פלוני נ' מגן דוד אדום ואח'

תביעה נזיקית שעניינה נזקים שנגרמו במהלך הליך חירום רפואי.רקע עובדתי -

1. ביום 28.6.2014 בשעה 13:00 לערך, נסע התובע, מר ג' (להלן: "התובע") בליווי רעייתו דאז, הגב' ג' (להלן: "אשת התובע לשעבר") למוקד הרפואי של קופת חולים מכבי (להלן: "נתבעת 2" או "קופת החולים"), באחד מהסניפים באזור הצפון (להלן: "הסניף"), וזאת עקב כאבים בחזה.

2. עם הגיעו לסניף, התובע התמוטט בסמוך לכניסה לסניף. אין חולק כי לסניף מוביל גרם מדרגות (להלן: "גרם המדרגות"), וכי קיימים במקום מעקות שעשויים ברזל, הן כחלק ממאחז היד של גרם המדרגות והן מעקות המפרידים בין המדרכה לכביש. לטענת התובע, הוא התמוטט ליד אחד מהמעקות (להלן: "המעקה"), ועל טענה עובדתית זו עוד נרחיב בהמשך.

3. מוסכם כי מזג האוויר ששרר באותו יום היה חם, והתובע היה לבוש בחולצה קצרה, מכנסיים קצרים ונעל כפכפי אצבע.

4. אשת התובע לשעבר קראה מיד לעזרה, והצוות הרפואי של קופת החולים שהיה בסניף הגיע למקום והגיש טיפול ראשוני לתובע. במקביל, הוזעק למקום אמבולנס טיפול נמרץ (אט"ן) של מגן דוד אדום (להלן: "נתבעת 1" או "מד"א"). עם הגעת צוות מד"א, החל הצוות בביצוע פעולות החייאה מתקדמות, כולל טיפול תרופתי ודפיברילציה (הַפְעָמָה), כאשר התובע שכוב על המדרכה.

5. לאחר כ-45 דקות של פעולות החייאה (להלן: "ההחייאה"), על ידי כמה אנשי צוות, נצפו סימני חיים חיוביים אצל התובע, המתבטאים בחזרת דופק. התובע הועבר באמבולנס להמשך טיפול בבית החולים רמב"ם, שם אושפז ביחידה לטיפול נמרץ ועבר הליך צנתור. במהלך הטיפול הרפואי, התגלו כוויות מופשטות בדרגה 2-3 בפלג גופו האחורי של התובע, בהיקף של כ-30% משטח גופו – מאחורי הראש, בגב עליון ותחתון, מרפקים ואמות, אזור העכוזים, השוקיים וכן כוויות ופציעות בכפות הרגליים והעקבים (להלן: "הכוויות").

6. בעקבות פציעותיו, אושפז התובע למשך חודשיים, במהלכם נזקק לניתוחי השתלות עור והטריות. בתום תקופה זו, הועבר התובע למחלקת השיקום בבית חולים בני ציון להמשך טיפול.

7. הצדדים בתיק חלוקים לגבי מצבו הרפואי של התובע, לגבי השאלה אם נותרה לו נכות, ואם כן - לגבי שיעורה, אך בעיקר חלוקים הם באשר לנסיבות גרימת הכוויות ובשאלת האחריות הנטענת לגרימת הכוויות, והכל כפי שיפורט.

   תמצית טענות התובע –

8. שאלת הנסיבות והאחריות - התובע טוען כי התנהלות שתי הנתבעות (להלן ביחד: "הנתבעות") במהלך ההחייאה הייתה רשלנית, חסרת זהירות, חסרת מיומנות, פזיזה ואדישה, בניגוד לפרוצדורה רפואית מקובלת ולסטנדרטים הנדרשים. התובע מבסס את תביעתו על קיומן של חובות זהירות מושגית וקונקרטית מצד הנתבעות כלפיו. חובות אלו נובעות מעצם היותן מוסד רפואי וצוות רפואי המעניק טיפול, כאשר היה עליהן לצפות את הנזק האפשרי מביצוע פעולות החייאה על מדרכה לוהטת בתנאי מזג אוויר חמים. בפתח טענותיו, מדגיש התובע את הכרתו בכך שהנתבעות הצילו את חייו, אולם טוען כי במהלך פעולות ההצלה נגרמו לו נזקים משמעותיים שניתן היה למנוע. לשיטתו, אף אם הייתה החייאה מוצלחת, עדיין יש לבחון אם במהלכה הייתה רשלנות; שכן, מטרת ההחייאה כפולה: להצליח בהחזרת המטופל לחיים תקינים ככל הניתן, וכן להגן עליו מפני נזקים. הוא מדגיש כי עניינה של תביעה זו ברשלנות בהגשמת המטרה השנייה.

9. באופן ממוקד, טוען התובע כי הצוות הרפואי כשל בשני היבטים. ראשית, לא ננקטו אמצעי הגנה בסיסיים כגון חציצה בין גופו לבין הכביש הלוהט, כגון באמצעות הנחתו על גבי שמיכה או לוח גב מעץ, או העברתו למקום מוגן מהחום, כגון המבנה של קופת החולים או האמבולנס. וכך, התובע נותר שוכב על המדרכה החמה, מחוסר הכרה, ללא יכולת לזוז, בביגוד מינימלי, ובעודו עובר עיסויי חזה שהצמידו את גבו למדרכה החמה. נטען כי הצוות הרפואי התעלם מתנאי הסביבה המסוכנים, על אף שהיה מודע להם והגן על עצמו מהחום באמצעות שמיכות ומגבות, ולא פעל להגנת התובע. שנית, פעולות ההחייאה בוצעו, בין היתר, תוך שימוש במכשיר דפיברילטור (ובעברית, וכך להלן: "מַפְעֵם"), אשר מזרים זרמים חשמליים לגופו של התובע, והשימוש במפעם בוצע ברשלנות. בהקשר זה, טענה אחת הייתה שהרשלנות באה לידי ביטוי בעצם העובדה שההחייאה בוצעה על המדרכה ולא על משטח מבודד מחשמל, והטענה השנייה הייתה שהרשלנות נעוצה בכך שבמהלך השימוש במפעם, היה מגע בין גופו של התובע לבין מעקה המתכת, והזרם החשמלי עבר דרך הגוף ודרך המעקה לרצפה. כנגזר מהאמור, נגרמו לתובע נזקים הדומים לנזקים של "התחשמלות", ובנוסף, פעולת המפעם הייתה בלתי יעילה, ממושכת מהנדרש, והדבר החמיר את הנזק.

10. התובע טוען בנוסף לחריגה מנהלים ופרוטוקולים מחייבים של קופת החולים ומד"א. הוא טוען כי הצוות לא פעל לפי כללי הבטיחות המחייבים, לא דיווח כנדרש על הנזק הרפואי שנגרם במהלך הטיפול ולא פעל למזעורו. אף נטען כי התיעוד הרפואי של האירוע היה לקוי, חלקי וחסר, וקיים חשד לרישומים שנעשו בדיעבד.

11. התובע טוען כי כתוצאה ממחדלים אלו, נגרמו לו כוויות קשות ומפושטות המהוות נזק בלתי הפיך ופגעו באופן משמעותי באיכות חייו, לרבות פגיעה קשה בדימוי העצמי, קושי להתמודד עם מצבו הפיזי ומצב נפשי שהוביל לגירושיו.

12. התובע טוען לאחריות ישירות ושילוחית של כלל הגורמים המעורבים בטיפול, לרבות המוסדות הרפואיים, הצוותים והמטפלים הישירים. לשיטתו, גם אם כל אחד מהמחדלים בנפרד לא גרם לנזק, הרי שהצטברותם יחד הובילה לתוצאה הקשה, וכי טיפול זהיר ומקצועי יותר היה מונע את הנזק ששינה את מהלך חייו.

13. את טענותיו לרשלנות רפואית מצד צוות ההחייאה, סומך התובע על שתי חוות דעת שהוגשו מטעם מומחה ברפואה פנימית, פרופ' יחיאל בר אילן (להלן: "פרופ' בר אילן"), ועל חוות הדעת של המהנדס ד"ר יוסף להמן, מומחה בהנדסת חשמל (להלן: "ד"ר להמן").

14. המסגרת הנורמטיבית הנטענת – את עיקר טענותיו מבסס התובע על עוולת הרשלנות אשר בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), וטוען כי התנהלות הנתבעות מהווה סטייה מהותית מסטנדרט ההתנהגות הבסיסי המצופה ממטפלים רפואיים ופרא-רפואיים, וכי סטייה זו היא שהובילה לנזקיו הקשים. התובע אף טוען להעברת נטל ההוכחה לכתפי הנתבעות, וטוען כי על הנתבעות להוכיח שלא רשלנותן גרמה לנזקיו, וזאת מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין. נטען כי במועד האירוע לא הייתה לתובע יכולת או ידע להבין את הנסיבות שהובילו למצבו הרפואי, והתנהלות הנתבעות מתיישבת יותר עם הפרת כללי הזהירות הרפואיים המקובלים מאשר עם שמירתם, כאשר טענה זו מתחזקת בהתחשב בעובדה שכל האירועים התרחשו תחת אחריותן הישירה של הנתבעות, באזור שבשליטתן ותוך שימוש במידע ובמומחיות שברשותן. התובע מדגיש כי הנתבעות לא הציגו כל תסריט המסביר הופעה של כוויות כאלו בהחייאה שנעשית שלא ברשלנות.

15. עוד טוען התובע כי הנתבעות הפרו חובות חקוקות, ובהן חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק זכויות החולה"), קובץ הנהלים של קופת החולים והנחיות פעולות הצלה ALS (ADVANCED LIFE SUPPORT) לשנים 2010-2017 (להלן: "הנחיות פעולות הצלה"). התובע טוען כי הפרות אלו גרמו לו נזק מהסוג שהחובות החקוקות נועדו למנוע, ולכן על הנתבעות לפצותו, מכוח עוולת הפרת הוראה חוקית, אשר בסעיף 63 לפקודת הנזיקין.

16. בהתייחס להיפוך הנטל – התובע אף מפנה לחוק זכויות החולה, וטוען כי היות שפנה לקבלת טיפול רפואי, גם מכוח חוק זה יש להורות כי נטל ההוכחה עובר לנתבעות, להוכיח כי הטיפול שניתן אכן היה "נאות", כנדרש בחוק.

17. בנוסף, התובע טוען כי הטיפול הרשלני שקיבל מהווה הפרה חוזית של ההסכם בינו לבין הנתבעות, אשר התחייבו להעניק לו טיפול רפואי ברמה גבוהה, נאותה וסבירה. בנוסף, נטען להפרת חובת תום הלב, המעוגנת בסעיפים 12(א) ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), כאשר הפרת חובת תום הלב באה לידי ביטוי בכך שהנתבעות לא ערכו התייעצות נאותה, בחרו בגישה טיפולית מסוכנת ולא נקטו באמצעי זהירות מספקים.

18. שאלת הנזק – התובע טוען לפגיעות פלסטיות, נוירולוגיות, אורתופדיות ונפשיות.

19. ביחס לנזק בתחום הפלסטי והעור, התובע טוען כי הוא סובל כיום מצלקות גדולות, מכוערות ובולטות בחלקי גופו השונים, שנגרמו כתוצאה מהכוויות וההשתלות. הצלקות גורמות להגבלות תנועה, כאבים עצביים עזים, עקצוצים ותחושת גרד מתמדת באזורים הפגועים, ופגעו קשות בדימויו העצמי. מטעם התובע הוגשה בתחום זה חוות דעתו של פרופ' ירון הר-שי (להלן: "פרופ' הר-שי"), אשר קבע כי לתובע היו נכויות זמניות משמעותיות במשך תקופה ממושכת, ולאחר מכן נותרה נכות צמיתה בשיעור של 20% מכוח סעיף 75(1)ג, לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל").

20. בהיבט הנוירולוגי, התובע טוען כי הוא מתמודד עם רעד בגפיים והגבלות משמעותיות בתנועה, סובל מקושי בתפיסה ואחיזה בגפיים העליונות, מהפרעה תחושתית ומוטורית ניכרת באזורים המושתלים, וחווה כאבים באזורי הצלקות. הוגשה חוות דעת של פרופ' סמיח בדארנה (להלן: "פרופ' בדארנה"), שקבע כי נותרו נכויות זמניות ונכות צמיתה בשיעור 20% מכוח סעיף 29(6)(ב) לתקנות המל"ל.

21. בתחום האורתופדי, התובע טוען כי נגרמו לו נזקים אורתופדיים קשים כתוצאה מהכוויות והצלקות, אשר פגעו בגידים וקיצרו אותם, הוא סובל מכאבים ברגליו, מתקשה בהנעת כפות הרגליים והקרסוליים. אינו מסוגל להניע את הבוהן הגדולה בכף רגל שמאל, מתהלך עם נעליים כירורגיות, ומתקשה בהליכה, עמידה וישיבה ממושכת. בתחום זה הוגשה חוות דעתו של ד"ר אליהו סלטי (להלן: "ד"ר סלטי"), אשר קבע כי נותרה נכות אורתופדית של 20% לפי סעיף 48(3)ב' לגבי קרסול שמאל, 10% לפי סעיף 37(7)א' לגבי גב תחתון ו-10% לפי סעיף 48(3)א' לגבי קרסול ימין ובסך הכל 35.2% נכות צמיתה.

22. בהיבט הנפשי, התובע טוען כי הוא סובל מתחושת ריקנות, פגיעה בדימוי העצמי, ומתבייש במראה גופו, מצבו הוביל להסתגרות חברתית, ולבסוף לפירוק התא המשפחתי וגירושין, הוא סובל מהפרעת חרדה פוסט-טראומטית עם מאפייני חרדה ודיכאון, ומתקשה להסתגל לנכותו הקשה. בחוות דעת מטעם ד"ר רוני ומוש, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט (להלן: "ד"ר ומוש"), הנכות הועמדה על 40% בהתאם לסעיף 34(ב)(4-5) לתקנות המל"ל, מתוכה 30% בשל הפרעה חרדתית-נפשית.

23. התחום השיקומי – התובע לא הגיש חוות דעת שיקומית, וטען כי מצבו הכלכלי מנע ממנו את האפשרות להגיש חוות דעת זו יחד עם כתב התביעה. התובע ביקש בכתב התביעה הארכת מועד לצורך הגשתה, ולחילופין, כי בית המשפט ימנה מומחה מטעמו, מכוח תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (אשר היו בתוקף במועד הגשת התביעה). בעת הגשת הבקשה לראשונה, לא מצאתי למנות מומחה שיקומי מטעם בית המשפט, ובהמשך, לא הוגשה בקשה "חוזרת" בנדון.

24. כימות הנזק – התובע, יליד 1967, היה מעצב תכשיטים וצלם אופנה במקצועו, מדגיש כי בעוד שלפני האירוע הוא ניהל חיים פעילים, נמרצים ומאושרים כבעל, אב ואדם עובד, כיום הוא מתמודד עם נכות קשה המשפיעה על כל היבטי חייו, ללא אפשרות לשיפור משמעותי במצבו. 

25. לטענתו, עד לקרות האירוע היה בריא, והכוויות אשר פגעו בדימויו העצמי פגעו בסיכויו להמשיך ולהתקדם בעבודתו. התובע טוען כי הוא נאלץ להוציא סכומי כסף רבים בגין טיפולים רפואיים ועזרת הזולת, וייאלץ לשאת בהוצאות כאלו אף בעתיד. התובע העריך את נזקיו בסיכומיו כדלקמן: הפסד השתכרות לעבר בסך 2,749,516 ₪ (הכולל 348,876 ₪ לשנה וחצי ראשונות ועוד 2,400,640 ₪ לתקופה מינואר 2016 ועד היום), הפסד השתכרות לעתיד בסך 1,482,341 ₪, הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים (לעבר ולעתיד) בסך 528,982 ₪, הוצאות רפואיות, נסיעה ואביזרי שיקום (גלובלי לעבר ולעתיד) בסך 460,000 ₪, עזרת הזולת לעבר בסך 569,000 ₪ (הכולל 135,000 ₪ לשנה וחצי ראשונות ועוד 434,000 ₪ לתקופה מינואר 2016 ועד היום), עזרת הזולת לעתיד - 347,000 ₪, ופיצוי בגין כאב וסבל בגין העבר והעתיד – בסך 1,000,000 ₪. כך, סך הנזק כפי שחושב בסיכומים הינו למעלה מ-7,135,000 ₪ (ויוער כי יש ראשי נזק נוספים בכתב התביעה שנזנחו בסיכומים).

    תמצית טענות נתבעת 1, מד"א -

26. מקדמית, מד"א מעלה טענת שיהוי מהותית, בציינה כי התביעה דנן הוגשה בחלוף למעלה משש שנים מיום קרות האירוע נשוא התביעה (28.6.2014), אגב גרימת נזק ראייתי משמעותי.

27. בנוסף, מד"א מעלה טענה מעיון-מקדמית בדבר היעדר חוות דעת רפואית כדין בכל הנוגע לשאלת הרשלנות הנטענת, שכן המומחה מטעם התביעה, אשר על חוות דעתו מבוססת הטענה לגבי הרשלנות הרפואית, פרופ' בר אילן, מתמחה ברפואה פנימית אך נעדר סמכות וידע מקצועי לחוות דעתו בתחומי הרפואה הדחופה, כירורגיה פלסטית, הליך גרימת כוויות או הליך גרימת נזק נוירולוגי. כלומר, שמומחה התביעה מתייחס בחוות דעתו לתחומים שלגביהם אין לו מומחיות ולכן יש לקבוע כי לא ניתן להתבסס על חוות דעתו בהקשר זה.

28. בנוסף, מד"א מעלה טענה מוסרית-ערכית מקדמית, לפיה הגשת תביעה כספית נגד מי שהציל את חייו של התובע מעוררת אי נוחות רבה ועלולה לגרום לרפיון ידיהם של אנשי רפואה.

29. לגבי נסיבות האירוע ושאלת האחריות – תחילה, מד"א מכחישה את גרסת התובע בדבר נסיבות האירוע, ובפרט את טענתו כי שכב כשרגלו נוגעת במעקה המתכת. לשיטתה, התובע שכב על המדרכה, ללא כל מגע עם אלמנטים מתכתיים או מוליכי חשמל, ולכן – נשמט הבסיס תחת רוב טענותיו של התובע. מד"א מבקשת אף לדחות את טענת ההתחשמלות "הכללית", טוענת כי לא היה כל פסול בבצוע ההחייאה על המדרכה בהיבט של השימוש במפעם, וכי הכוויות לא נגרמו עקב "התחשמלות" כתוצאה מהשימוש במפעם כפי שנטען. בנושא זה שתי הנתבעות מתבססות על חוות הדעת של המהנדס אינג' אשר סלוצקי, מומחה בהנדסת חשמל (להלן: "אינג' סלוצקי").

30. מד"א עוד מדגישה כי הכוויות בפלג גופו האחורי של התובע נגרמו כתוצאה ממגע עם המדרכה החמה מיד עם התמוטטותו, עוד לפני הגעת צוות מד"א לזירה, לא ניתן היה למנוע את אותן הכוויות, ומבוקש לדחות את טענת התובע כי השכיבה הממושכת החמירה את הכוויות. מד"א אף גורסת כי ככל שנגרמו נזקים לתובע, הרי שמקורם לא ניתן היה למניעה, שכן כוויות הגב הראשוניות שנגרמו מהמדרכה החמה, נגרמו באופן מיידי ובלתי נמנע, מיד בסמוך לתחילת ההחייאה, עוד טרם הגעת צוות מד"א לזירה, וקיימת גם אפשרות שמקור חלק מהכוויות בטיפולים שניתנו לתובע בבית החולים רמב"ם (עקב היפותרמיה ותרופות מכווצות כלי דם), אשר גרמו לנזק העורי בשוקיים, ובמיוחד בחלק הקדמי שלהן.

31. מד"א טוענת כי יש לדחות את כל הטענות לגבי התרשלות מצד מי מטעמה. לטענתה, הצוות פעל במקצועיות מרבית, תוך הפעלת שיקול דעת רפואי סביר בנסיבות העניין, כאשר לנגד עיניו עמדה מטרה אחת – הצלת חיי התובע שהיה שרוי מחוסר הכרה במצב קריטי. מודגש כי צוות מד"א הצטרף לפעולות החייאה שכבר החלו על ידי גורם רפואי אחר, תוך שמירה קפדנית על רצף טיפולי הכרחי להצלחת ההחייאה. עוד נטען כי העדים מטעם מד"א וקופת החולים העידו כי סקרו את הזירה ומצאו אותה בטוחה, ללא סכנה נראית לעין למטופל או למטפלים, וכי לא חשו בחום קיצוני, אשר היה יכול להביא אותם להחלטה שלא לבצע את ההחייאה, ואף נטען כי כל עצירה ברצף העיסויים ושאר פעולות ההחייאה (למשל לצורך הזזת התובע לתוך המבנה), הייתה עלולה להוביל לירידה דרמטית בלחץ הדם ולפגיעה קשה בסיכויי ההישרדות או לגרום לנזק מוחי – וכל הנזקים הללו נמנעו מהתובע בשל השמירה על הרצף הטיפולי.

32. בדומה, מד"א דוחה את הטענות לגבי קיומו של קשר סיבתי, עובדתי או משפטי, בין פעולותיה לבין נזקי התובע הנטענים. נטען כי פעולות מד"א הביאו להצלת חייו של התובע באמצעות פעולות החייאה אינטנסיביות ומקצועיות, אשר לקחו פרק זמן ממושך, שכן הצוותים "לא התייאשו" והמשיכו, שוב ושוב, במאמצי ההחייאה – עד אשר ניצלו חייו של התובע, ולא רק שניצלו חייו – אלא שלא נותרו לו נזקים נוירולוגיים משמעותיים.

33. מד"א מוסיפה כי התובע תרם תרומה מכרעת לאירוע בשל אשם עצמי, בכך שעיכב את פנייתו לטיפול רפואי למרות שחש ברע.

34. מד"א מתנגדת להחלת כלל העברת נטל הראיה לכתפיה מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין, או מכוח כל הסדר משפטי אחר. לשיטתה, התובע ואשת התובע לשעבר היו מודעים לנסיבות האירוע, ולא מתקיים יסוד "אי הידיעה" הנדרש להפעלת הכלל. כמו כן, נדחית הטענה בדבר חוסר ברישומים הרפואיים, ונטען כי הרשומה הרפואית נערכה בקפידה ובהתאם לפרקטיקה המקובלת.

35. בנוסף – מוכחשות הטענות לגבי הנכות הנטענת והיקפה. שתי הנתבעות מתבססות לעניין הנזק על חוות דעת מטעם המומחים הבאים:

36. בתחום הפלסטי – פרופ' יוסף חייק, מומחה לכירורגיה פלסטית וכוויות (להלן: "פרופ' חייק"), אשר הגיש חוות דעת בה נכתב כי הצלקות הראשוניות בפלג הגוף האחורי נגרמו תוך פרק זמן קצר ביותר, עוד לפני הגעת המטפל הראשון לתובע, והיו ברובן מדרגה ראשונה וחלקן מדרגה שנייה שהעמיקו. פרופ' חייק דחה את עמדת התביעה לגבי כך שהכוויות נגרמו לאורך כל הזמן שבו שכב התובע על הקרקע, ואף טען כי הקרקע התקררה אט אט, ולכן השכיבה הממושכת לא העמיקה את הכוויות. מומחה זה אף טען כי החמרה בכוויות ואחוזי נכות נוספים, וכן הנזק העורי בשוקיים, נגרמו כתוצאה מטיפול הקירור שעבר התובע בבית החולים רמב"ם ומתן אמינים לייצוב מצבו ההמודינמי, ולא כתוצאה ממגע עם המדרכה או ממהלך ההחייאה.

37. בתחום הנוירולוגי – הוגשה חוות דעתו של פרופ' בועז וולר (להלן: "פרופ' וולר"), אשר קבע כי לתובע נותרה נכות נוירולוגית צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 29(6) א-ב לתקנות המל"ל. פרופ' וולר דחה את קביעת מומחה התביעה, אשר ביסס את חוות דעתו על תלונות התובע בלבד והתעלם ממצבו הנוירולוגי הבסיסי ועברו הרפואי העשיר בתלונות על רדימויות והפרעות תחושה.

38. בתחום האורתופדי – פרופ' משה סלעי, מומחה באורתופדיה כירורגית (להלן: "פרופ' סלעי") קבע כי לתובע נותרה נכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 10% מכח סעיף 48(3)א' לגבי קרסול שמאל, ו-5% לפי סעיף 48(3)א' לגבי קרסול ימין.

39. בתחום הנפשי – הוגשה מטעם ההגנה חוות דעתו של פרופ' צבי זמישלני (להלן: "פרופ' זמישלני") שקבע כי התובע סבל מגיל צעיר מהפרעת קשב וריכוז (ADHD), התקפי פאניקה, חרדה ודיכאון (שאובחן ב-2010 כהפרעה דיכאונית מתמשכת), עם קשיים תפקודיים ניכרים, וכי תלונותיו הנפשיות לאחר האירוע דומות לאלו מהן סבל שנים רבות קודם לכן, והוא אף מציין כי התובע סבל מקשיים עוד משנות העשרים לחייו, במשך שנים רבות טרם האירוע, בהן היה בטיפול פסיכיאטרי וטופל, ואף מפרט את הקשיים של התובע בקשר לאשת התובע לשעבר, ולא נרחיב מפאת צנעת הפרט (עמ' 11 לחוות הדעת). מומחה זה דחה את אבחנת ה-PTSD (הפרעת דחק פוסט טראומטית) שנקבעה על ידי מומחה התביעה, וקבע כי אין קשר סיבתי בין מצבו הנפשי הנוכחי לבין הכוויות והצלקות שנגרמו במהלך פעולות ההחייאה. פרופ' זמישלני העריך את הנכות הנפשית בשיעור של 30% (לפי סעיף 34ב(4) לתקנות המל"ל), אך ציין כי נכות זו אינה קשורה לאירוע הלבבי או לכוויות, אלא מבטאת את מצבו הנפשי רב השנים, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי. פרופ' זמישלני אף ציין כי התובע מאדיר את תלונותיו ומציגן באופן מגמתי לצורך רווח משני.

40. עוד הוגשה מטעם ההגנה חוות דעת בתחום תוחלת החיים, של פרופ' חיים ביטרמן (להלן: "פרופ' ביטרמן") אשר קבע כי עברו הרפואי של התובע יחד עם האירוע הלבבי קיצר את תוחלת חייו ב-15 שנים לעומת בני גילו.

41. בנוסף, מוכחשים הטיעונים לגבי הנזק הנטען – לעבר או לעתיד, ואף נטען כי מכל סכום שיפסק יש לנכות את תקבולי המל"ל וכי התובע זכאי לכיסוי מלוא הוצאותיו במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994 וחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995. לגבי כימות הנזק – בהתייחס לחלק מהרכיבים נטען רק באופן כללי כי התובע סבל ממצב רפואי ונפשי מורכב קודם והיה בעל היסטוריה תעסוקתית בלתי יציבה עוד טרם האירוע, וכי חלק ניכר מהנזקים שהוא מייחס לאירוע אינם קשורים אליו ולא הוחמרו על ידו. לגבי רכיבים אחרים, הוצעו סכומים למקרה והתביעה תתקבל, כגון בראש הנזק כאב וסבל – הוצע 250,000 ₪, ובגין הפסדי השתכרות – הוצע חישוב המבוסס על שנה וחצי של אובדן כושר השתכרות ואובדן פנסיה בסכום של כ-144 אלף ₪. עוד הודגש כי בכל מקרה יש להפחית את תקבולי המל"ל המוערכים בכ-810,000 ₪.

    תמצית טענות הנתבעת 2, קופת החולים -

42. קופת החולים פותחת בטענה דומה לטענת מד"א, לפיה עצם הגשת התביעה בנסיבות מקרה זה מעורר אי נוחות קשה, שכן חייו של התובע, שהיה חסר הכרה, חסר דופק וללא נשימה, ניצלו אך ורק הודות לתושייתם, מקצועיותם ומהירות תגובתם של הצוותים ואנשי המקצוע של שתי הנתבעות; ולמרות שהתובע מודה בעובדה שהנתבעות הצילו את חייו, ולכאורה מביע תודה על כך, הוא בוחר להגיש תביעה המבוססת על טענות קשות לרשלנות רפואית במהלך ביצוע פעולות ההחייאה ומבקש להטיל דופי בפועלם של כל מי שנאבק להציל אותו. קופת החולים טוענת כי במקרים כגון אלו, יש לקבוע חיוב נזיקי רק אם הוכחה רשלנות מובהקת, ברורה וחמורה, שאין עליה עוררין, ורק ככל שהנזק הנטען לא היה פועל יוצא של פעולות הצלת החיים עצמן. קופת החולים עוד טוענת כי הגשת תביעה זו כלפיה, במיוחד שעה שהאירוע כלל לא אירע בחצריה, מצערת מאוד ועלולה לגרום לרופאים ואנשי צוות רפואי להסס מלהושיט עזרה לאנשים במצוקה בעתיד.

43. מקדמית, גם קופת החולים טוענת לשיהוי בהגשת התביעה, ללא כל נימוק, דבר שפגע ביכולתה להתגונן. בנוסף נטען כי התובע נמנע מלהגיש חוות דעת משלימה בתחום הכירורגיה הפלסטית, שתגיב לטענת מומחה הנתבעות בנוגע למנגנון היווצרות הכוויות, ובאופן כללי, נטען כי חוות דעת מומחי התביעה שהתייחסו לנזק ניתנו על סמך בסיס עובדתי חסר ושגוי, שכן התעלמו מעברו הרפואי העשיר של התובע ועברו התעסוקתי.

44. לעניין הטיפול הרפואי, קופת החולים מדגישה כי העניקה לתובע טיפול מקצועי, אחראי ומציל חיים, בהתאם למצבו הקשה, תלונותיו, תסמיניו ובדיקתו הקלינית בזמן אמת. נטען כי הטיפול שניתן עמד בסטנדרטים הרפואיים המקובלים וכי ככל שנגרם נזק כלשהו, הרי שמדובר בנזק שמהווה חלק מהסיכון האינהרנטי של פעולת ההחייאה, אשר בוצעה בשיטה המקובלת והמתאימה, תוך הפעלת שיקול דעת רפואי נכון וראוי, ומתוך רצון למנוע פגיעה ברצף ההחייאה. קופת החולים טוענת עוד כי הצוות מטעמה חש אל התובע במהירות שיא מחוץ למוקד סגור, לא ידע מה מצפה לו, אך נשא עמו ציוד חיוני כמו "אמבו" (מפוח הנשמה ידני), מפעם, תיק תרופות וחמצן. הצוות פעל נכון וטוב, והמשיך בפעולות ההחייאה במשך שלושת רבעי שעה עד שחזר הדופק, ובכך הציל את חייו של התובע ומנע נזק מוחי. עוד נטען כי המקום בו התמוטט התובע, המדרכה, אינו מקום מסוכן ומהווה "זירה בטוחה", בניגוד למצבים כמו החייאה בכביש סואן, ולא היה במקרה זה סיכון גלוי או צפוי. עוד נטען כי יש לדחות את הטענה כי היה על הצוות להניח שמיכה או קרש תחת גופו של התובע, שכן הדבר היה פוגע ברצף ההחייאה החיוני, וכל הפסקה, ולו קצרה, עלולה הייתה לגרום למותו או לנזק מוחי קשה. עוד נטען כי צוות קופת החולים אינו מיומן בביצוע החייאות שטח, וזו הייתה החייאת השטח הראשונה עבורם – ואותה ביצעו בהצלחה.

45. בהתייחס לקשר הסיבתי, קופת החולים שוללת את קיומו של קשר סיבתי בין פעולותיה לבין נזקי התובע. לטענתה, ככל שהתובע סובל מנזקים כלשהם, הרי שמקורם בטיפולים או בדיקות שעבר במקומות אחרים, או על ידי גורמים אחרים - בין אם לפני, במקביל או לאחר הטיפול שקיבל מעובדי קופת החולים, וכי פעולות אנשי הצוות של קופת החולים דווקא הצילו את חיי התובע.

46. גם קופת החולים, בדומה למד"א, טוענת כי הכוויות בפלג הגוף האחורי נגרמו לתובע מיד עם נפילתו על המדרכה החמה, קודם להגעת הצוות. לעומת זאת, הפגיעה העורית בחלק הקדמי של שוקי הרגלים של התובע, שלא היו במגע עם המדרכה, נגרמה כתוצאה מטיפול הקירור שקיבל בבית החולים, ולא מ"התחשמלות" כפי שנטען. קופת החולים עוד טוענת, כי הוכח בבית המשפט, על יסוד חמש העדויות של אנשי צוותי הטיפול, כי רגליו של התובע לא נגעו במעקה במהלך ההחייאה, וכי הצוות סבב אותו. הנתבעת אף מפנה ל-REPORT CASE של בית החולים רמב"ם (להלן: "מסמך תיאור המקרה"), המאשר כי התובע הגיע לבית החולים עם כוויות בדרגה 1-2 בפלג גופו האחורי בלבד, ובכך יש תמיכה בטענה כי חליפת הקירור כנראה גרמה לפגיעה בעור בחלק הקדמי של הגוף.

47. לעניין הנזקים הנטענים, קופת החולים מכחישה אף היא את כל ראשי הנזק הנתבעים, הן הכלליים והן המיוחדים, וטוענת כי הנזקים הנתבעים מוגזמים, מופרכים וחסרי כל אחיזה במציאות. עוד נטען כי היקף נזקיו של התובע כתוצאה מהכוויות בחלק האחורי של הגוף מינורי, והתובע סבל מבעיות רפואיות ונפשיות רבות ומורכבות עוד טרם האירוע, כולל השלכות של קיומם של חובות לבנק, טיפול בתרופות פסיכיאטריות וקשיים תעסוקתיים. קופת החולים מצביעה על ההיסטוריה הרפואית העשירה של התובע משנת 1995 ואילך, הכוללת בין היתר פיברומיאלגיה, התקפי פאניקה, אוטם בגזע המוח, חשד לטרשת נפוצה, דיכאון, הפרעת אישיות, ומחלת רקמות החיבור. בהקשר זה, קופת החולים אף מבקשת שלא לייחס משקל לעדויות של התובע ואשת התובע לשעבר, שכן הם ניסו להסתיר את עברו הרפואי והתעסוקתי הרלוונטי, ומנגד - להאדיר את נזקיו, ואף הציגו גרסאות סותרות בעדותם ובמסגרת תביעה למוסד לביטוח לאומי. לסיום, אף נתבעת זו מדגישה כי בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התובע זכאי לקבל את כל הטיפולים והבדיקות הנדרשים במסגרת שירותי קופת החולים, ולפיכך אינו זכאי לפיצוי נוסף בגין רכיבים אלה.

    המסכת הראייתית –

48. מטעם התביעה העידו התובע (לגבי תצהירו ת/2), אשת התובע לשעבר (לגבי תצהירה ת/1), ד"ר להמן (לגבי חוות דעתו ת/3), פרופ' בדארנה (לגבי חוות דעתו ת/4), ד"ר ומוש (לגבי חוות דעתו ת/5 ו-ת/6), ד"ר סלטי (לגבי חוות דעתו ת/7 ו-ת/8) ופרופ' בר אילן (לגבי חוות דעתו ת/9 ו-ת/10).

49. מטעם ההגנה העידו פרופ' וולר (לגבי חוות דעת נ/18), פרופ' חייק (לגבי חוות דעת נ/26), פרופ' זמישלני (לגבי חוות דעת נ/13 ו-נ/14), פרופ' סלעי (לגבי חוות דעת נ/ 10 ו-נ/11), פרופ' ביטרמן (לגבי חוות דעתו נ/27 ו-נ/28), אינג' סלוצקי (לגבי חוות דעת נ/23), מר ניסים עופר הולנדר, נהג חובש באמבולנס טיפול נמרץ (לגבי תצהירו נ/15, להלן: "הולנדר"), מר אילן שולמן, פרמדיק אט"ן (לגבי תצהירו נ/19, להלן: "שולמן"), מר רמי מילר, פרמדיק ראשי במד"א (לגבי חוות דעת נ/16 ו-נ/17, להלן: "מילר"), ד"ר עפיף נח'לה, רופא במרפאת קופת החולים (לגבי תצהירו נ/20, להלן: "ד"ר נח'לה"), מר ראני מיח'איל, אח סיעודי במרפאת קופת החולים (לגבי תצהירו נ/21, להלן: "מיח'איל") וד"ר סאמח טאטור, רופא בקופת החולים (לגבי תצהירו נ/22, להלן: "ד"ר טאטור").

    דיון והכרעה -

50. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין התביעה להידחות.

51. אפרט להלן את נימוקי, תוך הפרדה בין שתי טענות התביעה השונות – כאשר הטענה האחת היא כי הרשלנות באה לידי ביטוי באופן שבו נעשה שימוש במפעם, השולח "פולסים" חשמליים, בעוד התובע שוכב על מדרכה (ולא על משטח מבודד) ובעוד רגלו נוגעת במעקה; והטענה השנייה, הנפרדת, כי הרשלנות באה לידי ביטוי בכך שהתובע שכב במשך כל זמן ההחייאה הממושך על המדרכה החמה.

    הטענה הראשונה: השימוש במפעם כגורם לנזקים -

52. כאמור, הטענה הראשונה של התביעה נוגעת לרשלנות בשימוש במפעם שעה שהתובע שוכב על המדרכה, ולא על משטח מבודד מבחינה חשמלית, ושעה שאחת מרגליו נוגעת במעקה שעשוי מתכת. עוד נזכיר כי לשיטת התביעה, יש לאמור השלכות בשני מישורים.

    ראשית, לטענת התביעה, ההתנהלות המתוארת גרמה להתארכות משך ההחייאה, היות והזרמים שיצאו מהמפעם לא היו "אפקטיביים", חלק מה"פולסים" הגיע לאדמה – דרך הגוף של התובע ומשם למדרכה ולאדמה, ודרך הגוף של התובע, הרגל שלו, משם למעקה ומשם למדרכה; וכך – ההחייאה הייתה ממושכת, זרם חשמלי "זלג" לאדמה במקום להגיע ללב ולבצע את פעולת ההפעמה הנדרשת, ובשל משך ההחייאה הארוך הכוויות הוחמרו ואף נגרם לתובע לנזק נוירולוגי.

    שנית, מתן ה"פולסים" החשמליים, כאשר יש מגע עם מעקה המתכת, גרם לתובע נזקים שדומים לנזקי התחשמלות, ובעיקר – לכוויות בשוקיים הקדמיות.

53. בחינת הראיות מראה כי טענה זו, לא הוכחה כדבעי, על כל ראשיה, ויש לדחותה.

    רשלנות נטענת לגבי שימוש במפעם כאשר התובע שוכב על המדרכה - 

54. הטענה לגבי כך שהרשלנות מתבטאת בעצם העובדה שבוצע שימוש במפעם בעוד התובע שוכב על המדרכה ולא על מצע מבודד מבחינה חשמלית – היא טענה שלגביה לא הייתה אחידות גרסה בקרב מומחי התביעה עצמם, הטענה נזנחה בסיכומים, וממילא לא הוכחה. ואבהיר.

55. ד"ר להמן, המומחה מטעם התביעה בתחום החשמל, כותב בחוות דעתו בכמה מקומות שיש למצוא כשל בכך שהתובע שכב על המדרכה בעת השימוש במפעם. כך, בעמ' 3, בפסקה האחרונה, שם הוא כותב שהיה צריך לדאוג לכך שהתובע לא ישכב על משטח מוליך כגון המדרכה; בעמ' 6, פסקה ראשונה, שם שוב כותב המומחה שהיה צריך "לבודד את המטופל מכל משטח מוליך"; הוא מתייחס בהמשך לכך שהתובע היה במגע עם המדרכה "לאורך גופו"; בעמ' 9 פסקה שנייה, שוב כותב כי זרם החשמל מהמפעם "זרם למדרכה"; בעמ' 10 נכתב כי אסור להשתמש במפעם כאשר המטופל שוכב על משטח מוליך וכאשר המטופל שוכב על המדרכה הוא למעשה שוכב על "משטח מוליך"; והוא מסכם בעמ' 13 כי הרשלנות טמונה, בין היתר, בכך שהתובע היה על המדרכה המהווה משטח מוליך, וכי "שמיכה פשוטה אם הייתה מונחת תחת גופו של המטופל הייתה מגינה עליו (לפחות באופן חלקי) מחומה של המדרכה וגם מבודדת אותו ממכה חשמלית"; וראו את המסקנה הדומה בעמ' 11. כלומר, שהמומחה טוען שהיבט אחד של הרשלנות נעוץ בכך שהתובע שכב על המדרכה, המוליכה חשמל, והזרם החשמלי שיצא מהמפעם, עבר דרך גוף התובע למדרכה ולאדמה.

56. אלא, שטענה זו לא נטענת על ידי פרופ' בר אילן, אשר חוות דעתו היא חוות הדעת העיקרית לעניין הרשלנות הנטענת (וראו כי חוות הדעת של בר אילן מאוגוסט 2020 צורפה לכתב התביעה, ואילו חוות הדעת של ד"ר להמן הוגשה רק בינואר 2023 במענה לחוות הדעת של אינג' סלוצקי מטעם ההגנה, ללא שהתבקש תיקון כתב התביעה). בחוות הדעת של בר אילן – שהיא המגדירה את החזית בתיק זה - יש טענות לגבי הרשלנות שכרוכה בכך שרגלו של התובע נגעה לכאורה במעקה המתכת במהלך השימוש במפעם, ולגבי הרשלנות שכרוכה בכך שהתובע שכב על המדרכה החמה – אבל אין שם טענה לגבי כך שאסור היה "בכלל" לבצע את ההחייאה כאשר התובע שוכב על המדרכה, בהיותה משטח מוליך. כך גם בחוות הדעת השנייה של פרופ' בר אילן (ת/10), אשר גם בה (כמו למשל בעמ' 3 באמצע), הוא מבהיר שלשיטתו הרשלנות של הנתבעות טמונה בכך שההחייאה בוצעה על המדרכה הלוהטת ובכך שהתובע לא הורחק ממעקה בטיחות "מוארק" שאפשר את "התחשמלותו", אך אין כל טענה לגבי התחשמלות עקב העובדה שההחייאה הייתה על המדרכה (וראו שוב, את האמור בעמ' 6 לחוות דעת זו).

57. בנוסף, בסיכומי התובע (וגם בסיכומי התגובה) אין טענה לגבי כך שהתובע "התחשמל" בכל גופו מחמת ששכב על המדרכה במהלך ההחייאה או כי זו הסיבה לכוויות בחלק האחורי של גופו (קרי, שגם בסיכומים הטענות הן רק לגבי ההשלכות של הנגיעה הנטענת במעקה ולגבי ההשלכות של החום שעלה מהמדרכה).

58. מעבר לכך, התביעה לא הציגה ראיות לכך שיש מניעה מביצוע החייאה תוך כדי שימוש במפעם כאשר המטופל שוכב על מדרכה (העשויה אבן משתלבת במקרה זה). פרופ' בר אילן וד"ר להמן, אשר הפנו להוראות השימוש במפעם ולנהלים לעניין ביצוע החייאות חירום וכו', לא הראו שיש נוהל או הוראה האוסרים על ביצוע החייאה על גבי מדרכה. הם הראו כי יש צורך למנוע מגע עם מתכות (אם כי ההפניות מתמקדות בשמירה על המטפל שמא יתחשמל ולא על המטופל, ועל כך בהמשך) ואף ניתן להסכים כי אולי יש קושי בשימוש במפעם כל עוד המטופל שוכב על משטח שכולו ברזל; אך הם לא הראו שקיימים נוהל, הוראות שימוש, הנחיות, מאמרים, או שקיימת פרקטיקה אשר ממנה עולה שהחייאה עם מפעם על מדרכה (או כביש או אבן משתלבת) אסורה כשלעצמה (וראו כי גם במהלך חקירתו של ד"ר להמן בבית המשפט, הוא לא הציג תימוכין לטענה שכזו, פרוטוקול מיום 2.4.2024, עמ' 54).

59. כאן אציין עוד כי ד"ר להמן בחוות דעתו מפנה לחלק מהוראות היצרן לגבי המפעם בו עסקינן (להלן: "הוראות היצרן", עמ' 4 למעלה, צילום 1) ואכן – קיימות שם כמה וכמה הוראות בטיחות לגבי השימוש במפעם, אלא שההוראות כוללות הימנעות משימוש כאשר המטופל שוכב בתוך מים או בגשם, איסור נגיעה במטופל אלא תוך כדי ביצוע CPR, איסור נגיעה בחפץ מתכתי שנוגע במטופל, חובה לשמור על ה"פדים" של המכשיר כך שלא יגעו ב"פדים" אחרים (ובעברית – "מַרְפֵּדִים") או ברכיבי מתכת אחרי שנוגעים במטופל, ועוד הוראות שאינן קשורות לעניינינו. כלומר, שיש התייחסות למגע עם חפצים מתכתיים (וגם לגביהם ההנחיות אינן בדיוק ההנחיות שלהן טוענת התביעה) אך אין שם הוראה לגבי איסור לבצע החייאה על גבי מדרכה (וגם ד"ר להמן אינו טוען שקיים איסור שכזה). לכך יש להוסיף כי אינג' סלוצקי בחקירתו הופנה להוראות היצרן, ונשאל אם ההנחיות לא מלמדות על כך שאפשר "להתחשמל" מפולסים חשמליים של מפעם כפי שנטען שהתרחש במקרה זה, ותשובתו הייתה שהוראות היצרן נועדו למנוע שיבוש של עבודת המפעם, להגן על המטפל, ולא למנוע מעבר של זרם לאדמה (פרוטוקול מיום 23.1.2025, עמ' 8, שו' 10-18 ועמ' 13, שו' 16-23). כלומר, שהוראות היצרן לא נועדו למנוע התחשמלות כפי שהתביעה טוענת שהתרחשה.

60. בנוסף, המומחה ד"ר להמן, מציג בחוות דעתו פרק אשר עניינו התייחסות הספרות המקצועית לסכנת ההתחשמלות ממפעם (עמ' 10) אלא ששם אין כל הפנייה למקרה שבו הייתה התחשמלות של המטופל בגלל ששכב על מדרכה בעת ביצוע ההחייאה. קיימת במאמר התייחסות למגע עם "הארקה", קיימת התייחסות לסכנה למטופל ולמטפל, אך אין הסבר לגבי מהות "המגע המוארק", אין הפנייה למאמר או ספר ששם מצוין כי "הארקה" שכזו יכולה להתרחש שעה שהמטופל שוכב על המדרכה, וניכר מהכתוב שמומחה זה כולל בכריכה אחת בטיעוניו את השכיבה על המדרכה ואת הטענה לגבי המגע עם מעקה המתכת – ללא אבחנה בין השניים. עוד יובהר כי בסיכום חוות הדעת (עמ' 14, פסקה לפני אחרונה) נכתב כי "לא בכדי מציינת הספרות המקצועית תקדימים שבהם התחשמלו מטופלים בדיוק באופן שבו התחשמל [התובע]", אלא שלא הוצגה ספרות שכזו, ובטח לא מקרה שבו התרחש "בדיוק" אותו הדבר (וראו כי בחוות הדעת של פרופ' בר אילן, הוא מפנה למקרה שלדעתו דומה למקרה כאן (נספח 13, המוזכר בעמ' 6 לחוות הדעת ת/10, באמצע) – אלא ששם, לפי מה שכותב פרופ' בר אילן, המדובר היה במטופל ששכב על משטח מתכת וסבל מכוויות ממשטח המתכת – ולא מדובר בהחייאה על מדרכה).

61. בנוסף, לא אוכל לקבל את עמדת התביעה כי העובדה שניתנו 9 מכות חשמל – מלמדת על כך שחלק מהזרם החשמלי "זלג" דרך גופו של התובע למדרכה. ד"ר להמן מטעם התביעה טען כי האנרגיה המצטברת מתשע מכות החשמל שקיבל התובע הייתה עצומה, והגיעה לכדי 1,800 ג'אול במצטבר, בפולסים קצרים שנמשכו כ-8 אלפיות שנייה כל אחד, וכי חלק ניכר מאנרגיה זו לא הגיע ללב כמתוכנן, אלא "ברח" דרך מסלולים חלופיים, אל האדמה. זליגת זרם זו, שעברה דרך עורו וגופו של התובע לכל אורכו, התרחשה בגלל השכיבה על המדרכה, וגרמה לכך שהמפעם לא היה אפקטיבי. המומחה אף מציין כי ניתן לראות מהנתונים לגבי פעילות המפעם שההתנגדות הייתה נמוכה יחסית למצופה, ונתון זה מחזק את המסקנה שהחשמל "זרם" למדרכה, השימוש במפעם היה בלתי יעיל, ומשך ההחייאה היה ארוך מהנדרש (וכך החמירו הכוויות ונגרם נזק נוירולוגי).

62. לשיטתי, אף טענה זו מעוררת קושי. תחילה אפנה לכך שגם ד"ר להמן עצמו, בהגינותו, כותב כי לשיטתו הייתה "זליגת זרם", אך לגבי הקשר בינה לבין כמות מכות החשמל הוא לא קובע קביעה ברורה ומציין כי "יתכן שזו הסיבה שנדרש מספר גדול של תשע מכות חשמל" (עמ' 9 שורה אחרונה). בנוסף, פרופ' ביטרמן מטעם ההגנה הסביר כי הצורך במכות חשמל חוזרות, כפי שהיה במקרה זה, הינו אירוע שגרתי "[...] בגלל העדר תגובה לעוצמות לא גבוהות או בגלל חזרה של הפרעת הקצב המהירה" (עמ' 11 לחוות דעתו). כלומר, שהעובדה שהצוות הרפואי ביצע תשע "מכות חשמל" יכולה להיות תולדה של הנסיבות הרפואיות המיוחדות, והיא לא מלמדת על כך שמכות החשמל היו "לא אפקטיביות" כי חלק מהזרם לא "הגיע ליעדו", בגלל זליגה שלו. פרופ' בר אילן בחוות דעתו השנייה מגיב לחוות הדעת של פרופ' ביטרמן (עמ' 4-5), וטוען כי מתן תשע מכות חשמל הוא אירוע נדיר ומחייב את המסקנה שרוב הזרם החשמלי "אבד" ולא הגיע לייעודו, וכי המסקנה הבלעדית היא שהיה שימוש לא ראוי במפעם. אלא, ששוב, המסקנה של פרופ' בר אילן נגזרת מהקביעה המקדימה שלו לגבי ההתחשמלות בשל נגיעת הרגל במעקה המתכתי ולא עם המדרכה.

63. לכן, לא אקבע כי הייתה רשלנות בשל שנעשה שימוש במפעם בעוד התובע שוכב על מדרכה.

    רשלנות נטענת לגבי שימוש במפעם כאשר יש מגע בין התובע לבין מעקה מתכת - 

64. כפי שצוין מעלה, טענה זו הייתה הטענה העיקרית בכל הנוגע לשימוש במפעם. התביעה הקדישה רבות להוכיח את טענתה בדבר הרשלנות הנטענת הכרוכה בכך שניתנו לתובע מכות חשמל כאשר הוא נוגע במעקה המתכת, המשמש כ"מוט הארקה", וכך – למעשה התובע "התחשמל", נגרמו הכוויות בחלק הקדמי של הגפיים התחתונות וחלק מהזרם החשמלי "זלג" במהלך ההחייאה דרך המעקה לאדמה.

    דא עקא, שכל הטיעון המקצועי בנושא זה התבסס על טיעון עובדתי מקדים – והוא, שהיה מגע בין התובע לבין מעקה המתכת, ולשיטתי – הטענה העובדתית לא הוכחה.

65. התובע, מן הסתם, לא העיד על נושא זה, שכן הוא היה מחוסר הכרה לאורך כל האירוע. כל הטיעון של התביעה סומך בנושא זה על כך שאשת התובע לשעבר כתבה בתצהירה כי התובע התמוטט על המדרכה "בצמוד למעקה הבטיחות" מיד לאחר שיצא מהרכב (סעיף 4), וכי היא "זוכרת כי רגלו השמאלית של [התובע] הייתה צמודה ונשענה על העמוד של מעקה הבטיחות שלידו הוא התמוטט" (סעיף 9).

66. אלא, שלמול האמור בתצהיר אשת התובע לשעבר, ניצבות העדויות של העדים הבאים מטעם ההגנה, אשר סותרים את הטענה העובדתית האמורה של התביעה (שני פרמדיקים של מד"א, שני רופאים של קופת החולים ואח אחד).

67. העד הולנדר הצהיר כי הטענה שהתובע נכווה בשל מגע עם גוף מתכתי אינה סבירה לחלוטין, הן בגלל המיקום שבו שכב המטופל והן משום שלא סביר שאף אחד מששת אנשי הצוות שהיו במקום במשך כ-40 דקות לא שם לב למגע כזה (סעיף 9, עמ' 13). הוא הדגיש בתצהיר כי במהלך ההחייאה אנשי הצוות התחלפו תדירות והסתובבו סביב התובע, ואף אחד לא שם לב למגע בין התובע לדבר שמסכן אותו (סעיף 10, עמ' 13). בבית המשפט העיד כי הוא זוכר שהתובע "שכב על המדרכה עם הרגליים לכיוון הכביש", סמוך "לרמפה של הכניסה האחורית לקופת חולים" (פרוטוקול מיום 4.11.2024, עמ' 2, שו' 1-2).

68. העד שולמן הצהיר כי לא היה מגע של גוף התובע עם עצם מתכתי, וכי כפראמדיק שמשמש ראש צוות, הוא מקפיד מאוד על בטיחות הצוות והמטופל, במיוחד בעת שימוש במפעם, ומוודא שהמטופל מבודד ממגע עם גוף מתכתי או מקור מסכן אחר (סעיפים 12-13, עמ' 6). הוא הוסיף כי לא סביר לחלוטין שאף אחד מששת אנשי הצוות שהשתתפו בהחייאה לא שם לב למגע כזה במשך 40 דקות (סעיף 14, עמ' 6). בבית המשפט העיד כי לדעתו, המקום בו שכב התובע היה בטוח, והוא לא סבר שיש סכנה למטופל (פרוטוקול מיום 4.11.2024, עמ' 49, שו' 5-7).

69. ד"ר נח'לה בתצהירו הכחיש את הטענה כי רגלו של התובע נגעה במעקה הבטיחות. הוא אף התייחס לתמונות מזירת האירוע וציין שהן אינן מראות את המיקום המדויק של ההתמוטטות (סעיף 15). בבית המשפט העיד עד זה בבירור, מספר פעמים, כי התובע "לא נגע בשום מעקה ובשום דבר" והיה "מוטל על המדרכה", ובהמשך העיד שוב כי "הידיים והרגליים וכל הגוף שלו נגע אך ורק באותה מדרכה, ברצפה, באדמה" (פרוטוקול מיום 22.12.2024, עמ' 8, שו' 11 עד עמ' 9, שו' 20).

70. ד"ר טאטור הצהיר כי הטענה לפיה רגליו של התובע נגעו במעקה הבטיחות אינה נכונה, שכן התובע התמוטט רחוק ממעקה הבטיחות. הוא הדגיש כי הקשת התחתונה של מעקה הבטיחות המפריד בין המדרכה לכביש ממילא נמצאת כחצי מטר מעל הקרקע והרגל לא יכלה "לגעת" בו. עוד הצהיר כי הוא והצוות הרפואי הגדול הקיפו את התובע במהלך ביצוע ההחייאה מכל הצדדים, ולכן מגע בין רגליו לבין מעקה הבטיחות היה בלתי אפשרי (סעיף 15-14, עמ' 12). בעדותו בבית המשפט, הוא לא התייחס ישירות לנושא מעקה הבטיחות, אך העיד כי כשהגיע לזירה "לא ראיתי צורך לעשות שינוי במנח של המטופל, הוא כבר היה באזור שהוא נחשב בטוח לפי העקרונות, מקום שהוא לא מסוכן למטופל ... וגם לצוות, אז מדרכה מבחינתי זה אזור שהוא בטוח כדי לעשות החייאה שהיא מוצלחת" (פרוטוקול מיום 22.12.2024, עמ' 28, שו' 36-39). ויוער כי לגבי כמות אנשי הצוות הרפואי ש"סבבו" את התובע בעת ששכב על המדרכה – יש לראות אף את עדותה של אשת התובע לשעבר שאישרה כי חמישה אנשי צוות היו סביב התובע (פרוטוקול מיום 2.4.2024, עמ' 16 שו' 11).

71. מיח'איל טען בתצהירו שהמיקום המדויק שבו התמוטט התובע לא נראה בתמונות שהוגשו מטעם התביעה, ואף טען כי התובע התמוטט על המדרכה בצורה שגופו היה מאונך למדרכה ורגליו פונות לעבר הכביש. הוא הצהיר עוד כי הטענה שרגליו נגעו במעקה בטיחות אינה נכונה, מאחר ולא היה מגע כזה (סעיפים 11-12, עמ' 5). בחקירתו העיד כי במקום שבו שכב התובע "לא היה שם מעקה", וכי התובע "לא שכב על המעקה, הוא שכב על המדרכה" (פרוטוקול מיום 22.12.2024, עמ' 24, שו' 16-18 ושורה 26-28).

72. העדויות של חמשת העדים מטעם ההגנה אשר פורטו מעלה הותירו רושם מהימן, ואני מאמצת את עדותם לפיה לא היה מגע בין רגליו של התובע לבין המעקה (או כל גוף מתכתי אחר). אני מעדיפה את גרסת עדים אלו על פני גרסת אשת התובע לשעבר, אשר מהווה עדות יחידה, ללא כל תימוכין או חיזוק, וזאת במיוחד כאשר היא לא הציגה מטעמה הסבר לגבי המיקום המדויק של התובע, לא תיארה בדיוק את המנח שלו, לא הסבירה איזה חלק של הרגל נגע לשיטתה במעקה, לא הפנתה בתצהיר שלה למעקה הספציפי בו מדובר ולא הסבירה פרטים לגבי נושא זה, וראו כי הוגשו מטעם התביעה ארבע תמונות בהן ניתן לראות מעקות רבים ושונים "בזירה" במיקומים שונים ובצבעים שונים, והכל באזור הכניסה לסניף של קופת החולים בו מדובר (נספח א' לכתב התביעה).

73. לכך עוד יש לצרף את התרשמותי מכך שהעדה השיבה לחלק מהשאלות באופן שמעורר קושי, ולדוגמא – כאשר נשאלה אם לתובע היו בעיות רפואיות לפני האירוע השיבה שלא, לאחר מכן נשאלה שוב לגבי התיעוד הרפואי הרב ביותר לגבי התמודדויות רפואיות שאינן קשורות לאירוע והשיבה כי היא לא זוכרת בעיות שכאלו וביקשה שיפנו אותה למסמכים (פרוטוקול מיום 2.4.2024, עמ' 6-7). ההתרשמות הכוללת, אינה מאפשרת לאמץ את גרסתה לגבי המגע הנטען עם המעקה.

74. זאת ועוד. במסמכים המתעדים את האירוע בסמוך למועד התרחשותו, אין כל תיאור של מגע עם מעקה מתכת או "התחשמלות" כתוצאה ממגע עם מתכת – ולפי המסמכים הטענה עלתה רק כאשר הוכנו חוות הדעת מטעם התביעה לצורך צירופן לכתב התביעה (שהוגש שש שנים אחרי האירוע). במסמכים של בית החולים רמב"ם (לשם הובהל התובע) – אין כל אזכור למגע במתכת; במסמך הייעוץ לגבי הכוויות במהלך האשפוז יש אזכור של הכוויות שנוצרו בגלל השכיבה על המדרכה החמה, אך אין אזכור למגע בין רגלו של התובע לבין המעקה או לסממני "התחשמלות"; בסיכום האשפוז צוין שהכוויות נבדקו על ידי פלסטיקאי ואין אזכור להתחשמלות או מגע במתכת; וגם במסמך תיאור המקרה של רמב"ם אין אזכור של מגע עם מתכת או "התחשמלות" או כוויות כתוצאה ממעבר של זרמים חשמליים דרך הגוף והרגל למעקה. כך גם במסמכים שהוגשו מטעם התובע למוסד לביטוח לאומי – קרי, גם שם, בתיאור האירוע, אין אזכור של מגע במעקה.

75. בנוסף, עיון בחוות הדעת של המומחים מטעם התביעה, אשר מבססים את טיעוניהם על מגע נטען במעקה, מראה שהם לא יכולים לתמוך בגרסה ה"מקדמית" העובדתית.

    ד"ר להמן מתאר כי הוא קיבל מידע לגבי הנתונים הרלבנטיים מב"כ התובע וכי הוא התבסס על חוות הדעת של אינג' סלוצקי, והניח שמה שכתוב שם משקף את הנתונים העובדתיים (פרוטוקול מיום 2.4.2024, עמ' 45, שו' 1-23); אלא שאינג' סלוצקי לא כותב שהיה מגע עם המעקה כקביעה עובדתית, אלא כותב שכך טוענת התביעה (סעיף 7 לחוות דעתו של סלוצקי), ואנו שוב חוזרים לכך שעמדת התביעה מבוססת רק על תצהירה של אשת התובע לשעבר. חשוב מכך הוא שד"ר להמן כותב כי לפי המידע שבפניו (עמ' 2, ת/3, סעיף 3) – שתי הרגלים של התובע נגעו במעקה ולא רק אחת. בפרק הנסיבות (סעיף 3, עמ' 2 לחוות דעתו) כותב מומחה זה כי "התובע שכב על הכביש והמדרכה כאשר רגליו נוגעות במעקה הבטיחות במדרכה", בעמ' 6 לחוות הדעת הוא מציין שהאמור הוא "על פי הנתונים שהובאו בפניי", וגם בסיכום חוות הדעת (עמ' 14, פסקה אחרונה) הוא חוזר ומציין שחוות הדעת מתבססת על כך שהתובע שכב על המדרכה "ורגליו נשענו על מעקה הבטיחות" והאמור אף תואם את הכוויות שנצפו אחרי הטיפול, כאשר בחוות הדעת יש דגש על כך שמדובר בכוויות סימטריות בשתי הרגליים (וראו כי מומחה זה מדגיש בכמה מקומות בחוות דעתו כי המסקנה לגבי ההתחשמלות כתוצאה מהמגע במעקה המתכת תואמת את העובדה שהיו כוויות סימטריות על שתי רגליו של התובע – עמ' 2, פסקה ראשונה ופסקה לפני אחרונה). גם ד"ר סלטי מטעם התביעה, בחוות דעתו, כותב בפתיח (ת/7, עמ' 1) שנמסר לו שהתובע שכב "ושתי רגליו בגובה הקרסול נוגעות במעקה ברזל" ועקב כך נוצרו "כוויות חשמל בשטח הפנים הקדמי בשליש המרוחק של השוקיים ובקרסוליים".

    אלא, שגם לשיטת אשת התובע לשעבר רק רגל אחת נגעה במעקה (וראו את הציטוט מהתצהיר לעיל). וכך, לא ברור מה בדיוק מסרה אשת התובע לשעבר למומחה, ובכל אופן – יש בכך עוד נדבך משמעותי במסקנה כי יש לדחות את הגרסה העובדתית לגבי מגע במעקה והשלכותיו.

76. לכן, אני קובעת שבמאזן ההסתברויות האזרחי – מבחינה עובדתית לא הוכח שהיה מגע בין התובע לבין מעקה המתכת במהלך פעולות ההחייאה – בין אם מדובר ברגל אחת ובין אם בשתי רגליים. בכך יש כדי לחייב את המסקנה שיש לדחות את כל הטיעון של התביעה בדבר רשלנות בנוגע לשימוש במפעם אגב "זליגת זרם חשמלי" דרך גוף התובע, אל הרגל/ים, ומשם למעקה, ולאדמה.

77. נוכח המסקנה העובדתית מעלה, אין צורך להמשיך את הדיון במחלוקת המקצועית שבין המומחים השונים לגבי האפשרות "להתחשמל" במצב בו מבוצע שימוש במפעם כאשר המטופל כן נוגע במעקה מתכת, קרי, לגבי האפשרות שהמעקה שימש כ"מוט הארקה". רק למען שלמות התמונה, ובקצרה, אומר כי גם ברובד האמור של המחלוקת – אני מעדיפה את גרסת ההגנה על פני גרסת התביעה, לגבי המקרה המיוחד בו עסקינן.

78. אכן, כפי שטוענים מומחי התביעה (פרופ' בר אילן וד"ר להמן), זרם חשמלי זורם ממקור המתח הגבוה למתח הנמוך, וככל שקיימים כמה "מסלולים" – הזרם החשמלי "יבחר" את המסלול עם ההתנגדות הנמוכה יותר, וראו כי אינג' סלוצקי אינו חולק על הנחת יסוד זו. אלא, שעל מנת להראות שהזרם החשמלי במקרה זה, "יצא" מאחת האלקטרודות של המפעם ו"לא הגיע" לאלקטרודה השנייה, כיון שהוא "זלג" לאדמה דרך המעקה ששימש כ"הארקה", היה צריך להציג נתונים ברורים יותר – ולא כך היה.

79. ראשית, לא ניתן ללמוד מהנתונים לגבי ההתנגדות של המכשיר על תימוכין בטענת התביעה. ד"ר להמן מפנה לכך שמהנתונים אודות השימוש במפעם בעת הטיפול בתובע, עולה כי בעת מתן ה"פולסים" נרשמה התנגדות נמוכה משמעותית מאשר ההתנגדות הרגילה התקינה של המכשיר (51 אוהם "בממוצע" לעומת 125-175 אוהם צפוי). לשיטתו, מדידה זו של ההתנגדות מעידה על קיום מסלולי הולכה נוספים, מלבד המסלול "המיועד", דרך הלב, ויש בכך כדי לתמוך בגרסה שהזרם החשמלי "זלג", דרך מעקה המתכת. הוא מסביר כי לפי הנתונים "המכשיר נתן 200 ג'אול, קיבל בחזרה שלושת רבעי מזה – ואז נשאלת השאלה – איפה השאר? רבע הלך לאדמה" (פרוטוקול מיום 2.4.2024, עמ' 52, ועמ' 53 שו' 11-14). אלא שאינני בטוחה שהצגת השאלה לגבי "אובדן" חלק מהאנרגיה, וההשוואה בין הנתונים לגבי הג'אולים יכולה לבסס קביעה עובדתית לגבי מעבר האנרגיה לאדמה כנטען.

80. שנית, אף אם היינו מקבלים את טענת אשת התובע לשעבר לגבי מגע של אחת מהרגליים של התובע במעקה כהסבר לכוויות בחלק הקדמי של השוקיים – הדבר אינו מתיישב עם העובדה שהיו כוויות סימטריות בשתי הרגליים. נזכיר כי אין חולק שחלקי העור בקדמת הרגליים לא נגעו במדרכה החמה, ורק החלקים האחוריים של גופו של התובע נגעו במדרכה. טענת התביעה היא שהכוויות בקדמת הרגליים, נוצרו בשל "ההתחשמלות", אלא שככל שרק רגל אחת נגעה במעקה, אין הסבר לגבי תמונת המצב הסימטרית – וראו כי גם המומחים מטעם התביעה, פרופ' בר אילן וד"ר להמן – אינם מתמודדים עם נושא זה.

81. בנוסף, לא ניתן לשלול את ההסבר שהציעו הנתבעות לכוויות הקדמיות. מד"א טענה כי הנזק העורי בקדמת שוקי התובע הינו "נזק עורי דמוי כוויות" (עמוד 26 לסיכומים, סעיף 119; עמוד 27, סעיף 124), שנגרם משילוב של גורמים רפואיים שהתרחשו במהלך ההחייאה הממושכת והאשפוז. פרופ' חייק ופרופ' ביטרמן הסבירו כי הגוף במצב הלם "מקצה" דם לאיברים חיוניים (מוח ולב), מה שמוביל לפרפוזיה נמוכה (זילוח דם ירוד) בגפיים (עמוד 23, סעיפים 108-109; עמוד 24, סעיף 110). מצב זה הוחמר על ידי מתן תרופות מסוג אמינים (וזופרסורים), המכווצות כלי דם היקפיים, וכן על ידי טיפול בקירור מוחי (היפותרמיה) (עמוד 23, סעיפים 108-109; עמוד 24, סעיפים 110, 112). פרופ' ביטרמן אף הוסיף כי ראשיתו של הנזק העורי היה בחשיפה לשמש במהלך ההחייאה, שהחמירה בעקבות הטיפולים הנ"ל (עמוד 24, סעיף 111). בכך, יש לשיטת מד"א חיזוק נוסף לדחיית טענת התובע להתחשמלות (עמוד 19, סעיפים 84-86; עמוד 27, סעיף 124). קופת החולים טענה אף היא בסיכומים מטעמה כי הכוויות בחלק הקדמי של רגלי התובע לא נגרמו ממגע עם המדרכה החמה או מזליגת חשמל, אלא הן תוצאה של טיפול רפואי הכרחי שניתן לו בבית החולים (עמוד 20, סעיף 75). לשיטתה, הסיבה העיקרית לכוויות אלו היא חליפת הקירור שהושמה לתובע במטרה למנוע נזק מוחי, וסביר מאוד שזו גרמה לפגיעה העורית בחלק הקדמי של הגוף, שלא היה במגע עם המדרכה (עמוד 4, סעיף 8.ג.3; עמוד 20, סעיפים 77 ו-79).

82. מכאן, שהיות שהכוויות בחלק הקדמי של הגפיים היו סימטריות ובקדמת שתי השוקיים, מדובר ב"תבנית" שאינה מתאימה למצב בו התובע התחשמל במנגנון הנטען מטעם התביעה, ובמיוחד שעה שאילו היה עובר זרם חשמלי דרך רגלו האחת של התובע אל המעקה, היה מצופה לראות סימני "כניסה ויציאה" במקום שבו הזרם "התחיל" (בנקודת המגע של ה"פד" בגוף) ובמקום בו הוא "יצא", וניתן היה לצפות לראות פגיעה רק ברגל שנגעה במעקה ושימשה לצורך "ההארקה" או "סגירת המעגל החשמלי", אך לא פגיעה סימטרית בשתי הרגליים, וכאשר חלקים שלמים "בדרך" נותרו ללא פגיעה (וראו שלא נטען לנזק באיברים פנימיים או בעור בחלקים קדמיים נוספים של גוף התובע "לאורך המסלול" של ההתחשמלות הנטענת).

83. בנקודה זו יש לציין כי פרופ' בר אילן, מומחה התביעה לעניין שאלת החבות והרשלנות הנטענות אינו מומחה בתחום הפלסטיקה, או בתחום מנגנון גרימת כוויות, ואף הוא, בחוות הדעת השנייה שלו (עמ' 3) מאשר כי הטיפולים בבית החולים גרמו להחמרה של הכוויות (הגם שעמדתו היא שלא היו צריכות להיות כוויות מלכתחילה). ד"ר להמן בהגינותו בעדותו אישר כי הוא לא התייחס בחוות דעתו לטענת ההגנה לפיה הכוויות הקדמיות נוצרו כתוצאה מההליך הטיפולי המאוחר, וכי הוא בכלל לא ניתח את נושא הכוויות, היות שהוא לא מומחה לכוויות ובחוות דעתו רק התמקד בשאלה אם התובע התחשמל (פרוטוקול מיום 2.4.2024, עמ' 46, שו' 1-24).

84. לכן, יש להעדיף את עמדת ההגנה לגבי הכוויות בחלק הקדמי של השוקיים, ובכל מקרה – קיומן של כוויות אלו בחלק הקדמי, בדפוס הסימטרי שנחזה, מקשה עוד יותר לקבל את טענת התביעה לגבי התחשמלות כתוצאה מנגיעת הרגל במעקה.

85. שלישית, ד"ר להמן אישר בעדותו את טענת ההגנה כי המעקה שבו מדובר לפי הבנתו היה צבוע, והוסיף כי לא בדק אם הצבע מבודד או אם המעקה בכלל מבודד (פרוטוקול מיום 2.4.2024, עמ' 44, שו' 22), הגם שהוא טען בהמשך שאף אם יתברר לו שהמעקה מבודד, הדבר לא ישנה את עמדתו, כי היא סומכת על העובדה שההתנגדות שנרשמה במפעם הייתה כ-51 אוהם, וכדבריו: "הסתמכתי על זה שכרבע מהאנרגיה שהמכשיר דיווח שהוא נתן, לא עברה בין כפות המכשיר" (שם, עמ' 53, שו' 7-13).

    סיכום ביניים לגבי טענת התביעה הראשונה -

86.  מהאמור עולה כי לא הוכחו טענות התביעה לגבי הרשלנות הכרוכה בשימוש במפעם, קרי, שהזרם החשמלי שהועבר דרך גופו של התובע, כחלק מפעולת המפעם, "סטה" מהמסלול המיועד, גרם ל"התחשמלות" של התובע, גרם להתמשכות הליך ההחייאה מעל הנדרש, או גרם לכוויות בחלק העליון של הגפיים. הנדבך העיקרי של הטענה היה כי התובע "התחשמל" שעה שרגלו נגעה במעקה המתכת – אך הטיעון של התביעה מתבסס במקורו ועיקרו, כל כולו, על טענה שמופיעה בתצהיר של אשת התובע לשעבר. עדה זו נכחה בזירה, אך לוודאי הייתה נסערת עד מאוד (ועל כך העידו העדים הנוספים), וכפי שפורט מעלה, לא אוכל לקבל את גרסתה העובדתית לגבי הנגיעה של הרגל במעקה. שעה שקבעתי שלא הוכח שכך היה, נשמט הבסיס העובדתי לטענת מומחי התביעה בהקשר זה, וראו כי לא יכולה להיות מחלוקת כי הנטל להוכחת הטיעון העובדתי לגבי "נגיעת הרגל במעקה", רובץ על שכם התביעה. עוד פורט מעלה מדוע לא שוכנעתי כי הייתה רשלנות בכך שההחייאה בוצעה שעה שהתובע שוכב על המדרכה העשויות אבן משתלבת ולא על מצע מבודד מבחינה חשמלית, מעבר להתייחסות לגבי החזית בהקשר זה, ולא אחזור על הדברים. אף פרטתי כי מומחי התביעה לא שכנעו בדבר סבירותה של טענתם לגבי מנגנון גרימת הנזקים, מה גם שהראיות שהוצגו על ידי ההגנה מציבות קושי ממשי לקבל את טענת התביעה, לרבות בשל היעדר תשתית עובדתית ומדעית איתנה התומכת במנגנון הנטען מצד התביעה, ובהיעדר ספרות מקצועית מחקרית או תיעודית למנגנון מסוג זה בעבר. בנסיבות אלו, יש לקבוע כי טענות ההגנה עדיפות על פני טענות התביעה ומכלול הטענות של התביעה בהקשר זה נדחות.

    הטענה השנייה: ביצוע ההחייאה על המדרכה החמה כגורם לנזקים -

87. נעבור עתה לטענה השנייה של התובע, והיא כי צוות ההחייאה התרשל בכך שלא הגן עליו מפני המדרכה החמה שעליה שכב במהלך ההחייאה (ולדוגמא, חוות דעת פרופ' בר-אילן, עמ' 8).

88. אין מחלוקת כי עיקר הכוויות נגרמו בשל המגע של גופו של התובע עם המדרכה הלוהטת, העשויה אבן משתלבת. ההגנה לא הכחישה טענה עובדתית זו, משמע - שמוסכם שזהו המקור של רוב הכוויות (ואזכיר כי לטענת ההגנה, לכוויות שבחלק הקדמי של הגפיים התחתונות יש מקור אחר). עם זאת, נותרה במחלוקת, מן הסתם, השאלה האם הצוות הרפואי התרשל בכך שביצע את פעולות ההחייאה על המדרכה כפי שבוצעו, באופן שבו נגרמו לתובע הכוויות.

89. נזכיר בקצרה כי לטענת התובע, הצוות הרפואי התרשל בכך שלא בודד אותו מהמדרכה החמה במהלך ההחייאה, וכי מחדל זה חרג מסטנדרט הטיפול הסביר והמקובל במצבי חירום רפואיים. נטען כי הצוות יכול וצריך היה לצפות את הנזק הפוטנציאלי מכוויות כתוצאה מחשיפה ממושכת למשטח החם. התובע אף טוען כי חלק מהצוות הרפואי חש עצמו בחום, וביקש שמיכות או מגבות כדי לבודד את עצמו מהמדרכה הלוהטת, והדבר מעיד על מודעותם לסכנה. לשיטתו, פעולת הבידוד שלו מהמדרכה הייתה פשוטה וקצרה, אמורה הייתה להימשך שניות בודדות בלבד, ולא הייתה פוגעת ביעילות ההחייאה. עוד נטען כי הוראות הבטיחות והספרות הרפואית מחייבות הגנה על המטופל מפני מפגעים סביבתיים, לרבות כגון מפגע כפי שהיה במקרה זה, ולפיכך צוותי ההחייאה פעלו בניגוד לסטנדרט המקובל והתרשלו בהגנת התובע מפני הקרקע הלוהטת.

90. מנגד, הנתבעות טוענות כי לא הייתה התרשלות וכי הצוות פעל ללא הפסקה להצלת חייו של התובע. לטענתן, כל עצירה ברצף פעולות ההחייאה, ולו למשך פרק זמן קצר שנדרש להעברת התובע כך שישכב על קרש או על שמיכה, הייתה עלולה להיות הרת אסון ולפגוע משמעותית בסיכויי ההישרדות של התובע, ולמצער - לגרום לנזק מוחי קשה. הצוותים היו ממוקדים בהצלת חיים בתנאי שטח קשים, והסיכון מכוויות מהמדרכה החמה לא נצפה או לא היה צפוי בזמן אמת בתחילת ההליך, ואף אם התברר בהמשך, לא ניתן היה להפסיק את פעולת ההחייאה. לשיטת הנתבעות, אף אם צוותי ההחייאה היו מודעים בשלב מסוים לחום של המדרכה, אזי שהם נאלצו בשלב זה לבחור "בין חיים לבין כוויות", ולא ניתן לקבוע שהם התרשלו עת בחרו להציל את חיי התובע. עוד נטען כי הכוויות, ולמצער – רובן, נגרמו עוד לפני הגעת הצוותים (מיד עם ההתמוטטות) או בסמוך לכך, ולכן היו בלתי נמנעות; זאת מעבר לטענה כי הכוויות בקדמת השוקיים וההחמרה של הכוויות בחלק האחורי של הגוף, היו תוצאה של טיפולים מאוחרים בבית החולים, כמו השמה בחליפת קירור ומתן תרופות ולא תוצאה של אי-בידוד "רשלני" במהלך ההחייאה.

91. שקלתי בכובד ראש את טענות הצדדים בנושא זה.

    אכן, כפי שטוענת התביעה – גם במהלך טיפול רפואי מציל חיים, עשויה להיות רשלנות מצד הצוות המטפל. רשלנות מקצועית רפואית, עשויה להתרחש בעת טיפול רפואי "רגיל" כמו גם בעת טיפול "חירום", בתנאי לחץ. משמע, שהעובדה שמדובר בטיפול בתנאי לחץ והעובדה שהטיפול הציל את חייו של התובע – אינה, כשלעצמה, מספיקה כדי לשלול קטיגורית את האפשרות להעלות טענות לגבי רשלנות רפואית. אלא, שבנסיבות המקרה, ולאחר שמיעת העדים אשר נכחו "בזירה" בעת האירוע ותיארו את השיקולים שהנחו אותם, לאחר שקילת טענות המומחים מטעם הצדדים לגבי הפרקטיקה הנוהגת ולגבי הליך ההחייאה, ולאחר בחינת הטענות המשפטיות של הצדדים, כולל ההפניה לאסמכתאות, בהינתן מצב החירום שבו היה התובע ופעולות ההחייאה שנדרשו, ובשים לב למצופה מצוותי החייאה ולהלכה לפיה הרשלנות נבחנת "בזמן אמת" ולא בדיעבד - מצאתי כי לא הייתה התרשלות שהובילה לנזק.

92. שוכנעתי כי הגישה הרפואית המקובלת, כפי שמשתקפת מעדויות המומחים ואנשי הצוות מטעם הנתבעים, קובעת כי במצב חירום רפואי של דום לב, הפעולה המיידית והקריטית ביותר היא ביצוע החייאה ללא דיחוי וללא הפרעה. כל פעולה אחרת, העלולה לעכב את ההחייאה, מסכנת באופן ממשי את חיי המטופל, ועל רקע האמור, בנסיבות המיוחדות של המקרה, ההחלטות שקיבלו אנשי הצוות מטעם שתי הנתבעות היו החלטות סבירות, שנועדו להציל את חיי התובע ולהבטיח נזק מינימלי לבבי ונוירולוגי, הן לא סטו מהסטנדרט באופן המקים חבות ואף לא היו בניגוד לנהלים באופן המחייב לקבוע כי יש להטיל על שכמן את האחריות הנזיקית לכוויות. והכל, אף אם בדיעבד, אפשר לומר שבידוד התובע מהקרקע החמה היה מונע את הכוויות, או חלקן.

    תמצית ההלכות הפסוקות -

93. כידוע, כדי להקים אחריות בעוולת הרשלנות הרפואית, על התובע להוכיח קיומם של ארבעה יסודות מצטברים: חובת זהירות, מושגית וקונקרטית, המוטלת על המזיק כלפי הניזוק; התרשלות - קרי הפרת חובה זו בסטייה מסטנדרט ההתנהגות של בעל המקצוע הסביר בנסיבות העניין; נזק שנגרם בפועל; וקשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הנזק שנגרם (ע"א 9833/09 כהן נ' מדינת ישראל ‏(‏25.8.2013‏); ע"א 2959/22 פלונית נ' הסתדרות מדיצינית הדסה ‏(18.6.2023‏); רע"א 326/24 המרכז הרפואי העמק נ' פלוני(17.3.2025)).

94. הצדדים אינם חלוקים לגבי קיומה של חובת זהירות מושגית. לכן, אין צורך להרחיב אודות ההלכות הפסוקות לגבי חובה זו באופן כללי, וברי כי נקודת המוצא היא קיומה של חובת זהירות מושגית-כללית ביחסי מטפל-מטופל. חובת זהירות זו, ביחסי מטפל-מטופל, נשענת על ההבנה כי המסגרת הטיפולית יוצרת מעצם טיבה מערכת יחסים שבה המקצוע הרפואי מחייב תשומת לב ואחריות כלפי הנזק שעלול להיגרם. נקודת המוצא היא כי בין נותן השירות הרפואי לבין המטופל קיים קשר מובנה של תלות, שבו המטופל מפקיד את בריאותו ואת גופו בידי בעל מקצוע ועל יסוד זאת מתגבשת חובה כללית למנוע פגיעה הנובעת מהטיפול (ע"א 916/05 כדר נ' הרישנו (28.11.2007)). ההכרה בקיומה של החובה הינה להבטיח כי פעילות רפואית תנוהל בהתאם לאמות המידה המקצועיות המקובלות, תוך התאמה לאופי השירות ולמומחיות הנדרשת מן המטפל (ע"א 2167/14 מדינת ישראל נ' שירותי בריאות כללית ‏(‏7.12.2015‏)‏‏).

95. בנסיבות כאן, הצדדים חלוקים לגבי חובת הזהירות הקונקרטית והרשלנות הנטענת. לגבי היבטים אלו – ההלכה מורה כי ההערכה של הסיכונים וההערכה של דרך הפעולה שבה נקט הצוות הרפואי, לא נעשות בדיעבד, אלא לפי הסטנדרט שהחוק מטיל על מטפל סביר בעת ביצוע הפעולה, תוך הבאה בחשבון כי טעות מקצועית כשלעצמה אינה בהכרח התרשלות. ההכרעה אם קמה חובה קונקרטית ואם הופרה, נגזרת ממכלול שיקולים ובהם הסתברות הסיכון, חומרת הפגיעה האפשרית, היכולת היחסית למניעת הנזק, והמשאבים הנדרשים לנקיטת האמצעים למניעתו.

96. עוד נציין כי קיימת גם גישה לפיה במקרים מתאימים, ניתן לשקול לסטות מהמודל המסורתי (הבוחן תחילה את קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית) ולאמץ "תרשים זרימה" שונה, לפיו יש לבחון תחילה את ההתנהגות העוולתית הנטענת (ההתרשלות) ואת הקשר הסיבתי, ורק בסוף התהליך לבחון את חובת הזהירות כ"מסננת" של שיקולי מדיניות משפטית השוללים אחריות (וראו את פסק דינו של כב' השופט עמית, כתוארו אז, בע"א 4486/11 פלוני נ' שירותי בריאות כללית(15.07.2013) ).

    יישום ההלכות על המקרה הנוכחי -

97. פרופ' בר אילן מטעם התביעה, אשר היה העד המומחה לעניין הרשלנות הנטענת, מסכים (מטבע הדברים) כי הצלת חייו של התובע הייתה המטרה העליונה של הליך ההחייאה, אך מדגיש כי אין בכך כדי לוותר על החובה לעשות כל מה שניתן למניעת נזקים הניתנים למניעה, כגון כוויות, ויש חובה למנוע נזקים כאמור באמצעות נקיטת אמצעי זהירות מתאימים, כמו בידוד מהמדרכה. מומחה זה מאשר כי הבעיה העיקרית לעת ביצוע החייאה כגון זו היא התהוות נזק מוחי, והוא אף מציין כי מדובר בבעיה שכיחה "ב-50% בממוצע, וזה כשהחייאה כ-10 דקות בממוצע" ולכן - "משקיעים, ואת כל הטיפול היפותרמיה יעשו כדי למנוע או להפחית נזק מוחי כזה". עם זאת, עמדתו היא כי "זה לא הדבר היחיד" וצריך היה למנוע את הכוויות החמורות שנגרמו לתובע, וכדבריו (פרוטוקול מיום 18.6.2024, עמ' 25, שו' 23-25):

    "הכוויות שהוא חווה הן נוראיות, צריך שזה לא יקרה ... נזק מוחי הוא סיבוך שיכול לקרות והרבה פעמים אי אפשר למנוע אותו, כוויות אסור שיתרחשו אף פעם, זה המסר בחוות הדעת שלי".

    המשיך והעיד מומחה זה כי אפשר היה למנוע את הכוויות מבלי לפגוע במאמצי ההחייאה, לאמור (שם, עמ' 26, שו' 17-22).:

    "היה אפשר למנוע, זה לא מתנגש עם אף אחת ממטרות ההחייאה, אדרבה, אני הבאתי ספרות שמראה שאדם שעובר החייאה, כשבחום, אז הסיכויים לפגיעה מוחית יותר מוגברים ... אז היה צריך לשים דברים מתחתיו, להעביר אותו לצל ...".

98. מומחה זה, אשר אינו מומחה בנושא רפואת חירום או החייאות או בנושא פלסטיקה או מנגנוני גרימת כוויות, לא הבחין בחוות הדעת מטעמו ובעדותו בין טענות שמתייחסות לתחילת הליך ההחייאה לבין טענות שמתייחסות למשך הליך ההחייאה. מכאן, אין אלא להניח שטענת התביעה, המבוססת על עמדתו של פרופ' בר אילן, היא שהייתה רשלנות גם בכך שהליך ההחייאה החל במקום שהחל, על המדרכה החמה, וגם שהייתה רשלנות בכך שהליך ההחייאה המשיך באותו מצב (ונזכיר כי מוסכם שמדובר היה בהליך ממושך של כ-45 דקות).

99. כפי שצוין, עמדתי שונה, ואנמק את מסקנתי תוך אבחנה בין תחילת ההליך לבין המשכו.

    תחילת הליך ההחייאה –

100. שוכנעתי כי לא הייתה כל רשלנות לגבי האופן שבו החלו מאמצי ההחייאה. טענת התביעה כי היה מקום להקפיד על בידוד התובע מהחום לפני תחילת פעולות החייאה, אינה יכולה להתקבל, והיא אינה מתיישבת עם המציאות הקלינית של החייאה דחופה בשטח, כפי שהייתה במקרה זה.

101. מסקנתי זו סומכת בראש ובראשונה על אימוץ גרסתם העובדתית של חברי הצוות הרפואי.

102. מעדותו של מיח'איל, שהגיע ראשון אל התובע והחל במאמצי ההחייאה, עולה כי התובע היה ללא דופק וללא נשימה (פרוטוקול מיום 22.12.2024, עמ' 21, שו' 25-28):

     "הגעתי למטופל. הוא שכב במדרכה. מיד גיליתי שהוא ... שמתי יד על הדופק ולא הרגשתי דופק, ראיתי שהוא לא נושם, 'נשימות אגונליות' אנחנו קוראים לזה. מיד התחלתי לעשות לו עיסויים – זה הדבר הראשון – שמתי יד על החזה והתחלתי לעשות עיסוי. "

     ד"ר נחלה, שהגיע שני אל התובע והצטרף למאמצי ההחייאה, הצהיר כי התובע היה במצב של הפרעת קצב, ללא דופק ונשימה (סעיף 9 לתצהיר). בעדותו הוא הדגיש את חשיבות הדחיפות של התחלת ההחייאה מיד לאחר ההתמוטטות של התובע (עמ' 6 לעדות), והעיד כי כל עיכוב – ולו הקטן ביותר – היה מפחית משמעותית את סיכויי ההישרדות.

103. זאת ועוד. בתחילת פעולות ההחייאה, צוותי הרפואה בשטח לא זיהו את המדרכה כמשטח לוהט או מסוכן, ובטח שלא במידה שתחייב סטייה מפרוטוקול הטיפול המורה על תחילת טיפול מיידית ללא שיהוי ולו הקל ביותר (ונזכור כי הצוות הגיע אל התובע כבר לאחר פרק זמן שלא ברור בדיוק משכו, שעבר מהמועד שבו הוא התמוטט, שכן לקח זמן (גם אם קצר) מההתמוטטות ועד שאשת התובע לשעבר הזעיקה מתוך הסניף של קופת החולים את הצוות, ועד שהמטפלים יצאו מהסניף אל המדרכה). הערכתם הראשונית של אנשי הצוות לגבי הטמפרטורה של המדרכה הייתה סובייקטיבית, בהיעדר מדדים אובייקטיביים זמינים באופן מיידי, וכך הם העידו:

     הולנדר, שהיה על ברכיו במהלך ההחייאה, ציין כי "אם הייתי מרגיש איזו סיטואציה שמסכנת את המטופל הייתי פועל" – וזאת הן לגבי תחילת הליך ההחייאה והן לגבי ההמשך.

     שולמן הצהיר כי זה מקרה חריג מאוד, כי הוא ביצע מאות החייאות, כולל ברשות הרבים, ולאף מטופל לא נגרמו כוויות עקב שכיבה על מדרכה חמה (סעיפים 15-16 לתצהירו), ובעדותו, הדגיש כי בעת תחילת ההחייאה הרגיש ש"הזירה בטוחה" (עמוד 49, שו' 18).

     ד"ר טאטור העיד כי "כשהגעתי לזירת האירוע, אז אני לא יכולתי לחשוב האם האספלט הוא לוהט או לא, זה משהו מאוד סובייקטיבי ... לא היה לי אפשרות למדוד את החום, לא שמתי יד כדי לדעת כמה זה חם". הוא הוסיף כי "כשהגעתי אז האספלט לא היה לוהט", וכשנשאל איך הוא יודע, השיב: "... שמתי את הרגליים בהתחלה, אז לא הרגשתי שמשהו לוהט, אני לא פה על איזה טמפרטורה שהיא בולטת לגמרי, לכולנו זה היה אזור שהוא סך הכל מבחינתנו בטוח, לא מסוכן למטופל, אז המשכנו כדי לעשות את המקסימום, לתת צ'אנס למטופל לשרוד" (פרוטוקול מיום 22.12.2024, עמ' 28, שו' 3-16). ד"ר טאטור בעדותו אף הבחין בין סכנות ברורות ומידיות כמו "גחלים בוערות" או כביש סואן, אשר היו דורשות פינוי מיידי, לבין מצב המדרכה, שלא נתפס ככזה בעת שהגיע לזירה, והוא הבהיר כי אם היה מוצא את המטופל "באמצע הכביש או אם זה על גחלים לוהטים, זה אזור מסוכן למטופל ולצוות, אז ברור שלפי פרוטוקול החייאה צריך להזיז אותו" (שם, בעמ' 29, שו' 1-2).

104. מעבר לכך, אנשי הצוות הרפואי העידו כי כוויות, ובמיוחד בחלקים האחוריים של הגוף, אינן סיכון מוכר או צפוי בפעולות החייאה על מדרכה עשויה אבנים משתלבות. ד"ר טאטור העיד כי לא נתקל בסיכון כזה במהלך ניסיונו המקצועי: "בכל ההחייאות שאני עשיתי ובכל הקורסים שאני הייתי, לא היה סיכון כזה, אני לא ראיתי את זה אף פעם, זה פעם ראשונה". בדומה, העיד הולנדר: "מעולם לא היה כוויות למטופל, מעולם לא נתקלנו במקרה כזה, בגלל זה, זה גם לא ישב לנו בראש כמשהו שמסכן או עלול לגרום לו לכוויות" והוא חזר בתצהירו כי מדובר במקרה נדיר וחריג ביותר, והוא מעולם לא נתקל במקרה שכזה במאות החייאות שביצע (סעיפים 8, 11 לתצהירו).

105. מעבר לכך שהעדים האמורים העידו שבעת ההגעה לזירה הם לא חשו בחום של המדרכה ולא ראו להגדיר את הזירה כ"מסוכנת", הם אף העידו כי המדרכה היא דווקא משטח מתאים ומקובל להחייאה, שכן, מדובר במשטח קשיח, יציב ובטוח. כך ציין בהקשר זה ד"ר טאטור (פרוטוקול מיום 22.12.2024, עמ' 32, שו' 35-38):

     "במקרה שלנו, מדרכה זה מקום טוב להחייאה. גם המשטח הוא קשה, שזה מושלם להחייאה, אז אתה מתחיל החייאה. כלומר, אם הייתי עושה את זה למשל על מזרון, אז זה לא אזור שהוא ... אמנם יכול להיות שהוא בטוח, אבל הוא לא טוב להחייאה כי הוא לא נוקשה מספיק, אז שמים משטח נוקשה, בשביל שיהיה לנו תפוקת לב טובה".

106. אני מאמצת את העדויות מעלה, אשר לא נסתרו, ואשר משתלבות האחת עם השנייה והשלישית, ויוצרות את תמונת המצב "בשטח" בזמן אמת, קרי – שהצוות לא סבר שמדובר במשטח מסוכן, לא סבר שנשקפת לתובע סכנה שחמורה יותר מסכנת החיים בה הוא כבר היה, והצוות סבר כי תחילת ביצוע ההחייאה על משטח קשה, הכרחית.

107. תמיכה במסקנה זאת ניתן למצוא בחוות הדעת של חלק מהמומחים מטעם הנתבעות, כגון בחוות הדעת של פרופ' ביטרמן (עמ' 11), לפיה בנסיבות של דום לב פתאומי ברחוב, שבהן סיכויי ההצלחה נמוכים מלכתחילה, כל פעולה המעכבת את תחילת ההחייאה בשל "התחשבות בתנאי שטח", הייתה פוגעת אנושות בסיכויים הקלושים ממילא. מקובלת עלי עמדתו לפיה במקרים דומים קיימת הנחיה גורפת "להתנפל" על החולה ולא "לבזבז זמן מיותר ביצירת תנאי טיפול נוחים" (עמ' 12). השהות בתחילת הליך ההחייאה על מנת ליצור בידוד, כפי שהציעה התביעה, הייתה עלולה להוביל לשיהוי קריטי בתחילת הטיפול, ולהשלכות הרות אסון על חייו ותפקודו המוחי של התובע.

108. בנוסף, פרופ' חייק מטעם ההגנה, התייחס להנחיות פעולות הצלה (ה-ALS) והסביר כי סדר העדיפויות הקבוע בהנחיות הוא מתן עדיפות ראשונה לטיפול בדרכי אוויר (A), אחר כך לנשימה (B), למחזור דם (C) ולנכות (D) ורק לאחר האמור יש לתת את הדעת לנושא "סביבה" (E). לכן, אף אם קיימים מחקרים שמצביעים בדיעבד על כך שצריכה להיות מודעות כללית לסיכון של גרימת כוויות ממשטח חם, הרי שמדובר בנתונים שיש לשקול תחת הקטגוריה של "סביבה", הנמצאת בתחתית סדר העדיפויות של הגורמים שאותם יש לשקול בעת פעולת הצלה בחירום, וכדבריו: "הסביבה והקרש פה בעדיפויות אחרונות".

109. לפיכך, לשיטתי, לא הייתה התרשלות של אנשי הצוות אשר החלו את הליך ההחייאה, כאשר התובע שרוע על המדרכה והוא במצב קריטי - למרות שמדובר היה ביום קיץ חם. הצוות לא צפה ולא יכול היה לשער את מידת החום של המדרכה במועד התחלת הטיפול, וחשוב מכך – הוא היה חייב להתחיל בפעולות ההחייאה לאלתר, ללא כל דיחוי, בבחינת "כל שנייה קובעת" - במיוחד שעה שהוא הגיע אל התובע פרק זמן מסוים אחרי ההתמוטטות, כאשר אנשי הצוות לא יודעים בדיוק כמה זמן התובע כבר שוכב על הקרקע, וכאשר התובע היה לא דופק ולא נושם.

     המשך הליך ההחייאה –

110. לעיל התייחסתי לטענת התביעה לגבי כך שהיה צריך לוודא שהמשטח שעליו החלו פעולות ההחייאה היה "בטוח" ולא יכול לגרום נזק לתובע כתוצאה מהחום, בעת התחלת ההחייאה, כלומר, שהיה צריך לוודא שהתובע שוכב על שמיכה או קרש או משטח שמגן עליו מפני החום במועד תחילת ההחייאה. עתה נבחן טענה שונה במקצת, סביב השאלה האם ניתן היה, או שצריך היה, להזיז את התובע ולהעביר אותו למצע מבודד חום בהמשך הליך ההחייאה.

111. מקדמית נזכיר כי מומחה התביעה לא הבחין בין הטענה לגבי התחלת פעולות ההחייאה לבין הטענה לגבי המשכן, אך קיימות טענות מצד התביעה לגבי כך שבמהלך ההחייאה היה צריך (בשלב זה או אחר) להבין שהחום מהמדרכה משמעותי ויגרום לכוויות, היות שאנשי הצוות עצמם הרגישו בחום העולה מהמדרכה, ואז – צריך היה לנקוט בפעולות על מנת להגן על התובע.

112. נתחיל בכך שאף כאן, טענת התביעה מבחינה עובדתית סומכת בעיקר על תצהירה של אשת התובע לשעבר, שם נכתב כי הצוות היה מודע לחום של המדרכה, היות שבשלב מסוים הצוות שם לעצמו שמיכות מתחת לברכיים בעת ביצוע ההחייאה. מבחינה מקצועית, טענת התביעה סומכת על חוות הדעת של פרופ' בר אילן, הטוען כי ניתן היה – וצריך היה – לפעול לבידוד התובע, להנחת שמיכות או קרש תחתיו או להזזתו למקום מוצל וקריר, כגון האמבולנס או הסניף של קופת החולים, במהלך ההחייאה הממושכת.

113. לאחר בחינת הראיות והטענות, אני מאמצת את עמדת ההגנה לגבי נושא זה – הן העובדתית והן המקצועית, ומעדיפה אותה על פני עמדת התביעה.

114. לגבי הרובד העובדתי – מקובלות עלי העדויות של העדים "מהשטח", אשר הצהירו והעידו בבית המשפט כי גם במהלך ההחייאה הממושכת (כ-45 דקות) הם לא הרגישו שהחום מהווה סכנה או שהוא גורם או עלול לגרום לתובע את הכוויות כפי שאכן נגרמו או כי ניתן היה להעביר אותו למקום אחר או להניח אותו על משטח או שמיכה. ברובד המקצועי - מצאתי לקבל את גרסת הצוות הרפואי, הנתמכת בעדויות של המומחים מטעם ההגנה, לפיה בכל מקרה לא ניתן היה לעצור את פעולות ההחייאה לצורך שינוי המיקום של התובע או המנח שלו או להניח שמיכות או מבודדים אחרים תחתיו, שכן אסור היה להפסיק את פעולות ההחייאה. ואפרט.

115. ד"ר נח'לה כתב בתצהירו שהטענות של אשת התובע לשעבר, לגבי שימוש בשמיכות או מגבות תחת ברכי הצוות הרפואי - אינן נכונות, וכי הם ביצעו את ההחייאה ללא כל אמצעי הגנה מתחת לרגליהם או ברכיהם. בנוסף, הוא הצהיר כי לא הרגיש שנכווה בעצמו כתוצאה מכך שהיה מרוכז בביצוע ההחייאה (סעיף 13 לתצהירו), הגם שבדיעבד הבין שנכווה, כאשר חזר לביתו וראה שהאזור של הברכיים שלו, שהיה מכוסה בג'ינס - "היה שחור", ועל גבי העור באזור הברכיים היו "סימנים של אודם, של כמו כווית שמש" (פרוטוקול מיום 22.12.2024, עמוד 13, שו' 1-5).

     ד"ר נחלה המשיך והעיד לגבי פעולות ההחייאה כי "אנחנו המשכנו עבודה משותפת" (עמ' 12, שו' 22), והוא הסביר כי עיסויי לב ידניים הם פעולה פיזית קשה ותובענית, והצוותים ביצעו החלפות תכופות כדי לשמור על רציפות ואיכות. לשאלת ב"כ התובע האם בזמן פעולות ההחייאה, רק אחד מאנשי הצוות מבצע את העיסויים לאורך כל הזמן או שאנשי הצוות מתחלפים, ד"ר נח'לה השיב שאנשי הצוות מתחלפים מדי פעם כי "אי אפשר שבן אדם כל הזמן ... זה קשה, זה קשה מבחינה גופנית, צריך להתחלף" (בעמ' 12, שו' 23-26). בנוסף לכך, מתצהירו ועדותו עולה כי פעולות ההחייאה כללו גם אמצעים לאבטחת נתיב אוויר, כולל שימוש בציוד לאינטובציה, ובוצעו פעולות תרופתיות שונות, לרבות שאיבת תרופות, ומתן תרופות ונוזלים בהתאם לפרוטוקול. משמע, שבעוד שאחד מאנשי הצוות מבצע את העיסוי, אנשי צוות אחרים מבצעים פעולות אחרות במקביל. ד"ר נחלה התייחס במפורט לטענה לגבי האפשרות לעשות "הפסקה" במהלך ההחייאה, במקרה בו עסקינן, לצורך הנחת בידוד תחת גופו של התובע או הזזה שלו למקום אחר, והעיד כי פעולה שכזו עלולה הייתה לפגוע בסיכוי של התובע לשרוד, וכדבריו (בעמ' 41):

     "הייתי עושה בדיוק אותו דבר כדי להציל את החיים, הייתי עושה בדיוק אותו דבר גם לאבא שלי, כי אתה מבקש ממני אולי לעשות הימור, לשים קרש אולי למנוע כוויה, מצד שני כל הפסקה של ההחייאה הייתה פוגעת בסיכוי למטופל לשרוד, ולא הייתי לוקח סיכון כזה".

116. ד"ר טאטור הצהיר כי במהלך ההחייאה לא ניתן היה להפסיק את הפעולות כדי "לחשב את דרגת החום במדרכה" ולא ניתן היה לקחת בחשבון שתיגרם כוויה. בתצהירו הוא הדגיש שכאשר הצוות יצא מקופת החולים, הוא לקח עמו ציוד החייאה בסיסי שלא כלל שמיכות או מגבות. עד זה הצהיר כי הוא עצמו נכווה בברכיו לאחר ההחייאה (סעיפים 7, 13 לתצהירו), אך גם הוא הסביר כי המודעות שלו לכוויות מהן הוא סבל התגבשה רק למפרע, בסוף היום, וכפי שהעיד - זה היה "ברֶטְרוֺ, אחרי שהגעתי הביתה" (פרוטוקול מיום 22.12.2024, עמ' 28, שו' 28-29). הוא הדגיש בעדותו שגם אם היה מרגיש את החום במהלך ביצוע ההחייאה – לא היה יכול להפסיק את תפקידו בצוות ההחייאה, והעיד כי גם במקרה שכזה - "אני לא יכול עכשיו לסטות מהפרוטוקול, שזה להציל את החיים, אני לא יכול לעשות את זה" (שם, עמ' 28, שו' 31-35).

     אף עד זה העיד לגבי כך שעם הגעת צוות מד"א לזירה, צוות קופת החולים המשיך לסייע באופן פעיל ומשמעותי כחלק ממאמץ משולב ועבודת צוות מתואמת, שבה כל גורם תרם מיכולתו וניסיונו, וכפי שהוא תיאר את העבודה המאומצת: "כל אחד עשה תפקיד מסוים, והחלפנו תפקידים, אחד היה על ה"אמבו" עם מפוח, אחד עשה עיסויים, אחד נתן תרופות, אחד שאב תרופות, והחלפנו תפקידים" (עמ' 29, שו' 37-39).

     ד"ר טאטור עוד העיד כי אחד התנאים החיוניים לביצוע החייאה יעילה הוא שהמטופל יונח על משטח יציב וקשיח, וציין שמדרכה קשה היא משטח "מושלם להחייאה" (עמ' 32, שו' 35). לשיטתו, הנחת מצע רך תחת גופו של התובע, כמו שמיכות, הייתה פוגעת באופן משמעותי באפקטיביות של העיסויים ובכך מקטינה את סיכויי ההישרדות של התובע, והוא הדגיש כי בכל מקרה לא ניתן היה להפסיק את ההחייאה לצורך הנחת מצע שכזה, שכן לדבריו "כל הפסקה של ההחייאה הייתה פוגעת בסיכוי למטופל לשרוד" (שם, עמוד 19, שורות 14-15).

117. הולנדר הצהיר כי הוא זוכר שההחייאה הייתה ממושכת וכי "היה חם" באופן כללי, אך העיד כי הוא לא מדד את חום המדרכה, היה עם ברכיו על הרצפה כאשר ביצע את ההחייאה, וכאשר נשאל אם לא היה לו "חם בברכיים", השיב שביצע החייאה ממושכת וכנראה שלא הרגיש את החום ברגליים (פרוטוקול מיום 4.11.2024, עמוד 3, שו' 12-15), וחזר והעיד כי: "... אני לא נכוויתי בברכיים ... הרגשתי שהיה באותו יום חם, כשהייתי על הברכיים לא הרגשתי איזה משהו חריג" (עמוד 3, שו' 23-24), ויש לצטט בנוסף את עדותו בהמשך (בעמ' 8, ש' 37-39), לאמור:

     "ההחייאה הזו זכורה לי מאד היטב כי היא הייתה 40 ומשהו דקות שהבן אדם לא הגיב לשום טיפול שלנו, ואנחנו נלחמנו על חייו בשביל להגיע לתוצאה הזו שהיום הוא חי ונושם ובמצב קוגניטיבי טוב".

118. שולמן הצהיר כי המקרה היה מקרה חריג מאוד, וכי הוא ביצע מאות החייאות, כולל ברשות הרבים, ולאף מטופל לא נגרמו כוויות כגון אלו שנגרמו לתובע (כפי שהעידו עוד עדים, כמתואר לעיל). הוא ציין כי הצוות לא עצר את ההחייאה כדי להניח שמיכה מבודדת או כדי להזיז את התובע, משום שעצירה של העיסויים, ולו לרגע, הייתה פוגעת משמעותית בסיכויי ההצלחה של ההחייאה (סעיפים 15-16 לתצהירו). בהמשך, אף הצהיר כי "היינו מרוכזים וממוקדים בהצלת חיי התובע. רצף העיסויים בהחייאה הוא החשוב ביותר ואסור לעצור אותו" (סעיף 17).

     בעדותו הדגיש כי הרגיש ש"הזירה בטוחה" (פרוטוקול מיום 4.11.2024, עמוד 49, שו' 18), והעיד כי במהלך ההחייאה רכן על הרצפה, רגליו נגעו בה, ולא הרגיש דבר חריג (עמוד 50, שו' 5-7). עד זה אף התייחס לטענה כי הצוות הניח שמיכות על מנת להגן על עצמו, והעיד כי לא הרגיש צורך בשמיכה, לאמור: "לא הרגשתי שום צורך לעמוד או לשבת או לדחוף שמיכה מתחת לרגליים שלי ... " (עמוד 50, שו' 6-7).

     בנוסף, עד זה (בעמ' 26) נשאל אם לא היה מקום להניח מצעים מתחת לגוף התובע במהלך ההחייאה, ותשובתו הייתה: "במחיר של אי הצלת חייו, נכון, אתה צודק, במחיר של אי הצלת חייו"; ובהמשך - "יש או חיים או כוויות, אני מעדיף להיות עם כוויות ובחיים, זה הכל, מאוד פשוט".

119. מיח'איל הצהיר כי לא חשב על דבר מלבד להציל את חיי המטופל, וכתוצאה מכך נכווה בברכיו מביצוע ההחייאה בכריעה על המדרכה (סעיף 11 לתצהירו). במהלך עדותו ציין שגם הוא גילה את הכוויות שלו בברכיים רק כשהגיע הביתה בערב, לא ציין תחושת חום במהלך האירוע (פרוטוקול מיום 22.12.2024, עמוד 23, שו' 26-30), ואף העיד כי: "ברגע שאתה נמצא בתוך זה אתה מאבד תחושה, תחושה של זמן, תחושה של מזג אוויר, תחושה של יום ... זהו, אתה לא מרגיש זמן" (עמ' 22, שו' 29-33). עד זה הכחיש אף הוא בתצהירו את הטענה העובדתית של אשת התובע לשעבר לפיה ההחייאה בוצעה תוך שימוש בשמיכות או מגבות מצד הצוות, והדגיש כי אף לא עלה בדעתו לצאת עם שמיכות מהמוקד.

120. לגבי נושא זה אף הוגשה חוות הדעת של מילר, הפרמדיק הראשי של מד"א, אשר הוסיף עליה והעיד כך (פרוטוקול מיום 4.11.2024, עמ' 12-13):

     "ת: כאשר צוות מגיע לזירת אירוע, זה לא צוות שרואה לנגד עיניו רק את נהלי מד"א, יש לכל צוות רפואי שיקול דעת, זה קודם כל, צריך להבין שיש לצוותים גם שיקול דעת, ובאירוע הזה כל פעולה אחרת שהייתה נעשית, אם זה הזזתו למקום מוצל, או אם זה העלאתו לכל מקום שימנע את המגע שלו עם הרצפה, התוצאות היו הרות אסון, זאת אומרת האיש הזה לא היה איתנו בחיים היום, או שייתכן ואם הוא היה נשאר בחיים הוא היה נשאר עם נזק נוירולוגי קשה, כך שכאשר צוות מגיע לזירה, כולל אותי, עם ניסיון של 38 שנה במקצוע הזה, אתה עושה הערכה של סיכונים אל מול יכולות ההצלחה שלך. ...

     ת: איך המנגנון הזה עובד? על מנת שתהיה הצלחה בפעולות ההחייאה אתה זקוק גם לביצוע החייאה בסיסית, שזה עיסויי לב והנשמות, ואתה צריך להצליח במתן הדפיברילציה. במקרה שלו היה מדובר בהפרעת קצב קטלנית, על מנת לגרום להצלחה בדפיברילציה אתה חייב לבצע עיסוי רציף. הפסקת העיסוי תיעשה אך ורק לטובת פעולות אחרות מצילות חיים, ולא לשום פעולה אחרת. כל מה שאתה צריך לבנות זה שיהיה זילוח דם אל תוך הלב על מנת שמכת החשמל תצליח. הפסקת את זה לשניות בודדות? יצרת שוב פעם אפס סיכוי להצלחה שלך בפעילות ההחייאה.

     ...

     ש: [...] אחרי שאתה עושה את השוק, יש לכם זמן של כמה שניות לראות מה קורה איתו, 10-20 שניות. לשים קרש גב מתחת לבן אדם לוקח בדיוק 10 שניות, אולי אפילו 5 שניות.

     ת: [...] והנחה של לוח גב תחייב עצירה של לפחות דקה, לפחות דקה על מנת לבודד אותו, [...].

     כבוד השופטת: [...] איך שמים את לוח הגב? פיזית מה עושים?

     ת: על מנת לשים לוח גב זה דורש ששלושה אנשים ילכו אל צד הגוף של המטופל, או-קיי? ששוכב, צריכים למשוך אותו, למשוך אותו הצידה, להניח את לוח הגב, לדחוף אותו ולמרכז אותו באמצע לוח גב. ללא שום קשר, אתה התייחסת בתחילת דבריך, בחלק האחרון של דבריך לעצם העובדה שכשאני מגיע לזירה ... אנחנו הצטרפנו לזירה שבה נוהלה החייאה, נוהלה החייאה בסיסית טובה, בסיסית פלוס מכות חשמל, ואפילו הספיקו לתת למיטב זכרוני גם אדרנלין. הצוות של קופת החולים, הצוות שהצטרף להחייאה, היה סבור שהוא חייב להמשיך במאמצי החייאה, ולשמחתנו האיש הזה נשאר בחיים."

     ובהמשך, בעמ' 15:

     "ת: החולה היה במנח אופטימלי לביצוע החייאה, הוא שכב על קרקע מוצקה, כפי שנדרש בביצוע ההחייאה, הוא שכב על הגב שלו, לא היה שום צורך לשנות את התנוחה שלו, ולפיכך המשיכו בפעולות ההחייאה כנדרש ...

     ת: לעיתים צריך להזיז, אם יש לי כרגע זירה שבה מתחוללת שריפה, כן, אני לוקח את החולה הזה ומזיז אותו.

     ש: אני אומר לך שלשם שינוי תנוחה, בהנחה ואתה מגיע לזירה ואתה רואה שהתנוחה ... לא אמרתי שהתנוחה שלו הייתה לא טובה, אני אומר שלפעמים התנוחה...

     ת: אם התנוחה היא לא אופטימלית ...

     ש: צריך להפסיק את ההחייאה ולהזיז אותו, נכון?

     ת: אם התנוחה היא לא אופטימלית אז אפשר להפסיק את ההחייאה, להביא אותו לתנוחה אופטימלית על מנת לשפר את סיכויי ההישרדות".

121. לכך יש לצרף את עמדת פרופ' ביטרמן בחוות דעתו (עמ' 8), לאמור:

     "התחלת פעולות ההחייאה, כמו גם המשכן וההתעקשות על הצלת חייו של התובע הם שקבעו את הצלחתה הפנומנאלית בהמשך והותירו את התובע חף מנזקים מוחיים משמעותיים.

     [...]

     [...] על פי הנחיות איגוד הלב האמריקאי, כל הפסקה בביצוע פעולות ההחייאה פוגם ביעילותה ובאפשרות ליצירת פרפוזיה (זילוח דם) מוחית. עצם ביצוע ההחייאה ללא עצירות או הפסקות מיותרות, הם אלו שהצילו את חייו של התובע".

     ואף פרופ' סלעי, הגם שהגיש חוות דעת בתחום האורתופדיה, מתייחס לנושא זה (בעמ' 3):

     "אני מרגיש צורך לציין את היעדר הספק במאזן החשיבות בין ביצוע החייאה מיטבית בכל מצב לבין כל פעולה אחרת אפילו הזזה, הכנסת מצע וכדומה, העלולים לעכב, ולהפריע ולפגוע קשות במהלך ההחייאה".

     סיכום ביניים לגבי המודעות לחום במהלך הליך ההחייאה והאפשרות לפעול למניעת הפגיעה -  

122. מן העדויות וחוות הדעת שנסקרו מעלה מטעם ההגנה, אותן אני מאמצת, עולה כי הצוות שפעל בזירה, לאחר שהתובע חווה אירוע של דום לב, לא חש בסכנה הקשורה למצב המדרכה גם במהלך ביצוע ההחייאה, וחשוב מכך - היה מחויב להתמקד בפעולות החייאה רציפות ומהירות, כאשר "כל שנייה קריטית" וכל עיכוב או הפסקה בעיסויים או בניהול נתיב האוויר עלולים היו להיות קטלנים. ההחייאה נמשכה כ-45 דקות רצופות, ובמהלכה בוצעו פעולות רבות, בהתאם לעקרונות ה-ALS, לרבות, עיסויי לב רציפים, הנשמות, ניטור קצב הלב, שימוש במפעם, מתן תרופות ועוד. לא מדובר בפעולות חד-פעמיות, אלא בפעולות שדורשות רצף טיפולי מתמשך, קבלת החלטות בזמן אמת והערכה חוזרת ונשנית של מצב המטופל, וכאשר כל חברי הצוות סברו כי מבחינה מקצועית - כל הפסקה של הרצף הייתה פוגעת באופן ממשי בסיכויי ההישרדות של התובע. האירוע כולו התאפיין בעצימות, במורכבות ולחץ חריגים, אנשי הצוות העידו כי היו שקועים לחלוטין בניהול ההחייאה, עד כדי אובדן תחושת הזמן ותוך שהם לא מרגישים שהם עצמם נכווים בברכיים שלהם. אנשי הצוות שהו בזירה כ-45 דקות, עד לפינוי התובע באמבולנס, כשהמטרה היחידה הייתה להמשיך בפעולות מצילות חיים ללא הפסקה, והדבר הוביל לתוצאה של הצלת חייו של התובע ללא נזק נוירולוגי מהותי, ולמרבה הצער גם כוויות משמעותיות בחלק האחורי של הגוף. משך ההחייאה היה חריג, וכפי שעולה מהעדויות, פרק הזמן הארוך אינו מעיד על השתהות או רשלנות, אלא על מאמץ רפואי אינטנסיבי ובלתי פוסק, שבוצע בהתאם לפרוטוקולים המקצועיים המחמירים ביותר, והכל, על מנת שלא "לוותר" על התובע ולהשיבו לחיים.

123. למול הראיות של ההגנה שנסקרו מעלה, מטעם התביעה לא הוצגו ראיות ששכנעו כי ניתן היה לבצע "הפסקה" ברצף מאמצי ההחייאה על מנת להזיז את התובע, או להניח שמיכות או קרש מתחת גופו, ובטח שלא להעביר אותו למקום אחר, כגון אל תוך האמבולנס או הסניף של קופת החולים, וזאת ללא סיכון חייו של התובע או סיכון תפקודי המוח שלו. יתרה מכך. טענת התביעה לגבי פעולות שצריך היה לעשות, הייתה טענה כללית, לא מפורטת, והיא לוקה בחסר מהותי בכל הנוגע לתשתית עובדתית, מקצועית ותפעולית. רוצה לומר שלא די באמירה כי פעולה מסוימת "ראוי היה" שתבוצע, שכן על הטוען לפרט ולהוכיח מהי משמעותה המעשית של אותה פעולה, ובמה היא כרוכה "בזמן אמת". דא עקא, שהמומחים מטעם התביעה לא פירטו כיצד ניתן היה לבצע את הפעולות "הנדרשות" בפועל בנסיבות האירוע הקונקרטי, לא הובהר כמה אנשי צוות היו נדרשים להרמתו של התובע, כמה זמן זה היה לוקח, מי מחברי הצוות היה אמור לחדול מתפקידו בהחייאה לצורך כך, לא הוצגו נתונים לגבי משך הזמן הנדרש להפסקה, ולו חלקית, של פעולות ההחייאה, ומה הייתה משמעותה הקלינית של הפסקה זו במצב של דום לב ללא דופק עצמוני. בהיעדר פרטים אלה, נותרת הטענה בבחינת טענה בעלמא, ולא אוכל לקבלה.

124. לכן, שוכנעתי כי מהראיות שהוצגו לגבי המקרה הספציפי בו עסקינן, במהלך החייאה, הצוות הרפואי התמקד אך ורק בהשבת הדופק והנשימה, סבר כי כל פעולה שאינה קשורה ישירות למטרה זו, כגון הזזת התובע או הנחת בידוד תחתיו, הייתה גורמת לעיכוב קריטי ומסכנת את חייו, פעל על בסיס סברה זו, אשר המומחים מחזקים. לכן, לא מדובר בהתנהלות רשלנית, ואף אם בדיעבד ניתן לסבור שכן הייתה אפשרות לפעול אחרת, במכלול הנסיבות – זו אינה רשלנות.

     מועד היווצרות הכוויות והגורמים להחמרתן -

125. מעבר לאמור, שוכנעתי על פי חוות דעת המומחים ורוב העדים, שהכוויות הראשוניות נגרמו, בסבירות גבוהה, בסמוך לתחילת ההחייאה, ולמצער - בשלבים הראשונים של ההחייאה, במועד שבו בוודאי שלא ניתן היה לעצור את ההחייאה. כך, שגם אם ניתן היה לומר שבשלבים המתקדמים של ההחייאה, בחלוף כ-20 או 30 דקות ממועד תחילתה של ההחייאה, כאשר אולי גם הצוות היה אמור להרגיש שהמדרכה "לוהטת" והיה אמור להבין שאולי נגרמות לתובע כוויות, והיה אמור (אולי) לחשוב שמן הראוי להזיז את התובע, והיה אמור (אולי) למצוא דרך לעשות זאת ללא פגיעה בחיי התובע – אף במקרה שכזה, הנזק כבר התרחש ברובו.

126. על פי התיעוד, התובע התמוטט בסביבות השעה 13:00 ביום האירוע. הקריאה למד"א התקבלה בשעה 13:07 והאמבולנס הגיע כ-10 עד 12 דקות לאחר התמוטטותו של התובע. עד להגעת הצוות של מד"א, טיפלו בתובע אנשי הצוות המצומצם של קופת החולים, שהוזעקו מהסניף וביצעו פעולות החייאה אינטנסיביות ראשוניות, מצילות חיים.

127. פרופ' חייק, המומחה לכירורגיה פלסטית וכוויות מטעם הנתבעות, קובע באופן חד משמעי בחוות דעתו כי הכוויות הראשוניות והעיקריות נגרמו כתוצאה מהשכיבה על המדרכה החמה עוד לפני שהוזעקה עזרה ולפני הגעת מטפל רפואי, ומציין כי החום הנטען ששרר באותו היום גרם לכוויות "בעובי מלא" במהירות רבה ("תוך פחות משנייה"), וכפי שכתב (בעמ' 5 לחוות דעתו):

     "אני סבור שהכוויה הייתה נוצרת בכל מקרה, גם אם היו מזיזים את מר גולדשטיין לאזור מוצל או מכניסים תחתיו שמיכה / בידוד (מה שגורם לשיהוי בטיפול ההחייאה, והיה יכול לעלות לו בחייו או בנזק אנוקסי למוח)".

128. למול עמדה זו, פרופ' בר אילן, בחוות הדעת השנייה (עמ' 7-8) טוען כי "קו החשיבה" של פרופ' חייק "מוזר ומופרך ביותר", ולטענתו מהרגע שהתובע נפל על המדרכה, ובמשך 40 דקות, המשיכה לעבור אנרגיה של חום מהמדרכה לגופו. הוא מסביר (ועם כך יש להסכים) שיש הבדל בין מי שנוגע לרגע קצר בכירה לוהטת ונכווה בצורה שטחית, לבין מי שמשאיר את ידו צמודה לכירה לוהטת במשך 40 דקות (עמ' 7 למטה). אלא, שהוא לא מציע הסבר סדור לגבי שאלות כגון – מתי נוצרו הכוויות? האם הייתה החמרה בכוויות לאורך משך ההחייאה? האם הכוויות נוצרו מיד לאחר ההתמוטטות והמגע הראשוני במדרכה החמה, או שנוצרו אחרי 10 דקות? או אחרי 20 דקות? האם הן הוחמרו לאורך הזמן בהליך הדרגתי? ואם כן – באיזה אופן או "קצב"? ואם כן - האם ההליך רציף ו"לינארי" לאורך כל משך הליך ההחייאה, או שבשלב מסוים הליך היווצרות או החמרת הכוויות "הפסיק" והמצב "התקבע"? מומחה התביעה מסתפק בכך שטוען כי אם הכוויות היו נגרמות תוך דקות בודדות אזי שלאחר שלושת רבעי השעה המצב של התובע היה אמור להיות חמור יותר, אך אינני מסכימה עם קביעה זו, אשר לא הוכחה, והמומחה לא מתייחס לשאלות מעלה, אשר חיוניות לבחינת קשר סיבתי אפשרי בין רשלנות, ככל שהייתה, לבין הנזק או היקפו (ונזכיר כי מומחה זה אינו מומחה פלסטי, והוא אף מאשר בסוף חוות הדעת השנייה כי קשה מאוד לשחזר מהם הגורמים למצב הקשה של התובע, קרי – מה הייתה ההשפעה של טמפרטורת המדרכה, מה הייתה ההשפעה של נזקי החשמל יחסית לנזקי חום המדרכה, ומה הייתה ההשפעה של האפשרות שנזקי הכוויות הוחמרו לאחר מכן בבית החולים).

129. לכן, המסקנה היא שאף אם היה מקום לקבוע שהייתה התרשלות בשלב כלשהו במהלך המתקדם של ההחייאה, כאשר הזמן החל לחלוף (ואינני חושבת שהייתה), הרי שלמרבה הצער – הנזק העיקרי כבר נגרם.

130. זאת ועוד. מהראיות שהוצגו מטעם ההגנה עולה כי הכוויות הראשוניות שנגרמו "בזירה" הוחמרו באופן משמעותי כתוצאה מטיפולים רפואיים חיוניים והכרחיים שניתנו לתובע, לאחר סיום הליך ההחייאה נשוא תביעה זו, במסגרת הליכים רפואיים משלימים שמטרתם הייתה, בין היתר, למנוע נזק מוחי. פרופ' ביטרמן מבהיר בהקשר זה כי הכוויות הראשוניות שמהן סבל התובע היו שטחיות ובדרגה נמוכה, אך החמרתן נגרמה כתוצאה מהטיפולים שקיבל התובע בבית החולים, ולא כתוצאה ישירה מההחייאה עצמה, וראו את האמור (בעמ' 14 לחוות דעתו):

     "הטיפול שניתן בבית החולים במטרה להקטין את הסיכון לנזק מוחי והמצב ההמודינמי הבלתי יציב שחייב טיפול וזופרסורי החמירו את מצב הכוויות, והכוויות בחלק הקדמי של הרגליים לא נוצרו ולא יכולות היו להיווצר במהלך ההחייאה.

     אני חוזר וגורס כי ההתפתחות של הכוויות ונזקיהן הינה תופעת לוואי מצערת של טיפול מציל חיים. הטיפול מציל החיים לא זו בלבד שאפשר המשך חיי החולה אלא שגם הוביל למצב בו הוא לא נפגע מבחינה מוחית."

     וראו בנוסף את חוות הדעת המשלימה של פרופ' ביטרמן, בעמ' 2.

131. פרופ' חייק תומך בכך וקובע כי הגורם להחמרת הכוויות היה הטיפול בחליפת קירור (היפותרמיה), שהיה חיוני להקטנת הנזק המוחי. טיפול זה, בשילוב עם מתן אמינים לייצוב מצבו ההמודינמי של התובע, היה הכרחי להצלת חייו, אף שגרם להחמרת הכוויות הקיימות וכפי שהעיד (פרוטוקול מיום 23.1.2025, עמ' 67, שו' 11-17):

     "אני אומר, חברו פה 4 גורמים לפחות. ללא הכוויה הראשונית בגב ובעורף, יש להניח שלא הייתה נוצרת כוויה דרגה שלישית מעצם הטיפול בהיפותרמיה, כי ברוב המקרים זה לא קורה. לעומת זאת, חברו פה 4 גורמים. כוויה קיימת. שניים, מצב הלם שהוא מתבטא בירידה קשה, בזילוח הדם לעור, גם לקדמת הרגל, גם לגב, גם מאחורי הגוף, מצב הלם מתמשך. דבר שלישי, טיפול באמינים ווזופרסורי, שנועד להציל את חייו. כל אלה חברו יחד למצב שהכוויה הקיימת הוחמרה מדרגה 1, 2, שזה כמו מה שקורה לנו שאנחנו משתזפים לדרגה 3, שזה דרגה הרבה יותר חמורה."

     פרופ' חייק מבהיר כי השילוב של כוויה קיימת, מצב הלם שהוביל לירידה בזילוח הדם לעור, וטיפול באמינים ו-וזופרסורים (תרופות המכווצות כלי דם כדי לשמר לחץ דם חיוני), יחד עם קירור הגוף, כל אלה יחד גרמו להחמרה של הכוויות מדרגה קלה (כפי שהייתה לעת הובהל התובע מהזירה לבית החולים) לדרגה שלישית חמורה – וכאשר אין חולק כי הטיפולים בבית החולים היו הכרחיים להצלת חייו ותפקודו המוחי של התובע. עמדה זו נתמכת גם בתיאור המקרה של בית החולים רמב"ם, שצוטט על ידי פרופ' חייק.

132. יתרה מכך. גם פרופ' בר אילן הסכים כי הטיפולים מצילי החיים בבית החולים (קירור ואמינים) יכלו להחמיר את הכוויות הקיימות, הגם שלשיטתו הטיפולים הנדונים לא היו יכולים ליצור כוויות "יש מאין" (פרוטוקול מיום 18.6.2024, עמ' 29, שו' 26-29), והרי גם מומחי ההגנה לא טוענים שהכוויות נוצרו בבחינת "יש מאין" רק בבית החולים.

     סיכום ביניים לגבי טענת התביעה השנייה -

133. לאור האמור, מצאתי כי לא ניתן לקבל את טענת התובע לפיה צריך היה להתחיל את פעולת ההחייאה רק לאחר שהוא הונח על מצע מבודד חום או במקום מוצל ועל רצפה לא חמה, או כי ניתן היה להזיזו ממקומו במהלך ההחייאה ולהניח אותו על גבי מצע שכזה או במקום אחר. הטענה נעדרת פירוט לגבי ההיתכנות שלה, אינה מתמודדת עם המשמעויות המעשיות של הפסקת פעולות החייאה מצילות החיים, ואני מעדיפה את עמדת ההגנה לגבי כך שאי ביצוע הפעולות הנטענות לא מבסס קביעה בדבר סטייה מסטנדרט הטיפול הסביר.

134. מסקנתי היא כי במצב חירום כה דרמטי, שבו התובע התמוטט ללא הכרה, מאמצי הצוות הרפואי התמקדו במטרה אחת, והיא – השבתו של התובע לחיים, ואף אם בשלב מסוים מי מחברי הצוות היה יכול לצפות סיכון של כוויות מהמדרכה החמה – אזי שפעולה אקטיבית למניעתן (כגון הנחת שמיכה או הזזה), הייתה בגדר סיכון מחושב שאין לקחת, שכן תוצאותיו – עיכוב בהחייאה, פגיעה מוחית או מוות – חמורות לאין ערוך מנזקי הכוויות. הצלחת ההחייאה, שהובילה להישרדותו של התובע ללא נזק מוחי, מלמדת כי סדר העדיפויות של הצוות היה ראוי, ולמצער סביר, ולא עולה כדי רשלנות שמקימה חבות בנזיקין.

     ונשוב להלכות הפסוקות -

135. המבחן אשר על בית המשפט ליישם, בבואו לשקול טענות בדבר רשלנות לגבי מעשה או מחדל של רופא, תוך כדי טיפול מקצועי, איננו מבחן של "חכמה לאחר מעשה", אלא מבחן של הרופא הסביר "בשעת מעשה", וכפי שסוכם בספרו של ישראל גלעד, דיני הנזיקין – גבולות האחריות, 648 (תשע"ב 2012) -

     "אחד מכללי היסוד של האחריות ברשלנות הוא שהערכת התנהגות המזיק כראויה או כבלתי ראויה, לנוכח הסיכונים שיצרה, תיעשה למפרע (ex ante) ולא בדיעבד (ex post) בחכמה שלאחר מעשה. בהערכת התנהגות יש לבחון את המידע, המציאות, הציפיות והנורמות שהיו קיימים בעת התנהגות הנתבע ולא את אלה הידועים או הקיימים במועד המשפט שבו מוערכת ההתנהגות בפועל";

     ובדומה ראו את אמנון כרמי, בריאות ומשפט, חלק א', 216-217 (2003), לאמור:

     "טעות בשיקול בדרך טיפול וריפוי או קביעת דיאגנוזה אינה רשלנות, ובלבד שלא הוכח כי הטעות נבעה מחוסר ידע מקצועי או חוסר זהירות סבירה. במדע הרפואה, הנסתר עדיין רב ואולי עולה על הידוע, ושיקולו של רופא, שיכול ויתגלה בדיעבד כמוטעה, אינו שיקול שאפשר לייחס לו חוסר זהירות סבירה. המבחן אינו מבחן של חכמים לאחר מעשה אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה. תקלות בטיפול הרפואי הן בלתי נמנעות לעתים."

136. הפסיקה הנוהגת, מיישמת הלכות אלו, ואפנה לדוגמא עוד לע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142 (1991), בעמ' 172 שם נקבע כך:

     "זהירות מיוחדת מתחייבת בשטח הרפואה, שאינה מדע מדויק, ובה עדיין קיימים שטחים נרחבים, הנתונים לחקר ולהתפתחות מתמידים, ולא כל תגובה של החולה המסוים לטיפול ספציפי ניתנת לצפייה מראש, אף בזהירות המקסימאלית; ויש גם השיקול של סיכון מחושב, אם מוצדקים טיפול מסוים או התערבות ניתוחית כדי למנוע נזק גדול יותר ללא אותו טיפול או התערבות  ... המבחן אשר על בית-משפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של חכמים לאחר המעשה אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה; רופא בשר-ודם עשוי לטעות, ולא כל טעות מהווה רשלנות".

     ודברים דומים נפסקו בדיון הנוסף - דנ"א 1833/91 קוהרי נ' מדינת ישראל (5.6.1991):

     "ההלכה לענין מבחני הרשלנות של רופא בטיפולו בחולה הינה, מזה שנים רבות, זו: המבחן איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה אלא של הרופא הממוצע. בשעת מעשה של רופא עשוי לטעות אך לא כל טעות מהווה רשלנות. אי הצלחתו של ניתוח או נזק שנגרם בעטיו אינם, כשלעצמם, מקימים חזקה או מסקנה של רשלנות רפואית. גם טעות באבחנה אין בה בהכרח ראיה בדבר קיומה של רשלנות ...".

     ועוד ראו, מיני רבים, את ע"א 2989/95 קורנץ נ' בית חולים מאיר, פ"ד נא(4) 687, בעמ' 698 (10.9.1997); ע"א 6936/09 יהודה נ' כללית שירותי בריאות, פסקה 11(5.3.2012); ע"א 4975/05 לוי נ' ד"ר מור, פסקה 7 (20.3.2008); ע"א 9063/03 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פסקה ו(5) (22.6.2005); ע"א 10094/07פלונית נ' בית החולים האנגלי אי.מ.מ.ס (24.11.2010); ע"א 2087/08 מגן נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 5 (12.8.2010); ע"א 1918/08 פולר נ' בית החולים העמק, פסקה 30 (28.3.2010); ע"א 2538/15 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' זר (15.1.2017).

137. בדומה, נפסק כי –

     "באין חריגה מסטנדרט התנהגות סביר, לא ניתן לחייב רופא באחריות, אפילו הטיפול שבו נקט, הוא שהביא בסופו של יום לנזק שממנו סובל הניזוק"

     ע"א 8693/08הרמן נ' שטרנברג, פס' 20 (24.3.2011); ע"א 4584/10מדינת ישראל נ' שובר, פס' 113 (4.12.2012)).

138. באשר ליישום ההלכות האמורות על הליך רפואי במצב חירום, עוד אפנה למקרה שהתברר בת"א (מחוזי מרכז) 24583-04-10 חג'ג' נ' מגן דוד אדום בישראל (8.9.2013). שם נטען לרשלנות בטיפול שהוענק לתובע, שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בניסיונות כושלים לפתיחת נתיב אויר, שעל פי הנטען בוצעו בחוסר מיומנות וכן באיחור ניכר בפינויו של התובע לבית החולים, אשר גרם להחמרה ניכרת בנזק המוחי עקב תאונה. בית המשפט דחה את התביעה תוך שקבע, בין היתר, כי:

     "כישלון האינטובציה אינו מצביע לכשעצמו על רשלנות בטיפול הרפואי או על חוסר מיומנות של צוות הנט"ן, ויוזכר - המבחן לבחינת סבירות התנהלותו של רופא, הינו מבחן המאמץ ולא מבחן התוצאה, ראה לעניין זה, ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר יעקב קרול, פ"ד נ(3) 784 (1996): "החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות איננה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על עקרון האחריות המוחלטת ... השאלה אשר דיני הרשלנות באים להשיב עליה היא באלו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק" (שם, בעמ' 790), כן ראה ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופ' יובל הרישנו (28.11.2007) וע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (2) 142 (1991)."

     הדגש שם היה על סבירות הפעולות בעת טיפול חירום מציל חיים, בסיטואציה של טיפול בפצוע קשה בזירת תאונה – וראו כי על פסק הדין הוגש ערעור אשר נדחה: ע"א 7419/13 חג'ג' נ' מגן דוד אדום בישראל (9.11.2015).

     מקרה נוסף בו בית המשפט דן בטענות רשלנות הנוגעות להתנהלות בסיטואציה שבה הוענק טיפול חירום לתובע ש"התמוטט", תוך מתן דגש ל"לחץ הנובע מטיפול החירום", היה ת"א (מחוזי מרכז) 1712-09-19 פלוני נ' הולמס פלייס ספא בע"מ (17.4.2024).

139. לסיכום, על רקע ההלכות הפסוקות, יש לומר כי צוות קופת החולים ומד"א פעל באופן מקצועי ומציל חיים, תוך מתן עדיפות עליונה להצלת חייו של התובע. למרבה הצער - הכוויות, בין אם הראשוניות מהמדרכה, ובין אם כתוצאה מטיפולים מאוחרים חיוניים בבית החולים, היו תוצאה קשה של מצב חירום קיצוני, וניסיון למנוע אותן במהלך ההחייאה היה מסכן את חייו של התובע או מפחית משמעותית את היכולת למנוע נזק מוחי. שוכנעתי כי אף אם בדיעבד ניתן היה לפעול אחרת, נוכח העדויות שנסקרו לגבי הלך המחשבה של הצוות הרפואי – אין לקבוע שהצוות התרשל, ואף אם הייתה טעות, היא אינה מקימה חבות נזיקית.

     העברת נטל הראיה –

140. במצב דברים רגיל, יתכן והיה צורך להידרש לטענות התביעה לגבי העברת נטל הראייה בתחילת הדיון. נוכח המסקנות שפורטו מעלה, לא נרחיב אודות נושא זה ואתייחס אליו בקצרה.

141. נזכיר כי התובע טוען שהתוצאה העגומה של הטיפול הרפואי שקיבל מחייבת את המסקנה כי נטל הראיה וההוכחה מועבר לנתבעות, לגבי כל רכיבי ההגנה, ועליהן להוכיח כי לא התרשלו. התובע טוען כי לא הייתה לו ידיעה או יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות הספציפיות שגרמו לנזקיו וטוען כי מעשיהן ומחדליהן של הנתבעות מתיישבים יותר עם אי שמירה על כללי זהירות רפואיים מקובלים מאשר עם שמירתם. התובע מוסיף כי היה נתון תחת אחריותן ופיקוחן המלא של הנתבעות בכל הזמן הרלבנטי, תחת השגחתן, ובמקום שבשליטתן. מכאן, שלשיטת התובע יש להחיל במקרה זה את הכלל "הדבר מדבר בעדו", הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, להעביר אל כתפי הנתבעות את הנטל להראות שהן לא התרשלו – ולקבוע שהן לא עמדו בנטל זה.

142. מנגד, הנתבעות טוענות כי נטל הראיה לגבי כל רכיבי התביעה, מוטל על התובע ולא מתגבשים התנאים המצדיקים להעביר אליהן את נטל השכנוע וההוכחה. הנתבעות טוענות כי התובע ואשת התובע לשעבר יודעים היטב את הנסיבות של גרימת הכוויות, ולכן יסוד "אי הידיעה", שהוא תנאי מצטבר להחלת הכלל, אינו מתקיים; ובנוסף נטען כי גם לא מתקיים התנאי המחייב להראות שסביר יותר שהייתה התרשלות מאשר שלא הייתה.

143. סעיף 41 לפקודת הנזיקין, מורה כי:

     "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה."

144. כידוע, וכפי שסוכמה ההלכה ברע"א 7002/17פלוני נ' פלוני (21.5.2018) - כלל "הדבר מעיד על עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, הינו כלל של העברת נטל במצב של אי-ודאות עובדתית, כך שככל שמתגבשים שלושה תנאים מצטברים הכלל יוצר מעין חזקת התרשלות הניתנת לסתירה, וכאשר החזקה נוגעת לאופן הוכחת ההתרחשות העובדתית ולא לשיפוט הנורמטיבי של התנהגות מסוימת כהתרשלות. התנאי הראשון דורש את חוסר ידיעתו ואת חוסר יכולתו של התובע לדעת את נסיבות גרימת הנזק; התנאי השני דורש כי לנתבע תהיה שליטה מלאה על הנכס שגרם לנזק; והתנאי השלישי דורש כי האירוע יתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה, כלומר שמסקנת ההתרשלות היא המסקנה המתבקשת לאור העובדות הידועות. רק בהתקיים שלושת התנאים, נטל השכנוע עובר לכתפי הנתבע ועליו להוכיח כי מקור הנזק אינו טמון בהתרשלותו, ואף נפסק כי הכלל מעביר את נטל השכנוע, בנוסף לנטל המשני של הבאת הראיות. ראו בנוסף את פסק הדין המקיף לגבי נושא זה - ע"א 6332/15צלאח נ' עדוי(23.11.2017); ועוד את ע"א 7276/18עזבון המנוחה פלונית נ' מדינת ישראל - המרכז לבריאות הנפש "מעלה הכרמל"(2.3.2021); ע"א 9073/15פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ(4.9.2017), ואת ע"א 9010/08מרכז רפואי רבין נ' לוביאניקר(12.7.2011) בתביעה שעניינה רשלנות רפואית.

145. במקרה זה יתכן והתובע לא ידע את הנסיבות המדויקות סביב מהלך מאמצי ההחייאה, היות והיה מחוסר הכרה, ואפשר להניח שנוכחותה של אשת התובע לשעבר אינה יכולה ללמד על הידיעה הנדרשת. אני אף יכולה להניח שלנתבעות הייתה "שליטה" על "הנכס שגרם לנזק", אם נניח שמדובר במפעם, ואולי אף ניתן לומר שהמדרכה הינה בבחינת "נכס" ש"בשליטת" הנתבעות בשעה שבחרו לבצע שם את ההחייאה, הגם שזו פרשנות קצת מרחיקת לכת.

146. עם זאת, לגבי הטענה של התביעה בדבר נגיעת רגלו של התובע במעקה – בוודאי שהנטל נשאר על כתפי התביעה, והוא לא הורם. אף לגבי החלק הנוסף של הטענה הראשונה, בדבר נזקים עקב שימוש לא ראוי במפעם, הנטל נותר על כתפי התביעה, וגם בהקשר זה התביעה לא עמדה בנטל.

147. ניתן היה, אולי, לטעון כי הנטל עבר לשכם ההגנה רק לגבי הנזקים עקב הכוויות שנובעות מהמדרכה החמה, אך לגבי טענה זו, כפי שפורט מעלה, לא אוכל לומר שבנסיבות המצטברות האפשרות שהייתה רשלנות מסתברת יותר מאשר האפשרות שלא הייתה רשלנות. מעבר לכך, אף אם הייתי קובעת שנטל ההוכחה עבר אל כתפי הנתבעות להראות שלא התרשלו למרות שנגרמו לתובע כוויות כתוצאה מההחייאה על המדרכה החמה, מסקנתי היא כי הנתבעות הרימו את הנטל, והכל – כפי שכבר פורט לעיל.

     טענת התביעה לגבי עוולת הפרת חובות חקוקות –

148. עד כאן הדיון התמקד בטענות לגבי עוולת הרשלנות, ומצאתי לדחות את עמדת התביעה. כפי שצוין בפתיח, התובע טוען עוד כי התנהלות הנתבעות עולה גם כדי הפרת חובות חקוקות שחלות עליהן, לרבות מכוח חוק זכויות החולה. התובע טוען כי חוק זכויות החולה קובע כי "מטופל זכאי לקבל טיפול רפואי נאות", ומשעה שהחוק הטיל חובה זו על המטפל, די בכך שהמטופל יוכיח כי פנה למטפל רפואי בבקשה לקבל טיפול, כדי להעביר אל המטפל הרפואי את החובה להוכיח כי הטיפול שהעניק אכן היה "נאות". לטענתו, במקרה זה, הנטל עבר, והנתבעות לא הוכיחו שהטיפול שניתן לתובע היה "ראוי" ו"נאות".

149. סבורני כי המענה לטענות אלו של התביעה, כולל לגבי העברת הנטל מכוח חוק זכויות החולה, נמצא בנימוקים מעלה לגבי עוולת הרשלנות, קרי – שהאמור לעיל במצטבר מלמד גם כי הצוות הרפואי לא הפר את החובות החלות עליו להעניק טיפול נאות מכוח חוק זכויות החולה.

     הטענה לגבי רישומים חסרים או רישומים בדיעבד -

150. התובע טוען כי הנתבעות התרשלו בהיבט נוסף, וזאת בכל הנוגע לתיעוד הרפואי. נטען כי התרשומת הרפואית הייתה חלקית, חסרה, בלתי מפורטת, במקרים מסוימים אף מולאה בדיעבד, ובשלב מסוים אף עלתה הטענה כי היו רישומים כוזבים. מצב זה, לטענת התובע, אינו עומד בקריטריונים הנדרשים לניהול תרשומת רפואית נאותה ומקובלת. התובע רואה בכך רשלנות נוספת, שכן תיעוד מדויק ומלא הוא חיוני להבטחת המשך טיפול הולם ולמעקב אחר מצב המטופל.

151. אין חולק בדבר חשיבותו של רישום רפואי מלא ומדויק בזמן אמת, והדבר בא לידי ביטוי גם בסעיף 18 לחוק זכויות החולה (ע"א 2087/08 מגן נ' שירותי בריאות כללית (12.8.2010); ע"א 8126/07 עזבון המנוחה ברוריה צבי נ' בית החולים ביקור חולים (3.1.2010); ע"א 2809/03 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (7.2.2005); ע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות, פ"ד נח(2) 535; ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949-950).

     אין אף מחלוקת כי רישום רפואי חסר עשוי לגרום נזק ראייתי, והכלל הוא כי -

     "נזק ראייתי שנגרם לתובע, מקום שבו לא נערכים רישומים רפואיים כנדרש או שלא נשמרים רישומים אלה, עשוי להביא ... להעברת נטל השכנוע מכתפיו של התובע אל שכמו של הנתבע".

     (ע"א 6696/00 בית החולים המרכזי עפולה נ' פינטו, פסקה 13 (2.9.2002)).

     עם זאת, לטענות התביעה בהיבט זה במקרה הנוכחי, אין בסיס מוצק.

152. ראשית, מבחינה עובדתית מדובר בטענה כללית, ולא הודגם מהו בדיוק החסר הרישומי הנטען, אילו נתונים היו חסרים, אילו נתונים צריכים היו להיות, ובוודאי שלא הוכח מהו המסמך "הכוזב" (טענה חמורה שיש לתמוך בראיות טובות במיוחד, קל וחומר כאשר עסקינן בתיעוד רפואי של צוות חירום המבצע החייאה בסיטואציה בה מדובר במקרה זה). עוד יובהר, לגבי הרישום שנטען שבוצע "בדיעבד", שבמהלך ההחייאה עצמה לא ניתן היה לצפות שמי מחברי הצוות יבצע רישום זה או אחר, שכן כל הנוכחים הקדישו את הזמן למאמצי ההחייאה. לכן, לגבי תיעוד של הליכים כגון אלו, תמיד הרישום יהיה במובן מסוים "בדיעבד", והיה על התביעה להציג תימוכין לכך שהרישומים במקרה זה חרגו מהפרקטיקה המקובלת לגבי מועד התיעוד.

153. שנית, לא הוכח מהי ההשלכה של חוסר זה או אחר, ככל שהיה. משמע – שלא הוכח איזה נזק נגרם לתובע בשל הרישומים, גם אם הייתי מקבלת את הטענה כי קיימים רישומים לא מלאים או חסרים או שנרשמו בדיעבד. נזכור כי התובע הובהל לבית החולים רמב"ם, שם קיבל טיפול מסור וממושך, ואין כל טענה (ובוודאי שלא טענה שנתמכת בחוות דעת מקצועית) לגבי מידע רפואי ממוקד שלא היה מדויק או שהיה חסר, ואשר בשל חסרונו או אי דיוקו התובע קיבל בבית החולים טיפול "פחות טוב" ממה שהיה אמור לקבל, או לגבי נזק שנגרם עקב רישום חסר מצד מי מחברי הצוות של הנתבעות, או אחת מהן. כך שאף אם נמצא שהיה כשל בנוגע לתיעוד הרפואי, לא הוכח קשר סיבתי בינו לבין עילת התביעה או הנזקים הנטענים או היקפם או בינו לבין העדר יכולת מצד התובע להוכיח רכיב מהרכיבים הנדרשים לצורך הצלחת הוכחת עילות התביעות שלו.

     אפנה בהקשר זה לדוגמא לרע"א 326/24 המרכז הרפואי העמק נ' פלוני (17.3.2025), שם בפסקה 27 ואילך, בית המשפט מבהיר את ההלכה לפיה "נזק ראייתי" במרבית המקרים משמעו נזק שגורם לקושי בהוכחת הקשר הסיבתי, והוא יכול להיגרם בשני אופנים. הראשון, המכונה "נזק ראייתי נפרד", נגרם בשל פגיעה במסמכים או ראיות, שהיא פגיעה נפרדת מהמעשה הרשלני הנטען (למשל, הימנעות מתיעוד רפואי שמקשה על הוכחת קשר סיבתי בין טיפול רפואי רשלני לבין הנזקים שנגרמו כתוצאה מהטיפול). האופן השני, המכונה "נזק ראייתי מובנה", משמעו שאותה התנהגות גרמה הן לנזק ישיר והן לנזק הראייתי להוכחת הקשר הסיבתי שבין ההתנהגות הרשלנית לבין הנזק הישיר, ובמילים אחרות "ההתרשלות הראייתית וההתרשלות שיצרה את הנזק חד הן" (ע"א 3114/12 ששון נ' משרד הרווחה, פס' 27 (13.4.2014); גיא שני "הנזק הראייתי ו'עונשו': בשבחי המעבר מהמודל הקיים של העברת הנטל למודלים של מידתיות ואינדיקטיביות" משפטים מא 315, 321 (2011); אריאל פורת דיני נזיקין א, 299, 309-308 (2013)). עוד נקבע בפסק דין זה (בפסקה 28) כי:  

     "בפסיקה שנדרשה לדוקטרינה זו, נקבע כי "הגם שקיומו של נזק ראייתי מעביר את הנטל לנתבע למלא את העמימות העובדתית שנוצרה, עדיין הנטל לביסוס הטענה לקיום נזק ראייתי, על כלל הרכיבים שנמנו, מוטל על התובע" (ראו: ע"א 1399/20 פלוני נ' שירותי בריאות כללית, פס' 5 (27.12.2021)). הרכיבים שנקבע כי נדרשים לביסוס טענה לנזק ראייתי, הם "עמימות עובדתית; שנוצרה כתוצאה מנזק לראיות שבשליטת הנתבע; עקב התרשלות הנתבע; ובאופן שמונע מהתובע להוכיח עובדות הנדרשות לתביעתו" (שם; וכן ראו: ע"א 6991/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 8 (24.10.2011)). באשר לרכיב האחרון, הובהר כי העברת נטל השכנוע מחמת נזק ראייתי שנגרם מהעדר רישום, תיעשה רק בנוגע לעובדות אשר יכלו להתברר מתוך אותו הרישום (ראו: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 553-552 (2001); ע"א 6330/96 בנגר נ' בית החולים הכללי, פ"ד נב(1) 145, 156 (1998)). כפי שציין בית המשפט המחוזי עצמו, "נקבע כי החסר הראייתי צריך להיות נוגע לעובדות השנויות במחלוקת בין הצדדים, וכי אילולא החסר – ניתן היה להוכיח את הטעון הוכחה על פי דין" (פס' 69 לפסק הדין)."

     וראו אף את ע"א 1399/20פלוני נ' שירותי בריאות כללית(27.12.2021).

154. לאור ההלכות מעלה, ולאחר בחינת יישומן על המקרה דנן, מצאתי כי התביעה לא הראתה שקיים נזק ראייתי, לא הראתה שקיימים חוסרים או אי דיוקים, לא הוכיחה שחוסרים שכאלו יכולים להיות בבחינת "נזק ראייתי נפרד" או "נזק ראייתי מובנה", לא הראתה כי החוסרים הנטענים מנעו מהתובע להוכיח עובדות שנדרשות לתביעה – והטענות כמכלול נדחות.

     טענת התביעה לגבי הפרות מכוח חוק החוזים –

155. טענה נוספת של התובע, המוזכרת בפתיח, היא כי מעשי הנתבעות מהווים הפרה של חובתן לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, הן כחובה עצמאית והן כחלק מהחובה הכללית לגבי חיוב חוזי או טרום-חוזי, המעוגנת בסעיפים 12(א) ו-39 לחוק החוזים. התובע טוען בהקשר זה שהנתבעות, באמצעות אנשי הצוות הרפואי שפעלו מטעמן, לא ביצעו התייעצות נאותה, סבירה או זהירה בעניינו טרם הליך ההחייאה ובמהלכו, ובחרו בגישה טיפולית שאינה ראויה, אסורה ומסוכנת.

156. גם טענות אלו לא אוכל לקבל. מקדמית, אינני בטוחה שיש מקום לקונסטרוקציה משפטית המבוססת על חובות תום הלב החוזיות בסיטואציה בה עולות טענות לרשלנות רפואית במקרה כגון זה, בהקשר של טיפול רפואי במצב חירום מציל חיים, ודיני החוזים לא מהווים "מסלול טבעי" לבירור טענות לגבי תוצאה רפואית כגון זו שהתרחשה (ונזכיר כי לא מדובר בטיפול רפואי אלקטיבי אשר לעיתים נלווים לו מסמכים שעליהם חתומים הצדדים). יתכן ומן הראוי לקבוע כי האכסניה המתבקשת לבירור המחלוקות בתיק זה הינה עוולות מכוח פקודת הנזיקין ויישומו של חוק זכויות החולה, כאשר הבירור מבוסס על מבחני סבירות ואשם, ולא לבחון את התיק באספקלריה חוזית.

157. מעבר לכך, ואף אם נאמר כי יש קשר חוזי, במתכונת זו או אחרת, בין התובע לבין קופת החולים בה הוא חבר; ואף אם יש קשר חוזי בינו לבין צוותי את"ן של מד"א; ואף אם קיימת חובה חוזית כללית מכללא, היוצקת תוכן ליחסים בין מטפל למטופל (לרבות חובות שיש לראותן כבעלות מאפיינים כשל חוזי השתדלות) – לא שוכנעתי כי הנתבעות הפרו חובות חוזיות, ובוודאי שלא הוכח שמי מהנתבעות פעלו בחוסר תום לב, טענה חמורה שלא הולמת את הסיטואציה. לפיכך, כל עוד ההחלטה לבצע החייאה מיידית התקבלה בתום לב ובהתאם לשיקול דעת רפואי סביר בנסיבות, כפי שקבעתי, אין לראות בכוויות שנגרמו תוצאה של הפרת חובת תום הלב החוזית או של סטייה מהתחייבות למתן טיפול ראוי (והשוו לע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים כרמל (29.8.1999); ע"א 1303/09 קדוש נ' בית חולים ביקור חולים (5.3.2012)).

     טענת הנתבעות לגבי השיהוי בהגשת התביעה –

158. היות שמצאתי לדחות את התביעה – אין צורך לדון בטענות שהעלו הנתבעות לגבי כך שהתביעה הוגשה בשיהוי משמעותי, שש שנים לאחר מועד האירוע, וזאת ללא כל נימוק או הסבר.

     אשם תורם -

159. טענה נוספת שאין צורך לדון בה היא טענת הנתבעות לאשם תורם מצד התובע, ונזכיר כי הטענה כאן הייתה כי התובע נושא באשם תורם משמעותי, לקרות האירוע ולנזקיו. זאת, מכיוון שהתובע היה עוד לפני האירוע אדם חולני מאוד, עם רקע רפואי עשיר, לרבות אירוע מוחי, בעיות כלי דם ואחרות, קשיים בתחום הגוף והנפש, הוא לא פנה לקבלת ייעוץ רפואי מוקדם יותר, למרות שהחל לחוש ברע עוד בבוקר, חיכה "לרגע האחרון" עד שהרגיש רע בצורה חריגה – ורק אז נסע לסניף של קופת החולים. הטענה היא כי אילו היה התובע פועל באחריות ופונה להיבדק בשעות הבוקר, ייתכן שהאירוע הלבבי היה מאובחן, הוא היה מופנה ומטופל בבית חולים, ובכך היה נמנע דום הלב והתמוטטותו ברחוב. התובע טוען כי מדובר בטענה "אבסורדית" ומופרכת, שעלתה לראשונה במסגרת הסיכומים, ויש לדחותה הן בהיותה הרחבת חזית והן לגופה.

160. סבורני כי יש טענה לגבי אשם תורם בכתב ההגנה של קופת החולים, אך כפי שכתבתי – אין צורך להמשיך ולדון בנושא זה.

     הנזק –

161. אין ספק כי הנזק בגין הכוויות משמעותי. אף אם יש מחלוקות של ממש בין המומחים הרבים שהגישו חוות דעת מטעם שני הצדדים לגבי שיעור הנכות, ההשלכות שלה, וראשי הנזק הנתבעים – לא יכולה להיות מחלוקת כי נותרה לתובע נכות של ממש בשל הכוויות והצלקות בתחומים רפואיים שונים. אלא שלא שוכנעתי לקבל את טענות התביעה לגבי האחריות ולכן לא אדון בשאלת הנזק.

     סיכום –

162. לאור כל האמור מעלה במצטבר – התביעה נדחית.

163. התלבטתי בנוגע להוצאות המשפט. מדובר בהליך שהצריך הגשת חוות דעת מרובות, התקיימו כמה ישיבות לצורך שמיעת כל העדים, הוגשו סיכומים – והדבר כרוך בהוצאות של ממש מבחינת כל הצדדים. למרות האמור, ולמרות ההלכה לפיה בעל דין שעמדתו התקבלה לא אמור לצאת בחסרון כיס בשל עלויות ניהול ההליך המשפטי, החלטתי שלא לעשות צו להוצאות לחובת התובע, וזאת לפנים משורת הדין, לאור המאפיינים המיוחדים של המקרה והקשיים שמלווים את התובע נוכח הנכות הקיימת.

      

     ניתן היום, ד' שבט תשפ"ו, 22 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.