פלוני נ' היי ליפט בע"מ ואח'

צד שלישי: אלמוג ב. ז. בניה והשקעות בע"מ

עו"ד שי כהן

פסק דין

1. תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד X.X.1988, כתוצאה מתאונת עבודה שארעה ביום 21.5.2015 במהלכה נפגע באצבע יד ימין, כאשר תיקן תקלה במעלית במסגרת עבודתו אצל הנתבעת 1 (להלן: "חברת היי ליפט", או "הנתבעת") המבוטחת על ידי הנתבעת 2.

2. המחלוקת בין הצדדים עוסקת בשאלות החבות, האשם התורם ושיעור הנזק שנגרם לתובע.

3. לגרסת התובע, התאונה התרחשה כאשר במהלך עבודתו בתיקון התקלה במעלית, דלת ברזל המצויה בתקרת/גג המעלית נסגרה בחוזקה על אצבעותיו. מעוצמת החבטה נקטעה חלקית אצבע מספר 3 ביד ימין דומיננטית של התובע וכן נפגעו אצבעות מספר 2 ו-4.

4. בד בבד עם הגשת כתב הגנה, הגישו הנתבעות הודעה לצד שלישי נגד חברת אלמוג ב.ז. בניה והשקעות בע"מ (להלן: "חברת אלמוג") ששימשה כקבלן ראשי באתר הבניה בו קרתה התאונה ונגד חברת הביטוח כלל, אשר ביטחה את חברת אלמוג במועד התאונה.

5. על בסיס הסכמה בין הנתבעות לבין הצדדים השלישיים ביום 10.5.2026 ניתן פסק דין חלקי לפיו ההודעה נגד חברת אלמוג נדחית ובהתאמה, התייתר הצורך להכריע בהודעה לחברת הביטוח כלל.

    

   רקע ותמצית טענות הצדדים

6. התובע החל לעבוד בחברת היי ליפט 3 חודשים לפני התאונה בתפקיד עוזר לטכנאי מעליות.

7. ביום 21.5.2015 נקראה הנתבעת לבניין שהיה מצוי בשלבי בנייה בקריית מוצקין לשם תיקון תקלה במעלית חיצונית.

8. לגרסת התובע, לאחר שהוא וטכנאי השטח, מר תומר שטרן (להלן: "טכנאי השטח") לא הצליחו לתקן את התקלה מהקרקע, עלה התובע לקומה בה נתקעה המעלית ולאחר מכן עלה על גג תא המעלית ואף משם לא הצליח להתגבר על התקלה. בהוראת טכנאי השטח, חזר התובע אל תא המעלית ובמהלך שובו אל התא, נפל לפתע המכסה של גג המעלית בעוצמה ונסגר על אצבעותיו.

9. לטענת התובע, הנתבעת כמעסיקה חבה כלפיו בחובת זהירות מוגברת ועליה לנקוט בכל האמצעים הסבירים על מנת לוודא תנאי בטיחות אופטימליים; הנתבעת לא עמדה בחובה זו והתרשלותה היא שגרמה לתאונה; במעלית האמורה לא היה קיים מנגנון סגירה מבוקר; הוא לא קיבל הדרכת בטיחות במהלך עבודתו לפני התאונה ולא ניתנה לו הדרכה בכתב; הנזק שנגרם לו הינו בבחינת "דבר מסוכן".

10. מנגד, טענו הנתבעות כי יש לדחות את התביעה; אין להטיל עליהן אחריות לקרות התאונה וממילא מידת אחריותו של התובע ורשלנותו התורמת עולה על זו שלהן ולכל הפחות משתווה אליה.

11. בדיון הוכחות שהתקיים בפני העידו ונחקרו התובע בעצמו וטכנאי השטח - מר תומר שטרן מטעם הנתבעות.

     

    דיון והכרעה

    לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בראיות ושמעתי את העדויות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל תוך ייחוס אשם תורם לתובע, הכל מהטעמים שיפורטו להלן.

     

    שאלת החבות

12. ענייננו בתביעה לפיפקודת הנזיקין [נוסח חדש](להלן: "הפקודה") על פי עוולת הרשלנות. בעוולת רשלנות יש לבחון מספר שלבים: שלב ראשון, קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית; שלב שני, הפרת חובת הזהירות; שלב שלישי, קיומו של נזק, והוכחת קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הנזק הנטען לבין הפרת חובת הזהירות (ע"א 145/80ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 122 (1982)).

13. הלכה פסוקה היא כי למעסיק אחריות מושגית לספק לעובדים מקום עבודה בטוח, תנאי עבודה ושיטת עבודה בטוחים ולוודא כי עובדיו קיבלו הדרכה וציוד מפני סכנות (ע"א 477/85בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988);ע"א 663/88שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מז(3) 225).

14. עוד נקבע כי על המעביד מוטלת החובה להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים, להדריך את העובד לא רק הדרכה חיובית כי אם גם הדרכה שלילית, בין בדיבור ובין תוך פיקוח על ביצוע (ע"א 435-85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי (פרחן), פד"י מא(4) 524). המעביד אינו רשאי להניח כי העובד ינקוט מיוזמתו באמצעים למניעת התאונה ו"מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות, ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו "(ע"א 688-79 נימר אסעד יזבק נ' מונעים קובטי, פ"ד לו(1) 785).

15. בנוסף לאמור, על המעביד מוטלת החובה לדאוג למקום עבודה בטוח וכאמור למתן הדרכה למניעת סיכון לעובד ועליו לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובד יוכל לבצע עבודתו בתנאי בטיחות אופטימליים. כפי שנקבע בעניין זה בע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 76 (2004):

    "העובד, הבא להוציא לחמו במקום העבודה, זכאי למקום עבודה בטוח, והוא נותן אמונו במעביד, בעל השליטה על מקום העבודה, שיספק לו תנאי בטיחות והדרכה סבירים הנדרשים לביצוע העבודה. המעביד והאחראי במקום העבודה מטעמו חייבים להבטיח כי מקום העבודה יהא כזה שיבטיח את שלומם של העובדים על-מנת שעובד שהגיע למקום העבודה בבוקרו של יום כשגופו שלם יצא את מקום העבודה בערבו של היום במצב זהה. לפיכך על המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים שימנעו את הסכנות שהעובד חשוף אליהן, סכנות שעל המעביד להיות ער להן ואשר כרוכות בעבודה שהעובד מבצע מטיבה ומטבעה" [הערה: ההדגשות בפסק הדין אינן במקור – מ.מ.ש].

     

    המארג הראייתי בשאלת החבות

16. התובע פירט בתצהירו את נסיבות התרחשות התאונה לפיהן דלת גג המעלית נטרקה על ידו הימנית הדומיננטית וכתוצאה מכך נגרמה לו פגיעה באצבעותיו. לדבריו, בעקבות קריאת שירות למעלית בבניין שהיה מצוי בשלבי בנייה בקרית מוצקין, הוא יצא במסגרת עבודתו כעוזר לטכנאי השטח הבכיר ממנו, בשל תקלה שנתגלתה במעלית חיצונית באתר בנייה, המשרתת עובדים ושינוע חומרים. התובע עלה לקומה חמישית בבניין וממנה נכנס לאותה מעלית שלא פעלה, כאשר טכנאי השטח נשאר למטה. התובע ניסה להפעיל את המעלית באמצעות לוח בקרה שנמצא בתוכה, ללא הצלחה. לפיכך, עלה התובע לגג המעלית, שם נמצא שלט המתפעל את המעלית, בכדי לנסות להפעיל אותה משם. לשם עלייה אל גג המעלית יש להרים מכסה/דלת יציאה/עליה אל הגג. התובע לא הצליח לתפעל את המעלית גם מהגג והתקשר אל טכנאי השטח, שכאמור חיכה לו למטה וזה הורה לו להוריד את המעלית על ידי שחרור פיזי/מכני של הברקסים (המעצורים) של מנועי המעלית הממוקמים על הגג. התובע הסביר כי, על מנת לבצע פעולה זו יש לשנות את המצב של ידית מסוימת הנמצאת בתוך תא המעלית. לשם כך היה על התובע לחזור לתוך תא המעלית, לשנות את מצב הידית ולאחר מכן לחזור לגג המעלית ולהוריד אותה באמצעות אותם ברקסים. כאשר ירד התובע בסולם לתוך תא המעלית כשגבו מופנה אל הידית הרלוונטית, הוא הסתובב, הפנה פניו אל הידית וניסה להתמתח כדי להגיע אליה, לשנות את מצבה ולחזור אל גג המעלית, כאשר הסולם המוביל אל גג המעלית נשאר צמוד לדופן המעלית, מבלי שהתובע פתח אותו - או אז נטרק מכסה הגג על כף ידו. התובע תיאר (סעיף 4 לתצהירו) כך את רגע התאונה "כאשר התמתחתי וניסיתי להגיע לידית, נפל הגג/דלת/מכסה בעוצמה על אצבעותיי.". בעדותו חזר התובע על דברים אלו (עמ' 10-9 לפרוטוקול) והסביר בפירוט את הפעולה האחרונה שביצע עובר לתאונה כך "אז בקיצור הייתי צריך כאילו לחזור לתא ולחזור למעלה וניסיתי לעשות את זה כאילו בתנופה אחת. אם זה ברור מה שאני אומר. שניסיתי כאילו לרדת, בגלל שהעמידה שלי על הסולם הייתה לא יציבה כי הוא היה בצורה הזאת, אז כאילו הסתובבתי, שמתי את היד [הכוונה ליד ימין – מ.מ.ש] כאילו על הפתח של הדלת של היציאה למעלית ורציתי להתמתח לידית הזאת. ולהרים או להוריד אותה לא זוכר, אבל אני זוכר שזה היה כמו מין סוג של הנפת יד כזאת, ואז הייתי צריך לחזור למעלה. אז כאילו בתנופה אחת ניסיתי לעשות את זה ואז זה קרה." (שם, בעמ' 16, ש' 34-24).

17. כתוצאה מטריקת מכסה/דלת גג המעלית על אצבעותיו, כאמור, נמחצו אצבעות יד ימין של התובע, חלק מאצבע 3 נקטע מיד באופן חלקי, מעל לגליל הקרוב אל כף היד (שני גלילים מרוחקים של אצבע 3 נקטעו) ויתר האצבעות נמחצו תחת המכסה. התובע תיאר כי איבד את שיווי המשקל על הסולם ונפל אל רצפת המעלית כשהוא עומד על רגליו. גיד, באורך של כ- 30-20 ס"מ, שהיה מחובר אל חלק האצבע שנקטע ונותר על שפת פתח המעלית, נתלש מתוך ידו ונותר מחובר אל הגלילים המרוחקים שנקטעו. התובע נחבל גם באצבעות 2 ו-4 (סעיף 6 לתצהיר התובע).

18. בנסיבות העניין, שוכנעתי כי התובע עמד בנטל הראיה המוטל עליו להוכחת מחדלי הנתבעת אשר הובילו לתאונה.

19. ראשית, התברר כי במעלית הספציפית לא היה קיים מנגנון סגירה מבוקר של דלת גג המעלית. התובע הצהיר (סעיף 8 לתצהירו) כי "לחברה ישנם כמה טיפוסים של מעליות. ישנו טיפוס של מעליות הכולל מנגנון סגירה מבוקר של דלת/מכסה המעלית, והמנגנון אינו מאפשר נפילה או סגירה פתאומית ובלתי מכוונת של הדלת בגג המעלית. במעלית דנן לא היה קיים מנגנון כזה.". טכנאי השטח הודה בחקירתו הנגדית כי לוּ היה מנגנון בטיחות שכזה התאונה לא הייתה מתרחשת ואישר כי אם היה מנגנון תקין לא הייתה קורית התאונה, לפיכך או שלא היה מנגנון בכלל במעלית הספציפית, או שהמנגנון לא עבד (עמ' 56 לפרוטוקול, ש' 7-1).

20. שנית, טכנאי השטח הודה כי כיום בכל המעליות בחברה יש בוכנות המונעות את הנפילה הפתאומית של דלתות הגג (עמ' 55 לפרוטוקול, ש' 26-22). ללמדך, כי העבודה במעלית ללא בוכנה הייתה לא בטוחה ומסוכנת מאליה. בהקשר זה, טכנאי השטח השיב בחיוב כשנשאל האם בהנחה שאין מנגנון המונע טריקה של הדלת, או שהמנגנון תקול, קיים סיכון משמעותי שתזוזות של הטכנאי בתוך המעלית יגרמו לנפילת המכסה/דלת הגג של המעלית (עמ' 60 לפרוטוקול, ש' 23-20).

21. שלישית, הנתבעת לא הוכיחה כנדרש כי הדריכה את התובע אודות העבודה במעלית מאותו סוג ספציפי ולא הציגה כל מסמך מתאים בהקשר זה. התובע העיד (סעיף 9 לתצהירו) כי לא זכור לו שהוא קיבל הדרכת בטיחות במהלך עבודתו לפני התאונה ובפרט לא זכר הדרכה בכתב וכי "קיבלתי הדרכה בנוגע לעבודה בגובה, אולם לא בנוגע לעבודה במעלית עצמה. בפרט לא לגבי סיכון מסוג זה – של טריקת מכסה/דלת תא המעלית על האצבעות.". טכנאי השטח לא ידע להשיב על השאלה האם יש בחברה פנקס הדרכה או "תמצית מידע בכתב שצריך מעביד לתת לעובד בתחילת עבודתו" (עמ' 59 לפרוטוקול, ש' 37-19). הגם שטכנאי השטח העיד כלפי עצמו כי אותו החתימו על הדרכות בטיחות על עבודה בגובה (עמ' 54 לפרוטוקול, ש' 23-1) - הנתבעת לא הציגה מסמכים שכאלה ביחס לתובע. בנסיבות העניין, חלה על הנתבעת אחריות גם מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודה וזאת בשל אי-מתן הדרכה הולמת ונאותה לתובע על שיטת העבודה הבטוחה ונהלי הבטיחות והזהירות שיש לנקוט, כפי שמתחייב על פי תקנות 2 ו-3 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999.

22. בנוסף, טכנאי השטח העיד כי בדרך כלל הדרכת התובע נעשתה בין היתר "בזמן אמת" וכי אם התובע היה עולה שלא כמו שצריך, הוא היה אומר לו "תזהר לשים את הידיים על פתח הגג על מנת שהמכסה לא ירד לך על האצבעות" וכשהוא "רואה שהוא עושה משהו כמו שצריך אני מעיר, כמו כל חפיפה או פעולה" (עמ' 58 לפרוטוקול, ש' 15-3). מנגד, התובע העיד כי הפעולה שביצע כשירד מגג המעלית לתוך המעלית עצמה נעשתה לאחר שטכנאי השטח אמר לו "טוב אתה יודע מה צריך לעשות" והם כבר לא היה בקשר טלפוני ביניהם ולדברי התובע "אני בדיוק ירדתי מהטלפון איתו," והקשר הטלפוני ביניהם נותק (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 7-1; עמ' 14, ש' 12)). ללמדך, שהלכה למעשה טכנאי השטח לא ראה ולא ליווה, אף לא באמצעות קשר טלפוני, את הפעולה שביצע התובע בתוך המעלית, כך שהפיקוח על התובע לא היה צמוד ובהיעדר ידיעה אודות פעולה לא תקינה מצד התובע, ממילא טכנאי השטח לא יכל היה להעיר ולהזהיר אותו בזמן אמת. אזכיר בהקשר זה כי התאונה התרחשה כאשר התובע היה בתקופת חפיפה והתלמדות, לאחר שעבד רק שלושה חודשים בחברה ולעומתו טכנאי השטח היה ותיק, בכיר ומנוסה ממנו.

23. לאור מכלול האמור לעיל, בהינתן שהתובעת לא הדריכה את התובע באופן ספציפי ולא פיקחה כראוי על עבודתו ובשים לב לכך שהתובע עבד כעוזר טכנאי, הגעתי לכלל מסקנה שהנתבעת התרשלה כאשר הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע והוכח בפניי קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין התאונה ונזקו של התובע ובין הפרת חובותיה.

     

    אשם תורם

24. לטענת הנתבעת, התובע פעל בפזיזות ובחוסר אחריות וגרם בעצמו לתאונה, כך שרשלנותו התורמת מכרעת והוא נושא במאת האחוזים ממנה. מנגד, התובע טען כי אין להטיל עליו אשם תורם כלל, או לכל היותר להטילו בשיעור מינימלי.

25. הנטייה בפסיקה, להקל עם עובד הנמצא בסביבת עבודה מסוכנת ועל המעסיק החובה ליצור סביבת עבודה בטוחה, גם מקום בו העובד עלול להיות לא זהיר במהלך העבודה.

26. בע"א 7096/19 פלוני נ' יצחק שטרן ושות' בע"מ, פסקה 3 (נבו 29.12.2021), סוכמה ההלכה לעניין סוגית האשם התורם בהתייחס לתאונת עבודה, כמפורט להלן:

    "המדובר בענייננו בעובד שנפגע בתאונה במהלך עבודתו. במקרים כאלה, מגמה מושרשת בפסיקה היא לדקדק עם המעסיק בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה, ולעומת זאת להכיר במצב העובד ובתנאיו במקום העבודה בכל הנוגע לייחוס אשם תורם. ההצדקה לכך נטועה ביחסי הכוחות בין העובד למעסיק, אשר ככלל נוטים לטובת האחרון. המעסיק הוא ברגיל בעל היכולת המיטבית למנוע או למזער את הסיכון בעבודה, על ידי התווית נהלי בטיחות ומתן הדרכה לעובד. חוג ראייתו מקיף, והוא יכול לתכנן את שיטות העבודה ואמצעי הזהירות בעזרת מומחים לדבר. העובד מנגד פועל במסגרת הגבולות שהציב לו המעסיק, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נקודת המבט שלו מצומצמת יותר, והתנאים בהם הוא מצוי מקשים עליו לשקול, ביישוב הדעת, את הסיכונים שבעבודה לעומת הצורך לבצעה. אין זה אומר כי העובד פטור מדאגה עצמית לביטחונו. כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו. עם זאת, לא בנקל יוטל אשם תורם על עובד, אלא רק כשאשמו לקרות התאונה הוא בולט וברור....

    ....

    ביחס להתנהגות העובד, נפסק כי יש להבחין בין מקרים שבהם העובד נוטל על עצמו באופן חופשי ועצמאי סיכון בלתי סביר, או שהוא מתעלם מסיכון ודאי, ואותו סיכון גורם לנזק. אז, יש הצדקה להטיל עליו אשם תורם. מנגד, במקרים שבהם העובד טועה או מוסח בלהט העבודה, או כאשר עסקינן בהתרשלות רגעית הנובעת מהיותו שקוע בביצוע העבודה כפי שזו הוגדרה לו על ידי המעסיק – נקבע שאין די בכך, בהכרח, כדי לייחס לעובד אשם תורם....".

    58.מהאמור עולה כי יש להבחין בין מקרים בהם נוטל עובד "סיכון בלתי מחושב וממשי, באופן חופשי, ואותו סיכון הוא שגורם לנזק", לבין מקרים בהם לא נקט המעביד אמצעי זהירות. במקרה הראשון, מוטל על העובד אשם תורם, ואילו במקרה האחר, האשם כולו מיוחס למזיק וזאת בין היתר, לנוכח הפער בין העובד למעבידו ויכולתו של המעביד למנוע את הנזק (ע"א 6332/15 צלאח נ' עדוי, פסקה 13 (נבו 23.11.2017)). נוכח האמור, הדגש בפסיקה הושם על "מידת נסיונו של העובד ועל מידת העדרם של אמצעי הזהירות לשם מניעת התאונה מצד אחד, ועל פעולותיהם הקונקרטיות של המזיק והניזוק מצד שני" (שם).

27. במקרה דנן, התובע הודה כי התקלה בה נתקעת מעלית הינה תקלה שגרתית שכיחה שחוזרת על עצמה (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 34-32; עמ' 30-26) והעיד כי בעת שניסה לבצע את הפעולה בתוך גג המעלית הוא השאיר את הסולם בתא המעלית צמוד לדופן המעלית ולא פתח אותו כנדרש. מנגד, התובע העיד כי מה שהוא היה אמור לעשות זה "למשוך את הסולם אלי כדי שתיווצר זווית, כדי שיהיה נוח לעלות לגג, ואז לעלות בצורה נוחה לגג... שהסולם בשיפוע. לא עשיתי את זה. הסולם נשאר קשור, צמוד, ומהסיבה הזאת עליתי בצורה מאוד, כאילו על קצות האצבעות... ואז גם כשירדתי אותו סיפור, הסולם היה צמוד. אז ירדתי ממש כאילו על קצות האצבעות על הסולם," (עמ' 16 לפרוטוקול, ש' 15-7).

28. בניגוד לאמור בתצהירו (סעיף 4 סיפא) כי הוא לא משך את הסולם בעת ביצוע הפעולה "בכדי לקצר את משך הטיפול בתקלה", בחקירתו הנגדית העיד התובע כי הפעולה נעשתה בלחץ לסיימה מנסיבות אישיות פרטיות שלו וכלשונו "היינו שם, זה היה יום שישי אני רוצה להזכיר, אני זוכר את זה כי הייתי צריך לאסוף מישהו משדה התעופה... והייתי בלחץ מאוד להספיק לסיים וזה, ומיהרתי הכל, ואז... אז אני מבחינתי רציתי לעוף משם תוך 10 דקות...אני זוכר שהייתי שם בלחץ מטורף. הייתי צריך להגיע לתל אביב לבן גוריון, היינו בחיפה. היינו בקרית מוצקין. כל הזמן חשבתי על שדה התעופה וזה." (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 13-3).

29. התובע העיד כי כתוצאה מכך, הפעולה בוצעה כאשר "העמידה שלי על הסולם הייתה לא יציבה... אז כאילו הסתובבתי, שמתי את היד על הפתח של הדלת של היציאה למעלית ורציתי להתמתח לידית הזאת...זה היה כמו מין סוג של הנפת יד כזאת, ואז הייתי צריך לחזור למעלה, אז כאילו בתנופה אחת ניסיתי לעשות את זה." (עמ' 16 לפרוטוקול, ש' 33-26). עוד העיד כי הוא הסתובב, שם את היד על פתח היציאה לגג המעלית מתוך מטרה להגיע לידית בצידו השני של התא וכי "תוך כדי שכאילו התחלתי לעשות את זה אני רואה 'אה אני לא אגיע'" (עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 38-24) וכי למעשה הדלת נטרקה "בגלל כל התנועות המרובות שעשיתי, לשם, הלוך חזור, למטה, אתה מזיז דברים." (עמ' 19 לפרוטוקול, ש' 8-6) והשיב בחיוב כשנשאל האם הפעולה המהירה שביצע היא זו ש"יצרה איזושהי תנופה שגרמה לדלת הזאת להיסגר" (עמ' 19 לפרוטוקול, ש' 29-28).

30. כשנשאל התובע "למה אתה עושה פעולה כזאת אקרובטית? למה אתה לא יורד מה שנקרא כמו בן אדם, יש סולם?" השיב התובע בכנות "כי אני מפגר. כי מיהרתי וכו'. כי אני לא השתמשתי במוח. לא חשבתי על הסיכונים." (עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 6-1).

31. טכנאי השטח השיב בחיוב כשנשאל האם במקרה שהתובע היה מחזיק בסולם כפי שהודרך לעשות, אזי לא הייתה מתרחשת הפגיעה ביד וכלשונו "אם הוא היה אוחז בסולם זה לא היה קורה" (עמ' 62 לפרוטוקול, ש' 4).

32. על רקע האמור, אני סבורה כי התובע אשר העיד על עצמו שביצע פעולה שגרתית ופעל בצורה מהירה תוך מודעות לכך כי בעת ביצוע הפעולה תא המעלית עלול להיטרק על ידו בשל התנועות שביצע, נטל על עצמו, באופן עצמאי, סיכון בלתי מחושב ובלתי סביר, בכך שפעל במהירות ובפזיזות כאשר לא ירד מהסולם באופן תקין, השאיר את ידו על גג המעלית וניסה "לקצר תהליכים", תוך שהוא מתעלם מהסיכון שדלת הגג תטרק על ידו, סיכון שאכן התממש בנסיבות העניין. בנסיבות אלה, יש לקבוע כי הנזק נגרם גם באשמתו של התובע.

33. בשקלול האמור ולאור מערך הגורמים שהביאו להתרחשות התאונה, לרבות מעמדו, תפקידו וניסיונו של כל אחד מן המעורבים, הגעתי למסקנה כי יש להעמיד את הרשלנות התורמת של התובע על שיעור של 15%. אני סבורה כי שיעור זה משקף מצד אחד את התרומה הבלתי מבוטלת של התובע לנזק ומצד שני את האחריות הרבה יותר של המעסיקה על העבודה ועל תנאי הזהירות.

    סוגיית הנזק

    הנכות הרפואית

34. לאחר התאונה, הובהל התובע לבי"ח רמב"ם בחיפה ומשם הועבר לבי"ח שיבא בתל השומר ואושפז במחלקת כירורגיה של היד. ניסיון לחבר את האצבע הקטועה בבית החולים (להלן: "הניתוח הראשון") לא צלח והתובע אושפז למשך 3 ימים. לטענת התובע, הוא סבל מכאבי פנטום וכן מתסמונת CRPS. ביום 19.3.2020 עבר התובע ניתוח לכריתת קצות הגדם, במטרה לחסום את ההולכה העצבית של תחושת הכאב אל המוח (להלן: "הניתוח השני"). ביום 9.6.2021 עבר התובע ניתוח נוסף (להלן: "הניתוח השלישי") לכריתת הנוירומה שלטענתו, הביא עמו הקלה בכאביו.

35. התובע צירף חוות דעת ערוכה על ידי פרופ' אנגל אשר קבע לו נכויות בשיעור של 10% בשל קטיעת שני הגלילים המרוחקים של אצבע 3 ועוד 5% נכות בשל צלקות מכאיבות בגדם; וכן חוות דעת פסיכיאטרית ערוכה על ידי ד"ר בן דור שקבע לתובע נכות בשיעור של 20% עבור הפרעת דחק פוסט טראומטית עם מרכיב דכאוני וחרדתי נלווה.

36. הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית ערוכה על ידי ד"ר ביאליק אשר קבע לתובע נכויות בשיעור של 10% בגין הקטיעה; וכן חוות דעת פסיכיאטרית ערוכה על ידי פרופ' וייזר שקבע נכות נפשית זמנית בשיעור של 5% מאז התאונה ועד הניתוח האחרון (השלישי) שלאחריו לא נקבעה נכות צמיתה.

37. למעשה, אין מחלוקת בין מומחי הצדדים בתחום האורתופדי ביחס לנכות בשיעור 10% בגין קטיעה חלקית של אצבע 3. הצדדים הסכימו על נכות רפואית נוספת בשיעור של 2.5% בגין הצלקת.

38. בכל הנוגע לנכות הפסיכיאטרית, הסכימו הצדדים כי נכותו הפסיכיאטרית הצמיתה של התובע תעמוד על שיעור של 5%, כאשר הם רשאים לטעון בנוגע לנכות הזמנית בתקופה שעד לניתוח האחרון.

39. לשיטת התובע, בנוגע לנכות הזמנית בתקופה שמאז התאונה ועד הניתוח האחרון, יש להוסיף נכות פסיכיאטרית בשיעור של 15% לתקופה שבין חודשים 5/2015 – 6/2021, כך שהנכות הפסיכיאטרית לתקופה זו הינה בשיעור של 20% והנכות הזמנית המשוקללת הינה בשיעור של 30%. לעניין הצלקת – לטענת התובע, יש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' אנגל על פני זו של ד"ר ביאליק, מאחר ופרופ' אנגל הוא מומחה ספציפי לתחום הפגיעה בכירורגיה של כף היד ולעומתו ד"ר ביאליק הוא אורתופד כללי.

40. מנגד, לטענת הנתבעות, אין לקבוע נכות זמנית גבוהה יותר והנכות הרפואית עומדת על שיעור משוקלל של 16.63%. טענת התובע לנכות זמנית בתחום הנפשי בשיעור של 20% מבוססת על טענה אחרת לפיה התובע סבל מ- CRPS, אולם לטענה אין בסיס מאחר וזו לא באה לידי ביטוי בחוות הדעת, בתיעוד הרפואי ובמסמכי המל"ל בהם אין אינדיקציה לנכות בתחום הנפשי בתקופה הסמוכה לתאונה והתובע פנה לראשונה לטיפול נפשי רק בשנת 2018, 3 שנים לאחר התאונה וגם אז מדובר בביקורים בודדים.

41. לאחר עיון בטענות הצדדים, לא מצאתי לנכון לקבל את טענת התובע לנכות נפשית זמנית פסיכיאטרית בשיעור גבוה יותר. טענות התובע בהקשר זה מבוססות על ההנחה שהתובע סבל מפגיעה מסוג CRPS, אולם הגם שתסמונת CRPS צוינה בחוות דעת מומחה מטעם התובע, במסמכים רפואיים שנערכו בסמוך לאחר התאונה, קיימת הסתייגות מקביעה מעין זו. כך, בסיכום ביקור מיום 6.3.2017 (עמ' 47-46 לתצהיר התובע) ציינה רופאת הכאב כי התובע סובל מ"כאב נוירופטי קשה לאחר קטיעה טראומטית של חלק דיסטלי של אצבע שלישית מימין... לא ברור אם יש כאן מרכיב של CRPS אך קיים מרכיב נוירופטי בולט עם כאב ותחושת פנטום.". גם בסיכום ביקור מאוחר יותר מיום 17.10.2019 (עמ' 59-58 לתצהיר התובע) צוין כי אמנם התובע "סובל מכאבים חשודים לCRPS", אולם המסקנה של רופא הכאב הייתה כי הוא לא משוכנע לגמרי שמדובר על CRPS ויכול להיות שמדובר בנוירוטה של הקטיעה.

42. לפיכך, אני קובעת כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בגין התאונה הינה בשיעור של 16.64%.

     

    הנכות התפקודית

43. עובר לתאונה עמד התובע לקראת סיום שנה ראשונה בלימודי הנדסאי חשמל. לטענתו, נכותו התפקודית גבוהה מזו הרפואית בעיקר בשים לב לעובדה כי לתאונה השלכות על מהלך חייו וביניהן: אי סיום לימודי הנדסת חשמל במועד המקורי; סבל ואובדן יכולת לימודית ותעסוקתית – התובע התקשה להתמיד בלימודים או בעבודה על רקע כאביו וסבלו; היעדר יציבות תעסוקתית כלכלית; עלייה בשכרו לאחר הניתוח השלישי בהשוואה לשנים קודמות, באופן המלמד על הקשר בין מצבו הרפואי תפקודי ליכולת השתכרותו; אובדן שנים קריטיות בהיבט של תכנון חייו ומהלכם.

44. מנגד, לטענת הנתבעת קיימות אינדיקציות רבות לכך שנכות התובע אינה תפקודית במלואה. הנכות בתחום האורתופדי אינה בהכרח תפקודית, הנכויות בתחום הנפשי ובגין הצלקת מזעריות ואינן משפיעות על תפקודו; התובע אישר כי לא עבר טיפולים רפואיים כלשהם; לאחר התאונה התובע השתקם ומצבו לא הצריך טיפול אינטנסיבי; לא הוכח כי התובע כשל בחזרה מלאה לעבודה בשל מגבלותיו הרפואיות והוא נמנע מלפרט את הסיבות לעזיבת מקומות עבודה בתדירות גבוהה לאחר התאונה וממילא אף עובר לתאונה התובע לא התמיד במקומות עבודה; התובע אישר בעדותו כי גם כיום אינו מטופל בתחום הנפשי (עמ' 35 לפרוטוקול, ש' 16-10) וכיום הוא עובד בשתי עבודות ומלמד ושכרו עולה בהדרגה והשביח בכ-50% לאחר התאונה.

45. הלכה היא כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית המשפט על בסיס מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. יש לבחון את השפעת הנכות הרפואית שנקבעה על נפגע מסוים וכן יש ליתן את הדעת לאופי הפגיעה והיקפה, תוך התחשבות בגיל הנפגע, השכלתו וכישוריו ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע. לראיות המעידות על השלכה תפקודית, כגון שינוי בשכר, יינתן משקל ממשי (ע"א 3049/93גירוגיסיאן נ' רמזי(נבו 8.6.1995) (להלן: "עניין גירוגיסיאן");ע''א 2113/90אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ(נבו 21.12.1992);ע"א 6601/07אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ(נבו 23.8.2010)).

46. כידוע, הפגיעה התפקודית אינה בהכרח זהה לנכות הרפואית, אם כי שיעור הנכות הרפואית הינו יסוד חשוב בהערכת שיעורה של הפגיעה התפקודית ולרוב משקפת הנכות הרפואית גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד (ע"א 4302/08שלמייב נ' בדארנה(נבו 25.7.2010);ע"א 8799/08הדסה נ' פלוני(נבו 21.3.2011)).

47. התובע, יליד שנת 1988, עבד עובר לתאונה כשלושה חודשים אצל הנתבעת. התובע הצהיר (סעיף 12 לתצהירו) כי הייתה לו תקופה קשה של שנים עם כאבים לא נורמליים שלא אפשרו לו לתפקד ודכאו אותו באופן נוראי, כאשר במשך ימים שלמים הוא היה רובץ במיטה ולא מוצא את הכוחות לקום ובאותה תקופה, הוא לא רצה לעשות דבר – לא לקום, לא ללמוד, לא לעבוד והיו לו מחשבות אובדניות ובשל כך לא הייתה לו מוטיבציה ללכת לטיפולים. עוד הצהיר (בסעיף 17 לתצהירו) כי כתוצאה מהתאונה ומחסר של שני גלילים באצבע 3 ביד ימין, ידו הדומיננטית, הוא סובל מקושי באגרוף היד, בקיפול האצבע הפגועה וביישורה וכי עד לניתוח האחרון שעבר התקשה בחיתוך, צחצוח שיניים, קשירת שרוכים, רחצה, פתיחת בקבוקים, החזקת מטבעות ובכל פעולה שדרשה הפעלת האצבעות ביד הפגועה וכי התקשה בכתיבה ובהקלדה, היה במעקב אורתופדי וקיבל טיפולים בריפוי בעיסוק.

48. מכלל הראיות שהוצגו בפניי ניתן להסיק בנקל כי לנכותו האורתופדית השפעה תפקודית לא מבוטלת על התובע, בכלל פעולות היום, זאת בייחוד בשים לב לכך שהפגיעה הינה בידו הדומיננטית ובשים לב לכך שבמקצועו כחשמלאי הוא נדרש להשתמש באצבעות ידיו במיומנות של דיוק ומוטוריקה עדינה. עם זאת, לא מצאתי לנכון לקבל את טענת התובע כי נכותו התפקודית גבוהה מזו הרפואית.

49. ראשית, כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים שהוצגו בפניי, לאחר התאונה ובמשך שנתיים (2017-2015) לא פנה התובע לטיפול רפואי. גם בשנת 2017 כשהתלונן התובע על כאבים הוא הופנה לפיזיותרפיה ולא הלך לטיפול (עמ' 47-46 לתצהיר התובע) והעיד כי "יכול להיות שלא היה לי זמן" (עמ' 30 לפרוטוקול, ש' 15-11) וכשנשאל "אז למעשה סבלת מכאבים, לא עשית עם זה כלום?" השיב "נכון. לא רציתי" (עמ' 29 לפרוטוקול, ש' 28-27). ביום 31.12.2018 מתועדת הפנייה הבאה של התובע לרופא ובחודש 1.2019 פנה התובע למרפאת כאב ולדבריו התלונן כי הוא סובל מכאבים מתמשכים "כל הזמן. זה נהיה כמו עינוי סיני, זה כאילו יש לך טיפה על הראש... לא כואב לי 10, לא כואב לי 9... אבל כואב לי 4 כל הזמן, מונוטוני, אני עוד שנייה דופק את הראש בקיר.". חרף זאת, הפעם הבאה שפנה לרופא הייתה 9 חודשים אחרי. התובע הסביר בעדותו כי הכאב במהלך השנים "זה תהליך, זה הולך ומתגבר. ובמהלך השנים האלה זה הליך והתגבר עד שלא יכולתי לשאת את זה יותר." (עמ' 32 לפרוטוקול). בנסיבות העניין, בשים לב לתיאור סבלו של התובע מצופה היה שהתובע יפנה לטיפול רפואי בתדירות גבוהה יותר ובאופן אינטנסיבי יותר על מנת להפחית את סבלו.

50. שנית, טענת התובע להיעדר יציבות תעסוקתית כלכלית לאחר התאונה ובעקבותיה, נסתרת מההיסטוריה התעסוקתית שלו עובר לתאונה, המאופיינת בהיעדר יציבות תעסוקתית ומעידה על כך שככלל התובע לא נהג להתמיד במקום עבודה אחד. כך, בין השנים 2015-2009 החליף התובע 14 מקומות עבודה והעיד כי למעשה מדובר ב"יותר אפילו, יש כאלה שלא דיווחתי. אני יודע כמה, נראה לי 30 החלפתי, 50." וכי באופיו הוא נוטה להחליף הרבה מקומות עבודה "עד היום, נהיה לי מאוד מאוד משעמם במקום עבודה אחד. ברגע שאני מבין את הכל כאילו אז אני,...ש: אתה ממצה את עצמך במקום עבודה אחד ועובר לאחר באופן תדיר. ת: אם אין שום עניין, אם זה לא מגרה אותי מבחינת, אתה יודע, אינטיליגנציה והכל." ולבסוף העיד כי "היום אני לא רואה את עצמי עוזב את מקום העבודה. אני כבר עובד כמעט שנתיים עוד מעט במקום העבודה הזה הספציפי." (עמ' 37 לפרוטוקול, ש' 21-4). עוד עולה מדו"ח הרציפות (נספח 5 לתצהיר התובע) כי דווקא בשנת 2016, בה טוען התובע לנכות תפקודית גבוהה, הוא עבד במקום עבודתו (אוטומט ירושלים הנדסה בע"מ) במשך 7 חודשים רצופים – תקופה המהווה את התקופה הארוכה ביותר בה הצליח להתמיד במקום עבודה מאז שנת 2010.

51. שלישית, מהמסמכים שהוצגו בפניי עולה כי בחודש 8.2015 פנה התובע לרופא תעסוקתי על מנת לקבל אישור כשירות לשוב לעבוד (עמ' 41 לתצהיר התובע). הרופא התעסוקתי ציין כי "לדעתי כשיר עובד במעליות. מיזה שבועיים". גם 5 ימים לאחר מכן ציינה רופאה תעסוקתית נוספת כי "לאחר שבדקתי את העובד ועיינתי בחו"ד רפואיות הגעתי למסקנה כי במצבו הנוכחי הנ"ל כשיר להמשך עבודתו כטכנאי מעליות." (עמ' 42 לתצהיר התובע). התובע ציין בפני הרופאה כי הוא "מעוניין לשוב לעבודתו... חש בטוב, כאבים קלים באצבע הקטועה, אינו נזקק למשככי כאבים. מבצע תרגול עצמי עם היד, אינו חש מוגבלות בתפקוד היומיומי, מתקשה בהישענות על היד (ביצוע שכיבות שמיכה). מצליח לכתוב, מעט באיטיות. מרים שקיות קניות ללא קושי. חש כשיר לשוב לעבודתו, ללא מגבלה תפקודית.". במסקנותיה (עמ' 43 לתצהיר התובע) ציינה הרופאה כי התובע "כעת מדווח על שיפור בכאבים ושיפור תפקודי, טיפול OT חלקי, זקוק להמשך טיפול שיקומי, חש כשיר לשוב לעבודתו. אינני רואה מניעה מניסיון חזרה לעבודתו.". האמור במסמכים אלו סותר את טענת התובע כי באותה תקופה הוא סבל מכאבים, אך לא עשה עם זה כלום כי הוא לא אוהב להתלונן ולא רצה שירחמו עליו (עמ' 29 לפרוטוקול, ש' 30-18). בהקשר זה, התובע לא יכול לאחוז במקל משני קצותיו, מחד לטעון בפני רופא תעסקותי כי הוא חש כשיר לשוב לעבודתו ומנגד לטעון כעת שלא יכל לחזור לעבוד בשל התאונה וכי יש לפצותו באופן מלא בשל כך.

52. רביעית, התובע הצהיר (סעיף 20 לתצהירו) כי במהלך השנים 2018-2017 הוא שהה בXXX אצל חברתו בסבבים בני 3 חודשים ועבד בעסק המשפחתי שלה במחסן צעצועים ובאריזות, כאשר הפגיעה הפריעה לו בתפקוד. בחקירתו הנגדית העיד התובע כי זה היה בעיקר בתקופות של הכריסטמס "קצת לפני קצת אחרי." (עמ' 40 לפרוטוקול, ש' 32-27) וכי במסגרת אותה עבודה הוא היה אורז את הצעצועים "ושם איפשהו" ולמעשה השתמש בידיו (עמ' 42 לפרוטוקול, ש' 28-22). כלומר, חרף עדותו כי לא יכל לעבוד לאחר התאונה, התברר כי התובע עבד במקום עבודה נוסף, גם אם הוא לא השתכר באופן פורמלי.

53. באשר לצלקת - המומחה מטעם התובע ד"ר אנגל ציין בחוות דעתו כי בבדיקתו הצלקת "מעט נוקשה ודבוקה בקצה הגדם, ללא רגישות ניכרת.". מומחה הנתבעת ד"ר ביאליק ציין בחוות דעתו כי בבדיקתו הוא לא מצא צלקת רגישה. לפיכך, איני סבורה כי זו נושאת עמה משמעות תפקודית או כזו המשליכה על עבודתו.

54. על יסוד כל האמור לעיל: משמע, נכותו הרפואית הגבוהה של התובע, השפעותיה התפקודיות, נתוני ההשתכרות ואפיון תעסוקתי; טיב הפעולות שביכולת התובע לבצע והעובדה שנקטעה אצבעו ביד דומיננטית; השפעת נכותו על סוג עבודתו כחשמלאי; העובדה שהוא שב לעבוד לאחר התאונה אף אם החליף מספר מקומות עבודה - מצאתי להעמיד את נכותו התפקודית של התובע ושיעור הגריעה מכושר השתכרותו על גובה הנכות הרפואית למעט רכיב הנכות בגין הצלקת, ובסך הכל 14.5% נכות.

55. מכאן אפנה לכימות הנזק, כאשר תמצית טיעוני הצדדים בשאלת הנזק תובא להלן אגב דיון בכל רכיב מרכיבי הנזק.

     

    ראשי הנזק

     

56. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

    התובע יליד: X.X.1988

    מועד התאונה: 21.5.2015

    גיל התובע בעת התאונה: 26.5

    גיל התובע כיום: 37.5

    שיעור הנכות התפקודית: 14.5%

     

    הפסד שכר לעבר

     

57. כידוע, הפסדי עבר הינם בגדר "נזק מיוחד" שיש להוכיחו בראיות, שכן לאור טבעו ואופיו ניתן בדרך כלל להציגו במדויק (ע"א 810/81לוי נ' מזרחי ואח', פ"ד לט(1), 477, 489).

     

    בסיס השכר

58. לטענת התובע, התאונה "עיכבה" את חייו למשך כ-6 שנים, מיום התאונה בחודש מאי 2015 ועד למועד הניתוח השלישי בחודש יוני 2021 שלאחריו הוא החל את לימודיו מחדש. על כן טען, כי יש לחשב ראש נזק זה בגין אותה תקופה בהתאם לפוטנציאל השכר בתקופה זו השווה לשכר הממוצע במשק בהפחתת שכר התובע בפועל, או לחילופין על בסיס השכר הממוצע במשק לפי נכות זמנית בשיעור של 30%, או לחילופי חילופין על בסיס השכר הממוצע במשק במכפלת נכות צמיתה בשיעור של 16.64%. בהתאם לאפשרות השונות, הפסד השכר בתקופה זו נע בין כ- 400 אש"ח לבין כ-700 אש"ח. בגין התקופה שמאז חודש 6/2021 (לאחר הניתוח השלישי) מדובר בהפסד בסך של כ-132,000 ₪ המהווה שיעור הנכות הצמיתה במכפלת השכר הממוצע במשק.

59. מנגד, טענה הנתבעת כי אין מקום למתן פיצוי בהתאם לשכר הממוצע במשק ואף לא ליתן פיצוי לאחר הניתוח השלישי בחודש יוני 2021; התובע חזר לעבוד אצל הנתבעת כשלושה חודשים לאחר התאונה; בהתאם לדו"ח הרציפות ניתן לראות כי התובע החליף מספר לא מבוטל של מקומות עבודה; בהתאם לחקירתו התובע נהג לנסוע לXXX לביקור בת זוגו דאז ומכאן כי נסיעות תכופות אלו מונעות אפשרות של רצף תעסוקתי יציב, או אף המשך הלימודים האקדמאיים; הודאתו של התובע בחקירתו כי עבד בעסק משפחתי בXXX ללא שכר, שקולה לאי עמידה בנטל להקטין את נזקו; התובע לא צירף מסמכים רפואיים ביחס לשנים 2017-2015 המעידים על השפעה כלשהי של התאונה על חייו; התובע הצהיר בעצמו על הצלחת הניתוח בחודש יוני 2021 וכי לבסוף חזר ללימודיו וסיים בהצטיינות; התובע עבד במקביל ללימודיו בהתאמה לאורח חייו הסטודנטיאלי וללא קשר לתאונה.

60. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות שהוצגו בפניי הגעתי לכלל מסקנה כי אין לחשב את הפסד שכר התובע לעבר בהתאם לפוטנציאל שכרו של התובע בדמות השכר הממוצע במשק, אלא בהשוואה לשכר שהרוויח בפועל עובר לתאונה ובהתאם לשיעור הנכות התפקודית.

61. ראשית, טענת התובע (סעיף 23 לתצהירו) כי התאונה עיכבה את מסלול חייו במשך 6 שנים וכי אלמלא התאונה הוא היה מסיים את הלימודים לאחר שלוש שנים, קרי בשנה"ל תשע"ז והיה יכול להתחיל בעבודה במקצוע עם סיום הלימודים בחודש 10/2017 - לא הוכחה בפניי ברמה הנדרשת. עדות התובע באשר לקשר הסיבתי בין התאונה לבין הפסקת לימודיו מהווה עדות יחידה של בעל דין וכידוע, בהתאם לסעיף 54(2) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 הדבר מחייב משנה זהירות בבואנו להכריע את הדין על בסיסה. חרף זאת, התובע לא תמך את עדותו היחידה בראיות נוספות. ההיפך הוא הנכון, עדות התובע נסתרה בחקירתו הנגדית ומהמסמכים שהוצגו בפניי באופן המקשה על מתן אמון בגרסתו כעדות יחידה.

62. כך, בהתאם לדו"ח רציפות מהמל"ל התובע חזר לעבוד בחברה בין החודשים 8-11.2015 בשכר כולל של 19,938 ₪. גרסת התובע בהקשר זה הינה גרסה מתפתחת ולא עקבית. בתחילה, התובע הצהיר (סעיף 20 לתצהירו) כי הוא כלל לא חזר לעבוד בחברה "ואינני יודע להסביר את האמור בדו"ח תקופות עיסוק והכנסות מטעם הב"ל. יתכן שהם דיווחו עלי כעובד, אך בפועל לא עבדתי שם". מנגד, יום לפני מועד ההוכחות הגיש ב"כ התובע הודעה לבית המשפט, שלא נתמכה בתצהיר מטעם התובע, בה צוין כי "במחשבה נוספת: פענח התובע את העסקתו אצל הנתבעת: הוא כן בא פעם אחת לאתר עבודה, וניסה לעלות במעלית ולא הצליח להמשיך. אולם לאחר מכן, כך הוא נזכר, הוא עבד תקופה מסויימת בחברה כמחסנאי, לא כטכנאי.". בחקירתו הנגדית העיד התובע כי יומיים לפני דיון ההוכחות נזכר שעבד תקופה מסוימת בחברה כמחסנאי ולא כטכנאי כלשונו "וכשהוא [הכוונה לב"כ התובע – מ.מ.ש] אמר את זה אני נזכרתי שכן, אני אמרתי 'וואי נכון אני זוכר את עצמי במחסן שם', אם אני לא טועה הם נתנו לי לעבוד במחסן כאילו, עד שאני אחלים מהפציעה וזה." (עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 24-16). בחקירתו הנגדית נשאל התובע כיצד בחלוף שנה מחתימתו על התצהיר הוא לפתע נזכר בכך, התובע הבין שהדבר מעורר תמיהה והשיב בכנות "וואי. וואי באמת תשמע זה כאילו אני איזה קוקו." (עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 31-29).

63. שנית, הגם שהתובע הצהיר (סעיף 19 לתצהירו) כי "בשל התאונה התקשיתי בכתיבה, והדבר הכביד מאוד בלימודים. ניסיתי לקבל הקלות מהמרצים, אך הדבר לא צלח. לא הצלחתי בלימודים ולא עברתי את המבחנים. איבדתי למעשה את שנה"ל תשע"ה.", התובע לא הציג מסמכים התומכים בטענתו כי הוא נכשל בלימודים בעקבות התאונה ובכלל זה לא הציג גיליונות ציונים לפני ואחרי התאונה ולא הציג פניות נטענות למרצים לקבלת הקלות, הגם שהעיד כי "להשיג את זה מהמכללה זה הדבר הכי פשוט שיכול להיות" (עמ' 38 לפרוטוקול, ש' 20-18) וכי "אני בשיחת טלפון מביא אותו עכשיו, שולחים אותו עכשיו למייל איזה שתרצו פה...אני מלמד שם. אין שם מישהו שלא מכיר אותי במכללה." (עמ' 39 לפרוטוקול, ש' 38-29). כידוע, מחדל זה פועל לחובתו של התובע וההנחה היא, שכאשר קיימת ראיה רלבנטית וצד נמנע מלהביאה, מבלי לספק טעם משכנע לכך, המסקנה המתבקשת היא שאילו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהבאתה ועל כן, ההימנעות תומכת בראיותיו של הצד שכנגד (ראה מיני רבים: ע"א 4226/05 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סאטא אטיאס (נבו 24.1.2006), בפסקה 7; ע"א 989/03 חוטר ישי ואח' נ' חיננזון (נבו 26.1.2005); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ ואח' נ' רוזנברג ואח', פד מז (2) 605)).

64. שלישית, עוד בניגוד לאמור בתצהירו (סעיף 19 לעיל) כי הוא חזר ללימודים אחרי התאונה, אולם התקשה להתמיד בכך, בחקירתו הנגדית העיד התובע כי הוא בכלל לא חזר ללימודים אחרי התאונה כי לא יכל לכתוב (עמ' 38 לפרוטוקול, ש' 29 – עמ' 39, ש' 8). לאחר שעומת התובע עם סתירה זו בדבריו, הוא ביקש לתקן את עדותו באופן בלתי משכנע כי "כשאני אומר 'חזרתי' אני מתכוון חזרתי ואני כאילו, חזרתי ואני יכול לסיים, וחזרתי ואני מסיים." (עמ' 39 לפרוטוקול, ש' 19-17).

65. רביעית, גם בהנחה שהייתי מקבלת את טענת התובע כי בעקבות התאונה הוא נאלץ להפסיק את לימודיו, ברור כי אין לפצות את התובע בגין הפסדי שכר הנגזרים מהשכר הממוצע במשק באותה תקופה בה הוא ממילא היה אמור ללמוד אלמלא התאונה.

66. לפיכך, את בסיס השכר לצורך חישוב הפסדיו יש לקבוע בהתאם ובהשוואה לשכר שהתובע השתכר בפועל עובר לתאונה.

67. התובע לא צירף תלושי שכר להוכחת נתוני השתכרותו, מלבד בגין שנת 2025. על כן, אודות נתוני ההשתכרות ניתן ללמוד מנתוני המל"ל. מהנתונים שהוצגו בפניי נלמד כי השכר הרבע שנתי שהרוויח התובע עובר לתאונה (בהתאם לנתוני המל"ל, נספח 6 לתצהיר התובע) עמד על סך של 28,280 ₪, קרי 9,427 ₪ לחודש ובשערוך למועד מתן פסק הדין 11,004 ₪.

     

     

68. עיון בנתונים שהוצגו על ידי התובע (נספח 5 לתצהיר התובע) מעלה כי שכרו השתנה במשך השנים כדלקמן:

    שנת 2015 – לאחר התאונה, השתכר התובע סך כולל של 19,938 ש"ח בגין 4 חודשי עבודה אצל הנתבעת וסך של 4,985 ₪ לכל חודש, משוערך למועד מתן פסק הדין 5,743 ש"ח; שנת 2016 – השתכר התובע סך כולל של 44,575 ₪ בגין 10 חודשי עבודה וסך של 4,457 ₪ לכל חודש, משוערך למועד מתן פסק הדין 5,219 ש"ח; שנת 2017 – השתכר התובע סך כולל של 28,146 ₪ בגין 7 חודשי עבודה וסך של 4,021 ₪ לכל חודש, משוערך למועד מתן פסק הדין 4,675; שנת 2018 – השתכר התובע סך כולל של 18,058 ₪ בגין 4 חודשי עבודה וסך של 4,515 ₪ לכל חודש, משוערך למועד מתן פסק הדין 5,229 ש"ח; שנת 2019 – סטודנט ללא הכנסה; שנת 2020 – סטודנט ללא הכנסה; שנת 2021 – השתכר התובע סך כולל של 9,726 ₪ בגין 6 חודשי עבודה וסך של 1,621 ₪ לכל חודש, משוערך למועד מתן פסק הדין 1,849 ש"ח, כאשר ביום 9.6.2021 עבר התובע את הניתוח השלישי לכריתת הנוירומה; שנת 2022 – השתכר התובע סך כולל של 24,858 ₪ בגין 6 חודשי עבודה וסך של 4,143 ₪ לכל חודש, משוערך למועד מתן פסק הדין 4,546 ש"ח; כאשר בחודש 7/2022 התחיל התובע לעבוד כמאבטח בחניון של XXX בירושלים; שנת 2023 – השתכר התובע סך כולל של 88,648 ₪ בגין 12 חודשי עבודה בשני מקומות עבודה במקביל למשך 6 חודשים וסך של 7,387 ₪ לכל חודש, משוערך למועד מתן פסק הדין 7,721 ש"ח; שנת 2024 – השתכר התובע סך כולל של 134,909 ₪ בגין 12 חודשי עבודה וסך של 11,242 ₪ לכל חודש, משוערך למועד מתן פסק הדין 11,431 ש"ח; שנת 2025 – התובע צירף תלושי שכר בגין החודשים 4-12/2025 המלמדים כי בחודש 4/2025 החל התובע לעבוד כאיש אחזקה בXXX בירושלים (במסגרת התמחות לצורך הוצאת רשיון הנדסאי חשמל) והשתכר שכר בסך כולל של 114,649 ₪ בגין 9 חודשי עבודה וסך של 12,739 ₪ לכל חודש.

69. חישוב ההפסד:

    במשך חודשיים לאחר התאונה התובע לא עבד כלל וקיבל מהמל"ל דמי פגיעה – לפיכך, סך ההפסד בגין תקופה זו מסתכם בסך של 22,008 ₪ (=11,004X2).

    בתקופה שמיום 1.8.2015 ועד 31.12.2023, ניכר כי נגרם לתובע הפסדי שכר בהשוואה לשכרו לפני התאונה. לפיכך, בגין תקופה זו - ובניכוי השנים 2020-2019 בהן התובע היה סטודנט – קרי 77 חודשים במכפלת ההפסד החודשי כנגזר משיעור הנכות התפקודית, סך ההפסד מסתכם בסך של 122,860 ₪ (=11,004X14.5%X77).

70. משנת 2024 שכרו של התובע משביח ובהשוואה לשכרו לפני התאונה, לא הוכח הפסד.

71. לאור האמור, הפסדי השכר של התובע הינם בסך של 144,868 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה בסך כולל של 154,696 ₪. בצירוף פנסיה בשיעור של 12.5% סך כולל של 174,033 ₪.

     

    הגריעה מכושר ההשתכרות

72. ככלל, אין בהכרח התאמה בין הפסד כושר ההשתכרות ולבין שיעור הנכות הרפואית והנכות התפקודית, כשם שאין בהכרח התאמה בין שתי האחרונות עצמן (ענייןגירוגיסיאןהנ"ל). אבדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד תוך התחשבות בכלל הנסיבות.

73. כאמור, מהנתונים שהוצגו בפניי נלמד כי כיום לאחר התאונה שכרו של התובע השביח. התובע הצהיר בסעיף 22 לתצהירו כי "לאחר הניתוח האחרון ששיפר מאוד את מצבי כאמור, הצלחתי הרבה יותר בלימודים, ואף התחלתי לעבוד כמתרגל במוסד שבו למדתי – XXX. זה היה בשנה"ל תשפ"ג. מה שהעלה אותי כיום על מסלול סביר ונורמטיבי. בחודש 07/23 לימדתי קורס חשמלאי מוסמך (לימודי תעודה) במסגרת מכללת XXX. משך הקורס – כחודש פעמיים בשבוע, כל פעם כ-5 שעות. בסמוך לחודש 07/22 התחלתי לעבוד, במקביל ללימודיו, כמאבטח בחניון של XXX. כשסיימתי את הלימודים, בסמוך לחודש 7-8/24, התחלתי לעבוד במוזיאון כאיש אחזקה. זו עבודה הדורשת לפחות רישיון חשמלאי מוסמך. העבודה שם נחשבת לי כסטאז' לצורך הוצאת רישיון הנדסאי חשמל".

74. בניגוד לטענת הנתבעת כי לאחר התאונה שב התובע לעבודתו, הכנסותיו גדלו ולפיכך, בעתיד לא תחול עליו כל מגבלה או הפסד שכר - אזכיר כי על פי הפסיקה יש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה (ע"א 4837/92אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה(נבו 23.11.1994)).

75. בנסיבות אלה, הדרך הנאותה לפצות את התובע היא בקביעת סכום גלובלי, שייקח בחשבון את מומו, את גילו במועד התאונה ואת שנות העבודה שנותרו לו (ע"א 395/81מנחם ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לח(1) 537).

76. במהלך השנים התובע המשיך את הלימודים והוסמך כהנדסאי חשמל בעל רישיון חשמלאי מוסמך וכעת, לאחר שיסיים התמחות של 3 שנים הוא אמור לקבל רישיון הנדסאי חשמל. התובע העיד שכיום הוא "בסדר" מבחינת הלימודים ותעסוקה (עמ' 28 לפרוטוקול, ש' 6-5) והוא עובד במשרה מלאה במוזיאון, מלמד (כמתרגל) ולומד הנדסאי קירור ומיזוג (עמ' 50-49 לפרוטוקול).

77. מהנתונים שצוינו לעיל, נלמד כי כיום התובע משתכר סך של 12,739 ₪ בתקופת ההתמחות לצורך קבלת רישיון הנדסאי חשמל. התובע לא הציג כל ראיה בדבר גובה ופוטנציאל השכר של הנדסאי חשמל, אולם יש להניח שלאחר סיום ההתמחות שכרו של התובע יעלה ולפיכך, מצאתי לנכון להעמיד את בסיס שכרו לעתיד על בסיס השכר הממוצע במשק בסך של 13,991 ₪ הגבוה במקצת משכרו כיום.

78. בנסיבות המקרה דנן, בשים לב לטיב עבודת התובע (איש אחזקה), ולמקצועו (הנדסאי חשמל הנמצא כיום בהתמחות), לשנות העבודה הרבות שנותרו לו, לסיכוי שהנכות תגרום לפגיעה בכושר השתכרותו לאור שיעורה, טיבה וטבעה ולגילו במועד התאונה, מצאתי שיש לקבוע לתובע פיצוי גלובלי בראש נזק זה לעתיד בסכום של 333,339 ש"ח (הפיצוי הוא בגבולות 70% מהתחשיב האקטוארי ושיעור הנכות התפקודית) ובצירוף פנסיה בשיעור של 12.5% סך כולל של 375,006 ₪.

     

    עזרה וסיעוד בעבר

79. התובע טען כי במצבו לאחר הפגיעה הקשה ביד הוא היה זקוק לעזרה מהוריו במידה החורגת מיחסי בני משפחה רגילים ועתר לפיצוי בסך של 10,000 ₪. בתחשיב הנזק ובסיכומיו, התובע לא עתר לפיצוי בגין שווי עזרה בעתיד ובגין הוצאות רפואיות.

80. הלכה היא, כי עזרת הזולת שניתנה על ידי קרוב משפחה של הניזוק אינה מהווה עילה לשלילת פיצוי בגין רכיב זה (ע"א 93/73שושני נ' קראוז ואח', פ"ד כח(1), 277, 279) ויש לבחון האם היה הניזוק זכאי לקבלה ולא אם ניתנה בפועל.

81. בשים לב למאפייני הנכות, לגילו של התובע ולמצבו המשפחתי והתרשמותי מפגיעתו, סביר להניח שהתובע נזקק לעזרה בעקבות הפגיעה בכף יד ימין דומיננטית ויש מקום לפסוק פיצוי בגין שווי עזרה שניתנה לו.

82. לפיכך, לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, שצוינו לעיל, עזרה זו מוערכת בסכום גלובלי, לעבר בסך של 10,000 ₪.

     

    נזק לא ממוני

83. בשים לב לאופי הפגיעה של קטיעת אצבע בכף יד דומיננטית, לניתוחים שעבר התובע ולפגיעה האסתטית כפי שהתרשמתי ממנה בתמונות שצורפו ובמהלך הדיון, אני מעריכה את הנזק הבלתי ממוני בסכום של 90,000 ₪.

     

    ניכויי מל"ל

84. לתובע נקבעה נכות בשיעור של 10% במל"ל ושולמו לו דמי פגיעה בסך של 9,430 ₪ (בחודש 7/2015) ומענק נכות בסך של 30,401 ₪ (בחודש 3/2016). הסכומים משוערכים למועד מתן פסק הדין הינם בסך של 52,025 ₪.

     

    סיכום נזקי התובע

סוף דבר

1. לאור מכלול האמור לעיל, התביעה מתקבלת.

2. הנתבעות ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, את נזקו בסך של 499,658 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.6% מהפיצוי בצירוף הוצאות חוות הדעת וכן הוצאות משפט (בהתאם לקבלות).

3. הסך האמור ישולם בתוך 30 יום בתוספת ריבית שקלית ממועד פסק הדין ועד למועד הפירעון.

4. זכות ערעור כחוק לבית המשפט המחוזי מרכז לוד.

5. פסק הדין מותר בפרסום שעה שאינו כולל פרטים מזהים של התובע.

    

    

    

   ניתן היום, ט"ו סיוון תשפ"ו, 31 מאי 2026, בהעדר הצדדים.