אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 30791-05-15 א.ר. נ' פ. ואח'

ת"א 30791-05-15 א.ר. נ' פ. ואח'

תאריך פרסום : 26/05/2016 | גרסת הדפסה
ת"א
בית המשפט המחוזי חיפה
30791-05-15
02/05/2016
בפני השופט:
סארי ג'יוסי

- נגד -
התובעת:
ר. א.ר.
נתבעים:
1. י.פ.
2. ה.א.ר.

פסק דין
 

 

פתח דבר

בפניי תביעה למתן פסק דין הצהרתי על פיו התובעת הינה בעלת מחצית זכויות הבעלות הרשומות על שם בעלה הנתבע 2 במקרקעין הידועים כגוש 18582 חלקה 30 וגוש 18575 חלקה 26 (להלן: "המקרקעין ו/או הנכסים") .

 

העובדות הצריכות לעניין:

1.התובעת ונתבע מס' 2 (להלן: "בני הזוג") נישאו זו לזה ביום 03.09.1994 ומנישואיהם נולדו להם שלושה ילדים.

 

2.לטענת התובעת, היא זכאית לקבל מחצית מזכויות הבעלות בנכסים משותפים, לה ולבעלה, וכך הוא הדבר ביחס למקרקעין לאור "חזקת השיתוף", ומשנרכשו בתמורה ומכספים משותפים, במהלך חיי הנישואין.

 

3.נתבע מס' 1 טוען מנגד, כי המדובר במקרקעין אשר התקבלו בירושה, ומכאן חזקת השיתוף אינה חלה במקרה דנן. על כך תעיד העובדה, כי בנסחי הרישום שצורפו על-ידי התובעת, צוין במפורש, כי מדובר "בירושה או ב-"ירושה על פי הסכם".

 

4.בגדרי תביעה שהגיש נתבע מס' 1 כנגד נתבע מס' 2 ואחיו, בבית משפט השלום בנצרת (ת.א.33298-04-13), ניתן ביום 2.2.15 פסק דין בו חוייב נתבע מס' 2, יחד עם שאר הנתבעים בתביעה, לשלם לתובע-הנתבע 1 כאן, סך של 1,691,891 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בגין חוב עבור אספקת עגלים לשחיטה. בית משפט השלום קבע, כי הנתבעים שם, קיימו שותפות עסקית ופעלו כשותפים, יחד ולחוד, מול התובע, הם רכשו ממנו בקר לשחיטה, יחד ניהלו עמו משא ומתן ויחד התחייבו בפניו לשאת בתשלום החוב ואף נטלו כולם חלק בתשלום החובות, ולו באופן חלקי.

משניתן פסק הדין הנ"ל הגישה התובעת תביעתה, זו שלפני, לשם הבטחת זכויותיה במקרקעין, נוכח העובדה כי נתבע מס' 1, עתיד לנקוט הליכי הוצאה לפועל כנגד בעלה ואחיו, ולהטיל עיקולים על נכסיהם, בין היתר, על המקרקעין.

 

5.נתבע מס' 2 לא הגיש כתב הגנה. נתבע זה לא חלק על תביעת אשתו, אף העיד, כי הוא מסכים לתביעה מאחר ולאשתו, מחצית מהנסכים השייכים לו.

 

עיקר טענות הצדדים:

6.התובעת מבססת את תביעתה על הטענות הבאות:

א.המקרקעין נרכשו מכספיהם המשותפים של בני הזוג במהלך חיי נישואיהם, לכן היא זכאית להירשם כבעלים של מחצית מהזכויות במקרקעין. התובעת ונתבע מס' 2 נשואים משנת 1994 ובמשך כל שנות נישואיהם גרו יחד תחת קורת גג אחת, ניהלו משק בית משותף, חיו בהרמוניה, בהבנה ובשלום בית כל השנים. לבני הזוג חשבון בנק אחד משותף בבנק הדואר. לנתבע מס' 2 יש חשבונות בנקים נפרדים הקשורים לעסקיו, אשר לתובעת אין כל זכות חתימה בהם.

 

ב.בסוף שנת 2004 הגיע נתבע מס' 2 להסדר עם אחיו, לפיו הם מסתלקים מזכויותיהם בנכסים השייכים לאביהם המנוח ת.  א.ר. ז"ל (להלן: "המנוח"). בתמורה, שילם נתבע מס' 2 לאחים סכום של 300,000 ₪, בעוד שאחיותיו 2 הסתלקו מחלקן בעיזבון המנוח, ללא כל תשלום כלשהו. התובעת הפנתה להסכם חלוקת העיזבון שערכו יורשי מיום 22.09.2005 (נספח ב3 לתצהירי העדות הראשית).

התובעת טוענת, כי נתבע מס' 2 הגיע להסדר עם אחיו גם לגבי זכויות במקרקעין הידועים כגוש 18566 חלקה 39 לפיו שילם לכל אחד מהם סכום של 50,000 ₪. חלקה זו נמכרה למר ע.א.ר.לסילוק הלוואה שנלקחה על-ידי נתבע מס' 2 בסכום של 600,000 ₪. בעקבות כך, נרשמה הערת אזהרה לטובתו של מר א.ר. על הזכויות באותה חלקה.

 

ג.התובעת טוענת כי נודע לה לראשונה על פסק הדין מיום 25.02.15 רק ביום 12.05.2015, ומפנה לראיות שהוגשו לבית המשפט המעידות כי נתבע מס' 2 היה מאושפז בבית חולים רמב"ם ומורחק מטמרה בעקבות סכסוך שכנים. לטענתה, עת חזר לכפר פנה לעורך דינו אשר מסר לו את פסק הדין. נתבע מס' 2 והתובעת מעולם לא קיבלו או חתמו על אישור מסירה כנטען על-ידי נתבע מס' 1.

עוד מוסיפה התובעת, כי מי שחתום על אישור המסירה הינו אדם בשם – א. א.ר.י אשר אין לבני הזוג כל קשר אליו.

 

ד.התובעת מפנה לנסחי הרישום שמהם עולה, כי רכישת הנכסים מהאחים נעשתה בהדרגה, כך שכל פעם שולם על ידי התובעת ונתבע מס' 2 לאחד מהאחים את כספי התמורה בהתאם להסדר, ורק לאחר מכן נעשתה ההעברה של המקרקעין על שמו של נתבע מס' 2. במידה ואכן היה מדובר בירושה על-פי טענת נתבע מס' ,1 אז לא היה צורך בהעברה חלקית ובשלבים של הנכסים.

הנכסים נרכשו כדין ובתמורה על ידי נתבע מס' 2 וזאת מכספים משותפים של בני הזוג.

 

ה.באשר לסכום של 5,000 ₪ שצויין בהסכם חלוקת נכסי העיזבון, המדובר בכספים שהמנוח הותיר אחריו, אשר חולקו בין האחים ללא קשר להסדר אליו הגיעו האחים בנוגע למקרקעין.

 

ו.התובעת מעולם לא היתה מעורבת בעסקיו של נתבע מס' 2 ואין לה כל קשר לחוב כלפי הנתבע 1 . לטענת התובעת, היא לא פעלה קודם שעוקלו המקרקעין, כי היתה לה ציפייה שנתבע מס' 1 לא יטיל עיקול עליהם, היות ומדובר בחוב של אחיו של הנתבע מס' 2 ולא של בני הזוג.

 

ז.התובעת טוענת כי כוונתו של נתבע מס' 2 באומרו כי "האדמות הן שלו", כפי שעולה מהנספחים ותמלילי ההקלטות שצירף נתבע מס' 1, נבעה מהעובדה שהנכסים רשומים בפועל על שמו, אולם עובדה זו לא פוסלת את חלקה של התובעת במחצית הרכוש המשותף של בני הזוג, בהתאם לחזקת השיתוף.

בנוסף לזאת, אין להחיל את חזקת השיתוף גם על החובות וזאת נוכח העובדה, כי לאורך כל שנות חיי הנישואין של בני הזוג, הם שמרו על הפרדה מוחלטת של חשבונותיהם והתובעת מעולם לא היתה מעורבת בענייניו העסקיים של נתבע מס' 2, ולא היתה לה נגישות כלשהי לחשבונות. כך גם מתחייב, לאור העובדה, כי מדובר בחוב אישי של נתבע מס' 2 כפי שעולה מפסק הדין בת"א 33298-04-13 (נספח ב' לסיכומי התובעת).

 

7.מנגד, טוען נתבע מס' 1, כי דין התביעה, בשל כל אלה:

א. מדובר במקרקעין שהתקבלו בירושה, כעולה מנסחי הרישום שצורפו על-ידי התובעת, שם צוין, כי מדובר בירושה או בירושה על-פי הסכם. כמו כן, מהמסמכים מכוחם נרשמו הזכויות על שם נתבע מס' 2 עולה בבירור, כי עסקינן בצו ירושה שהוצא בבית הדין השרעי בעכו, לפיו חלק מהיורשים הסתלקו מהעיזבון לטובת נתבע מס' 2.

 

ב.כפי שעולה מתמלול ההקלטות שצורפו לתצהירי עדותו הראשית (נספחים 1 ו-2), נתבע מס' 2 מציין כי מדובר במקרקעין שהתקבלו בירושה מאביו המנוח, וכי אין לו אף שותף במקרקעין אלו.

מתמלול הקלטות עולה גם שעד מס' 3 – מר האשם א.ר., ציין אף הוא, כי המקרקעין התקבלו בירושה מאביו של נתבע מס' 2.

בנוסף לזאת, נתבע מס' 2 הצהיר בבית משפט השלום בנצרת במסגרת התביעה האזרחית, כי המקרקעין שייכים לו (נספח 3 לתצהיר העדות הראשית של נתבע מס' 1)

 

ג.לטענת נתבע מס' 1, חזקת השיתוף אינה חלה במקרה דנן, נוכח העובדה כי מדובר בבני זוג אשר התחתנו בשנת 1994, עליהם יחולו הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), הקובע בסעיף 5, כי איזון משאבים או חלוקת נכסים בין בני הזוג תתבצע במקרה של התרת נישואין או פקיעתם. במקרה דנן, בני הזוג אינם בהליכי גירושין, הם חיים יחד בהרמוניה ובהבנה ולכן אין בסיס חוקי ומשפטי עליו יכולה התובעת לבסס את תביעתה. מכאן, טענת התובעת, כי הינה זכאית למחצית מהזכויות במקרקעין נוכח חזקת השיתוף, דינה להידחות.

 

ד. נתבע מס' 1 מפנה לסתירות בגרסת התובעת מכוחן יש לדחות את תביעתה: התובעת העידה בעצמה, כי אינה יודעת את מיקום המקרקעין; הוא מפנה לסתירה בין מה שאמור בסעיף 8 לתצהירה שלפיו טענה כי בעלה הוא זה ששילם את כספי התמורה עבור המקרקעין, ואילו בחקירתה ציינה שגם היא שילמה מכספים שקיבלה מאביה עת התחתנה. אולם משנשאלה כמה כסף היא קיבלה, היא לא ידעה לענות; בסיכומים מטעם התובעת נטען כי לא מדובר בחוב עסקי, ואילו בתצהיר התובעת טענה כי מדובר בחוב עסקי של הבעל בלבד. ועוד טוען נתבע מס' 1, כי הטענה שלא מדובר בחוב עסקי סותרת את הקביעה של בית משפט השלום בנצרת לפיה נקבע, כי "מדובר בשותפים החבים בחוב עסקי למר פלאח"; התובעת טענה לגבי חלקת המקרקעין הידועה כגוש 18566 חלקה 39 וכי מדובר בחלקה שהתקבלה בירושה ונמכרה, ואילו נתבע מס' 2 העיד כי חלקת מקרקעין זו מעולם לא נמכרה, טענה אשר נוגדת את הסכם המכר החתום על ידו.

 

ה.נתבע מס' 1 טוען לעניין הסכם ההלוואה מכוחו נרשמה הערת אזהרה מקרקעין מיום 25/07/2011 וכן לעניין הסכם המכר מיום 30/08/2011, כי מדובר בהסכמים פיקטיביים שבאו להגן על נתבע מס' 2 מפני תביעה זו והתביעה בתמ"ש 45256-11-11 שהוגשה לאחר מספר חודשים לאחר רישום הערת האזהרה. קירבת וסמיכות התאריכים והסתירות המהותיות בין עדות התובעת ובין עדות נתבע מס' 2 בעניין זה מלמדת על כך בבירור.

 

ו.יתרה מזאת, נתבע מס' 1 מפנה לסתירה בעדותו של נתבע מס' 2 לפיה טען כי אחיותיו הסתלקו מהעיזבון, בעוד שבהסכם חלוקת נכסי העיזבון עולה, כי האחות מאג'דה קיבלה חלק מהמקרקעין. נתבע מס' 2 ניסה להסביר את הסתירה בין דבריו לאמור בהסכם בזה שיש הסכם נוסף אך הוא לא הציגו בפני בית המשפט.

 

ז.מדובר בתביעה אשר הוגשה בשיהוי ניכר, הרי התובעת אישרה, כי נכחה בדיונים שהתנהלו בתביעה האזרחית, בבית משפט השלום בנצרת, וכי היא ידעה על עצם עיקול המקרקעין.

 

ח.לטענת נתבע מס' 1 אין להאמין לגרסת שני המצהירים מטעם התובעת – מר האשם וכ.א.ר.מדובר בעדים מושפעים ולא אובייקטיבים. שני העדים הנ"ל טענו כי קיבלו סכום של 100,000 ₪ כל אחד, בכפוף למכירת זכויותיהם במקרקעין נשוא תביעה זו, בעוד בתצהיר הראשון שצורף על ידם במסגרת התביעה והבקשה לצו מניעה זמני, הצהירו כי קיבלו סכום של 50,000 ₪ כל אחד. אין לתת לעדותם או תצהירם כל משקל, עדות זו באה כדי לסייע לנתבע מס' 2 ולמנוע מנתבע מס' 1 לגבות את חובו.

 

ט. נתבע מס' 1 טוען כי אין לדון ולהתייחס לטענת התובעת שהועלתה בסיכומיה כי החוב הוא של האשם א.ר. ולאחר שהמחאותיו חזרו, נחלץ נתבע מס' 2 לעזרתו. טענה זו לא הועלתה בכתב התביעה לכן אין מקום להכריע בה.

 

י.התובעת לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה להוכחת טענותיה בתביעה, לכן דין התביעה להידחות.

 

 

 

 

דיון והכרעה:

8.הצדדים הביאו את כל ראיותיהם בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 07.09.2015.

 

9.כאמור, בני הזוג נישאו זו לזה ביום 03.09.1994, ולפיכך חל עליהם חוק יחסי ממון. החוק נחקק מספר שנים לאחר שבית המשפט העליון החל בפיתוח הסדרי ממון יציר הפסיקה בדמות הלכת שיתוף בנכסים תוך שהוא קורא למחוקק להסדיר את הנושא בחוק חרות. בחוק יחסי ממון בחר המחוקק בשיטת השיתוף הדחוי, שמשמעותה הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין – סעיף 4 לחוק, כאשר עם פקיעת הנישואין הרכוש מתחלק בין בני הזוג על-פי שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים מסוימים המפורטים בסעיף 5 לחוק. (רע"א 8672/00 א.ר. נ' א.ר. , פ"ד נו(6) 175, 180 (27/08/2002))

 

בעוד שהמשטר הקודם איפשר לבן זוג, בכל עת במהלך הנישואין, לפנות לבית המשפט ולבקש להצהיר על בעלות במחצית הנכסים, שנרכשו במאמץ משותף, הרי במשטר שיצר חוק יחסי ממון במהלך הנישואין, כל אחד מבני הזוג הינו הבעלים של נכסיו, זכויותיו וחובותיו, ולבן הזוג השני אין בהם חלק. הזכות לאיזון משאבים מתגבשת במועדים הקבועים בסעיף 5 לחוק יחסי ממון, עם פקיעת הנישואין או במועדים מוקדמים יותר ובתנאי כי חל קרע בחיי הנישואין, ורק אז קמה לכל אחד מבני הזוג הזכות למחצית שווים של כלל נכסיהם. מכאן כאמור, במהלך הנישואין קיימת הפרדה רכושית והשיתוף האמור נדחה לעת שיפקעו הנישואין (ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529 (1995) עמ' 554-555 (להלן: "פרשת יעקובי").

 

10.חרף לשונו המפורשת של חוק יחסי ממון, מצאה הפסיקה דרך להחיל את השיתוף הזוגי גם כאשר בני הזוג נישאו לאחר ה-01.01.1974. הבסיס הראשוני לשיתוף המבוסס על הדין הכללי נמצא בחוות דעתה של השופטת שטרסברג-כהן בפרשת יעקובי-קנובלר לפיה ניתן להכיר בהסדר שיתוף זוגי נקודתי מכוח הדין הכללי, בעיקר דיני החוזים והקניין, תוך ריכוך הדרישות הפורמליות שהיו מקשות על הכרה בשיתוף כזה בנסיבות לא משפחתיות, כשהנכס רשום על שם אחד הצדדים:

"ברור מתוך סעיף זה [סעיף 4 – ט' ש' כ'], שהדין החל על בני הזוג במהלך חיי הנשואין באשר לזכויותיהם ברכוש הוא הדין הכללי. אם קיים רכוש שנרשם על שם אחד אלא שהרישום איננו משקף אל נכון את הבעלות האמיתית בו, או שקיים רכוש בלתי רשום שלא ניתן לזהות של מי הוא, יש לקבוע את הבעלות לאשורה לפי הדין הכללי, שיפורש בגמישות ובהתאמה למסגרת השיתוף שבה חיים השניים שהרכוש נצבר על-ידיהם. כאן מתקרב הדין הכללי לחזקת השיתוף לפחות ככל שהייתה בתחילת דרכה. על-מנת לקבוע את זכויות כל אחד מבני הזוג ברכוש במהלך חיי הנישואין, ניתן לפנות לדיני החוזים, לדיני הקניין, לדיני הנאמנות, לדיני השליחות, לדיני עשיית עושר ולא במשפט, לעקרון תום הלב ולכל אותם כלים הנתונים בידינו, כדי לקבוע בעלות אמיתית ולא פורמאלית ברכוש. כל זה ייעשה תוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של השותפות הנובעת מחיי הנישואין, כשם שבמישורי משפט אחרים מגמשת את עצמה הפרשנות המשפטית לסיטואציות המיוחדות שבהן מיושם הדין הרלוואנטי. יכול שהתוצאה לגבי קביעת הזכויות ברכוש תהיה דומה וקרובה לתוצאה המתקבלת מחזקת השיתוף, אבל בכל מקרה לא תהיה היא פרי הפעלת חזקת השיתוף עצמה אלא פרי הפעלת הדין הכללי בהתאמה, במסגרת ההסדר המיוחד שמצא את ביטויו בחוק. כל זאת לעניין זיהוי הבעלות על הרכוש". (פרשת יעקובי, עמ'621)

 

השופט טל באותה פרשה סבר, כי הגם שלא ניתן לקבל הצהרה על בעלות במחצית כלל נכסי בני הזוג במהלך נישואיהם לפי חוק יחסי ממון, ניתן לקבל הצהרה על בעלות בנכסים ספציפיים שהבעלות בהם נובעת מדיני הקניין.

 

11.ובכן, טענת אחד מבני הזוג לזכויות בנכס שרשום על שם בן הזוג השני, יכולה להתבסס על הדין הכללי, אך לא על חזקת השיתוף, אשר לגביה נקבע שאינה חלה במקביל להסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון (דעת הרוב בפרשת יעקובי, עמ' 585-589; עניין א.ר. י, עמ' 182-183). נטל ההוכחה מוטל, מטבע הדברים, על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס, שהינו בבחינת "המוציא מחברו".

בשורה של פסקי דין מאוחרים נפסק, כי ניתן ליצור שיתוף ספציפי, מכוח הדין הכללי, במקביל למשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון:

"בהתאם לגישת הרוב בע"א 1915/91, יעקובי נ' יעקובי וקנובלר נ' קנובלר, פ"ד מט(3) 529, אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי לפי הדין הכללי החל על העניין, לרבות בנכס שנרכש על-ידי אחד מבני-הזוג טרם הנישואין (ראו גם: רע"א 8672/00 אבו-רומי נ' אבו-רומי, פ"ד נו(6) 175, בפיסקאות 9-10 לפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן; רע"א 4358/01 בר-אל נ' בר-אל, פ"ד נה(5) 856, בפיסקה 4 לפסק-דינו של הנשיא ברק)" (ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 615 – השופטת, כתארה אז, ביניש; בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו]).

 

לעניין זה יפים דבריו של פרופ' פנחס שיפמן, "ואף על פי כן – שיתוף נכסים" משפטים כ"ו, 399, בעמ' 406:

"מתוך הנסיבות הקונקרטיות של יחסי בני-הזוג המצביעות על חיי-שיתוף ניתן ללמוד על כוונתם לנהוג שיתוף בנכסיהם. כוונה זו איננה מצריכה ראיות פורמאליות, אלא רק הסתכלות על אורח-חייהם של בני הזוג העומדים בפני בית המשפט; אבל אין זו השערה המיוחסת לצדדים מן הדין. לכן, אין לה מקום אם אין לפני בית-המשפט ראיות על נסיבות שניתן להסיק מהן אותה השערה של שיתוף-נכסים".

 

השאלה המתעוררת במקרה דנן הינה עובדתית, האם הוכיחה התובעת, והנטל הבסיסי כאמור עליה, יצירת שיתוף ספציפי במקרקעין.

 

12.כאשר השיתוף מבוסס על הדין הכללי, נדרשת הוכחה קונקרטית פוזיטיבית לכוונת השיתוף. עצם קיומם של חיי נישואין ממושכים אינו יוצר שיתוף קנייני, גם אם מלווים הם בגידול ילדים:

"לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי, שאם תאמר כן, נמצאת מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף" (הלכת א.ר., עמ' 183).

 

13.ככל שמדובר בסיטואציה בה לא חלה חזקת השיתוף הקוגנטית, וכך הוא במקרה שלנו, שיתוף בנכס ספציפי ייבחן בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, בהתאם להסכמתם וכן לנסיבות חייהם ביחס לנכס הספציפי.

אשר לשאלה מה הן אותן נסיבות עובדתיות "נוספות" שיוכיחו כוונת שיתוף מכוח הדין הכללי נקבע, כי:

"..."גבולות הגזרה" אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעתים קשה לכמת את ההשקעות ואת "ההתנהגות ההשקעתית", אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה..." (בע"ם 10734/06 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 14.03.2007))

 

הנה כי כן, על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בנכסים הרשומים על שמו של בן הזוג האחר, כאשר הם נישאו לאחר חקיקת חוק יחסי ממון, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים – קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. מעיון בפסיקה עולה, כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת השיתוף (בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (פורסם בנבו, 26.12.2012) והאסמכתאות שם (להלן: "פרשת אלמונית")). הדברים נאמרו ונפסקו ביחס לדירת או בית מגורים, המהווים נכס משפחתי מובהק ובבחינת "גולת הכותרת" של הנכסים המשפחתיים, שם נוהגים להקל בדרישות הראייתיות, לעומת נכסים אחרים.

 

 

14.התובעת טוענת כי המקרקעין נשוא תביעה דנן נרכשו מכספם המשותף של בני הזוג ובמהלך חייהם המשותפים, וכן טוענת, כי היא שילמה חלק מהתמורה עבור המקרקעין מכספה האישי אשר אביה נתן לה ערב הנישואין.

הפסיקה קבעה במרבית המקרים כי "דבר מה נוסף" אשר מעיד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס הינו השקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס, קל וחומר רכישה משותפת ובמימון משותף, אלא שעל טיעון זה מכביד רישום המקרקעין על שם הנתבע 2 בלבד.

וביישום ההלכה על ענייננו. אכן השקעה כספית בצירוף חיי הנישואין הארוכים של בני הזוג היה בהם כדי להעיד על כוונת שיתוף ספציפית. אולם במקרה דנן, טענת התובעת כי שילמה מכספה האישי עבור המקרקעין הועלתה רק במהלך חקירתה הנגדית בבית המשפט:

"...כשהתחתנתי לקחתי סכום מאבי ונשאר איתי, אני שילמתי עבור הקרקעות האלה שבעלי רצה לרכוש אותן. אני שילמתי כסף ולמה שאהיה חייבת?

......

ש.כמה כסף?

ת.לא יודעת אולי 20,000  אולי 30,000 , לא יודעת לפני 20 שנה.

ש.למה כל מה שאת מספרת לא כתוב בתצהיר?

ת.אני לא יודעת".

(שורות 10-17 עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 07.09.2015).

 

התובעת לא תמכה את טענתה בדבר ההשתתפות הכספית ברכישת המקרקעין ולו בראיה אחת, מה עוד שהטענה הועלתה, כאמור, רק בחקירתה בבית המשפט, והתובעת לא התייחסה לכך אף לא בסיכומיה. משכך, לא רק שאינני מוצא לנכון לקבל טענה זו של התובעת, אלא שאני סבור שהיא פוגמת במהימנות גרסתה הבסיסית. אין צריך לומר בהקשר לטיעון זה, שהוא לא נתמך בראיות ועדויות, כך למשל, התובעת לא זימנה לעדות את אביה או מי מבני משפחתה.

עדותה של התובעת לא הותירה עלי רושם אמין, וממילא היא לא ידעה לציין מתי שולמה התמורה בגין המקרקעין (עמ' 2 ש' 18-19). כל מה שהציגה התובעת כראיות על מנת להוכיח את תביעתה, מעבר לעדותה, היה עדותם של שלושת העדים מטעמה: ה. א.ר.י – נתבע מס' 2, האשם א.ר. וכ.ר. י; שלהלן תמציתן:

בתצהיר הנתבע מס' 2 –זה מסר, כי במשך כל חייו עם התובעת, הם ניהלו משק בית משותף, והם חיים בהרמוניה, בהבנה ובשלום בית. לבני הזוג חשבון בנק משותף בבנק הדואר. בכל הנוגע לעסקיו, יש לו חשבונות בנקים נפרדים שאין לאשתו זכות חתימה בהם.

בשנת 2004 עת נפטר אביו המנוח, הגיע להסדר עם אחיו לפיו הם מקבלים תמורה כספית הולמת בגין המקרקעין, בתנאי שהם מסתלקים מכל תביעותיהם וחלקם בנכסים אלו. על-פי ההסדר הוא שילם לששת אחיו סכום של 300,000 ₪.

עוד ציין בתצהירו, כי נודע לו על פסק הדין שניתן נגדו בבית משפט השלום בנצרת רק ביום 12.05.2015 וזאת מאחר שהיה מאושפז בבית חולים רמב"ם, ואף מורחק מעירו, הוא ואשתו, בעקבות קטטה שפרצה בין שכניהם ביום 27.02.2015. לטענתו, רק ביום 12.05.2015 חזר לביתו, או אז נודע לו אודות פסק הדין הנ"ל.

לגבי חלקה 39 בגוש 18566 טען, כי גם לגביה הגיע להסדר עם האחים שלו ולפיו שילם לכל אחד מהם 50,000 ₪, אולם חלקה זו כיום אינה בבעלותו, מאחר ומכר אותה למר עוע.א..

 

במהלך עדותו בבית המשפט לא ידע הנ"ל לתת תשובה לשאלה מדוע רשום במסכמים, כי אחותו מאג'דה קיבלה חלק מהירושה, ובעוד הוא טען בתצהירו כי אחיותיו הסתלקו מהעיזבון.

עוד נשאל על-ידי ב"כ נתבע מס' 1, אם הוא ונתבע מס' 1 דיברו על הקמת רפת ביחד, והוא ענה כי אינו זוכר שהם דיברו על זה.

לשאלת ב"כ נתבע מס' 1 מדוע רשום בהסכם חלוקת העיזבון, כי האחים הסתלקו מהעיזבון תמורת 5,000 ₪ ולא 50,000 ₪, ענה הנ"ל שההסכם (נספח ב3) מתייחס לחלוקת הכספים ולא לקרקעות, וכי נערכו שני הסכמים לחלוקת נכסי עיזבון המנוח. אלא שפרט להסכם חלוקת העיזבון שהוצג, שאין בו כל זכר של תמורה, לא הוצגו הסכמים אחרים.

גם עדותו של הנתבע 2, בדומה לעדות אשתו התובעת, הותירה רושם עגום של אי אמירת האמת. הכיצד ניתן להאמין לבעל דין, שאינו חושף את הראיות העומדות לטענתו לרשותו, ואשר אמורות לשרת גרסתו, וחושף דווקא את אלה שמערערות את מעט האמון שניתן לתת בו.

 

תצהיר א.ר.כ.– (אחיו של נתבע מס' 2) - בתצהירו מסר, כי לאחר פטירת אביהם המנוח בשנת 2004, הגיע להסדר עם נתבע מס' 2 ושאר האחים שלו ולפיו מכרו לו את חלקם במקרקעין נשוא תביעה דנן תמורת סכום של 50,000 ₪ לכל אחד, וכן תמורת חלקה 39 בגוש 18566 קיבלו סכום של 50,000 ₪, כל אחד.

 

תצהיר א.ר. האשם (אחיו של נתבע מס' 2)- בתצהירו מסר, כי לאחר פטירת אביהם בשנת 2004, הגיע להסדר עם נתבע מס' 2 ושאר האחים שלו ולפיו מכרו לנתבע מס' 2 את חלקם במקרקעין תמורת סכום של 50,000 ₪, כך גם נהגו ביחס לחלקה 39 מגוש 18566, כשכל אחד מהם מקבל תמורת זכויותיו סכום של 50,000 ₪ .

בחקירתו טען, כי קיבל מנתבע מס' 2 סכום של 100,000 ₪ עבור האדמות שהוריש אביו לו ולאחיו. כשנשאל לגבי חלוקת הכספים שנטענה על-ידי נתבע מס' 2, הוא השיב כי הוא לא יודע במה מדובר ולא קיבל 5,000 ₪ במזומן.

 

15.כפי שעולה מהאמור לעיל, עדויות הנ"ל באו לתמוך בטענת התובעת, כי המקרקעין לא התקבלו בירושה, אלא גם מכוח הסכם מכר בין נתבע מס' 2 ואחיו, אולם אין בעדויות אלה כדי לתמוך בטענת התובעת לעניין כוונת השיתוף לה טענה ביחס למקרקעין. אלא שבטרם נפנה לשאלת השיתוף, ראוי להבהיר, כי על מנת שהתובעת תצליח בתביעתה, היה עליה להוכיח, כי המקרקעין נרכשו מאחיו של הנתבע 2 ולא נתקבלו בירושה. הרכישה מהאחים, מהווה חוליה מרכזית בגרסת התובעת והוכחתה הינה הכרחית, על מנת לבחון קיומו של שיתוף במקרקעין בין בני הזוג. ודוק: על פי התובעת, המקרקעין נרכשו במהלך חיי הנישואין מכספים משותפים, ולא נתקבלו בירושה. לאמור, הרכישה היא במהלך חייהם המשותפים של בני הזוג, מכספים משותפים של בני הזוג, מתוך כוונה ליצור שיתוף מלא באלה. אלא שגרסה זו מעלה סימני שאלה רבים, לנוכח סתירות והעדר התאמה בין עדויות התביעה, עד כדי שיקשה לקבלה, ונוכח כל אלה:

 

  • בנסחי הרישום נרשם כי המקרקעין התקבלו בירושה או בירושה על-פי הסכם, וכן בצו הירושה אחר עיזבון המנוח מבית הדין השרעי בעכו נרשם, כי חלק מהיורשים הסתלקו מהירושה לטובת נתבע מס' 2;

  • מעיון בהסכם חלוקת נכסי העיזבון מיום 22.09.2005, לא עולה, כי נתבע מס' 2 רכש את המקרקעין נשוא תביעה דנן מהאחים שלו תמורת הסכומים להם טען, ובהסכם צויין, כי שאר היורשים יקבלו, כל אחד, סכום של 5,000 ₪ מהירושה;

  • בבקשה לרישום המקרקעין שצורפה לתצהיר עדותה הראשית של התובעת נאמר, כי מבוקש לרשום את המקרקעין מכוח צו הירושה והסכם החלוקה, מבלי להזכיר כל תשלום ;

  • בשיחה מתאריך 15.08.2012 שנערכה בין הנתבעים (צורף תמליל במסגרת נספח לתצהיר נתבע מס' 1) מציין נתבע 2באופן חד וברור, כי המקרקעין התקבלו בירושה, וכי אין לו שותפים. כשעומתה התובעת עם אמירה זו, השיבה: "אצלנו הערבים אף פעם לא אומרים לי ולאשתי" (שורה 9, עמ' 5 לפרוטוקול).

     

    גם אם נתעלם מכל האמור לעיל, ונניח לטובת התובעת, כי אכן המקרקעין נרכשו כנגד תשלום תמורה כספית ובמהלך הנישואין, עדיין על התובעת להוכיח, כי הייתה כוונת שיתוף ספציפית במקרקעין שנרשמו על שמו של בן זוגה בלבד.

    אמנם, כבר נמצאנו למדים, כי הרישום אינו חזות הכל ואינו בגדר סוף פסוק (ראה למשל: בע"מ 1398/11 אלמונית נגד אלמוני (26.12.12)), והיותו של נכס רשום על שם אחד מבני הזוג, אינה מונעת מכח סע' 5(א) לחוק יחסי ממון, יצירת שיתוף באותו נכס ספציפי מכח הדין הכללי, והדברים נכונים גם ביחס לנכס חיצוני שהיה בבעלות אחד מבני הזוג ערב הנישואין. אלא שמטבע הדברים, על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס, שהינו "המוציא מחברו", מוטל נטל ההוכחה לסתור את העולה מן הרישום (ראה:ע"א 7750/10 מרים בן גיאת נגד הכשרת היישוב ביטוח בע"מ (11.8.2011)). דווקא רישום זה שנערך במהלך הנישואין, להבדיל מרישום שהיה קיים קודם, מציב משוכה ראייתית גבוהה יותר, וממנו מתחייבת המסקנה הסבירה יותר, כי לא בני הזוג לא נתכוונו לשיתוף מאשר נתכוונו לו.

     

    התובעת לא הרימה נטל זה, ואין די באמירה לפיה בחברה הערבית לא נהוג לרשום נכסים על שם האישה, או שלא נהוג לומר שהם משותפים-לאשה ולבעל, כדי להרים נטל זה. לסיכום, לא הוכח שיתוף בנכס הספציפי- במקרקעין הרשומים על שם הנתבע 2. התובעת נשאלה במהלך החקירה הנגדית בבית המשפט לנכסים שיש לה ולבן זוגה, ומסרה כי יש להם שני רכבים, הראשון רשום על שם בעלה והשני היא לא ידעה על שם מי הוא רשום (שורות 1-7, עמ' 3 לפרוטוקול); התובעת לא מעורבת כלל בעסקיו של נתבע מס' 2 וכשנשאלה על העסק היא ענתה "אני לא יודעת כלום בעסק" (שורה 1 עמ' 4 לפרוטוקול); התובעת עקרת בית ולא הכניסה לקופת בני הזוג כל משכורת (שורות 28-29, עמ' 2 לפרוטוקל);

    נראה, כי יש בעובדות אלה כדי לערער את הטענה בדבר ניהול אורח חיים שהתאפיין בשיתוף בכל הנוגע לנכסי המשפחה, אף שסבורני כי לא ניתן להסתפק בהוכחה כזו, הגם שלא סופקה.

    התובעת הפנתה לפסיקה שאינה רלוונטית לענייננו, והיא עוסקת בתחולת הלכת השיתוף על בני זוג שנישאו לפני חקיקת חוק יחסי ממון. כך היא מפנה לבע"מ 4623/04 פלונית נגד פלוני (6.3.2006), אשר נסב סביב זכות בן זוג בנכסי קריירה של בן זוגו, לאחר נישואין ארוכים ומעל 25 שנים, כאשר הצדדים נישאו ב-1971 ונפרדו ב-1998.

    עוד יודגש, כי בפסיקה נקבע שלטיב הנכסים שבמחלוקת משקל נכבד בקביעה לעניין כוונת השיתוף הספציפי. דין דירת מגורים ששמשה למגורי בני הזוג והמשפחה, אינו משול לדינו של נכס אחר. במקרה דנן לא מדובר בדירת מגורים של בני הזוג אשר מהווה נכס משפחתי מובהק אלא במקרקעין אשר כפי שהעידה התובעת, היא אינה יודעת היכן נמצאים (שורות 10-11, עמ' 2 לפרוטוקול), ולדעתי, חייבת להיות זיקה כלכלית כלשהי בין הנכס הנטען ובין בן הזוג הטוען לשיתוף בו.

     

    לא נעלמה מעיני העובדה שמדובר בנישואין ראשונים של בני הזוג, ומוכן אני להניח, כי אלה התנהלו בהרמוניה במשך תקופה ארוכה תחת קורת גג משותפת, אך כאמור לעיל, אין בעצם קיומם של חיי הנישואין המשותפים כדי להעיד על כוונת שיתוף ספציפית במקרקעין, ובמקרה דנן, לא הוכח אותו "דבר מה נוסף" .

     

    18.משהגעתי למסקנה דלעיל, אינני נדרש לבחון מותר טענות הנתבע 1.

    סוף דבר

    19.לאור המקובץ הנני מורה על דחיית התביעה.

    התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט בסכום כולל של 8,000 ₪.

     

    ניתן היום, כ"ד ניסן תשע"ו, 02 מאי 2016, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ