א.ב. נ' יניב יצחק - פסקדין

לפניי תביעה כספית לפיצוי בגין פוסט שפרסם הנתבע ברשת החברתית "פייסבוק", שעל פי הנטען פגע בפרטיות התובע בניגוד לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), ומהווה פרסום לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

רקע

1. ביום 4.9.19 שהה התובע בחוף ים ציבורי בעיר אשדוד, כאשר הוא בעירום מלא. הנתבע, ששהה אף הוא באותה עת בחוף הים, צילם את התובע, והעלה בעמוד הפייסבוק שלו פוסט המתייחס לכך.

    

2. התביעה הוגשה תחילה גם נגד אתר האינטרנט "אשדוד נט" (להלן: "האתר"), שבו פורסמה כתבה על הימצאות התובע בחוף הים בעירום, תוך צירוף תמונות התובע שצילם הנתבע, שטושטשו. סכום התביעה הועמד על סך של 100,000 ₪, והפיצוי שנתבע במסגרתה הינו 50,000 ₪ מכל אחד מהנתבעים. לאחר דיון קדם המשפט הראשון, הסכימו התובע והאתר על מחיקת התביעה כנגד האתר. התובע אישר כי סכום התביעה שנותרה כנגד הנתבע עומד על 50,000 ₪ (פרוט', עמ' 8, שו' 21).

    

3. בדיון ההוכחות העידו התובע וחבריו - מר ר.ג. (להלן: "ר"), ומר א.א. (להלן: "א'"), והנתבע.

    

    

    

   תמצית טענות התובע

    

4. בכתב התביעה טוען התובע כי הנתבע צילם אותו ללא הסכמתו במערומיו כאשר שהה בחוף הים, ופרסם את תמונותיו ברשתות החברתיות. באותו יום פורסמה כתבה באתר תחת הכותרת "הזוי: בילה עירום כביום היוולדו בחוף הים לעיני הורים וילדים (וידאו)", כאשר בהמשך לה, צורף וידאו המראה את התובע שוכב עירום על החוף, ונעצר על ידי השיטור העירוני. הסרטון הופץ בעמוד הפייסבוק של הנתבע, ובאתר, ועל אף הטשטוש הלקוי שהוכנס לסרטון, התובע זוהה על ידי חבריו ובני משפחתו, וניזוק נזק תדמיתי קשה עקב צילום, פרסום הסרטון והפצתו. התלונה שנפתחה נגד התובע על ידי השיטור העירוני נסגרה, אולם הכתם והנזק התדמיתי שנגרם לו ממשיך ללוותו עד היום. התובע שלח מכתב התראה לנתבעים ודרש פיצוי כספי בגין פגיעתו, אולם אלו התעלמו מפניותיו. הנתבע אף לא הסיר את תמונות התובע, והתמונות עדיין חשופות לכל.

    

5. התובע מעולם לא נתן הסכמתו לנתבע לעשות שימוש בתמונותיו האישיות ולפגוע בפרטיותו ובצנעת גופו. התמונות פורסמו בנסיבות משפילות ומבזות, תוף פגיעה בפרטיותו של התובע בניגוד לסעיפים 2(4) ו- 2(4א) לחוק הגנת הפרטיות, וכן בניגוד להוראות חוק איסור לשון הרע. על פי סעיף 9א(ב)(1) לחוק הגנת הפרטיות וסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, יש לחייב את הנתבע בפיצויים ללא הוכחת נזק בשיעור של עד 50,000 ₪, בצירוף הוצאות משפט, ושכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ כחוק, ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

    

6. בסיכומיו טוען התובע כי מדובר בפגיעה חמורה בפרטיותו על ידי הנתבע, אשר צילם אותו ללא הסכמתו במצב אינטימי בחוף הים. בנוסף, הנתבע הפר את חוק איסור לשון הרע. הנתבע פרסם את הסרטון ברשתות החברתיות ללא טשטוש, וייחס לתובע את הכיתוב "מצחיק או עצוב תחליטו אתם". אין לראות בהתנהגות התובע, שגופו היה חשוף, כהסכמה מכללא לפרסום, ומעולם לא התקבלה הסכמתו לפרסום כל סרטון שלו. מהעדויות עולה שהיו מכרים של התובע שזיהו אותו בסרטון, מה שגרם לו למבוכה והשפלה, ואמירותיו של הנתבע בעדותו כי רצה להזהיר הציבור מפני "אנס או פדופיל", דברים שלא יוחסו לתובע מעולם, נעדרים כל אסמכתא. הנתבע הודה שלא לקח בחשבון את השלכות הפרסום, והתובע הוכיח שהסרטון אכן הופץ, והגיע גם לחברים ובני משפחה.

    

7. הנתבע סתר עצמו בעדותו בעניין שהות בתו עמו בזמן האירוע. פרסום הסרטון לא הוגבל לקבוצה סגורה, עמוד הפרופיל של הנתבע ברשת הפייסבוק הוא עמוד ציבורי, והוכח שהגיע למכרים של התובע. לא הייתה כל בהילות בפרסום, שכן התובע כבר נלקח על ידי השיטור העירוני, והנתבע לא ניסה למזער את הנזקים שעלולים היו לקרות לתובע וקרו בפועל. מעדות חברי התובע, עולה שתקופה ארוכה לאחר מכן הוא לא תקשר עמם לנוכח ההשפלה והבושה שהוא חש.

    

8. בחירתו של התובע לחשוף את עצמו בחוף הים אינה דומה לבחירתו של הנתבע לחשוף את התובע ברשתות חברתיות ושליחת סרטונים לעיתונות, ולא היה בפרסום כל עניין ציבורי. בע"פ 11793/05 חב' החדשות נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו, 5.4.06) נפסק כי יש צורך בטעם מיוחד או תועלת חברתית להפרת פרטיות. בת"א 21945-07-14 פלוני נ' סמל (פורסם בנבו, 31.1.16) (להלן: "עניין סמל"), נקבע כי הסכמה שניתנה 30 שנה לפני הפרסום אינה תקפה. הנתבע הודה שפרסם את תצלומי התובע ללא טשטוש, ויש לדחות את טענת הנתבע שהפרסום נעשה מתוך חובה מוסרית, שכן אם הנתבע הזדעזע מהאירוע, אין לקבל שאחרים צריכים לחוות זאת כתוצאה מהפרסום שפרסם. גם אם הנתבע מייחס לתובע עבירה בכך ששהה בעירום בים, אין לנתבע רשות לצלם את התובע ולפרסם תמונותיו בעירום. משכך, טוען התובע כי יש לפסוק לו את הפיצוי המקסימלי עד 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, ועד סך של 70,000 ₪ כשיש כוונה לפגוע, כפי שעלה מחקירתו הנגדית של הנתבע.

    

   תמצית טענות הנתבע

    

9. בכתב הגנתו טוען הנתבע כי ביום האירוע שהה בחוף הים באשדוד, יחד עם בתו בת ה-9 שהיא בעלת צרכים מיוחדים. הנתבע נדהם כאשר ראה את התובע כשהוא שוכב, עומד, נכנס לים ויוצא ממנו, מתיישב, שוכב וחוזר חלילה, וכל זאת כאשר הוא עירום לעיני כל. בסמוך נכחו גברים, נשים וילדים, אולם דבר לא הרתיע את התובע שלא כיסה עצמו, על אף קריאות מצד המתרחצים.

    

10. הנתבע תיעד את מעשיו של התובע, והזמין את המשטרה לחוף הים. בהגיע המשטרה, דרשו השוטרים מהתובע לצאת מהים, והוא בתגובה לכך סימן להם אצבע משולשת, יצא מהים עירום, ורק בהוראת השוטרים הואיל ללבוש חלק תחתון. לאחר מכן, התובע נעצר ונלקח בניידת משטרה.

     

11. הנתבע, שהיה המום מהתנהגותו של התובע, פרסם בעמוד הפייסבוק שלו סרטון שצילם את התובע, ובו לא נראה איברו של התובע, בתוספת כיתוב משפט אחד "מצחיק או עצוב תחליטו אתם.. השאלה מה אתם הייתם עושים? גרסת החייזר". הנתבע לא פרסם את שמו של התובע שכלל לא הכיר, ולא כל פרט מזהה שלו, אלא רק סרטון שצילם במרחב הציבורי, של אדם שפגע בו, בבתו ובכל ציבור המתרחצים, שעה שכפה עליהם את גופו העירום. יש לתהות מדוע חשש התובע שבחשיפת הסרטון באינטרנט יזוהה על ידי חבריו ובני משפחתו, כאשר הוא בעצמו חשף את עצמו בחוף הים, והתביעה היא ניסיון לעשות עושר ולא במשפט. הנתבע פרסם את הסרטון בסמוך לאירוע, אולם רק שנה לאחר מכן "נזכר" התובע לדרוש את הסרת הסרטון באמצעות מכתב התראה. לאחר שקיבל מכתב זה, הסיר הנתבע מיד את כל הפרסום אודות האירוע האמור.

     

12. התובע הוא שבחר לחשוף את גופו העירום בחוף ים ציבורי ופתוח לקהל הרחב, לרבות בפני ילדים. התובע עשה מעשה מגונה והתערטלות בפומבי בניגוד לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בפני בתו הקטינה של הנתבע, כמו גם בפני כל ציבור המתרחצים, והוא שפגע בהם פגיעה קשה. אין כל מניעה חוקית או אחרת לצלם את המתרחש במרחב הציבורי, לרבות את התובע שהכריח את כל הציבור לצפות בגופו העירום. בעשותו כן, התובע יכול היה לצפות שמישהו עשוי לצלם אותו.

     

13. מעולם לא הייתה לנתבע כוונה לבזות את התובע, אלא להציג תמונת מצב אמתית על אודות התנהגותו של התובע בחוף הים, ועל כן מעשיו הן בבחינת אמת דיברתי על פי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. הנתבע פעל גם בהתאם לסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע וראה חובה מוסרית וחברתית לעשות את אותו פרסום על מנת למנוע הישנות מקרים דומים ולהביע מחאה על מעשי התובע. כמו כן, הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר לפי סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע, שכן הנתבע ובתו הקטינה נפגעו ממעשי התובע, והוא רצה להתריע בפני הציבור. בהתאם לסעיף 15(5) לחוק איסור לשון הרע, הפרסום היה הבעת דעה על התובע, שנעצר ונחקר על מעשיו בחוף הים, וכן בהתאם לסעיף 15(10) לחוק איסור לשון הרע, שכן הפרסום נעשה כדי לגנות את הפרסום של התובע עצמו שפרסם את גופו בפני ציבור שלם. לפיכך, ועל פי סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, הפרסום של הנתבע לא חרג מגדר הסביר באותן נסיבות, וחזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. לאור כל האמור, טוען הנתבע כי יש לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות ושכר טרחה.

     

14. בסיכומיו טוען הנתבע כי תכליתו של חוק הגנת הפרטיות היא לא להגן על התנהגות כדוגמת התנהגותו של התובע, כשהוא מצולם ב- 5 סרטונים שהוא בעצמו הגיש, ובארבעה מתוכם הוא מצולם עירום כביום היוולדו. התובע היה אדיש לגמרי לאפשרות שמישהו יראה אותו במערומיו, לרבות מכריו ומשפחתו, ובסרטונים, שבכולם ניתן לראות אנשים, התובע נראה הולך מרחקים ארוכים מהתיק שלו לתוך הים וחזרה, ולא טרח אף לשים לידו מגבת או דבר מה כדי לכסות את איבריו המוצנעים. בסרטון הראשון, שהוא סרטון של מספר שניות, נראים אנשים בקרבת התובע. הסרטון השני, שהוא סרטון המעצר, הוא הסרטון היחידי שבו התובע לא עירום, ולטענת הנתבע זהו הסרטון שהוא פרסם בפייסבוק. לאורך כל כתב התביעה מדובר על סרטון אחד, ולא על סרטונים ברבים. התובע טען בכתב תביעתו כי הסרטון הוא וידאו של מעצר, ומבין חמשת הסרטונים, רק בסרטון השני, שהוא הסרטון היחידי שהתובע לא נראה עירום, נראה המעצר. גם בדיון שהתקיים ביום 6.12.24 עלה מדברי ב"כ התובע כי הסרטון המדובר הוא סרטון שרואים את התובע מדבר עם השיטור העירוני כשהוא לבוש. התובע בעצמו לא ידע להצביע על הסרטון הספציפי שהועלה לפייסבוק.

     

15. התנהגות התובע גובלת במעשה פלילי, ור' חברו של התובע העיד על עונש שהתובע קיבל מהמשטרה. התובע הוא שפרסם וחשף את עצמו בפני כולם, ואין שום מניעה חוקית לצלם את המתרחש במרחב הציבורי. התובע כפה על כולם לעזוב את המקום או להתרחק ממנו, ולא מדובר בחוף מבודד. לתובע אין כל זכות להיות אנונימי בשעה שהוא זה שחשף את גופו והלך בעירום בציבור, שכן לא מדובר באדם שבטעות נפלה לו המגבת ונתפס בקלקלתו, אלא במי ששעות ארוכות הסתובב במערומיו והתעלם מסביבתו. מעדות חברי התובע עולה כי האחד ידע על המקרה כאשר הוא בא לאסוף את התובע לאחר שהאחרון נעצר, ולאחר מכן, כשהוא ראה את הכתבה המטושטשת באתר הוא הבין שמדובר בתובע כשחיבר בין ידיעתו על המעצר לבין הפרסום באתר, ולכן מקור הידיעה שלו על האירוע הוא מהתובע עצמו. גם העד השני לא ידע על הפרסום בפייסבוק, ונודע לו מחברו העד הראשון, כך שלמעשה אין עד שראה את הדברים מכלי ראשון ברשת הפייסבוק. לנוכח כל האמור, טוען הנתבע כי יש לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות בגין תביעת סרק שמקורה בחטא של התובע.

     

    דיון והכרעה

     

    הפרסום

     

16. בין הצדדים נטועה מחלוקת באשר לשאלה איזה סרטון פורסם בעמוד הנתבע: לטענת התובע, הנתבע פרסם בעמוד הפייסבוק שלו סרטונים של התובע כשהוא במערומיו, בעוד הנתבע טוען כי הוא פרסם רק את הסרטון בו התובע נראה לבוש, כשהוא נעצר על ידי השיטור העירוני.

     

17. כפי שפורט, בכתב התביעה, שהוגש כנגד שני נתבעים – הנתבע ואתר "אשדוד נט", נטען כי הנתבעים פגעו בזכויות התובע בפרסום תמונות של התובע מחוף הים, ובפרסום הכתבה באתר (סע' 4 בכתב התביעה). בהמשך, נטען כי הנתבע, שצילם את התובע במערומיו, פרסם את תמונותיו של התובע ברשתות החברתיות (סע' 7), וכי בכתבה באתר הופיע וידאו המראה את התובע שוכב עירום על החוף, ונעצר על ידי השיטור העירוני, וכי הסרטון הופץ בעמוד של הנתבע ברשת פייסבוק ובאתר, וכי על אף הטשטוש הלקוי שהוכנס לסרטון, זוהה התובע על ידי חבריו ובני משפחתו (סע' 9-8). לכתב התביעה צורף כנספח 1 צילום מעמוד הפייסבוק של הנתבע והפוסט שבו תמונות של התובע, שם נראית תמונה מתוך כתבה מאתר אשדוד נט תחת הכיתוב "הזוי: בילה עירום כביום היוולדו בחוף הים לעיני הורים וילדים (וידאו)", כשהנתבע הוסיף על כך ברישת הפרסום את הכיתוב: "מצחיק או עצוב תחליטו אתם...השאלה מה אתם הייתם עושים? גרסת החייזר". כנספח 2 צורפה הכתבה מאתר אשדוד נט, בה נראים שני צילומים של התובע, כשהוא שוכב ליד שפת הים והולך, שבהם פניו ואבריו המוצנעים מטושטשים.

    הנתבע טען כאמור בכתב הגנתו כי פרסם בחשבון הפייסבוק שלו סרטון אחד שצילם את התובע, בו כלל לא נראים איבריו המוצנעים של התובע, והוסיף את הכיתוב שצוטט לעיל (סע' 23 ו- 30 בכתב ההגנה).

     

18. בדיון קדם המשפט הראשון טענה באת כוחו של התובע לפרוטוקול: "אני רוצה לציין שכן יש תמונות וסרטונים שהועלו לרשת על ידי הנתבע 1 כשהתובע לא מטושטש ורואים אותו בברור. לשאלת ביהמ"ש האם רואים גם את אברי מינו בתמונות הללו אני משיבה שלא. נהפוך הוא כשהוא מדבר עם השיטור העירוני הוא לבוש. רואים שהוא ערום כשהוא שוכב בחוף הים וכשביהמ"ש יראה את הסרטון יבין למה אמרתי שלא רואים את אבר המין".

    (עמ' 3, שו' 16-10). עוד טענה באת כוחו של התובע: "אני מראה לביהמ"ש צילום מסך של הפייסבוק, רואים שהועלו שם שני סרטונים באחד התובע שוכב ערום סמוך לים ובשני זה אחרי שהמשטרה הגיעה והתובע לבוש והם לא מטושטשים" (עמ' 3, שו' 33-31).

     

19. במסגרת תיק המוצגים שהגיש התובע, הוגש כנספח 4 התקן נייד שבו "סרטונים שהועלו לרשת החברתית של הנתבע 1", ובו חמישה סרטונים.

     

20. בדיון קדם המשפט המסכם שהתקיים לאחר הגשת המוצגים, טען ב"כ הנתבע כי מדובר בהרחבת חזית, שכן בכתב התביעה ובדיון טען התובע שפורסם על ידי הנתבע סרטון אחד, וכי במהלך הדיון הקודם הוצעו מספר סרטונים שצולמו על ידי הנתבע בזמן אמת אבל לא פורסמו בפייסבוק, על מנת שבית המשפט יתרשם מהסביבה בה צולמו התמונות, והדגיש כי לא מדובר בסרטונים שפורסמו בפייסבוק אלא הועברו לב"כ התובע על ידו לאחר הדיון. בתגובה טענה ב"כ התובע כי הפיצוי הנתבע הוא בגין סרטון שהועלה. לאחר מכן טענה כי אינה יודעת כמה סרטונים העלה הנתבע, ואיזה מהסרטונים שנמצאים בהתקן שצורף לתיק המוצגים הועלה על ידי הנתבע לפייסבוק. ב"כ התובע ביקשה לצאת עם התובע כדי לעבור על הסרטונים, על מנת שיאמר איזה סרטון הועלה על ידי הנתבע לעמוד הפייסבוק שלו. הצדדים יצאו יחד מאולם בית המשפט כדי לצפות בסרטונים, ולאחר הפסקה הודיעו כי התובע אינו יודע לומר איזה מהסרטונים פורסם ומבקש שהות כדי להתייעץ עם העד, ורק לאחר מכן יודיע איזה מבין חמשת הסרטונים פורסם (עמ' 10, שו' 20). לאחר מספר ימים, הודיע התובע כי הסרטון שהועלה בעמוד הפייסבוק של הנתבע הוא סרטון מספר 3.

     

21. בסרטון מספר 3 נראה התובע כאשר הוא שוכב על גבו סמוך לקו המים, ללא חלק תחתון לגופו. בסרטון מספר 2, התובע נראה כשהוא משוחח עם שני שוטרים, ניתן לראות בבירור את פניו, והוא לובש חלק תחתון לגופו. יצוין כי בכל הסרטונים שהוגשו, אין טשטוש כלשהו של פניו או גופו של התובע.

     

22. במהלך חקירתו הנגדית הוצגו לתובע הסרטונים שצורפו לתיק מוצגיו (נספח 4). התובע אישר כי בסרטון מספר 1 הוא נראה עירום כשהוא הולך (עמ' 17, שו' 13-2), לגבי סרטון מספר 2 אישר כי זה סרטון המעצר (עמ' 17, שו' 24-23). לגבי סרטון מספר 3 העיד התובע כי הוא נראה שם שוכב, ולדבריו גם על אנשים אחרים כשמסתכלים אפשר לחשוב שהם עירומים (עמ' 19, שו' 9, 21), ושב וטען כי בסרטון שפורסם ראו אותו שוכב (שו' 27). התובע עומת עם הטענה שבכתב התביעה נכתב שהופץ סרטון שמראה את המעצר שלו, והוא הודיע כי הסרטון שפורסם בפייסבוק הוא סרטון מספר 3, שבו לא רואים את המעצר שלו, ולכך השיב התובע כי "כל הסרטונים היו בפייסבוק מה שהוא [הנתבע-ר.ס.] אח"כ מחק או השאיר הוא יודע אני לא יודע. הפרסום הזה היה בפייסבוק. מה הוא עשה אני לא יודע... זה היה בפייסבוק וכל הסרטונים דרך הטלפון. אני לא יודע כמה יש סרטונים אני לא יודע מה יש לו בטלפון" (עמ' 19, שו' 35-28). כשנשאל האם אינו מסכים עם האמור בהודעה שהוגשה מטעמו בה הודיע כי הסרטון שפורסם הוא סרטון מס' 3 השיב: "אני לא יכול להגיד לך לפי מספרים אני יודע שאלה הסרטונים בפרסום... אני לא יודע לענות לך כרגע עכשיו, כולם לא כולם אני אומר לך מה שאני זוכר היו לפחות 3 סרטונים אני לא יודע להגיד איזה מהם. אני זוכר שראיתי בפייסבוק בפרסום עירום זה מספיק לי. החלטתכם איזה מהם זה היה" (עמ' 20, שו' 8-1).

     

23. ר' העיד בחקירתו הראשית שהוא חבר של התובע, ראה את הפרסום באשדוד נט שגבר הלך עירום, זה היה עם תמונה, וישר הבין שזה התובע כי הוא מכיר אותו והיה מודע למקרה, משום שהוא נסע לקחת את התובע ביום שנעצר. הוא נכנס לראות את הכתבה, והיה רשום מי העלה את זה, אז נכנס לפייסבוק לראות את הסרטונים המלאים, שם ראה "סרטונים שהוא [התובע-ר.ס.] בים ערום, סרטון אחד שהוא שוכב על החוף סרטון אחד שהפיקוח עירוני או מי שזה הגיע וזהו" (עמ' 21, שו' 33-32; עמ' 22, שו' 15-5). ר' העיד שבפרסום באתר אשדוד נט הפנים היו מטושטשות, למטה היה רשום הקרדיט של הנתבע, שכל אחד יכול לראות, והוא נכנס אליו ומצא את הסרטונים, למיטב זכרונו ראה 3 סרטונים בפייסבוק של הנתבע (עמ' 23, שו' 21-15). ר' אמר שאין לו את הסרטונים, יתכן ששלח לתובע קישור, הוא לא זוכר (שו' 26).

     

24. א' העיד שר' שלח לו קובץ של הכתבה באשדוד נט ואמר לו שנכנס לשמו של הבחור שפרסם את זה דרך פייסבוק, ואז ראה את כל הסרטונים והתמונות אצלו בפייסבוק, נכנס דרך לינק וגם ראה. אחרי זה שלח לתובע, שגם יראה שפרסמו אותו (עמ' 24, שו' 14-11). הוא ראה בסרטון שעשו זום מרחוק וראה את התובע מסתובב עירום, יש גם תמונות, פחות או יותר, ראה תמונות, באשדוד נט לא ראה פרצוף (עמ' 24, שו' 20-18). א' אישר שידע על המקרה תחילה דרך ר' (עמ' 24, שו' 29-28), וגם התובע אמר לו שהוא נעצר בגלל שהלך עירום בחוף הים (עמ' 24, שו' 30-30). הוא נכנס לפייסבוק של הנתבע לפי השם בכתבה באתר אשדוד נט, אינו זוכר כמה סרטונים היו בעמוד של הנתבע, עברו חמש שנים, היו שני סרטונים פחות או יותר, זוכר סרטון שלקחו אותו עם משטרה (עמ' 25, שו' 26 - עמ' 26, שו' 3).

     

25. הנתבע העיד בחקירתו שהעלה לפייסבוק סרטון אחד, שבו המשטרה עוצרת את התובע, והכחיש שהעלה סרטון של התובע בעירום (עמ' 26, שו' 23-22; עמ' 28, שו' 8; עמ' 30, שו' 6-5, 26-23). לדבריו, הוא העלה את הסרטון כי להזהיר מאנשים כמו התובע, מטרת הפרסום היתה "להבהיר שיש בן אדם שמסתובב ערום בחוף המצודה בים זה הבית שלי. להזהיר אנשים שמסתובב שם בן אדם ערום" (עמ' 26, שו' 24-23; עמ' 27, שו' 27 – עמ' 28 שו' 6, 22; עמ' 29, שו' 26).

     

26. לאחר שמיעת העדויות, מצאתי לקבל טענת התובע כי הנתבע פרסם בעמוד הפייסבוק שלו את הסרטון בו נראה התובע שוכב על החוף סמוך לקו המים ללא חלק תחתון לגופו, כפי שתועד בסרטון מס' 3, ואת הסרטון בו נראה התובע כשהוא נעצר על ידי השיטור העירוני כפי שתועד בסרטון מס' 2. אפרט נימוקיי להלן.

     

27. כאמור לעיל, הנתבע העיד שהוא פרסם בעמוד הפייסבוק שלו את סרטון המעצר, כך שגם לשיטתו אין חולק כי סרטון זה, בו נראים פני התובע בבירור, פורסם על ידו בעמוד הפייסבוק שלו. יוער כי הנתבע לא טען כי בסרטון שפורסם על ידו בוצע טשטוש כלשהו של פניו או גופו של התובע. התובע ושני העדים מטעמו – ר' וא', העידו כולם כי הנתבע פרסם גם סרטון בו נראה התובע כשהוא עירום, ועדותם היתה מהימנה עליי. יצוין כי הן התובע הן ר' העידו כי הנתבע פרסם סרטון בו נראה התובע כשהוא שוכב עירום, כפי הנראה בסרטון מס' 3, וזאת בנוסף לסרטון המעצר. יוזכר כי בכתב התביעה נטען כי הנתבע פרסם סרטון של התובע שוכב עירום על החוף, ובעת מעצרו על ידי השיטור העירוני.

     

28. יתר על כן, הנתבע לא טען בכתב הגנתו כי בסרטון שפרסם היה התובע לבוש, וכל שנטען הוא כי בסרטון לא רואים את איבר מינו של התובע. לו אכן, כטענת הנתבע בחקירתו, הסרטון היחיד שפרסם היה סרטון המעצר, חזקה שהיה טורח הנתבע לציין זאת באופן ברור וברחל בתך הקטנה בכתב הגנתו. גרסתו של הנתבע בכתב ההגנה מתיישבת יותר עם גרסת התובע, לפיה הנתבע אכן פרסם את הסרטון שמופיע בתיק המוצגים כסרטון מס' 3. גם דבריו של הנתבע בחקירתו, כי רצה להזהיר את הציבור מאדם שנמצא עירום בים, מתיישבים יותר עם גרסת התובע לפיה הנתבע פרסם סרטון שבו הוא נראה עירום, שכן בסרטון מס' 2 התובע לבוש, כל שרואים בו הוא את השוטרים משוחחים עם התובע, ולא ברור ממנו כשלעצמו ממה יש להזהיר את הציבור. גם התמונה שמופיעה בצילום המסך שצורף במסגרת נספח 1 לכתב התביעה ומוצג 1 לתיק המוצגים מטעם התובע, נראית כתמונה מתוך סרטון 3, ולא מסרטון המעצר. הטקסט שכתב התובע בפוסט שפרסם ("מצחיק או עצוב תחליטו אתם...השאלה מה אתם הייתם עושים? גרסת החייזר"), מתיישב אף הוא יותר עם פרסום של התובע כשהוא עירום, כפי שבסרטון מס' 3, ולא כשהוא לובש חלק תחתון, כפי שמופיע בסרטון מס' 2. לא נעלמו מעיני טענות הנתבע באשר ללשון היחיד שבכתב התביעה, ולהודעת התובע שהוגשה, בה נכתב שהסרטון שפורסם הוא סרטון מס' 3 (ולא סרטונים 2 ו- 3), ואולם התובע טען באופן עקבי החל מכתב התביעה כי הנתבע פרסם סרטון בו הוא נראה במערומיו, ואין חולק כי בסרטון המעצר שהוגש (סרטון מס' 2), נראה התובע כשהוא עם בגד תחתון, וכאמור שוכנעתי שהנתבע אכן פרסם גם סרטון בו נראה התובע כשהוא עירום.

     

29. לאור כל האמור, אני מוצאת כי הנתבע פרסם בעמוד הפייסבוק שלו את סרטונים מס' 2 ו- 3 שנכללו בנספח 4 לתיק המוצגים מטעם התובע.

     

    התביעה בגין פגיעה בפרטיות

     

    1. סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי "פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:

       [..]

       (4) פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו;".

        

        

        

        

       האם הפרסום נעשה בנסיבות שבהן הוא עלול להשפיל או לבזות כאמור בסעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות?

        

    2. כפי שתואר לעיל, בסרטון מס' 2 נראה התובע כשהוא משוחח עם השוטרים שהגיעו למקום, לבוש בחלק תחתון (ואף מחזיק בידו מגבת שמכסה את חלקו הקדמי). בסרטון מס' 3 נראה התובע כשהוא שכוב על גבו קרוב לקו המים, בעירום. הגם שסרטון מס' 3 צולם ממרחק מסוים ניתן להבחין בכך שהתובע עירום, ואף ניתן לראות במידה מסוימת את פניו.

        

    3. לטענת התובע, הפרסום נעשה בנסיבות משפילות ומבזות, הוא זוהה גם על ידי מכריו, מה שגרם לו למבוכה והשפלה. יצוין כי התובע לא הפריד בין הסרטונים, וטענותיו התייחסו לשני הסרטונים כמקשה אחת.

        

    4. לטענת הנתבע, תכליתו של חוק הגנת הפרטיות אינה להגן על התנהגות כדוגמת התנהגותו של התובע, אשר התהלך במקום ציבורי עירום כביום היוולדו. התובע בחר לחשוף את גופו בפומבי, והיה אדיש לגמרי לאפשרות שמישהו יראה אותו במערומיו.

        

    5. ההכרעה בענייננו אינה פשוטה, שכן אין חולק כי התובע בחר מיוזמתו לחשוף את גופו באופן מלא ברשות הרבים, להימצא ולהתהלך בחוף הים כשהוא עירום לחלוטין. האם בנסיבות אלו זכאי התובע להגנה על פרטיותו ויש לומר כי פרסום תיעודו באופן האמור מהווה פגיעה בפרטיותו על פי החוק? אקדים את המאוחר ואומר כבר עתה כי למרות הקושי הלא מבוטל שמעוררת התנהלות התובע, אני מוצאת כי בנסיבות העניין אכן עולה הפרסום כדי פגיעה בפרטיות כהגדרתה בחוק.

        

    6. ראשית יוער כי התובע העיד בחקירתו שמדובר בחוף לא מוכרז (ולכן לשיטתו לא היתה מניעה שיימצא בו בעירום), מרוחק, שאין בו מציל, ואולם אישר כי כל אחד יכול להיכנס אליו. אין בעובדה שמדובר בחוף לא מוכרז כדי לשנות מהמסקנה שמדובר בצילום ברשות הרבים. החוף בו שהה התובע הינו חוף שהגישה אליו חופשית ופתוחה לעוברים ושבים, הוא אינו חוף פרטי סגור, ובסרטונים ניתן לראות כי אכן נמצאו במקום אנשים נוספים, גם אם לא בצמוד לתובע (ראו בהקשר זה: ת.א. (שלום נת') 5680/02 פלונית נ' שניידר(פורסם בנבו, 6.2.06) (להלן: "עניין שניידר"), בפסקה 24).

        

    7. עוד יוער, כי לשיטתי, אין בסרטון מס' 2 משום פגיעה בפרטיות התובע, שכן התובע נראה בו כשהוא לבוש בחלק תחתון, מגבת שהוא מחזיק מכסה את חלק גופו הקדמי, הוא נראה בו כשהוא משוחח עם שוטרים שנחזים להיות מהפיקוח העירוני, והדברים מתנהלים על מי מנוחות, ולא מצאתי שיש בו כדי להשפיל או לבזות את התובע.

       שונים הדברים בכל הנוגע לסרטון מס' 3, בו נראה התובע כשהוא במערומיו, ללא כל טשטוש.

        

    8. נקודת המוצא הינה כי חשיפת איבריו המוצנעים של אדם בפומבי, היא מן הדברים המובהקים הנכללים בערך "צנעת הפרט" עליהם בא חוק הגנת הפרטיות להגן. המבחן אם פרסום עלול להיות משפיל או מבזה הוא אובייקטיבי במהותו, ועניינו בשאלה כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום (ע"א 466/83 אג'מיאן שאהה, ארכיהגמון בכנסיה הארמנית בירושלים נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן, פ''ד לט(4) 734 (1986), וההפניות שם).

        

    9. התובע צולם בסרטון מס' 3 כאשר הוא שוכב ליד חוף הים עירום, וסרטון זה אף פורסם לצד סרטון מס' 2, שבו פניו של התובע נראות בבירור. נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת שאצל חלק גדול מהציבור יתקבל דבר הפרסום של התובע באופן האמור באופן משפיל ומבזה. אמנם התובע בחר מיוזמתו לחשוף את מבושיו בפומבי וברבים, באזור בו היו מצויים מתרחצים, ובשל כך ניתן לומר כי אינו מייחס כלל חשיבות לנורמה המקובלת החברתית, בכך שאינו חש בושה מחשיפת איבריו המוצנעים לעיני כל. יחד עם זאת, במבחן האובייקטיבי ובנסיבות הפרסום, אצל מרבית הציבור הדבר ייתפס באופן משפיל ומבזה. לשאלה האם יש לראות בבחירתו של התובע להתהלך במערומיו משום הסכמה לוותר על פרטיותו, אתייחס להלן.

        

       שאלת ההסכמה

        

    10. סעיף 1 לחוק הפרטיות קובע כי "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו".

        סעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות מגדיר את הסכמת הנפגע לנפגע בפרטיותו כ"הסכמה מדעת, במפורש או מכללא;".

         

    11. בע"א 1697/11 א. גוטסמן אדריכלות בע"מ נ' ורדי (פורסם בנבו, 23.1.13) (להלן: "עניין גוטסמן") קבע בית המשפט העליון כי: "טעמה של דרישה זו בכך ש"הזכות לפרטיות באה להגן על הפרט, וכלל אין חברה רשאית להגן על אדם בוגר שלא מרצונו" (ע"פ 4463/93 בירב נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 447, 458 (1996)). ודוקו; ההסכמה אינה טעם המצדיק פגיעה בזכויות לפרטיות. ההסכמה עצמה היא חלק אינהרנטי של הזכות, באופן שאם ניתנה – לא קמה זכות תביעה (הלם, בעמ' 41)".

         

    12. לטענת הנתבע, בכך שהתובע חשף את גופו ברבים בחוף ציבורי, יש משום הסכמה לוויתור על פרטיותו.

         

    13. בעניין שניידרדן בית המשפט (כב' השופט קינר) בתביעה לפיצויים בגין פגיעה בפרטיות ופרסום לשון הרע בגין פרסום תמונת התובעת במקומון כשהיא רוחצת בחוף ים כשפלג גופה העליון חשוף (בטשטוש פנים, אולם נקבע כי ניתן היה לזהותה שכן צולמה עם כלבה המזוהה עמה). בית המשפט דחה את טענת הנתבעים כי יש לראות בכך משום הסכמה מכללא לפרסום, וקבע כי: "הימצאות התובעת שם כשחלק גופה העליון חשוף, אין בה עדיין הסכמה לפרסום בעיתון של תמונותיה שצולמו במצב זה. גם אם לא מחתה התובעת נגד הצילום, אין בכך עדיין להעיד על הסכמה לפרסום התמונות בעיתון. לא תמיד ניתן בחוף הים לחשוב על כל משמעויות הצילום ואפשרויות פרסום התמונות, והעדר מחאה לגבי הצילום איננה יכולה להיחשב כהסכמה. " (שם, בפסקה 19).

        ובהמשך נקבע: "התובעת בחרה אמנם לחשוף את פלג גופה העליון במקום ציבורי בשפת הים, אך חוף הים בו בחרה לעשות כן הינו חוף בלתי מוכרז ומבודד יחסית שלא רבים הם הפוקדים אותו. נכון, אפוא, כי התובעת נחשפה בפני המעטים המצויים בחוף, אך אין לומר, כי בכך הסכימה לחשוף עצמה בפני אלפי או עשרות אלפי אחרים הקוראים את המקומון, הכוללים גם רבים העלולים לגנות את התנהגותה על החוף. להבדיל מחשיפה בחוף ציבורי הומה אדם, שם ניתן אולי להגיע למסקנה אחרת (ור' דברי כב' השופטת שבח, שנאמרו אגב אורחא, ובלי להתייחס לנסיבות ספציפיות כי "בחורה חשופה המשתזפת על חוף הים מצויה ברשות הרבים ומותר לצלמה" – ת.א. (ת"א) 199509/02 מנשה דרוד צדיק נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח',  [פורסם בנבו] ), כאן בחרה התובעת בחוף שקט שאינו הומה אדם, דהיינו ביקשה היא לשמור על פרטיות מסויימת, אף כי לא על פרטיות מלאה. פרסום צילומה באופן המאפשר זיהויה, מפר זכותה לפרטיות זו." (שם, בפסקה 32).

         

    14. בענייננו, התובע חזר ואמר בעדותו כי היה מדובר בחוף לא מוכרז, וכי האנשים היו רחוקים ממנו (עמ' 17, שו' 9, שו' 22-20, שו' 30; עמ' 18, שו' 6-5, שו' 13; עמ' 19, שו' 23-1). הנתבע העיד מאידך שהחוף הוא לא מבודד, ויש שם לעיתים מופעים והצעות נישואים (עמ' 26, שו' 20-19), היו אנשים בחוף, היו אף כאלה לידו שקמו והלכו הביתה (עמ' 26, שו' 27). מעיון בכל הסרטונים שהוגשו לתיק עולה כי הגם שניתן לראות מתרחצים אחרים במרחק מסוים מהתובע, אין מדובר במתרחצים רבים, ולא התרשמתי שמדובר בחוף הומה אדם.

         

    15. התובע אמנם חשף את גופו העירום בפני קהל המתרחצים בחוף הים הספציפי, אולם בהעלאת התיעודים החזותיים לרשת, חשף הנתבע את צילומי התובע בפני קהלים פוטנציאליים נוספים. בע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, מח(3) 808 (1944) , נקבע כי "מהסכמתו של פלוני לגילוי פרטים מסוימים לאדם אחד אחר או למספר בני-אדם אין להסיק, שהוא מנוע מלהתנגד לפירסום אותם פרטים לציבור הרחב." הפסיקה אף דנה במקרים שבהם ניתנה הסכמתו של הנפגע לפרסום והוא חזר בו, ולכן הוכרה פגיעה בפרטיות (ראו והשוו: עניין סמל). במקרה דנן, אין חולק כי התובע לא ידע בזמן אמת כי צולם, ואין גם מחלוקת שלא נשאל ולא אישר לנתבע להעלות את הפרסום לרשת האינטרנט (עמ' 27, שו' 14-11). גם אם יש בהתנהגות התובע משום אינדיקציה לוויתור על צנעת הפרט לטובת אנשים ספציפיים, אין להסיק מכך כי ניתנה על ידו רשות מכללא לפרסום לציבור הרחב. אני סבורה כי גם אם התנהלות התובע - שבחר לחשוף עצמו בעירום מלא בציבור - אינה ראויה ואינה מקובלת, אין לראות בכך משום ויתור גורף ומוחלט על פרטיותו והסכמה מכללא לפרסום צילומיו בעירום, כשפניו ואזור איבר מינו אינם מטושטשים, ברשת האינטרנט בדף הפייסבוק של הנתבע – רשת חברתית רחבת היקף, ובאופן שגלוי לכלל הציבור, וחשוף למשתמשים רבים.

         

    16. לאור כל האמור, אני קובעת כי הפרסום (ביחס לסרטון מס' 3) מהווה פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות.

         

        התביעה בגין לשון הרע

         

    17. החובה להוכיח כי נתבע ביצע כלפי התובע עוולה של פרסום לשון הרע מוטלת על התובע. ככל שזאת יוכח, על הנתבע הנטל להוכיח התקיימותה של אחת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, ככל שהוא טוען לה.

         

    18. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, קובע כי:

        "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

        (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

        (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

        [...]".

         

        סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מגדיר מהו "פרסום" באופן הבא:

        "פרסום מהו

        (א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

        (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

        (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

        (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".

         

    19. הדיון ביסודות הקבועים בסעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות יפה גם לעניין סעיפים 1(1), 1(2) ו- 2 לחוק איסור לשון הרע. משקבעתי כי פרסום הסרטון נעשה בנסיבות העלולות לבזות ולהשפיל את התובע ולכן מהווה פגיעה בפרטיותו, חלה הקביעה גם ביחס לחוק איסור לשון הרע, כאשר המבחן בו יש לבחון האם הפרסום עלול להשפיל או לבזות הוא אובייקטיבי ועל פי האדם הסביר (ע"א 4534/02 רשות שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558 (2004).

        ניתן לפיכך לקבוע כי פרסום הסרטון מהווה לשון הרע כלפי התובע, בהיותו פרסום העלול להשפיל את התובע, לעשותו מטרה לבוז או לשנאה, ולבזותו בשל מעשים והתנהגות המיוחסים לו (ראו גם בהקשר זה בעניין שניידר).

         

        ההגנות

         

    20. בכתב הגנתו טען הנתבע טען להתקיימות ההגנות הקבועות בסעיפים 14, 15(2), 15(3), 15(5) 15(10), ו-16 לחוק איסור לשון הרע. במהלך הדיון אתייחס גם להגנות הרלוונטיות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות.

         

        סעיף 14: הגנת אמת בפרסום

         

    21. סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

         

    22. אין מחלוקת כי פרסום הסרטונים ומה שנראה בהם שיקף את האמת. לצד זאת, יש לבחון האם היה בפרסום זה "עניין ציבורי". על פי הפסיקה,עניין ציבורי בפרסום יתקיים "אם ניתן לומר שהבאת המידע תתרום ליכולתו של הציבור לגבש דעתו בעניינים ציבוריים או להביא לשיפור באורחות חייו" (ע"א 10281/03קורן נ' ארגוב (פורסם בנבו, 12.12.06) בפסקה 13 וההפניות שם); ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002)).

         

    23. בענייננו, לא מצאתי שמדובר בסרטון שיש לו חשיבות או תועלת ציבורית כלשהי. הפרסום נעשה לאחר שגורמי השיטור הגיעו למקום, התובע התלבש, והלך מהמקום. מדובר אפוא באירוע נקודתי שהסתיים, ואיני מקבלת את הטענה שהיה בפרסום של התובע בעירום כשאבריו המוצנעים אינם מטושטשים עניין ציבורי כמשמעותו בסעיף 14לחוק איסור לשון הרע. אף אין מקום לקבוע כי היה בפגיעה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין כלשון ההגנה הקבועה בסעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות.

         

        סעיפים 15 ו-16: הגנת תום הלב

    24. הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קמה בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד הוא כי הנתבע עשה את הפרסום בתום לב, והשני הוא כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק.

         

    25. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע כי:

         

        "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

        (1) [...]

        (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

        (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;

        (4) [...]

        (5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע –

        (א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או

        (ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6),

        או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

        [...]

        (10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן;

         

    26. נטל ההוכחה קבוע בסעיף 16 לחוק, כדלקמן:

        16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

        (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

        (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

        (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

        (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.

         

    27. תום הלב אליו מתייחס סעיף 15 לחוק נגזר מהאינטרסים המוגנים בכל אחד מסעיפי המשנה לו. שנהר התייחס לכך בספרו: "תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסוימת ולמצב נפשי מסוים, אשר בהצטרפם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה הספציפית, יצדיקו את הפגיעה בנפגע, לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה" (שם, בעמ' 260).

         

    28. הנטל להוכחת מרכיב תום הלב בפעולת המפרסם בסעיף 15 מוטל על המפרסם, וכך גם הנטל להראות כי הפרסום נעשה באחת מהנסיבות המנויות בסעיף 16(א) לחוק. נטל הראיה בכל הנוגע להתקיימות אחד התנאים המנויים בסעיף 16(ב) המקימים חזקה בדבר היעדר תום לב מוטל על התובע, ככל שהוא מבקש להיעזר בחזקות אלו (ע"א 844/12 ‏ ‏דניאל מולקנדוב נ' שרה פורוש (פורסם בנבו, 22.2.2017); שנהר, בעמ' 260-261).

         

    29. לעניין סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע - ההגנה הקבועה בסעיף זה נועדה למצבים בהם קיימת חובה לפרסום שעשויה להתנגש עם האיסור על לשון הרע (דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (פורסם בנבו, 18.9.14)) והיא כוללת ארבעה רכיבים מצטברים: "ראשית, על המפרסם להראות שהיתה עליו חובה לעשות פרסום; שנית, יש להצביע על כך שהחובה חלה בנוגע לכל מי שאליו הופנה הפרסום; המרכיב השלישי נוגע לתוכן הפרסום ובמסגרתו יש להוכיח שהחובה אכן חייבה את הנתבע או הנאשם לפרסם את הפרסום המסוים המהווה את עילת ההליך; והדרישה הרביעית היא שהפרסום נעשה בתום לב. העדרו של מרכיב אחד מתוך ארבעת מרכיבים אלה ישלול מהמפרסם את תחולת ההגנה" (שם, בעמ' 282).

         

    30. המלומד שנהר מוסיף בספרו כי המקרים המובהקים בהם הכירו בתי המשפט בחובה לעשות פרסום היו מטעמים מוסריים או חברתיים, מקרים שבהם שהדבר היה נחוץ לצורך אזהרה מפני פגיעה בחיי אדם, בריאותו, או רכושו, ויישום עקרונות אלה נעשה בעיקר במקרים בהם הפרסום היה מכוון לאדם אחד או למספר מצומצם של אנשים (שם, בעמ' 284).

         

    31. הנתבע אינו יכול להסתפק בכך שיוכיח כי הייתה עליו חובה לפרסם והחובה חלה כלפי מי שאליו הופנה הפרסום, אלא שההגנה הקבועה בסעיף 15(2) תחול רק אם תוכן הפרסום אינו חורג מהנדרש לביצוע החובה (ע"א 723-74 הוצאת עתון ״הארץ בע״מ נ' חברת החשמל לישראל בע״מ, לא(2) 281 (1977) (להלן: "עניין הוצאת עתון הארץ"). כל מה שאינו רלוונטי לשם מילוי החובה לא יהיה מוגן, ומחוסר הרלוונטיות שבחלק האחד ניתן יהיה ללמוד על העדר תום לב גם בנוגע לחלק שלגביו חלה ההגנה (שנהר בעמ' 286 וההפניה שם). הדברים אמורים אף לגבי כוונה לגרום לפגיעה בלתי סבירה אשר תשלול כשלעצמה את קיומו של תום הלב (שם, בעמ' 294).

         

    32. איני מקבלת את טענת הנתבע כי הייתה לו חובה מוסרית וחברתית לעשות את הפרסום כפי שפרסם אותו. די בכך שאני קובעת כי לא התקיים המרכיב השלישי בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע לפיו תוכן הפרסום חייב את הנתבע לפרסם את הפרסום, זאת מכיוון שלא ניתן לומר כי תוכן הפרסום כפי שפורסם על ידי הנתבע, המציג את התובע במערומיו ללא כל טשטוש, חייב את הנתבע לעשות כן. הדברים אמורים אף ביחס להגנה הקבועה בסעיף 18(2)(ב) לחוק הגנת הפרטיות.

         

    33. לעניין סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע, על פי ההגנה הקבועה בו, פרסום יהיה מוגן לאור עניין אישי כשר של המפרסם, רק אם הוא הופנה אל אותו אדם שלהגנת האינטרס שלו נעשה הפרסום או אל מי שלהגנת האינטרסים שלו נעשה הפרסום. כלומר, הפרסום חייב להיות מופנה רק לאותם אנשים, אשר הפניית הפרסום אליהם אכן תשרת את ענייננו האישי הכשר של המפרסם (שנהר, בעמוד 296). בענייננו, הנתבע פרסם את הסרטונים ברשת הפייסבוק, בתפוצה שכלל אינה מוגבלת לתובע עצמו בלבד או למספר אנשים מצומצם. איני מוצאת אפוא כי סעיף זה מתקיים.

         

    34. לעניין סעיף 15(5) לחוק איסור לשון הרע עליו מסתמך הנתבע, סעיף זה נועד להגן על הבעת דעה בתום לב בנוגע לדברים שנאמרו או התפרסמו במהלך הליכים משפטיים ונגעו ל"התנהגות הנפגע", וההתנהגות עליה ניתן להביע דעה חייבת להיות התנהגות כצד להליך שיפוטי (שנהר, בעמ' 324). באשר למונח "הבעת דעה" שהוא התנאי הראשוני לתחולת ההגנה בסעיפים 15(5)(א) ו-15(5)(ב), הבעת דעה יכולה לתאר מצב עובדתי אובייקטיבי ובלבד שתנוסח כדעה (שנהר, בעמ' 309; עניין הוצאת עיתון הארץ). פרסום יוגדר כהבעת דעה אם בית המשפט יסבור שכך הבין את הדברים האדם הסביר (שנהר, בעמ' 312). בענייננו, איני סבורה כי מדובר על הבעת דעה גרידא. אומנם המלל שפורסם היה זהיר במידה מסוימת ו"הזמין" את הציבור להחליט אם המדובר במקרה "מצחיק או עצוב", אולם למלל זה צורפו הסרטונים, שכאמור אינם מצונזרים או מטושטשים. משכך, אין הנתבע יכול לחסות תחת הגנה זו.

         

         

    35. לעניין סעיף 15(10) לחוק איסור לשון הרע, ההגנה הקבועה בסעיף זה אינה רלוונטית כלל לענייננו, ולא היה כל לשון הרע אחר שקדם לפרסום של הנתבע.

         

    36. מקום בו לא הוכחה קיומה של אף אחת מהנסיבות הקבועות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, מתייתר הצורך בלדון בדרישה המשלימה המצטברת של תום הלב, מושג שדורש מתן פרשנות מיוחדת בכל אחת מהנסיבות הקבועות בסעיף. יצוין כי בסיכומו של דבר, למרות אי הנוחות המתעוררת לאור בחירתו של התובע להתהלך ברבים כשהוא ערום ועריה, תוך שהוא חושף עצמו לעיני העוברים ושבים, אני סבורה כי פרסום הסרטון בו נראה התובע במערומיו ללא כל טשטוש ברשת הפייסבוק, חורג מהסביר.

         

    37. לנוכח כל האמור, אני קובעת כי לנתבע לא עומדות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע להן טען, ואף לא ההגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות.

         

        הסעד

         

    38. התביעה הוגשה בהתבסס על ההוראות המעניקות פיצויים ללא הוכחת נזק (ס' 7א לחוק איסור לשון הרע וסעיף 29א לחוק הגנת הפרטיות).

         

    39. על אף הקביעה שפרסום הסרטון עולה כדי עוולה, הן לפי חוק הגנת הפרטיותוהן לפי חוק איסור לשון הרע, אין לקביעה זו נפקות אופרטיבית, שכן לא ניתן להיפרע פעמיים בגין הפרסום עצמו, גם בעילה של לשון הרע וגם בעילה של פגיעה בפרטיות (ראו: סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע; סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות; סעיף 77(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; כמו כן השוו: עניין שניידר; עניין סמל; ת"א (שלום ביש"א) 4569-11-16 סימנטוב נ' מזרחי (פורסם בנבו, 6.5.2017); ת"א (חיפה) 37941-02-20  אילביגלינ' דולב (פורסם בנבו, 26.11.23); תא (חי') 28486-07-13‏‏ א"פ נ' מעיין (פורסם בנבו, 8.5.16). אומנם במקרים מסוימים נקבע שיהיה זה נכון לפסוק פיצוי סטטוטורי נפרד ללא הוכחת נזק בגין פרסום המקים עילה לפי שני החיקוקים האמורים, כך לדוגמה במקרים של פרסומים נפרדים, אולם, במקרה דנן כאשר מדובר בפרסום אחד, אין לעשות כן )ת"א (תל אביב-יפו) 24514-10-09דור נ' בן יששכר (פורסם בנבו, 15.3.15), ערעור בע"ר (מחוזי ת"א) 35760-04-15 שם טוב נ' דור ואח' (פורסם בנבו, 12.5.15), נדחה)). לפיכך, בעת פסיקת פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בגין פרסום המקים עילה לפי שני החיקוקים האמורים, ייפסק פיצוי פעם אחת בלבד, באופן המתחשב הן בפגיעה בפרטיות והן בפגיעה בשם הטוב. למעשה התובע התייחס בסיכומיו אך לפיצויים הנפסקים בגין פגיעה בפרטיות במסגרת סעיף 29 לחוק הגנת הפרטיות.

         

    40. סעיף 29א(ב)לחוק הגנת הפרטיות קובע:

        "(ב)(1) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי סעיף 4, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, בלא הוכחת נזק.

        (2)   במשפט כאמור בפסקה (1) שבו הוכח כי הפגיעה בפרטיות נעשתה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור באותה פסקה, בלא הוכחת נזק.

        (ג)    לא יקבל אדם פיצוי בלא הוכחת נזק לפי סעיף זה, בשל אותה פגיעה בפרטיות, יותר מפעם אחת".

         

    41. בענייננו, התובע לא טוען כי נגרם לו נזק כיס בעקבות הפרסום, ואף לא הוכח כזה.

         

    42. לעניין "כוונה לפגוע" המצוינת בסעיף 29א(ב)(2) לחוק שלעיל, בפסיקה נקבע כי כדי שפרסום ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע, נדרשת קיומה של "התנהגות זדונית", כוונה של ממש להרע לאחר, המונעת מזדון ורשעות או ממזימות ארסיות (ע"א 32031-10-12 דנון תקשורת תדמיתית בע"מ נ' הרב אמנון יצחק (פורסם בנבו, 9.5.13); וכן רע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ (פורסם בנבו, (8.9.13). בחקירתו העיד הנתבע שרצה להזהיר אנשים שידעו שיש אדם פדופיל או אנס עירום שמסתובב בחוף ליד ילדים נשים וגברים, לכן צילם וגם העביר את הסרטונים למשטרה (עמ' 27, שו' 19-18, שו' 29-28), יש לו הרבה חברים שבאים לחוף הזה ורצה להזהיר אותם (עמ' 28, שו' 6-5). עוד העיד שמודע לכך שאם צילם אדם במקום ציבורי אסור לו לפרסם את זה, אולם החליט בכל זאת לעשות כן כדי שהציבור ייזהר מפדופיל או אנס, אולם הוא לא מחליט על כך (עמ' 28, שו' 24-19). הגם שהדברים שאמר הנתבע בחקירתו (להזהיר מפני "אנס או פדופיל") נטענו בעלמא, ולא היתה הצדקה לפרסום סרטון מס' 3 בו מופיע התובע במערומיו, המלל שצורף לסרטונים היה מסויג במידה מסוימת, והתרשמתי כי הנתבע חש פגוע ומזועזע מהתנהלות התובע, ואיני מוצאת כי הייתה לנתבע התנהגות המונעת מכוונה זדונית ורשעות כפי שמורה הפסיקה על מנת להגיע למסקנה שהייתה למזיק כוונה לפגוע.

    43. באשר לגובה הפיצוי הראוי במקרה בו נתבעו פיצויים ללא הוכחת נזק, נקבע בפסיקה כי: "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו" (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 518 (2001)).

         

    44. לאחר ששקלתי את כלל נסיבות המקרה שבפניי, והבאתי בחשבון, מחד, כי התובע בחר מיוזמתו להתהלך ולשהות בחוף ים ציבורי במשך זמן לא מבוטל כשהוא בעירום מלא, ולחשוף עצמו לעיני העוברים ושבים, לרבות הנתבע שהגיע לחוף (לטענתו עם בתו הקטינה, אם כי מדובר בעדות יחידה של הנתבע), ונאלץ לצפות בתובע העירום; לעדות התובע שהעיד שאינו מתבייש שייתקל במכר כלשהו בעוד גופו חשוף (עמ' 18, שו' 13); לכך שלא היה מדובר בחוף פרטי מבודד, ואף לא מדובר במי שתועד כשהוא נמצא במערומיו באופן רגעי או באקראי, או במקום מבודד בחוף, אלא התובע התהלך באופן חופשי במערומיו ואף שהה בסמוך לקו המים; לעדות חבריו של התובע שהעידו שלא ניתן לומר שהתנהגות התובע הינה בגדר התנהגות מקובלת ונורמלית (עמ' 24, שו' 4-2; עמ' 25, שו' 6-5, שו' 24); לאמיתות הדברים, ולמלל הזהיר יחסית שהוסף לפרסום; לטענת הנתבע שהוא מחק מיד את הפרסום עם דרישת התובע, ולא הוכח אחרת (עמ' 26, שו' 32-31); לטענת הנתבע, שלא נסתרה, שהתובע פנה אליו בבקשה להסיר את הפרסום זמן רב לאחר הפרסום, זאת על אף שהעיד שידע על הפרסום לאחר שבוע, ולא היה לו הסבר לכך בחקירתו (עמ' 15, שו' 9-6), דבר שיש בו כדי להעיד שהפגיעה לא הייתה כל כך משמעותית מבחינתו; ומאידך גיסא, את תוכן הפרסום, והעובדה שלא היה מצונזר או מטושטש כלל; את העובדה שבסרטון מספר 2 (שכאמור קבעתי שפורסם אף הוא לצד סרטון מס' 3), פניו של התובע נראים בבירור; לכך שלא התבקשה רשות התובע לצילום ולפרסום, והוא כלל לא ידע על כך; לפלטפורמה בה הועלה הפרסום; ולמטרות הפיצוי הכספי, ביניהם לעודד את רוחו של הנפגע, לתקן את הנזק לשמו הטוב ולקיים את זכותו לשם טוב (ראו: חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור, דיני לשון הרע – הדין המצוי והרצוי, בעמ' 182-178 (מהדורה שנייה מורחבת, 2019) - מצאתי להעמיד את סכום הפיצוי שישלם הנתבע לתובע על סך של 10,000 ₪.

         

        סוף דבר

         

    45. לאור כל האמור לעיל, הנתבע ישלם לתובע פיצוי בסך 10,000 ₪.

         

    46. כמו כן, ישלם הנתבע לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪.

         

    47. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק בחלוף מועד זה, החל ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

         

    48. בנסיבות, ועל מנת למנוע נזק נוסף לתובע, ומתוקף סמכותי לפי סעיף 27 לחוק הגנת הפרטיות וסעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, אני אוסרת על פרסום שמו של התובע וכל פרט מזהה לגביו שאינו מצוין בפסק הדין.

         

        המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

         

        זכות ערעור כחוק.

         

        ניתן היום, כ"ג אלול תשפ"ה, 16 ספטמבר 2025, בהעדר הצדדים.