גוריאלשוילי ואח' נ' טגנייה ואח'

רקע וטענות הצדדים

1.התובעים, (להלן גם: המוכרים) מכרו את דירתם לנתבעים (להלן: הקונים) במסגרת הסכם מיום 7.10.21. שני הצדדים היו "בעסקת שרשרת", קרי מכרו דירתם ורכשו דירה אחרת, המוכרים רכשו דירה חדשה מקבלן והקונים מכרו דירתם ורכשו את הדירה מושא ההליך.

הסכם המכר נערך ביום 7.10.21 וערך אותו עבור התובעים משרדו של עו"ד זיו מילר. עיקר המחלוקת העובדתית היא ביחס לסעיף התמורה, ובמיוחד יישומו של סעיף 9.3 להסכם הקובע:

"סך של 930,000 ₪... ישלם הרוכש למוכר כדלקמן: התשלום הראשון לא יאוחר מיום 28.2.22 כנגד מכתב כוונות מאת בנק איגוד לישראל בע"מ, והתשלום השני תוך 7 ימים מיום המצאת נסח טאבו נקי וביטול משכון".

עוד חלוקים הצדדים על פרשנות סעיף התרופות, סעיף 14.1 הקובע ביחס לפיצוי המוסכם:

"יפר אחד הצדדים הסכם זה בהפרה יסודית ועקב כך בוטל הסכם זה, יהא עליו לשלם לצד המקיים פיצוי קבוע, מוערך ומוסכם מראש בסך של – 150,000 ₪....."

סעיף התמורה, בסעיף 9 על סעיפיו הקטנים, הוגדר בהסכם כתנאים יסודיים.

2.לטענת המוכרים הקונים הפרו את הסכם הפרה יסודית באיחור ניכר בתשלום התמורה, בכך שמכתב כוונות אחרון הועבר לקונים ביום 28.2.22, אולם התשלום עבור סילוק המשכנתא שולם רק ביום 27.3.22. אף יתרת התשלום לאחר מסירת נסח נקי שולם באיחור ניכר, שעה שביום 4.4.22 הועבר הנסח הנקי ורק ביום 31.5.22 שולמה יתרת התמורה.

על בסיס טענות אלו לאיחור בתשלום עתרו התובעים לסעדים הבאים: פיצוי מוסכם בסך 150,000 ₪, סך של 38,885 ₪ שנאלצו המוכרים לשלם לקבלן בגין איחור בתשלומים, 6,000 ₪ בגין ריביות עקב הלוואות גישור שנטלו המוכרים לצורך רכישת הדירה מהקבלן וכן ריבית מוסכמת בגין איחור במסירה בסך 17,500 ₪ בהתאם לסעיף 14.3 להסכם המכר. יוער כי בסעיף 22 לתביעה ביקשו בנוסף פיצוי בגין עוגמת נפש אולם סעד זה לא כומת ולא שולמה בגינו אגרה.

בעקבות הערת בית המשפט בקדם המשפט בדבר הקושי לתבוע הן את הפיצוי המוסכם והן את הנזקים הנטענים בפועל, עתרו המוכרים בתצהיריהם לקבלת הפיצוי המוסכם, ולחילופין להפרשי ההצמדה והריבית ששילמו לקבלן, עמלות וריביות ששילמו עבור הלוואות שנאלצו לקחת, והוסיפו סעדים שלא נתבעו בגין אובדן ימי עבודה ועוגמת נפש. מעיון בתצהיר עולה כי התובעים זנחו את הסעד בגין ריבית חוזית על איחור בתשלומים, שעה שלא התייחסו לסעד זה ולא כימתו שיעורו בתצהיר.

3.הקונים התגוננו בטענה העיקרית כי למרות האיחור בתשלום, המוכרים הסכימו לאיחור בתשלומים וויתרו על זכותם לתבוע פיצוי מכוח ההסכם. לשיטתם, השיהוי בהגשת התביעה, העדר מכתב התראה בגין האיחור בתשלומים ומסירת המפתח ללא כל טענה, מעידים כי המוכרים הסכימו לאיחור וויתרו על טענה להפרה בגינו.

מעבר לכך נסמכים על נוסח ההסכם, ומאחר והסכם המכר לא בוטל, סבורים כי המוכרים אינם זכאים לפיצוי המוסכם. מעבר לכך הכחישו את הסעדים הנוספים בגין ההפרה הנטענת.

3.ביחס לאיחור בתשלומים הועלו טענות עמומות ומעט סותרות, הואיל ולא ברור אם מודים באיחור בתשלומים אם לאו. נטען כי המוכרים אשמים באיחור הואיל ולא הציגו מכתב כוונות ותיקנו אותו שלוש פעמים ואף נטען כי לא הציגו לא הציגו נסח טאבו נקי. באותה נשימה נטען כי מכרו דירתם למשפחת ויצמן (הצד השלישי) בהסכם מכר מיום 19.8.21, ומאחר ואותם רוכשים איחרו בתשלומים, לא היה ברשותם במועד כספים עליהם הסתמכו.

בקדם המשפט הודה ב"כ הקונים כי היה איחור בתשלומים, אולם נטען כי מאחר ולא הייתה מחאה מצד המוכרים משמעותה כי מחלו על האיחור. בתצהירו, הנתבע לא פירט מועדי תשלום או קבלת מסמכים כתנאי לתשלום והעלה טענה כי המוכרים הסכימו לאיחור בתשלום. הנתבע ציין כי מכתב הכוונות תוקן שלוש פעמים, לשיטתו בגין מחדלי המוכרים ואף נטען כי לא הוצג נסח נקי ואישור על ביטול משכון ולכן המוכרים אחראיים לאיחור בתשלומים.

דיון והכרעה

האם איחרו הקונים בביצוע התשלומים?

4.המוכרים טוענים לאיחור בתשלומים בניגוד לסעיף 9.3 להסכם העוסק בתשלום החלק הארי של התמורה, 930,000 ₪ מתוך 1,500,000 ₪. לתשלום זה שני חלקים, האחד היה אמור להיות משולם עד ליום 28.2.22 כנגד מכתב כוונות, והיתרה תוך 7 ימים מהמצאת נסח טאבו נקי וביטול משכון. בתצהיר התובע נטען כי הנתבעים העלו טענות מופרכות כנגד תקינות מכתב הכוונות, נאלץ להחליפו פעמיים, כאשר המכתב האחרון הועברת לקונים ביום 28.2.22 אולם רק ביום 27.3.22 הועבר התשלום. ביחס לנסח הנקי נטען כי זה הועבר ביום 4.4.22, אולם יתרת התשלום שולמה רק ביום 31.5.22. יוער כי לתצהירי המוכרים לא צורפו נספחים התומכים בטענה בדבר מועדי העברת המסמכים הנ"ל.

לתצהירים לא צורפו אף מסמכים בדבר מועדי קבלת התשלום, אולם אלו צורפו באופן חלקי לכתב התביעה ולא הועלתה טענה מצג הנתבעים בעניין זה. מעיון באישורים בדבר פירעון מוקדם של המשכנתה שרבצה על דירת המוכרים, מטעם בנק איגוד, עולה כי ביום 27.3.22 בוצע פירעון מוקדם בסכום כולל של 392,285.65 ₪. עוד צורף אישור ביטול משכנתה מלשכת רישום המקרקעין מיום 3.4.22. בנוסף צורף תדפיס לחודש מאי 2022 מחשבון בנק של המוכרים, בו ניתן לראות העברה מיום 12.5.22 מחשבון בבנק לאומי של הקונים בסך של 371,000 ₪. (המוכרים מפנים לתדפיס זה כמעיד על התשלום החלק האחרון של התמורה)

יוער כי לכתבי הטענות ותצהירי הצדדים לא צורפו העתקים של מכתבי הכוונות מבנק איגוד של המוכרים, ובחקירה הנגדית של התובע צורף וסומן נ/1 מכתב כוונות אחד, אשר נטען כי הוא הראשון שהוצא ביום 25.1.22 ותוקפו עד ליום 24.2.22, על סך של 517,804 ₪ (עולה כי לכתב התביעה ככל הנראה צורפו רק חלק מהמסמכים בדבר פירעון מוקדם של המשכנתה).

5.למרות שהמוכרים לא צירפו את כל המסמכים הנדרשים להבהרת מועדי התשלום המלאים בהתאם להסכם, המסמכים שצורפו יחד עם הפירוט בתצהירים של מועדי העברת המסמכים, מספיקים כדי להעביר את הנטל לקונים להוכיח שלא איחרו בתשלומים. אמנם לא צורפו מכתבי הכוונות, אולם התובע הצהיר על מועד מסוים בתצהיר בו הועבר מכתב כוונות האחרון, 28.2.22, ועולה כי התשלום בוצע רק ביום 27.3.22. לאור גרסה זו, היה על הקונים להציג גרסה סותרת, אולם הוצגה גרסה עמומה כי הועברו להם מכתבי כוונות לא תקניים שהיה צריך לתקנם. הנטל על הקונים היה להוכיח טענה זו, קרי להציג את מכתבי הכוונות ולהסביר מה היה לא תקין בהם. הקונים לא הוכיחו טענתם ורק בחקירה הנגדית של התובע הגישו מכתב כוונות אחד, אשר הופק כבר ביום 25.1.22 ותוקפו עד ליום 24.2.22. לא מצאתי כי הוכח שהיה פגם במכתב זה מאחר והחוזה קבע כי התשלום כנגד מכתב הכוונות יבוצע עד ליום 28.2.22. לא ברורה הטענה כי יש הכרח להתאמה בין המועדים בהסכם למועד במכתב הכוונות, שעה שההסכם קבע כי צריך לשלם עד ליום 28.2.22 אין כל מניעה לשלם כמה ימים קודם לכן. די במכתב כוונות זה כדי להוכיח כי הקונים איחרו בביצוע התשלום. יוער כי התובעת העידה כי הצורך בהפקת מספר מכתבי כוונות היה נעוץ במחדלם של הקונים לשלם במועד לפי המכתבים שהופקו, וגם טענה זו לא נסתרה.

יתרה מכך, צורף אישור על ביטול משכנתה מלשכת רישום המקרקעין מיום 3.4.22 ובתצהיר התובע נטען כי זה הועבר למתווך אסף (אשר היה איש הקשר בין הצדדים), למחרת ביום 4.4.22. אמנם אין תיעוד להעברה זו, אולם די בטענה בתצהיר ובמסמך הנ"ל כדי להעביר את הנטל לקונים להוכיח אחרת. גם כאן בחרו הקונים לטעון בתצהיר טענה עמומה כי לא הציגו בפניהם נסח נקי ואישור ביטול משכון. עולה כי הקונים היו צריכים להעביר את יתרת התשלום לפי סעיף 9.3 להסכם עד ליום 11.4.22, אולם בתצהיר התובע נטען כי יתרת התמורה הועברה רק ביום 31.5.22. כאמור לעיל, צורף אישור המעיד על תשלום מיום 12.5.22 מחשבון בבנק לאומי של הקונים בסך של 371,000 ₪. עולה כי התשלום האחרון שולם ביום 12.5.22, אולם גם תשלום זה מהווה איחור של כחודש מהמועדים הקבועים בהסכם. הקונים גם כאן לא הציגו גרסה עובדתית נגדית, ועל כן לא סתרו את הטענה כי איחרו במועדי התשלום, ולכן הפרו את הוראות הסכם המכר.

האם וויתרו המוכרים על טענה ביחס לאיחור בתשלומים

6.טענת ההגנה העיקרית של הקונים היא כי המוכרים הסכימו לקבלת התשלום באיחור ולמעשה וויתרו על דרישת פיצוי בגין האיחור בתשלום. מבחינת מכלול הראיות עולה כי הקונים לא הוכיח ולו ראשית ראיה לטענה זו. אשר לטענות אשר עסקו בשיהוי בדרישת הפיצויים, אכן התביעה הוגשה כשנתיים לאחר השלמת עסקת המכר, ולא קדם לה מכתב דרישה, אולם אין כל מצג של המוכרים כי וויתרו על טענתם. פער של שנתיים בין הולדת העילה להגשת תביעה אינו בגדר שיהוי המעיד על וויתור על זכויות, וממילא לקונים לא נגרם נזק משיהוי נטען זה, שעה שהעסקה הושלמה וקיבלו הם את החזקה בדירה לאחר שהשלימו את התמורה.

יוער כי סעיף 16.2 להסכם קובע כי אין לשנותו אלא בהסכמה בכתב, וכך גם ביחס לכל וויתור, ודי בסעיף זה כדי למנוע מהקונים לטעון לוויתור בהתנהגות.

אכן עלה כי במועד מסירת החזקה לא התנו המוכרים את החזקה בתשלום פיצויים, ואף לא דרשו במפורש פיצוי במועד זה, אולם התובע הסביר בעדותו כי למרות האיחור בתשלומים, רצה כי העסקה תושלם מאחר והיה זקוק לכסף לצורך רכישת הדירה החדשה מהקבלן. עצם העובדה כי המוכרים נהגו בהוגנות והעבירו החזקה בדירה מבלי שדרשו במפורש או כתנאי לקבל פיצוי בגין האיחור בתשלומים, לא צריכה לפעול כנגדם ולא מצאתי כי התנהגות זו מהווה וויתור על זכותם לדרוש פיצוי בגין הפרת ההסכם. ככלל, הדרך הראויה היא השלמת העסקה ולאחר מכן הגשת תביעה, כפי שנהגו המוכרים.

על כן, עצם מסירת החזקה ללא תנאי אינה מעידה על וויתור על זכות התביעה.

7.גם ביחס לטענה מהותית זו של וויתור, הסתפקו הקונים בטענה עמומה כי המוכרים הסכימו כי יאחרו בתשלומים. אין בתצהירו של הנתבע כל פירוט באיזה אופן הביעו המוכרים הסכמה זו, ומחקירתו הנגדית הקצרה של הנתבע עלה כי הוא שולט בצורה דלה בלבד בשפה העברית, לא דיבר באופן ישיר עם המוכרים במשך כל העסקה ואחריה, וכל הקשר בין הצדדים היה דרך המתווך אסף (אספאו) גטנך (להלן: המתווך). שעה שהקונים לא דיברו כלל עם המוכרים, לא ברור כיצד הסיקו כי וויתרו על כל טענה ביחס למועדי התשלום.

מעדותו של המתווך עלה כי אישר שהיה איחור מצד הקונים בתשלומים, אולם הסיק כי הצדדים וויתרו על טענות מאחר והדירה נמסרה ללא כל דרישה לפיצוי. כאמור לעיל, לא מצאתי כי די בעובדה זו כדי להעיד על וויתור מצד המוכרים.

טענה משתמעת נוספת של הנתבעים, אשר עלתה מעדות המתווך, היא כי עקב האיחור בהפקת מכתב הכוונות התייקרה המשכנתא של הקונים ולכן הסכימו הצדדים לוותר הדדית על טענות. טענה זו לא נטענה במפורש בכתב ההגנה ומהווה הרחבת חזית. ממילא טענה זו לא הוכחה, שעה שלא הוכח כי בגין מחדל המוכרים יצאו מכתבי כוונות פגומים שעיכבו את התשלום מצד הקונים. ממילא מכתב כוונות אינו מעכב קבלת משכנתה על ידי הקונים, והיה עליהם לדאוג לקבלת הלוואה לפי הסכום הדרוש להם אף בטרם הפקת מכתב כוונות מצד המוכרים. ממילא הקונים לא הציגו ראשית ראיה לטענה כי ריביות המשכנתה עלו ומה הייתה הסיבה שהתעכב אישור המשכנתה שלהם.

על כן, לא הוכח כי היה סיכום לפיו הצדדים יוותרו הדדית על טענותיהם, ולכן לא יעמדו המוכרים על דרישת פיצוי. ממכלול הראיות עולה כי לא הוכח כל מצג מצד המוכרים, לא בכתב, לא בעל פה ולא בהתנהגות המעיד כי וויתרו על זכותם לדרוש פיצויים בגין הפרת ההסכם מצד הקונים עקב האיחור בתשלומים. (להשוואה למקרה בו הסכימו הצדדים על וויתור הדדי לאחר הפרת ההסכם, ראה פסק דיני בת"א ‏(‏שלום אש'‏) ‏ 31894-03-16ארקדי פלדמן נ' טל טרקו טפטה, 18.1.2018‏)‏‏.

8.אם לא די באמור לעיל ובהכחשתם הנמרצת של המוכרים בתצהירים ובעדותם כי וויתרו על זכותם לתבוע, התייצבו לעדות עורכי הדין אשר טיפלו בעסקה מצד המוכרים. ההסכם נערך על ידי משרדו של עו"ד זיו מילר, ובפועל עורכת הדין סלי כהן טיפלה בעסקה. בעדותה עלה כי עבדה במשרדו של עו"ד מילר רק עד תחילת פברואר 2022, ולכן לא הייתה שותפה לנסיבות מסירת החזקה. יחד עם זאת העידה כי הקונים התלוננו באוזניה על איחור בתשלומים, ובתגובה פנתה למזכירתו של עו"ד מועלם אשר ייצג את הקונים בעסקה, אירנה, אשר טענה כי הקונה של הקונה מאחר ופעלה כדי שהתשלום יגיע. בחקירתה הנגדית הבהירה כי התובע כעס על המצב שנוצר, אולם לא טיפלה בתלונותיו מול הקונים. יובהר כי הקונים לא טרחו לזמן לעדות את אירנה ממשרד בא כוחם כדי להעיד על הוויתור הנטען של המוכרים.

עו"ד מילר הבהיר גם הוא כי המוכרים התלוננו על האיחור בתשלום, אולם לא מצא לנכון לשלוח מכתבי התראה או דרישת תשלום, מאחר והצדדים דיברו לצורך השלמת העסקה ולא לצורך ביטולה. עוד הבהיר כי עמדתו המקצועית הייתה כי קיום ההסכם עדיף למוכרים על ביטולו. בנוסף הבהיר כי סמוך להשלמת העסקה סגר את משרדו ועבר לעסוק בתחום הנדל"ן כיזם, ולכן לא הסכים לטפל למוכרים בדרישת פיצוי מהקונים.

התובע הסביר בתצהירו ועדותו כי לא היה פנוי נפשית להגשת התביעה, מאחר וסעד את אביו שהתמודד עם מחלה קשה ונפטר ביום 5.1.24, ורק לאחר מכן פנה להגשת התביעה.

לאחר בחינת מכלול הנסיבות, לא מצאתי כי המוכרים וויתרו על זכותם לתבוע פיצויים בגין הפרת ההסכם. על כן, יש לבחון את שיעור הפיצוי לו זכאים המוכרים.

פיצוי מוסכם

9.כאמור לעיל, חלוקים הצדדים על פרשנות סעיף התרופות, סעיף 14.1 הקובע ביחס לפיצוי המוסכם:

"יפר אחד הצדדים הסכם זה בהפרה יסודית ועקב כך בוטל הסכם זה, יהא עליו לשלם לצד המקיים פיצוי קבוע, מוערך ומוסכם מראש בסך של – 150,000 ₪.."

הצדדים לא זימנו לעדות את עורכי ההסכם ביחס לכוונתם בעת ניסוח סעיף זה, ועו"ד מילר לא נשאל בחקירתו על ניסוח ההסכם. כמו כן הצדדים לא פירטו גרסה ביחס לכוונתם בכל הנוגע לניסוח סעיף זה, ולכן ניתן ללמוד על כוונתם רק מלשון ההסכם. על פניו לשון ההסכם ברורה והזכות לפיצוי מוסכם קמה רק במידה ועקב ההפרה היסודית בחר הצד הנפגע לבטל את ההסכם.

למסקנה זהה הגיעה חברתי, כב' השופטת ס' כהן בת"א ‏(‏שלום אש'‏)‏ 10030-05-21אסתר אזולאי נ' ברק סבן, 28.9.2025‏, אשר גם שם נדונה תניה עם ניסוח דומה:

"הפיצוי השני לו עותרת התובעת, הינו הפיצוי המוסכם, המוגדר בסעיף 11.2 להסכם:

"מוסכם בזה, כי מבלי לגרוע מיתר הסעדים העומדים לצדדים על פי כל דין ו/או הסכם זה, כל צד אשר יפר הסכם זה הפרה יסודית אשר בעקבותיה הצד השני ביטל הסכם זה כדין, ישלם הצד המפר לצד המקיים פיצויים קבועים ומוערכים מראש בסך של 184,000 ₪ (להלן: "הפיצוי המוסכם"), להטבת הנזקים אותם צופים הצדדים מראש כתוצאה מהפרה כזו, ללא צורך בהוכחת נזק."

סבורתני, כי במקרה דנן, זכאית התובעת לפיצוי המוסכם, של תשלום סכום של 200 ₪ לכל יום איחור בתשלום, אלא שאינה זכאית לפיצוי המוסכם בשיעור של 184,000 ₪, שעל פי הגדרתו בהסכם חל רק במקרה של ביטול ההסכם עקב הפרה, דבר שלא נעשה במקרה דנן. סבורתני, כי לפי לשונו של ההסכם, הפיצוי יהיה רק במקרה בו החליט הנפגע לבטל את ההסכם, שאז הוא זכאי לפיצוי המוסכם, אשר מוגדר רק כפיצוי מקום בו ההסכם בוטל וממילא יש לומר כי מקום בו ההסכם לא בוטל, צפו הצדדים כנזק רק את שיעור הפיצוי היומי שנקצב עקב האיחור בתשלום ואילו במקרה בו נאלץ הנפגע לבטל את ההסכם, הוא צופה נזק נוסף על הנזק בגין האיחור בתשלום, כאשר הפיצוי היומי נבלע בפיצוי המוסכם, המשמעותי יותר".

ב"כ המוכרים הפנתה לסעיף 14.4 להסכם המכר המתייחס לתשלום ריבית פיגורים בשיעור של 1% לחודש על איחור בתשלומים (סעד שלא נתבע), ושם נרשם כי סעד זה לא גורע מהזכות לקבלת פיצוי מוסכם לפי סעיף 14.1. לא מצאתי כי ניסוח סעיף זה מבטל את הקשר הברור בסעיף הפיצוי המוסכם בין ביטול ההסכם לזכות לדרוש פיצוי מוסכם. סעיף זה מעיד כי סעדים אלו מצטברים, אולם אין בכוחו לבטל את התנאי בסעיף 14.1 לפיו הזכות לדרוש פיצוי מוסכם נולדת רק מקום בו ההסכם בוטל עקב ההפרה היסודית. על כן, המוכרים אינם זכאים לקבלת הפיצוי המוסכם, שעה שבחרו לקיים את ההסכם למרות הפרתו על ידי הקונים.

יוער כי בתביעה עתרו התובעים לקבלת הפיצוי המוסכם בנוסף לסעדים נוספים להם עתרו, אולם לאחר שבית המשפט העיר בקדם המשפט ביחס לכך חזרו בהם מדרישה זו בתצהירים ועתרו לקבלת הסעדים לחילופין. יובהר כי לא ניתן לתבוע פיצוי בעין בנוסף לפיצוי מוסכם וזאת במקרים בהם הפיצוי המוסכם נותן פיצוי כללי בגין אותה הפרה. במידה והאיחור בתשלום מקים זכות לפיצוי המוסכם, לא ניתן לתבוע בנוסף נזק מסוג זהה כמו שנתבע. (ראה ת"א (מח' י-ם) 62139-12-15 רבינוביץ נ' כהן, 9.8.17).

הנזקים עקב האיחור בתשלומים

10.בכתב התביעה נתבע סך של 38,885 ₪ בגין תשלום ריביות ומדד תשומות הבניה אותו נאלצו המוכרים לשלם לקבלן ממנו רכשו דירה חדשה, 6,000 ₪ בגין ריביות ששילמו עבור הלוואות שנטלו לצמצום נזקיהם, וסך של 17,500 ₪ בגין ריבית מוסכמת לפי סעיף 14.3 להסכם.

בתצהיר אין זכר לדרישה לריבית המוסכמת, ועל כן זנחו התובעים דרישה זו. יוער כי ממילא נדמה כי סעיף 14.3 לא רלוונטי לסעד זה ועוסק בתשלום שיש לשלם לצד ג'. ייתכן וניתן היה לדרוש פיצוי לפי סעיף 14.4, אולם התובעים לא דרשו ריבית פיגורים לפי סעיף זה ולכן אינם זכאים לפיצוי מסוג זה בגין האיחור בתשלומים.

עוגמת נפש ואובדן ימי עבודה

11.אמנם בסעיף 22 לכתב התביעה ביקשו התובעים כי בית המשפט יפסוק להם בנוסף פיצוי משמעותי בגין עוגמת נפש, אולם לא כללו סעד זה במסגרת הסעדים בתביעה אשר כומתו ובגינם שולמה אגרה. הוא הדין ביחס לדרישה בתצהיר לפצותם בסך של 25,000 ₪ בגין אובדן ימי עבודה של המוכרים, סעד שלא הוזכר כלל בתביעה. די במחדל זה כדי למנוע בעד התובעים מלדרוש פיצוי בגין נזק לא ממוני ואובדן ימי עבודה.

מעבר לדרוש, מצאתי להבהיר כי גם לגופו של עניין המוכרים אינם זכאים לפיצוי בגין נזק לא ממוני. ככלל, בהפרת התחייבות חוזית, רק במקרים מיוחדים ראוי לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש. בע"א 4232/13 אנגלו סכסון סוכנות לנכסים בע"מ נ' בלום, 29.1.15, פסקה 38 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית נקבע:

"פיצוי בגין נזק לא ממוני על פי סעיף 13 לחוק התרופות נתון לשיקול דעתו של בית המשפט ולא ניתן כדבר שבשגרה, אלא במצבים חריגים בהם מדובר בהפרה בוטה של יחסי אמון או של יחסי תלות, במצבים של זדון, או במצבים של התנהגות מעליבה או פוגענית במיוחד (עניין אגד, בעמ' 835; עניין דלג'ו, פסקה 31)."

התובע בתצהירו טען כי התנהגות הקונים גרמה לו לחרדות, ואף נטילת תרופות נגד דכאון, ואף מצא לנכון לתמוך טענה זו באישור רופא המשפחה אשר נחזה כפירוט תלונות התובע בפניו. המסמך מציין כי התובע לוקה בחרדות ולחצים נפשיים ואלו הופיעו עוד במהלך מרץ 2022. יובהר כי מסמך זה אינו בגדר חוות דעת רפואית ולכן לא הוכח מצבו הנפשי של התובע או כי נגרם עקב החרדה הנטענת מאי התשלום במועד. הרגשתו הסובייקטיבית של התובע, כנה ככל שהייתה, אינה מצדיקה מבחינה אובייקטיבית פיצוי בגין נזק לא ממוני עקב הפרת ההסכם.

גם שיעור הנזק בגין אובדן ימי עבודה לא הוכח, שעה שלא פורט כיצד חושב נזק זה, ולא הוגשה ראשית ראיה להוכחת שיעורו. יוער כי טענה זו אינה ברורה כלל ועיקר, מאחר ואיחור בתשלום לא אמור לגרום לאובדן ימי עבודה.

הצמדה וריבית אשר שילמו התובעים לקבלן

12.המוכרים דורשים פיצוי בסך של 37,894 ₪ בראש נזק זה וכהוכחה לשיעור זה צירפו את העמוד הראשון של הסכם המכר מיום 4.1.22 שערכו מול חברת גרופית נכסים והנדסה (1993) בע"מ, (להלן: הקבלן). עוד צורף תדפיס מצב חשבון של הקבלן מיום 29.12.24 ובו פירוט החיובים והתקבולים מול הקבלן. מפירוט התשלומים שהדייר כיסה ניתן לראות מתדפיס זה כי התובעים שילמו לקבלן סכום כולל של 1,826,054 ₪ כאשר סכום זה כולל סך של 3,750 ₪ בגין ריבית וסך של 34,144 ₪ בגין הצמדה למדד תשומות הבניה. צירוף שני סכומים אלו מגיע לסך שנתבע בראש נזק זה.

המוכרים לא פירטו כלל בתצהירם כיצד האיחור בתשלומי הקונים גרם לאיחור בתשלומים לקבלן. מעיון בתדפיס מצב החשבון שהגישו עולה התובעים אף הקדימו תשלומים לקבלן עד ליום 16.2.22, בטרם ההפרה הנטענת, ולמרות זאת חויבו בהפרשי הצמדה ואף ריבית קטנה בגין איחור קטן בתשלום, בסכום כולל של 21,314 ₪. סכומים אלו בהם חויבו אינם בגין מחדלי הקונים, ואף ב"כ התובעים בסיכומיה הסכימה להפחית רכיבים אלו מהדרישה לפיצוי.

יתר התשלומים לקבלן לפי מסמך מצב החשבון שהוגש היו אמורים להיות משלומים ביום 15.4.22 ושולמו בפועל בין יום 28.4.22 ועד ליום 4.5.22, כאשר תשלום אחרון שולם ביום 22.8.22. מהנתונים שנקבעו לעיל עולה כי הקונים היו אמורים לסלק את המשכנתה עד ליום 28.2.22 ולאחר 7 ימים מהנסח הנקי לשלם את יתרת התשלום עד לסך של 930,000 ₪. המוכרים לא הציגו את המועדים המדויקים של כל תשלום ששילמו המוכרים, וכיצד גרם הוא לאיחור. יחד עם זאת הוכח כי הקונים שילמו באיחור ובפועל פרעו המשכנתה רק ביום 27.3.22 ואת יתרת התמורה ביום 12.5.22.

כאמור לעיל, חיוב בהפרשי הצמדה למדד תשומות הבניה ממילא מתווספים לחיוב החוזי מול הקבלן, ולכן עיקר הסכומים ששילמו התובעים ברכיב זה, בגין אי התשלום לקבלן ביום 15.4.22, לא הוכח כי נבע ממחדל הקונים לשלם במועד. שעה שהמוכרים לא הוכיח כמה תרם האיחור להגדלת התשלום בגין הפרשי מדד תשומות הבניה, לא הוכיחו נזקם.

מאחר והוכח כי בגין מחדלי הקונים לא הועברו למוכרים תשלומים שהיו צריכים להיות בידם ביום 15.4.22, מצאתי כי המוכרים זכאים לפיצוי בגין התשלומים של הריבית ששולמו לקבלן בגין התשלומים מיום 28.4.22 עד 4.5.22, בסכום כולל של 2,457.5 ₪. באשר לתשלום ששילמו התובעים רק ביום 22.8.22, לא מצאתי כי הוכח קשר סיבתי למחדל הקונים, שעה שלא ניתן הסבר מדוע השתהו התובעים עד אוגוסט אם קיבלו את יתרת התמורה במאי.

למרות ההלכה הפסוקה כי במידה ולא הוכיח נפגע את שיעור הנזק יש לדחות את תביעתו, במקום בו ניתן היה להביא נתונים מדויקים לשיעור הנזק (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800 (1981)). מצאתי כי התובעים הציגו תשתית עובדתית המאפשרת פסיקת הפיצוי הנ"ל בלבד.

ער אני לטענת ב"כ הנתבעים כי התובעים לא זימנו לעדות את עורך מצב החשבון מטעם הקבלן, דבר המקשה לתת משקל ראייתי לתוכן המסמך. יחד עם זאת, הנתבעים לא התנגדו במועד להגשת המסמך, בניגוד להחלטתי מיום 2.12.24, ועל כן ניתן לקבל את המסמך כראיה. אשר למשקלו, התובע העיד כי שילם את מלוא הסכומים המפורטים בחשבון הקבלן, ועל כן הוכיח לכאורה את נזקו.

מכל האמור לעיל מצאתי כי התובעים לא הוכיחו את שיעור הנזק בגין תשלומי הפרשי הצמדה לקבלן והוכיחו רק נזק של תשלום ריבית לקבלן בסך של 2,457.5 ₪ בלבד.

עמלות וריביות בגין הלוואה מהבנק

13.בכתב התביעה נתבע סך של 6,000 ₪ בראש נזק זה ובתצהיר צומצם הסכום לסך של 1,786 ₪. להוכחת רכיב זה צורף דו"ח תנועות מחשבון התובעים בבנק ירושלים ממנו עולה כי נטלו הלוואה בסך 150,000 ₪ ביום 2.5.22 ופרעו אותה ביום 22.5.22 ונשאו בריבית ועמלה בסכום כולל של 986.25 ₪, כן צורף תדפיס להלוואה נוספת, נטען מחשבון אביו של התובע, בסך של 130,000 ₪ מיום 2.5.22 אשר נפרעה ביום 18.5.22 ונשאו בריבית ועמלה בסכום כולל של 729 ₪. (יוער כי לא נטענה מפי הנתבעים טענה כי הנזק הוא של האב ולא של התובע).

מבחינת ראיות הקונים מצאתי כי הוכיחו כי נשאו בעלות של 1,715 ₪ בגין הלוואות שנאלצו ליטול עקב האיחור בתשלום של הקונים.

סוף דבר

14.הקונים איחרו בחלק מתשלומי התמורה, ולא הוכיחו כי עשו כן על דעת המוכרים. על כן הוכח כי הקונים הפרו את ההסכם הפרה יסודית. יחד עם זאת, תנית הפיצוי המוסכם לא מקנה למוכרים זכות לתבוע את הפיצוי המוסכם בנסיבות בהן ההסכם לא בוטל. על כן, זכאים התובעים רק לנזקים שנגרמו עקב האיחור בתשלומים.

אל מול התיאור הדרמטי של התובעים, בפועל האיחור בתשלומים היה כבן חודש לערך, ואמנם גרם לנזקים, אולם לא בשיעור הנטען. עלה בידי התובעים להוכיח נזקים קטנים בלבד של תשלום ריביות לקבלן ממנו רכשו דירה ולבנק ממנו נאלצו ליטול הלוואת גישור. סך הנזק שהוכיחו התובעים מסתכם בסך של 4,172.5 ₪ בלבד.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים סך של 4,172.5 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה.

15.אשר להוצאות ההליך, מתוך תביעה של 209,385 ₪ הוכיחו התובעים נזק זניח בלבד. בנסיבות אלו ניתן היה לחייב את התובעים בהוצאות הנתבעים, אולם מרבית הטענות העובדתיות של הנתבעים נדחו, ומצאתי כי ייתכן והאיחור בתשלומים גרם לנזק גדול יותר מזה שהוכח. על כן, מצאתי כי התוצאה הראויה היא כי כל צד יישא בהוצאותיו. על כן, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ז' טבת תשפ"ו, 27 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים