אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 39948-07-13 שביט שטריט נ' חליוה ואח'

ת"א 39948-07-13 שביט שטריט נ' חליוה ואח'

תאריך פרסום : 26/11/2015 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום טבריה
39948-07-13
16/11/2015
בפני השופטת:
אוסילה אבו-אסעד

- נגד -
תובע:
אברהם שביט שטריט
עו"ד אירית סיבוני
עו"ד שמעון סיבוני
נתבעים:
1. חיים חליוה
2. חדשות כוכב הצפון בע"מ

עו"ד אורי שנהר
פסק דין
 

 

מבוא ותמצית טענות הצדדים:

 

1."שוטרים עבריינים או אזרח עבריין אתם תשפטו!"

 

"נורא פשוט כי אתם עבריינים!" ; "האיש מסר את הדו"ח ולא ביצע את עבודתו המשטרתית כראוי תוך שהוא מבצע שיבוש מהלכי משפט..."

 

"אותי לימדו כשהייתי קטן שגם חמור לא נכנס באותו קיר פעמיים כי אחרי הכל גם לחמור יש מעט בראשו אבל זה לצורך השוואה..."

 

"הנה כי כן, לא עוברים עשר דקות ואותם זוג כאילו שוטרים הופכים בין רגע להיות עברייני תנועה בדיוק על אותו סעיף "עצירה על אדום ולבן..."

"אני יודע שלפחות שוטר אחד פליקס יושרה אני לא יכול לייחס לו מנסיון עבר. את השוטר השני אני לא מכיר אבל את העובדה שאני דורש כאן מעל דפי העיתון ממפקד המחוז הצפוני כמו גם ממפקד תחנת המשטרה לרשום דו"ח תנועה לשוטר שביט אברהם על עצירה באדום לבן למשך זמן רב. כמו גם להעביר את האיש פעם נוספת השתלמות מה מותר ומה אסור לשוטר.." 

 

2.האמרות המובאות לעיל ואחרות נוספות דוגמתן, הן אלה העומדות בבסיס התביעה המונחת על שולחני בגין הוצאת לשון הרע.

 

בעלי הדין וטיעוניהם:

 

3.התובע, מר אברהם שביט, הינו תושב העיר טבריה, מתנדב במערך המשטרה מזה כ- 11 שנים. על פי הנטען ביום 18.6.2013, בעת שהתובע שימש כמתנדב במשטרת התנועה, הוא הבחין ברכבו של הנתבע 1 – מר חיים חליווה (להלן: "מר חליווה"), עומד במקום אסור לעצירה, בסמוך לשפת המדרכה המסומנת באדום-לבן. האופן שבו עצר הנתבע את רכבו, כמפורט לעיל, גרם להפרעה לתנועה ומנע מעבר כלי רכב בנתיב השמאלי. בנסיבות אלו, התובע רשם לנתבע דו"ח תנועה (להלן: "הדו"ח").

 

בעקבות רישום הדו"ח, הנתבע פרסם ביום 28.6.2013 את הכתבה העומדת בבסיסה של התביעה דנן, המשתרעת על שני עמודים, תוך שהוא משתמש בביטויים פוגעניים הפוגעים בשמו הטוב של התובע, כך לטענתו של התובע. הפרסום בוצע במקומון "כוכב הצפון" המוצא לאור על ידי הנתבעת מס' 2.

 

4.לטעמו של התובע, הפרסום בכתבה הנ"ל, אינו נכון אלא המצאה ועלילה שנועדו אך ורק לפגוע בכבודו, במעמדו, ובשמו הטוב והוא מהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ח – 1968 (להלן: "החוק").

 

בעקבות הפרסום האמור הגיש התובע את תביעתו כנגד הנתבעים ובמסגרתה הוא עתר לחיוב הנתבעים בתשלום פיצוי בסך 100,000 ₪, כפיצוי ללא הוכחת נזק, בהתאם להוראות החוק.

 

5.הנתבעים, בכתב ההגנה שהוגש מטעמם, כפרו בטענות שהועלו על ידי התובע בכתב תביעתו וטענו לא היה בפרסום הנ"ל משום לשון הרע. הנתבעים לא ביקשו לחלוק על עצם פרסום הכתבה על ידם, אך טענו שהמדובר בפרסום אמת, הכולל בתוכו הבעת דעה אותה הם היו רשאים להציג. חיזוק לטענתם לפיה כל הנאמר בכתבה אמת, ניתן למצוא בכך שהתובע לא חלק על עצם הנאמר בכתבה עצמה.

 

6.הנתבעים הוסיפו וטענו כי התובע הנפיק לנתבע דו"ח שקרי וכוזב, תוך שהוא נמנע מרישום תגובתו של התובע בדו"ח עצמו. בכך, טענו הנתבעים, התובע שיבש הליכי חקירה. הנתבעים עוד ציינו, כי לאחר שהאירוע המתואר בכתבה נגמר, הנתבע שב למשרדו, שם הוא קיבל שיחות טלפון והודעות מאזרחים שסיפרו לו כי בתום האירוע התובע העמיד את הניידת המשטרתית שהיתה בשימושו באופן הגורם לחסימת התנועה במקום.

 

7.תמצית טענתם של הנתבעים היא כי, לאור כך שהתובע אינו חולק על עצם העובדה שעמד בצורה שרכבו חסם את התנועה והפריע לה, אזי פרסום הכתבה אינו בבחינת לשון הרע, אלא דיווח על מעשי התובע ומתיחת ביקורת עליהם.

 

8.הנתבעים טענו להגנת אמת בפרסום, לפי סעיף 14 לחוק, ולהגנת תום הלב בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק.

 

גדר המחלוקת:

 

9.שתי שאלות עומדות להכרעה בתיק זה, האחת – האם המדובר בפרסום של לשון הרע כהגדרתו בחוק, והשניה (רלבנטית למקרה ותינתן תשובה חיובית לשאלה הראשונה הנ"ל) - האם הנתבעים זכאים להגנות 'אמת בפרסום' ו'תום הלב' הקבועות בחוק.

 

הראיות:

 

10.הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. מטעמו של התובע הוגש תצהירו.

 

מטעמם של הנתבעים הוגשו תצהיריהם של הנתבע ובת זוג - עו"ד לילי שייך. בנוסף, ובשלב מאוחר יותר של התיק, בהסכמת התובע, הוגש תצהיר מטעמו של רפ"ק (בדימוס) אריה דייזי.

 

11.במסגרת ישיבת ההוכחות שהתנהלה לפני ביום 22.1.2015 נחקרו לפני על תצהיריהם האמורים, התובע והנתבע. שני המצהירים מטעמם של הנתבעים לא נחקרו כלל על תצהיריהם.

 

לשון הרע- כללי :

12.בידוע, בבוא בית המשפט לבחון טענותיו של אדם לפגיעה בשמו הטוב, הוא בדיקה בת 4 שלבים:

 

ראשית- בית המשפט בודק האם הביטוי לפי משמעותו האובייקטיבית, מהווה "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק. הפרשנות הינה לפי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו תישען הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר. המבחן האמור נגזר ממטרתו של החוק - מניעת פגיעה בשמו הטוב של אדם, כפי שהוא נתפס בעיני הבריות.

ראו לעניין זה ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (ניתן ביום 08.02.12); ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני פ"ד מג (2), 333; ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרשקוביץ', פד"י נח (3) 558.

שנית- יש לבחון אם הביטוי מהווה לשון הרע, והאם אופן אמירתו מהווה "פרסום", לפי המבחנים הקבועים בהוראות סעיף 2 לחוק.

השלב השלישי- הינו בדיקת קיומה של אחת ההגנות הקבועות בחוק מפני אחריות בגין פרסום לשון הרע, כגון: פרסום מותר (סעיף 13 לחוק), הגנה מאחריות פלילית או אזרחית (סעיפים 14-18 לחוק). גם שלב זה עשוי לכלול רכיב המתייחס לפרשנות הביטוי ולסיווגו.

לבסוף ובמסגרת השלב הרביעי - יש לבחון את הסעדים והפיצויים המגיעים לתובע, ובין היתר בחינת האפשרות להקלה בפסיקת הפיצויים, בהתאם להוראות סעיף 19 לחוק.

האם מדובר ב"פרסום", והאם הביטוי מהווה לשון הרע?

13.הכתבה פורסמה בעיתון, המופץ באזור מגורי התובע. ברור אפוא כי מדובר ב"פרסום" לפי החוק, על זה אין חולקים הצדדים.

 

עתה יש לבדוק ולבחון האם הפרסום מהווה "לשון הרע".

 

14.הגדרת "לשון הרע" מפורשת בסעיף 1 לחוק:

 

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם.

(2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.

(3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, בשלח ידו או במקצועו.

(4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית."

 

15.המבחן הקובע האם יש בפרסום משום הוצאת לשון הרע, אינו מבחן סובייקטיבי, המבוסס על תחושותיו של התובע, אלא מבחן אובייקטיבי של משמעות הביטוי בעיני האדם הסביר, תוך בחינת מכלול הנסיבות, וההקשר הכולל במסגרתו נאמרו הדברים הנטענים להיות לשון הרע. ראה לעניין זה, ע"א 723/74 הארץ נ' חברת החשמל, פ"ד לא(2) עמ' 300-301; קרו גם ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (מיום 4.8.2008).

 

16.במסגרת פרשת שרנסקי הנ"ל נקבע כי:

 

"אמירות מהוות לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד הבריות. משמעות האמירות נלמדת מתוכנן, והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות. אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע (ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פד"י נו(2) 607 (2002) (להלן: ענין אפל), פסקה 2). על פי המבחן האובייקטיבי, נבחנת ההשפעה שיש לאמירות על ההערכה לה זוכה האדם בעיני הציבור (ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, פד"י מו(5) 555 (1992) (להלן: ענין מיכאלי), 562; ע"א 809/89 לוטפי משעור נ' אמיל חביבי, פד"י מז(1) 1 (1992) (להלן: ענין חביבי), 7). לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה. די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו (אורי שנהר, דיני לשון הרע, התשנ"ז-1997 (להלן: שנהר), 121) ...".

 

17.חשוב לציין כי, פרשנות הפרסום צריכה להיעשות על סמך הפרסום כולו, ולא רק על סמך קטעים ממנו, על מנת שלא יוצאו הדברים מהקשרם, ראו לעניין זה ע"א 1104/00 אפל נ' חסון פ"ד נו(2) 607, 617.

 

18.על רקע הפסיקה והמצב הנורמטיבי הנ"ל, יש לבחון את העובדות שהוכחו לפנינו, והאם הפרסום שהיה בכתבה הינו בגדר לשון הרע?

 

עיון בכתבה העומדת במרכזה של התביעה, מלמד על כך שהכתבה כוללת אמירות המתייחסות לתובע ולאדם נוסף ובין היתר : "שוטרים עבריינים"; "נורא פשוט כי אתם עבריינים"; "אותם זוג הופכים בין רגע להיות עברייני תנועה.."; "..לרשום דו"ח תנועה לשוטר אברהם שביט על עצירה באדום לבן למשך זמן רב. כמו גם להעביר את האיש פעם נוספת השתלמות מה מותר ומה אסור לשוטר".

 

אמרות אלו, על פי מובנן הרגיל והטבעי המקובל על האדם הסביר, מציגות את התובע באור שלילי ומטילות דופי בהתנהגותו, במעשיו ובמידת כשירותו לעסוק כשוטר במשטרת תנועה, כמו כן בסמכותו לרשום דוחות, במיוחד כאשר התובע מוצג כמי שמבצע עבירות תנועה בעצמו.

 

19.עיון בלשון הכתבה וניתוח הדברים הללו שנרשמו לעיל, במיוחד בכינוי התובע "עבריין", מציג את התובע באור שלילי כמי שעובר ומפר את הוראות החוק. לא זו אף זו הנתבע בחר להציג את התובע כמי שאין לו ידע ובקיאות בתחום עבודתו ועיסוקו, ואף "המליץ" בכתבה, למפקד המחוז, להעביר את התובע השתלמות בנושא עיסוקו.

 

20.בדברים הללו שבחר הנתבע לפרסם על גבי דפי העיתון, יש משום פרסום לשון הרע על פי החוק, שכן הדברים האלה עלולים להשפיל את התובע בעיני הבריות, ולעשותו מטרה לבוז וללעג מצדם, או לבזותו בשל מעשיו, וכן לפגוע בעיסוקו ומשלח ידו, במיוחד לאור העובדה שהוא משמש כמתנדב במשטרת ישראל.

 

21.לשון הרע שעולה מהכתבה, עולה מהמשמעות הפשוטה והמפורשת של המילים בהן בחר הנתבע להשתמש. מילים שנכתבו ברחל בתך הקטנה ולא באופן משתמע. כאמור הנתבעים בחרו לפרסם כי השוטרים הפכו בעצמם לעבריינים, ובכתבה הנתבעים אף נקבו בשמו של התובע והמתנדב האחר שהיה עמו, וביקשו להעבירו השתלמות נוספת על מנת שידע מה מותר ומה אסור לו בתוקף תפקידו. אין ספק כי הדברים שפרסמו הנתבעים בכתבה, אודות התובע, מציגים את האחרון באופן שלילי ולמעשה התובע מוצג בכתבה כבלתי מקצועי.

 

22.הנה כי כן - הדברים שפורסמו בכתבה, עליהם עמדתי לעיל, עלולים להשפיל את התובע בעיני הבריות – ובמיוחד תושבי אזור טבריה שם מופץ המקומון, או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, כמו כן עלולים הם לבזותו בשל מעשיו או התנהגותו.

 

 

 

הגנת אמת בפרסום - כללי:

23.הנתבעים טוענים כי עומדת להם הגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, הקובע כדלקמן:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

24.ההגנה הקבוע בסעיף 14 לחוק כוללת שני יסודות, היסוד הראשון נוגע למידת האמיתות של הפרסום, ואילו היסוד השני נוגע למידת העניין לציבור שבאותו פרסום.

היסוד הראשון הינו יסוד עובדתי בעיקרו, והוא נוגע להשוואה בין המציאות העובדתית לבין הפרסום. היסוד השני בוחן האם ישנם יתרונות לציבור, המצדיקים את הפרסום למרות לשון הרע שבו (ראה: א. שנהר, דיני לשון הרע 1997, עמ' 215). קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום הוא עניין נורמטיבי בעל מימד אובייקטיבי, וההכרעה ביחס לקיומו של עניין ציבורי נבחנת על רקע נסיבות המקרה (ראה: ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח (3) 808) (להלן: "פרשת ונטורה").

יצוין כי, יסודות אלה הם יסודות מצטברים ובהתקיים אחד ללא השני, לא תקום ההגנה הקבועה בסעיף.

25.על מנת לקבוע אם בפרסום יש אמת, יש לקבוע גרסתו של מי מהצדדים ביחס לעובדות האירוע - הינה אמת.

ככלל, נטל ההוכחה מוטל על מי שמעלה את טענת "אמת דיברתי", כאשר מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום (ראה: ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא (2) 169 (1987); ראו גם ת"א (עפ') 2692/06 סיגמא – מדע ידע וחשיבה בע"מ נ' מכון אס יו אס (ניתן ביום 18.8.10)

ובענייננו - על מנת לקבוע, האם על הפרסום חלה הגנת "אמת דיברתי" יש לבחון האם יש בחומר הראיות שהציגו הנתבעים כדי לאושש את היסוד הראשון הנדרש להקמת ההגנה של סעיף 14 לחוק.

אמיתות הפרסום במקרה דנן:

26.על רקע הדברים הנ"ל ניתן לסכם ולקבוע כי על מנת שתעמוד לנתבעים הגנת אמת הפרסום, עליהם להרים את הנטל ולהוכיח כי התנהגות התובע בעת מתן דו"ח התנועה, לא הייתה ראויה, וכי התנהג הוא באופן חריג ותוך שיבוש מהלכי משפט וביצוע עבירה על החוק. נשאלת השאלה האם השכילו הנתבעים להוכיח כי אכן, התובע בחר להתעלם מדברי הנתבע ולא לרשום אותם? כמו כן יש לשאול האם עלה בידי הנתבעים להוכיח כי, דקות ספורות לאחר שניתן לנתבע דו"ח התעבורה על ידי התובע, עבר התובע על אותה עבירה והחנה את רכבו במקום אסור?

בכל הנוגע לאירוע נשוא הכתבה, ולאופן שבו התנהל התובע בעת שרשם את הדו"ח לנתבע ובכל הקשור לנסיבות הקשורות לרישום הדו"ח ולרבות מיקום עצירתו של רכב התובע, והתנהגותו הכללית, נשמעו לפני עדויותיהם של התובע והנתבע.

מטעם הנתבעים –העיד הנתבע 1 עצמו, אשר הצהיר כי באותו יום, 18.6.2013, לפני שהגיע למשרדו ביקש מהעובדת במשרד לרדת על מנת לקחת ממנו דבר מה. הנתבע ציין כי עצר את רכבו כשהרכב עדיין מונע והוא (הנתבע) עודו חגור בתוכו, ולאחר שהעובדת לקחה ממנו את הפריטים, הוא אותת כדי להשתלב חזרה בתנועה.

עוד הצהיר הנתבע, כי עמידתו בצד לא היתה בה הפרעה כלשהי לתנועה וכי הדבר נמשך מספר שניות ולא מעבר לכך. התובע אשר היה באותה עת בניידת משטרתית יחד עם מתנדב אחר, הפעיל סירנה וחנה מאחורי מכוניתו של הנתבע, עצירה המפריעה לתנועה, באמצע הסיבוב ומאחורי מעבר חצייה.

27.הנתבע הוסיף בתצהירו וציין כי לאחר שהתובע פנה אליו, לאחר מילוי הדו"ח, הוא דרש את תגובתו. או אז הנתבע הבחין בכך שהתובע אינו חובש כובע משטרתי, דבר הנוגד את הנהלים המשטרתיים. בנסיבות המתוארות הנ"ל הנתבע ביקש מהתובע כי יחבוש כובע משטרתי ורק לאחר מכן ימסור הוא את תגובתו. התובע בחר שלא לחבוש כובע ועל גבי הדו"ח אותו רשם לנתבע הוא הסתפק ברישום תגובתו החלקית "שים כובע על הראש". (נספח ב' לתצהיר הנתבע).

28.הנתבע טען כי, מעשיו אלה של התובע עולים כדי שיבוש מהלכי חקירה ומשפט וכי מדובר בדו"ח שקרי. הנתבע העלה את טענותיו לפני התובע בעת שהתבקש לחתום על הדו"ח, ובשל אותן הטענות הוא סירב לחתום על הדו"ח.

במסגרת עדותו לפני, משנשאל התובע על הנסיבות שאפפו את האירוע, אישר הוא כי כובע משטרתי הוא חלק מהמדים, וכי על פי פקודת המשטרה על שוטר לבצע פעילות משטרתית כשהכובע איתו. התובע אף אישר כי באותו יום לא היה עמו כובע משטרתי.

עלו בנוסף מעדותו לפני הדברים הבאים:

"ש. מה אמר לך הנתבע אחרי שירדת מהניידת ובאת אליו

ת. ביקשתי רשיונות, הוא אמר לי בהתחלה שים כובע על הראש, אמרתי לו מההתחלה אין לי כובע, לפני שיצאתי פתחתי את התיק וראיתי שאין לי כובע, יצאתי וביקשתי רשיונות והוא אמר לי שים כובע על הראש, אמרתי אין לי כובע תן רשיונות, הוא אמר לי תמתין ושאל מה עשיתי, אמרתי לו הפרעת לתנועה, הוא אמר לי תמתין צלצל למזכירת מפקד התחנה ומפקד התחנה לא רצה לדבר איתו.

המשכתי לבקש רשיון נהיגה, ביקש להזדהות הזדהיתי, ורק אז נתן לי רשיון נהיגה, תהליך שלקח די הרבה זמן." (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 23-29)

29.בכל הנוגע לדברים שנרשמו על ידי התובע בדו"ח התנועה, וכפי שכבר ציינתי לעיל, הנתבע טען לאורך כל ההליך שלא נרשמו דבריו על גבי הדו"ח, וזאת לאחר שסירב למסור תגובתו וביקש מהתובע לשים כובע.

התובע, בעדותו לפני, אישר אף הוא כי הדברים שנרשמו על ידו בדו"ח אינם משקפים את כל דבריו של הנתבע. לעניין זה ראו עדות התובע:

"ש. בבית משפט לתעבורה אמרת ש. על פי מה אשמת את דברי הנהג

ת. מה שהוא אמר לי הוא לא היה מוכן לדבר איתי בלי שאשים כובע. באותו רגע הוא אמר לשים כובע על הראש ואז ידבר איתי ולא היה לי כובע". האם זה מה שהיה.

ת. כן חוזר על מה שאמרתי." (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 30-32)

במסגרת עדותו זו, הודה התובע כי הנתבע רצה למסור לו את התגובה, אך התנה את מסירת התגובה בחבישת התובע את כובש המשטרה. התובע בחר שלא לרשום את הפרטים האלה במדויק בדו"ח שרשם לנתבע והוא הסתפק ברישום הדברים בצורה חלקית.

30.חיזוק נוסף למסקנה הנ"ל ניתן למצוא בהמשך עדותו של התובע ממנה עולה כי:

"ש. ערכת את הדו"ח שצורף כנספח ב' לתצהיר התובע.

ת. כן.

ש. אתה בדו"ח אמור לכתוב את האירוע בצורה מדויקת.

ת. כן מה שקרה.

ש. נכון שיש בדו"ח סעיף על דברי הנהג בצורה מדויקת.

ת. לא אני רושם מה שאמר לי בהתחלה. אני יכול לרשום עוד דברים, וגם אני רשמתי מה שהוא אמר לי.

ש. כמה שורות יש לך לרשום את דברי הנהג.

ת. 3,4 שורות.

ש. השתמשת בחצי שורה.

ת. כן.

ש. אמרת שהוא לא אמר לך שים כובע על הראש רק אז ידבר איתך, למה לא כתבת את זה בדו"ח.

ת. לא יחסתי לזה חשיבות. אמר שים כובע ולא היה לי כובע." (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 4-16).

31.הנה כי כן, הנתבע הצליח להרים את הנטל המוטל על שכמו והוכיח כי התובע לא רשם את דבריו במלואם בדו"ח שערך. הדברים עולים אף מעדות התובע עצמו, ממנה עולה כי אכן לא נרשמו מלוא דבריו של הנתבע בעת מתן דו"ח, והתובע אף מודה כי לא ייחס חשיבות לכל הדברים שנמסרו לו על ידי הנתבע, ובחר לרשום רק על גבי חצי שורה את בקשת התובע "שים כובע על הראש". בכך נמנע התובע מלדווח באופן מלא, נכון ומדוייק את כל הדברים שנמסרו לו על ידי הנתבע (ראו לענייו זה נספח ב' לתצהיר הנתבע).

פועל יוצא מכך, שהדברים שנרשמו על ידי הנתבע במסגרת הכתבה, לפיהם התובע שיבש מהלכי חקירה בעת שרשם את דו"ח התנועה לנתבע, הוכחו לפני כדברי אמת ולא נסתרו על ידי התובע.

32.עתה יש לעבור ולבחון האם הנתבע הוכיח את המקרה השני אליו התייחסה בכתבה, והוא החניית הניידת המשטרתית שהייתה ברשות התובע באותה עת, במקום שאסור לחנות בו.

במסגרת תצהירו ציין הנתבע בסעיף 19 כי:

"בתום האירוע נסעתי והחניתי את רכבי במגרש חניה משם הגעתי למשרדי ולאחר זמן קצר קיבלתי מספר שיחות טלפון בהם דיווחו לי אזרחים שראו את האירוע, כי זמן קצר לאחר האירוע, העמיד אותו תובע עצמו את הניידת בה נהג על אותו כביש ממש , בדרך החוסמת את התנועה, באמצע כיכר תנועה חד מסלול על סימון אדום לבן. אחד מהאזרחים אף העביר לי תמונות שתיעדו את השוטר עומד על אדום לבן באמצעות המכשיר הסלולרי."

33.בחקירתו הנגדית הבהיר הנתבע, כי התמונות שבנספח ג' לתצהיר נשלחו אליו באמצעות מסרון, וכי אינו יודע מי שלח לו את התמונות הללו.

לעניין זה העיד הנתבע לפני וציין כי:

"ת. הכתבה פורסמה ביום שישי מיד לאחר שנרשם הדו"ח. זה אירוע שבאיזה מקום יושב שוטר, יושב אדם ברכב, ומתואר בדיוק המצב למה עצרתי, אני נכה עם תו נכה עד שנת 2012. המקרה אירע ופרסמתי. פרסמתי כי יש עניין לציבור שאדם שהוא שוטר שמבצע את אותה עבירה שעליה הוא רושם דו"ח זה משהו שלא עולה על הדעת." (עמוד 15 לפרוטוקול שורות 15-18)

זאת ועוד לשיטת הנתבע:

"ש. אתה קובע שבכתבה שאין ספק שהשוטרים עבריינים. מפנה לעמ' השני ברישא של הפסיקה האחרונה. האם אתה עברת הסמכה ויש לך ידיעה שהתובע עמד במקום שבו אתה מייחס לו עמידה.

ת. התשובה היא כן לחלוטין כי ראיתי אותו חונה בוודאות בכיכר.

ש. האם ראית שזה התובע באופן אישי.

ת. אמרתי מקודם בוודאות. הוא ופליקס לידו.

ש. מי צילם את הצילום שמופיע שם.

ת. אמרתי שנשלח לי בוואצ'פ ובגלל זה נסעתי למקום לבדוק את זה בצורה מקצועית.

ש. בתצהיר של זוגתך מצוין שהיא באופן אישי צילמה מספר תמונות שצורפו כנספחים. האם כשראית שמדובר באותו שוטר, ובחרת לפרסם את התמונה שנשלחה לך בוואצ'פ.

ת. אפשר לבדוק את מספר הניידת ורואים את שניהם." (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 16-26)

34.צודק ב"כ התובע בטענתו לפיה עיון בנספח ג' שצורף לתצהיר הנתבע, מעלה כי אכן ישנה ניידת משטרתית העומדת בכיכר, אולם לא ניתן לראות בבירור אם הניידת עומדת, או שהיא במהלך נסיעה, ופרט חשוב נוסף הוא שלא ניתן לזהות בוודאות, באותן התמונות, את מספר הניידת. אולם, עיון בנספח 1 לתצהיר עדותה הראשית עדת ההגנה, עו"ד לילי שייך, מראה כי הניידת עומדת מאחורי רכב שחור, רחוק מהמדרכה, ואף מופיע בתמונה מספר הניידת.

 

במסגרת עדותו לפני אישר התובע את מקום הצילום וציין כי:

"ש. אתה מכיר את המקום.

ת. כן.

ש. איפה המקום.

ת. זה יכול להיות מול הגליל סנטר.

ש. נכון שהניידת שלך עמדה במקום הזה באותו יום.

ת. לא זוכר.

ש. אי פעם היא עמדה במקום.

ת. לא זוכר." (עמ' 11, שורה 17-23)

35.בהמשך חקירתו הנגדית משעומת התובע עם התשובה שנתן בתצהיר תשובות לשאלון, בו נשאל - האם אי פעם החנה את רכבו שם, לפיה "סביר להניח, יכול להיות שכן" (עמ' 12 לפרוטוקול, שורה 8), השיב התובע:

 

"ש. למה אזרח לא יכול לעמוד שם ששוטר כן.

ת. לא יודע, תשאל את מי שעומד שם.

ש. אתה אמרת שעמדת שם.

ת. לא יודע אם באותו יום עמדתי שם." (ההדגשה אינה במקור) (שם, שורות 9-12)

 

36.במסגרת סיכומי טענותיו טען התובע, כי הנתבע לא הוכיח כי אכן החנה הוא את רכבו באדום לבן, אלא שבעדותו הפריך התובע את הגרסה הזו ומסר את הדברים הבאים:

 

"ש. מפנה אותך לנספח 1 לתצהיר של הגב' שייך. האם זה צילום של המקום שבו ניתן הדו"ח.

ת. כן.

ש. אני מסתכל על התמונה ורואה שעומדות אחת אחרי השנייה הניידת שלך, מכונית לבנה ועוד מכונית לבנה, עומדות שם שלוש מכוניות באותו רגע.

ת. העובדה נכונה, הסברתי לשופטת, האוטו הלבן הקיצוני לא נמצא בנתיב הנסיעה הוא פשוט חונה. הוא נתקע שם." (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 25-30)

עוד עלו מעדותו של התובע לפני הדברים הבאים:

 

"ש. נכון שאתה החנית את הרכב מאחוריו.

ת. כן.

ש. כמה זמן.

ת. כמה זמן שנדרש לתת לו דו"ח במהירות האפשרית.

ש. כמה זמן.

ת. לא מדדתי זמן.

ש. יותר מחצי דקה דקה.

ת. יותר.

ש. למה לא הורית לו להתקדם לחניה מסודרת ואת כל הפעולות של מתן דו"ח לעשות שם.

ת. לפי הנוהל אני חייב לצאת ולקחת פרטים ואז להגיד להתפנות אם יש מקום, לא ראיתי שיש מקום אחר שאפשר לתת דו"ח ניסיתי לזרז את זה, הוא לא רצה לתת לי רישיון ורצה לדבר עם מפקד התחנה ורצה שאזדהה.

ש. באיזה מרחק מהמקום יש מקום חניה מסודר.

ת. לא במרחק של 150,200, 300 מטר.

ש. אתה רוצה למנוע את הפגיעה בתנועה, למה לא אמרת לו להתקדם קדימה ואז תעשה את הפעולות.

ת. אני קודם צריך לקחת את הרשיון.

ש. למה לא ביקשת להתקדם קדימה.

ת. זה לא חובה, במקרה הזה לא יכולתי לעשות זאת." (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 1-7)

 

37.סתירה נוספת בגרסת התובע, עולה מתצהירו של רפ"ק (בדימוס) דייזי אריה, אשר הוגש מטעם הנתבעים ממנו עולה כי מעולם לא ניתנה על ידו הנחיה לתובע להעמיד את רכבו בכיכר הסמוכה לגליל סנטר, על סימון אדום לבן או בכל מקום אחר.

 

עדותו זו של מר דייזי, סותרת ושומטת את הקרקע תחת גרסתו של התובע שנמסרה על ידו בעמ' 13 לפרוטוקול, שם ציין כי:

 

"ת. יש שוטרים שעומדים שם עם הרכב בכיכר, קצין תנועה אז שהיה אז היינו מקבלים הנחיות לעמוד שם והיינו עומדים שם.

ש. מי נתן את ההוראות.

ת. קצין התנועה.

ש. מה שמו.

ת. ארייה דייזי." (שם, שורות 20-25)

 

38.בהמשך העיד התובע:

 

"ש. מפנה למוצג 1, האם נכון שהמכונית שלו הייתה צמודה למדרכה.

ת. כן.

ש. האם נכון שהניידת לא הייתה צמודה למדרכה.

ת. בגלל שהוא תכנן מראש להעמיד את האוטו שלו.

ש. מדוע לא נצמדת למדרכה כדי להקטין את ההפרעה לתנועה.

ת. אני לא הפרעתי לתנועה, אני עומד באמצע נתיב בטח שהפרעתי. עכשיו אני אומר שהפרעתי אך לא יותר ממנו.

ש. האם נכון שהיית יכול לגרום להפרעה פחותה לו היית מצמיד את הניידת למדרכה.

ת. לא בכל מקרה הנתיב חסום. (עמ' 9, שורה 10-18)

מסקירת עדותו של התובע לפני, ובכל הנוגע לטענה אם אכן החנה את רכבו בכיכר באדום לבן באותו יום, ובכך ביצע בעצמו עבירה על החוק, העדות לא הייתה ברורה דיה, או חד משמעתי כדי לסתור ולהפריך את עדותו של הנתבע בענייו זה. במילים אחרות, עוד שבידי הנתבעים עלה להוכיח כדבעי את הגנת האמת שבפרסום, ביחס לשני האירועים כאחד, בידי התובע לא עלה להפריך טענה זו. כאמור, גרסת הנתבע בעניין זה הייתה אמינה, אחידה ולא נסתרה על ידי התובע בל נהפוך הוא התובע, בעדותו לפני חיזק חלקים מסויימים בגרסת הנתבע.

 

עינינו הרואות כי, התובע עצמו ובמסגרת עדותו לפני לא הכחיש את טענותיו של הנתבע לפיהן, החנה הוא את רכבו מאחורי רכב הנתבע, קרי באדום לבן ובכל הוא עבר על כללי התנועה והפר את החוק. כאן כבר יצוין כי אינני מקבלת את טענותיו של התובע, בדבר הוכחת הטענה לפיה הצילום שצולם והובא על ידי הנתבע, אינו צילום של הניידת בה נסע התובע, וזאת לאור הודאת התובע לפניי כי, זוהי הניידת שלו וכי החנה אותה רחוק מהמדרכה בצורה שיש בה כדי לשבש את התנועה.

39.מכל האמור לעיל, עולה כי הנתבע השכיל להוכיח שהדברים שפורסמו על ידו בכתבה, מבחינת שטיחת העובדות, הינם דברי אמת.

אלא מה? עיון בלשון הכתבה, מעלה כי הנתבע לא הסתפק בשטיחת נסיבות האירועים לפני ציבור הקוראים כהווייתן, אלא הוסיף על כך את דעתו הסובייקטיבית ואמירות נוספות אשר אף הן מהוות אמירות פוגעניות כגון "חמור לא נכנס לאותו קיר פעמיים כי אחרי הכל גם לחמור יש מעט בראשו..."; "אתם עבריינים! עובדה!"; "... לרשום דו"ח תנועה לשוטר שביט אברהם...".

 

קרי מלבד הבאת העובדות ונסיבות האירועים, בכתבה עצמה, בחר הנתבע להשתמש באמירות מכפישות, תוך שהוא משתמש באמירות מבזות, מכפישות ופוגעניות שאינן אמת, כפי שצוין לעיל.

 

40.לפעמים, קשה להבדיל בין "דעה" לבין "קביעת עובדה". עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 259/89 הוצאת מודיעין נ' ספירו פד"י מ"ו (3) 55 :

 

" בסיווג האמירה יש לתת משקל לאופן שבו היא נתפסת בעיניו של הקורא הסביר. רוצה לומר, האם סובר הוא כי הוא מוזמן לשפוט את האמירה, או שמא מתבקש הוא לאמצה כעובדה וללא ביקורת עצמית? הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר הוא שחולש על סיווגה של האמירה, ואין הוא מנתח ניתוח מדוקדק כל אימרה ואימרה. רושם זה מושפע מניסוחה של האימרה, ממקומה בכתבה ומהמבנה הכולל שלה".

 

כבר נקבע, כי "ניסוח טענה באופן קטגורי, יעיד שזו מהווה עובדה, ולא הבעת דעה" (ע"א 3199/93 קרואס נ' ידיעות אחרונות פד"י מ"ט (2) 843).

 

41.בכל הכבוד הראוי, גם אם אניח כי הנתבע שטח לא מעט עובדות בכתבתו זו, כפי שהדבר אף הוכח על ידו, לא ניתן לראות באמרות עליהן עמדתי לעיל כהבאת עובדה, אלא הבעת דעה אישית אודות התובע, בדרך שיש בה כדי לפגוע ולהשפיל את התובע בעיני הבריות.

 

42.הנתבע בעת חיבר את כתבתו זו, בחר לעשות שימוש במילים וניסוחים פוגעניים ובנסיבות העניין נראה כי ניתן היה להביא את תוכן הדברים לידיעת הציבור בדבר הפוגעת פחות בתובע. בנסיבות העניין ניכר כי הנתבע לא היה מסוגל לנתק את הקשר בין תחושתו הסובייקטיבית, כמי שנפגע מהתנהלותו של התובע לאחר שקיבל את דו"ח התנועה, לבין המילים אותן בחר הוא לרשום בכתבה.

 

לסיכום - טענת הנתבע בדבר אמיתות הפרסום לא הוכחה על ידו לגבי כל אשר נרשם בכתבה.

 

הנתבע וכפי שיצוין להלן, לא בחר לנתק את דעתו הסובייקטיבית מהבאת העובדות בכתבה זו, כמו כן ניכר כי בחר הוא במילים שיש בהן כדי לפגוע בתובע, בשמו הטוב ובפרנסתו, זאת מעבר לפרסום דברי האמת שהוכחו לעיל על ידי הנתבע.

 

ניחא, אילו הביא הנתבע את התמונות המלמדות על חניית הרכב המשטרתי במקום האסור לחנייה, ואילו היה קורא הוא למפקד מחוז צפוני, לבחון את התנהלות המשטרה בכלל לאור הערותיו הנוקבות כנגד התנהלות התובע, הכל בגדר ביקורת לגיטימית שנועדה לשנות מדיניות והתנהלות המשטרה לפי שיטתו של הנתבע. הנתבע כאמור לא בחר לנהוג כך כי אם הוסיף לביקורת ולסיפור המעשה, תיאור כאילו התובע עצמו אינו יודע לעבוד בתור שוטר תנועה, וכאילו המדובר כאדם שצריך להישלח פעם נוספת להשתלמות כדי שידע מה מותר ומה אסור. לא זו אף זו הנתבע בחר לנקוב בשמו של התובע, ולא הסתפק בהעלאת הביקורת על דרך הרמיזה, התבטאות זו של הנתבע יש בה כדי להביע ביזוי ושאת נפש מהתנהגות והתנהלות התובע.

 

לאור האמור, אני קובעת כי יש בפרסומים הנוספים, מלבד אלה עליהם עמדתי לעיל המסקרים את האירועים עצמם, משום לשון הרע כהגדרתו בחוק.

 

יש לעבור ולבחון את היסוד השני, והוא קיומו של עניין ציבורי בפרסום.

 

 

 

 

העניין הציבורי שבפרסום:

 

43.כאמור, על הטוען טענת הגנה מעין זו, להוכיח קיומו של עניין ציבורי בפרסום, קרי האם הפרסום הנ"ל כולל יתרונות חברתיים המצדיקים אותו, חרף לשון הרע שבו.

 

במושג 'עניין ציבורי', הכוונה היא לעניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת מעצם הידיעה עליו, אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לצורך שיפור אורחות חייו, ראו לעניין זה ע"א אפל נ' חסון, (הנ"ל).

 

יסוד זה משקף את התפיסה כי חשיבותו של חופש הביטוי גוברת כאשר הפרסום שמדובר בו עניינו הבעת דעה בעניינים ציבוריים ובנוגע לאנשים הנושאים תפקידים ציבוריים הנוגעים לענייני הציבור, נובע מחשיבותם של ביטויים אלה לשם שמירה על שיח חופשי, המאפשר גיבוש עמדות פוליטיות, מדיניות וציבורית בחברה. "עניין ציבורי, הינו מושג רחב המתייחס גם לחשיבות שבדיון הציבורי בנושא חברתי או פוליטי, "ככל שהפרטים נוגעים ומשפיעים יותר על אנשים אחרים, כך קטנה הזכות למנוע את הפרסום" (ראו אורי שנהר דיני לשון הרע, 227-228 (1997)).

 

44.ולענייננו לטענת הנתבעים, במקרה דנן ישנו עניין ציבורי רב בעצם הידיעה על התנהלות כזו של שוטרים אשר משבשים הליכי חקירה מצד אחד ולאחר מכן מבצעים בעצמם את אותה העבירה בגינה רשמו זמן קצר לפני כן דו"ח לאזרח תמים. התנהלות מעין זו אינה ראויה ולציבור קיימת זכות לדעת עליה.

 

נקבע בפסיקה, כי בכל הנוגע לענייני ציבור ולאנשים הנושאים במשרות הציבוריות, הרי שבאיזון בין הערך הציבורי והאישי לשם טוב, לבין הערך הציבורי לחופש הביטוי, יש ליתן ערך מיוחד לחופש הביטוי. השיקול משתנה, כאשר המדובר בפרסום שקרי, מה שאינו מתקיים במקרה זה.

 

45.אכן, קיים עניין ציבורי בעבודת משטרת ישראל, ובייחוד קיים עניין ציבורי לדיון בשאלה האם שוטרים עוברים בעצמם על כללי התנועה. עניין ציבורי, קיים במקרה דנן במיוחד לאור העובדה כי השוטר הינו איש ציבור, הפועל לאכיפת החוק, ראו לעניין זה:

 

"הפסיקה הדנה במונח "ענין ציבורי" עסקה בעיקרה בנושאים שבהם העניין הציבורי נגע לדמויות ציבוריות או לאירועים "חדשותיים", דבר אשר צוין גם בדברי ההסבר להצעת החוק, שבהם הושם דגש על שמירת זכויותיה של העיתונות ועל זכות הציבור לדעת, כנגד ההגנה על הפרטיות של דמויות ציבוריות (ראה דברי ההסבר לסעיף 6(2)(ה) בהצעת חוק הגנת הפרטיות). אולם לא רק באינטרס הציבור לדעת פרטים הנוגעים לדמויות ציבוריות או לנושאים חדשותיים מתמצה "הענין הציבורי". בהחלט ייתכנו מצבים שבהם פירסום ברבים של עניינים הנוגעים לאדם פרטי עשוי להביא תועלת לציבור, למשל כאשר הפירסום משרת את האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק או את הדאגה להגנת הציבור מפני סיכונים שונים, לרבות סיכונים בריאותיים. בכל מקרה על-פי נסיבותיו יש לערוך את איזון האינטרסים הנוגדים תוך התחשבות בגורמים שונים ובשקלולם, כגון: חשיבות המטרה של הפירסום, הרלוואנטיות של המידע או של חלקים ממנו, הצורך לזהות את הפרט שבו מדובר והצורך לפרסם את המידע ברבים דווקא (ראה גביזון, "הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת" זכויות אזרח בישראל, קובץ מאמרם לכבודו של ח' ה' כהן (האגודה לזכויות האזרח בישראל, תשמ"ב) 177, 215(להלן – גביזון))".

ראו גם, פרשת ונטורה הנ"ל.

46.במקרה דנן, שוכנעתי כי עלה בידי הנתבעים להוכיח קיומו של עניין ציבורי בפרסום. ערה אני לטענותיו של התובע, בדבר היות הכתבה משקפת מקרה פרטי הנוגע לנתבע ולא לכלל הציבור, כמו כן ערה אני לעובדה כי הכתבה פורסמה ימים ספורים לאחר שהאירוע התרחש וניתן הדו"ח לנתבע, דבר המחזק עוד יותר את המסקנה לפיה במקרה דנן לא חלה לנתבע הגנת תום הלב בפרסום והבעת דעה, הכל כפי שיוסבר להלן.

 

עם זאת התובע הינו מתנדב במשטרה הממלא תפקיד ציבורי. בתור שכזה הוא מייצג את מערכת אכיפת החוק במדינה, ועליו לפעול כמצופה ממנו לקיום הוראות החוק, גם בעצמו. הפרת החוק על ידו, מקימה אינטרס ציבורי להעביר מידע לציבור בנוגע להתנהגות מערך המשטרה בכלל, והשוטרים בפרט, כאשר המדובר באזרח שנפגע מהתנהלותם של השוטרים.

 

47.על יסוד כל האמור לעיל, ובכל הקשור לעובדות המקרה עצמן, לגביהן עלה בידי הנתבעים להוכיח טענת אמת הפרסום, עלה בידי הנתבעים להוכיח קיומו של עניין ציבורי בפרסום.

 

הגנת תום הלב :

 

48.הגנה 'אמת דיברתי' עומדת לנתבעים ביחס לעובדות המקרה המסוקרות בכתבה עצמה אך לא ביחס ליתר הפרטים כמפורט לעיל.

 

נדרש אפוא לבחון האם ביחס לאותם הפרטים עומדת לנתבעים ההגנה הנוספת לה טענו שהיא הגנת תום הלב. תשובה שלילית מתבקשת לשאלה הנ"ל.

 

 

על פי סעיף 15 לחוק:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

.....

(4)הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

 

סעיף 16 לחוק קובע בהאי לישנא:

 

16. נטל ההוכחה

(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום-לב.

(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום-לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1) הדבר שפורסם לא היה אמת, והוא לא האמין באמיתותו;

(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא, אם לא;

(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.

49.כאמור הנתבעים טענו כי במקרה דנן הפרסום הינו בגדר הבעת דעה, כך שלאדם מותר להביע עמדה על מעשיהם של השוטרים ולמתוח עליהם ביקורת. זאת ועוד טענו הנתבעים כי מגוף כותרת הכתבה ניתן לראות כי המחבר- הנתבע השאיר את השיפוט וההכרעה לציבור הקוראים.

 

50.איני תמימת דעים עם הנתבעים בטיעונם האמור. בנסיבות המקרה דנן וחרף העובדה כי בכותרת הכתב ביקשו הנתבעים להותיר להכרעת הקורא את מידת תקינות פועלו של התובע, הרי מקריאת הכתבה כולה ניתן להתרשם כי הנתבעים הובילו את הקוראים אט אט אל המסקנה אותה ביקשו כי ציבור הקוראים יסיק. לא ניתן להתנתק מכך שנתבע במסגרת הכתבה נשוא התביעה דנן, הציג אירוע אישי שקרה לו, וזאת על גבי דפי עיתון שהוא עורך אותו באופן אישי, במילים אחרות לא ניתן להתנתק מכך שהתובע הציג את האירוע מבחינה סובייקטיבית, ולא נהג באמצעים פחות פוגעניים, ומבלי שניתק את תחושתו האישית מהאירוע.

 

לעניין סבירות הפירסום, נראה כי ניתן היה להשיג את המטרות הלגיטימיות של הפרסום, בדרך פחות פוגענית – לכל הפחות על ידי הימנעות מנקיבה בשמם של השוטרים ושל התובע. (ראה ת"א (י-ם) 172/89 פלוני נ' הכתב-אלמוני ואח', פ"מ תשנ"ד (ב) 397, 415)

לאור האמור לעיל, ולאור הנימוקים עליהם עמדתי, עולה כי הפרסום בענייננו חרג מתחום הסביר בנסיבות המקרה. במילים אחרות, הפרסום על ידי הנתבעים נעשה, בדרך העלולה לפגוע בתובע, במידה העולה על הנדרש.

 

משכך הם פני הדברים הריני קובעת כי הגנת תום הלב, אינה עומדת לנתבעים.

שאלת הנזק והפיצוי:

51.התובע טען כי יש לפצותו בסך של 100,000 ₪, וזאת בגין הפגיעה בשמו הטוב, ובגין ביזויו והשפלתו בעיני הבריות שנעשה לדבריו במטרה לפגוע בו. לחילופין, התובע עתר לפצותו בסך של 50,000 ₪ כפיצוי ללא הוכחת נזק, לפי הסמכות הניתנת לבית משפט מכוח הוראות סעיף 7א(ב) לחוק.

 

52.בבואי לפסוק את הפיצוי שקלתי את חומרת הדברים שנאמרו ופורסמו על ידי הנתבעים, את היקפם ואת תוכנם, וכן את העובדה כי הדברים נאמרו לגבי תפקודו של התובע בתור שוטר וכן לגבי מידת השכלתו וכשרונו. כמו כן, הובאה על ידי בחשבון העובדה כי הדברים הללו פורסמו במקומון המופץ באזור מגורי התובע ובאזור בו הוא משמש כשוטר, דבר שיש בו כדי להשליך על גובה הפיצוי שיש לפסוק לטובת התובע. מן הצד האחר, הבאתי בחשבון כי חלק גדול מן הדברים שפורסמו הם דברי אמת המסקרים אירועים שהתרחשו ושהובאו כפי שהם לידיעת הציבור, לו יש עניין בעצם הידיעה עליהם.

בנסיבות המקרה דנן, ובלוקחי בחשבון את מכלול השיקולים, מכאן ומכאן, שוכנעתי כי מגיע לתובע פיצוי מן הנתבעים, בגין פרסום לשון הרע, בסך של 25,000 ₪.

 

סוף דבר:

53.אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של 25,000 ש"ח.

בנוסף לסך האמור ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד לתובע את הוצאות המשפט בסך 2,500 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪.

התשלום יבוצע תוך 30 ימים מיום מתן פסק דין זה, אחרת- הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד תשלומו המלא בפועל.

 

המזכירות תעביר פסק דין זה לצדדים.

 

 

ניתן היום, ד' כסלו תשע"ו, 16 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ