קיומו של פוטנציאל שיקומי משמעותי או צורך מיוחד בהגנה על הציבור. אם בית המשפט לא מצא לחרוג ממתחם העונש שקבע, אזי יעבור לשלב השלישי, בו עליו לקבוע מהו העונש ההולם לנאשם בתוך המתחם (ראה: ע"פ 2918/13 אחמד דבס נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.07.13)).

לא אחת נפסק, כי מרכיב חשוב ברמת הענישה בתיקי תאונות דרכים הינו תוצאות התאונה כמו גם חומרת העבירה, רמת הרשלנות וכן נסיבות אישיות של הנאשם (ר' ת"ד (ת"א) 2659-04-14 מדינת ישראל נ' רפאל ביטון (22.01.15, פורסם בנבו) והפסיקה שהובאה שם). ר' בעניין זה גם דברי בית המשפט (כב' השופט רענן בן יוסף) בעפ"ת (ת"א) 15291-10-12 ראובן ששון נגד מדינת ישראל (13.12.12, פורסם בנבו): "תוצאות תאונה במישור הנזק שנגרם לנפגע הינו מרכיב חשוב ברמת הענישה...אך מנגד, גם נסיבות אישיות של נאשמים הינם כלי שיש לעשות בהם שימוש או לתת להם משקל במסגרת הענישה. נסיבות אישיות, ובהן, בין היתר התנהגותם הכללית על הכביש, המתבטאת בגיליון הרשעותיהם".

עיינתי בפסיקה שצירפה המאשימה ומצאתי כי מדובר בנסיבות אשר כלל לא דומות לענייננו.

בפסק דין עפ"ת 6408-03-28 - שם מדובר היה על נהגת כבת 16 אשר נהגה בטרקטור ללא רישיון נהיגה, למדה בסה"כ 4 שיעורי נהיגה בטרם התאונה והיא לא נהגה מעולם ולא הייתה מיומנת בהפעלת כלי הרכב.

ת"ד 2063/05 – שם מדובר היה בפגיעות גופניות ונפשיות רבות של הנאשם וגם של נוסע אשר ישב ברכב ונגרמה לו חבלה של ממש בדמות קרע בכבד. נקבע כי נסיבות התאונה מצביעות על חוסר מיומנות בנהיגה ועל רשלנות ברף הגבוה של רשלנויות.

רע"פ 7195/15 – נגרמו להולכת רגל חבלות של ממש הכוללות שבר במרפק וכן חבלת ראש. עמדתה העונשית של המדינה נשענה על הפגיעה הגופנית שנגרמה להולכת רגל.

61391-03-15 – שם מדובר היה בנאשמת אשר פגעה בהולכת רגל שחצתה את הכביש במעבר חציה וגרמה לה חבלות של ממש בדמות שבר בירך ימין ושבר ספירלי בירך וברך שמאלי. הנפגעת נזקקה לניתוח שחזור פתוח וקיבוע ולאחריו אושפזה במוסד שיקומי.

לנהיגתה הרשלנית של הנאשמת לא נלוו עבירות תעבורה חמורות כדוגמת נהיגה בשכרות, ללא רישיון נהיגה תקף או בזמן פסילה.

עובדות המקרה מלמדות על רף רשלנות נמוך של סטייה קלה ימינה ופגיעה במעקה. כל שאירע לאחר מכן הוא יד המקרה בלבד.

הנאשמת וילדיה הם הנפגעים היחידים להם נגרמו חבלות של ממש בעקבות התאונה, והתייחס לכך כבוד השופט קנדלפת בת"ד (תעבורה צפת) 2192-12-12 מדינת ישראל נ' מתיאס נדר (נבו 20.2.2013) שם כתב – '' באשר לאינטרס הגמול, ברור כי הנאשם במצב שהגיע אליו בעקבות התאונה אינו זקוק לכל גמול נוסף על מעשיו, גם בהנחה שהיה אשם בתאונה, ואת עונשו הוא כבר קיבל משמיים.''

בדיון שהתקיים בערעור(עפ"ת 24645-03-13), שהגישה המדינה, ציינה המדינה כי במקרים כאלה חשובה ההרשעה ואין חובה כי תוטל פסילה בפועל.

המקרה שבפני שונה, במובן זה שניתן לומר, כי הנאשמת וילדיה הם אומנם הנפגעים העיקריים בתאונה, אך מידת הפגיעה, איננה כזו המצדיקה רק את הרשעתה.

לדעתי מקום שבו הנאשמת היא הנפגעת העיקרית איננה מצדיקה החמרה ברף התחתון של המתחם כך שהמתחם במקרה שכזה נע בין 3 ל- 6 חודשי פסילה בצרוף עונש פסילה מותנית וקנס.

בהתאם להנחיית בית המשפט המחוזי בנצרת, בניגוד לעמדת המאשימה, אין המתחם כולל רכיב של מאסר.

במקרה דנן, מדובר בנאשמת המשמשת כאם חד הורית לשישה ילדים, כאשר האב אינו נוטל חלק בגידולם או בכלכלתם והיא נושאת לבדה בעול.

הנאשמת עובדת כמורה לאנגלית בבית הספר.

משכך, שוכנעתי כי בהעדר רישיון נהיגה, עלול להסב לה פגיעה ממשית ביכולתה להתפרנס, להגיע למקום עבודתה ולמלא את חובותיה ההוריות.

הנאשמת ושני ילדיה הם אלו שנחבלו בחבלה של ממש, נזקקו לטיפול רפואי. בנוסף הנאשמת הודתה בהזדמנות הראשונה וחסכה זמן שיפוטי יקר, ועברה איננו מכביד לאור ותק נהיגתה, סוג העברות וכמותן.

סוף דבר:

בהתחשב בכל האמור לעיל, אני דן את הנאשמת לעונשים הבאים:

1. בנסיבות המתוארות, ולאור הפגיעה הצפויה, בשל שלילת רישיונה של הנאשמת ולאור עברה התעבורתי, המעלה כי מדובר בכשל נקודתי והתרשמותי מהנאשמת ממנה אני למד כי למדה את הלקח, החלטתי לעשות שימוש חריג בסמכותי ולהטיל על הנאשמת עונש של 4 חודשים פסילה.

2. התרשמתי שמדובר במקרה חריג בו נסיבות חייה של הנאשמת כמו גם העובדה שמדובר בתאונה שאירעה לפני למעלה מ-4 שנים ולפיכך, מצאתי מקום לעשות שימוש בסמכותי עפ"י סעיף 36(א) לפקודת התעבורה.

3. לפיכך, אני קובע כי מתוך ארבעת חודשי הפסילה שהוטלו, תרצה הנאשמת 45 ימי פסילה בפועל והיתרה תהיה על תנאי למשך שלוש שנים. והתנאי הוא שהנאשמת לא תמצא אחראית לגרימת תאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש.

4. בנוסף, תוטל על הנאשמת פסילה על תנאי של שלושה חודשים למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא תעבור עבירה על התוספת הראשונה או השנייה לפקודת התעבורה ותורשע בגין עבירה זו.

5. בשל עיסוקה של הנאשמת כמורה וכדי למזער את הפגיעה בפרנסתה אשר תפגע בעיקר בששת ילדיה, החלטתי באופן חריג לדחות את ריצוי הפסילה כך שהנאשמת תפקיד רישיונה ביום 1.7.26.

6. מובהר לנאשמת, כי ממועד זה תהיה פסולה אך מרוץ הפסילה לא יחל עד שתפקיד רישיונה במזכירות בית המשפט.

7. בשל מצבה הכלכלי של הנאשמת, היותה מפרנסת יחידה לששת ילדיה, אני מטיל עליה קנס מינימלי בסך 1000 ₪ שישולמו תוך 90 יום מהיום.

    

   ניתן יהיה לשלם את הקנס כעבור שלושה ימים מיום מתן גזר הדין לחשבון המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות ברשות האכיפה והגבייה באחת מהדרכים הבאות:

   1. בכרטיס אשראי – באתר המקוון של רשות האכיפה והגבייה, www.eca.gov.il 

   2. מוקד שירות טלפוני בשרות עצמי (מרכז גבייה)  – בטלפון 35592* או בטלפון 073-2055000

      1. במזומן בכל סניף של בנק הדואר – בהצגת תעודת זהות בלבד (אין צורך בשוברי תשלום).

          

         זכות ערעור תוך 45 יום מהיום לבית המשפט המחוזי בנצרת.

          

          

          

         ניתנה היום, כ' חשוון תשפ"ו,11 בנובמבר 2025, בהעדר הצדדים.