כ׳ ואח׳ נ׳ ד׳

מונחת לפניי תביעה לפינוי הנתבעת מדירת מגורים xxx בyyy (להלן: "הדירה").

תחילה הוגשה התביעה גם לחיוב הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים, ואולם, נוכח קיומו של צו כינוס בעניינה, הדיון בסעד הכספי עוכּב (החלטה מיום 26.7.2018) והדיון בסעד הפינוי המשיך (החלטה מיום 20.8.2018).

כעולה מחומר הראיות, התובעים הם יורשים ומי שזכאים להירשם כבעלי הזכויות הקנייניות בדירה. אמה של הנתבעת, עד פטירתה ביום 11.10.2017, שכרה את הדירה מיום 13.11.1989 והתגוררה בה (להלן גם: "המנוחה"). אין מחלוקת שהמנוחה הייתה דיירת מוגנת בדמי מפתח, הכל לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר" או "החוק"). הנתבעת אינה מופיעה בחוזה השכירות כשוכרת נוספת לצד המנוחה.

הנתבעת עצמה התגוררה בדירה לסירוגין. לפי תצהירה (מיום 5.12.2019), היא התגוררה שם עד נישואיה ביום 20.10.1991. לאחר הליך גירושין, שבה לדירה בסוף חודש אפריל 2015 (סעיף 7), ומאז - כך לטענתה - היא מתגוררת שם ברציפות. על-יסוד זאת, גורסת הנתבעת שהיא דיירת "נגזרת" לאחר פטירת אמה שהיא הדיירת המקורית (מכוח סעיף 20(ב) בחוק), ולכן היא נהנית מההגנה מפני פינוי.

תמצית טענות התובעים

התובעים טוענים בין השאר, כי הנתבעת אינה דיירת נגזרת שכן לא קיימה את התנאים הקבועים בחוק לשם כך. בנוסף, גם אם הייתה כזו, הרי היא הפרה את חוזה השכירות וקיימות עילות פינוי בשל פלישה לדירה והחזקתה ללא זכות בדין, תוך הצבת מחסן ארעי בשטח החלקה ללא היתר או הרשאה מהתובעים, תוך עשיית עושר ולא במשפט ותוך שהיא מונעת מהתובעים גישה לגיזום עץ מסוכן.

בתקופה שקדמה לפטירת המנוחה, הנתבעת עברה להתגורר עם בן-זוגה בxxx וכך היא דיווחה למעבידה שלה בסוף שנת 2016, מדינת ישראל - משרד העלייה והקליטה (להלן: "המעביד" או "המשרד"). על כן, היא מנועה ומושתקת כיום מלטעון באופן סותר לדיווח שלה למעביד ואין לקבל את טענתה כי הדיווח למשרד היה פיקטיבי. בכל אופן, הטענות המנוגדות של הנתבעת, מעלה שהיא פועלת לפי האינטרס העומד על הפרק מבחינתה, ויש ללמוד מכך על חוסר אמינות טענותיה.