ב' נ' אבו סאלח ואח'

בפני תביעה לפצוי בגין נזקי גוף. התיק נשמע בראיות.

לטענת התובע ביום 25.3.07 תקפו הנתבעים את התובע באגרופים ובעיטות תוך שמוש באבן משתלבת מהמדרכה וכתוצאה מפעולת תקיפה זו נפגע התובע בראשו, נגרם לו שבר באף וחבלה בעיניים והוא סבל בין השאר מהמטומות ושטפי דם בפנים ובעיניים.

התובע הגיש תלונה במשטרה על תקיפה ואילו הנתבעים הגישו תלונה נגדית על כך שהתובע הוא שתקף אותם.

הוגשו כתבי אישום כנגד התובע וגם כנגד הנתבעים.

בסופו של דבר כתב האישום כנגד התובע בוטל ואילו כתב האישום הפלילי כנגד הנתבעים (תיק פלילי 1151/08 שלום בעכו) המשך והתנהל כאשר בסופו של דבר הנתבעים הודו בהסדר טיעון בעובדות כתב האישום והורשעו.

בכתב האישום צויין בסעיף "העובדות": "בתאריך 25.3.07 בסמוך לשעה 14:30 בסכנין במחסן העצים של האחים דרוויש תקפו הנאשמים שלא כדין וללא הסכמתו של מ.ב. (להלן:"המתלונן") בכך שהיכו במכות אגרוף בפניו ובאפו" ובהמשך "כתוצאה מכך נגרמה למתלונן חבלה של ממש, היינו נפיחות באזור האף ורגישות במישוש, פצע מדמם באף, שטף דם מתחת לעין שמאל ושטף דם קטן תת עורי בעפעף התחתון של עין ימין".

ביום 26.10.10 הוקרא כתב האישום לנאשמים והם הודו בכתב האישום והורשעו על ידי כבוד השופט זיאד סאלח באופן שנפסק להם בהסדר טיעון העונש הבא: "מאסר על תנאי לתקופה של חודש למשך שנה מהיום בתנאי שלא יעברו בתקופה עבירה בה הורשעו בתיק זה או כל עבירת אלימות אחרת מסוג פשע ויורשעו עליה בדין".

הנתבעים טענו כי התובע הסיג גבול כשהתפרץ לתוך העסק והחל לצעוק וכן טענו לרשלנות תורמת. לטענתם התובע הגיע לבית העסק שבבעלות הנתבעים, החל לגדף ולקלל את אמא שלהם ותוך הסגת גבול ותוך שהוא מאיים עליהם בעקבות זאת ששלחו לו מכתב התראה בגין שיק שחולל באי פרעון המשוך בידי התובע. משכך, נאלצו להגן על עצמם.

עוד הם טוענים כי התובע חשף את עצמו למצב שנוצר, חשיפה שהיתה מתוך בחירה חופשית להסתכן ויש לו אשם תורם בפגיעה שנגרמה לו. לטענתם הם חשו מאויימים מהתנהגותו האלימה של התובע ובלית ברירה נאלצו לתקוף אותו.

בחנתי את טענות הצדדים בהקשר זה.

לטעמי חל כאן בפרוש סעיף 42 א לפקודת הראיות כאשר הנתבעים (הנאשמים בהליך הפלילי של התקיפה) הודו בעובדות כתב האישום ללא כל הסתייגות ועונשם נגזר. יש לזכור כי כנגד התובע הוגש אף הוא כתב אישום לאחר שהנתבעים ייחסו לו תקיפה ולמעשה התיק נגדו נסגר לאחר שהתביעה חזרה בה מהאשמה.

העובדות מדברות בעד עצמן בתיק זה וגם התרשמותי מהעדויות שנשמעו בישיבת ההוכחות.

התובע לא הגיע תוך הסגת גבול למקום. התובע לא קילל או איים על הנתבעים ומכל מקום הדבר לא הוכח. הנתבעים הפעילו אלימות כנגד התובע ופגעו בו. לא מצאתי הצדקה לקבל את טענות ההגנה של הנתבעים כלל. אינני רואה בהגעה של התובע למקום משום הסגת גבול ואינני סבור גם כי יש לייחס לתובע כל רשלנות תורמת שלא הוכחה כלל.