ת"א 35100-09-14

ביום 21.5.15 ניתנה החלטה לעכב את ההליכים ולהעביר את התיק לבוררות. בכך התקבלה עמדת הנתבע להעביר את התביעה שהגיש נגדו התובע לבורר, בהתאם להסכם בוררות בין הצדדים.

ביום 7.6.15 הגיש הנתבע הודעה לבית המשפט בעניין מינוי בורר, שבשוליה ציין כי נשמט מעיני בית המשפט הצורך לחייב את הנתבע בהוצאות משפט, וביקש לחייבו בהוצאות שכר טרחת עו"ד "במסגרת בקשה זו ובמסגרת הבקשה למינוי בורר".

התובע השיב, כי לטענתו מקום בו בית המשפט סיים החלטתו ושתק בעניין ההוצאות – הרי שהדין הוא שהוחלט שלא לחייב מי מהצדדים בהוצאות ההליך. כמו כן נטען, כי יש לחייב את הנתבע בהוצאות ההליך, לאור התנהלותו בתיק שגרמה להימשכות ההליך.

הנתבע הגיב לתשובת התובע וטען, כי היות שמדובר בהשמטה מקרית רשאי בית המשפט לשוב ולתקן את החלטתו. לגופו של עניין נטען, כי יש לחייב את התובע בהוצאות ההליך אשר נקט בו בניגוד להסכם הבוררות בין הצדדים, וסירובו לדון על פי דין תורה כפי שהתחייב בתחילה, כמו גם סירובו להצעות פשרה שהוצעו על ידי בית המשפט גרמו להוצאות לנתבע, אשר ראוי שהתובע ישלם לו בגינן.

מעיון בהודעות שהגיש ב"כ הנתבע עולה, כי הנתבע לא היה עקבי וקוהרנטי בבקשתו לפסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בגין ההליך, וייתכן שמכאן נשמט נושא ההוצאות מן ההחלטה על עיכוב ההליכים. בהודעות האחרונות שהגיש טרם מתן ההחלטה לא נזכר עניין שכר הטרחה וההוצאות, אולם עיון בבקשות קודמות מעלה, כי הנתבע ביקש לחייב את התובע בגין הוצאות ההליך (כך, למשל, בהודעה מיום 11.1.15).

מאחר שמדובר בהשמטה מקרית ולא בעניין מהותי המצריך ערעור, הדבר ניתן לתיקון, בהתאם לסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (וראו עוד לעניין זה א' גורן סדר הדין האזרחי 722 (מהדורה 11, 2013).

במקרה דנן, עמדת הנתבע כי הליך זה שננקט נגדו מיותר לאור תניית הבוררות שבהסכם בין הצדדים לדון על פי דין תורה התקבלה, ועל כן ראוי שהתובע יישא בהוצאות הנתבע.

לאור זאת, אני מקבל את בקשת הנתבע ומחייב את התובע בתשלום שכר טרחת עורך דין בגין הליך זה בסך של 7,500 ₪.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.