פלוני נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ

לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).

1.התובע, יליד 25.2.1962, טוען כי נפגע ביום 18.3.2015 בתאונת דרכים. באותה תקופה עבד התובע כנהג הובלות בחברת תרופות. לפי גרסתו של התובע, בשעת בוקר מוקדמת, בדרכו מן הבית אל מקום העבודה, התנגש רכב אחֵר ברכבו מאחור; פגע – וברח. לדברי התובע גופו טולטל וידיו הושטו קדימה באופן אינסטינקטיבי. "מעוצמת הבלימה של הידיים על ההגה" – כך טוען התובע בתצהירו – "נגרם לי שבר ביד שמאל ונפגעתי גם ביד ימין". התובע פנה לבית החולים בילינסון, נבדק והותקן גבס על ידו.

2.המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה וקבע לתובע נכות משוקללת בשיעור של 9.75% (5% נכות בגין פגיעה באצבע השלישית ביד ימין הדומיננטית, ונכות נוספת בשיעור 5% בגין פגיעה נפשית).

3.הנתבעת, מבטחת הרכב שבו נהג התובע, חולקת על נסיבות האירוע כפי שתיאר התובע. הנתבעת אינה מכחישה כי התובע נפגע והגיע לבית החולים עם שבר ביד, אך מפקפקת בכך שהנזק נגרם עקב השימוש ברכב בנסיבות שנטענו על ידי התובע. לפיכך התקיימה ביום 13.5.2019 ישיבת הוכחות שבה נחקרו התובע ורעייתו. לאחר הדיון הגישו הצדדים סיכומים בכתב לגבי שאלת החבות ולגבי שומת הנזק.

4.לאחר שעיינתי בחומר הראיות, התרשמתי באופן בלתי-אמצעי מהעדויות ושקלתי את טענות הצדדים בסיכומיהם, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל.

5.כאמור, התובע טוען כי פגיעתו אירעה במהלך נסיעה ברכב ועקב פגיעה של רכב אחֵר מאחור. הרכב הפוגע, כך לטענת התובע, לא עצר כי אם המשיך בנסיעה ועזב את המקום. גרסתו של התובע מושתתת על עדותו-שלו. בחנתי בזהירות את הדברים בשים לב לכך שמדובר בעדות יחידה של בעל-דין. שוכנעתי, מעבר למאזן ההסתברויות, כי יש לאמץ את גרסתו של התובע באשר לנסיבות הפגיעה.

6.התובע דבק בגרסתו בחקירתו הנגדית (ראו למשל בעמוד 7 לפרוטוקול שורות 22-5). דבקותו, כך התרשמתי, הייתה אותנטית, ללא ניסיון לערוך התאמות מאולצות, לערפל או להפריז (ראו למשל בעמוד 8 לפרוטוקול). התובע סיפר כי במהלך נסיעה במהירות מתונה בכביש מס' 4 הוא הספיק להבחין במראה השמאלית במשאית שפגעה בו מאחור והמשיכה בנסיעה "כאילו לא קרה כלום. הוא ברח". התובע התבקש לתאר את מנח הידיים וכך אמר: "ידיי למיטב זכרוני שתיהן היו על ההגה ועפתי לכיוון החלון הקדמי, ניסיתי להתנגד ותפסתי את ההגה, לכן נפגעתי בידיים. תפסתי את ההגה כדי לא לעוף לשמשה". התובע גם תיאר את תחושת ההלם שחווה ואת הזיכרון של צליל השבר בידו.

7.מעבר להתרשמות הבלתי-אמצעית יש לבחון גם את המסמכים שהונחו לפניי. כאמור לעיל, לאחר קרות התאונה התובע נסע לבית החולים בילינסון. בתעודת חדר המיון נרשם כך: "ביום פנייתו במהלך נהיגה סובב את ההגה בקיצוניות והרגיש כאב באגודל שמאל ובש.כ.י" (נספח ו לתצהיר). התובע נשאל בחקירתו הנגדית על ההבדל בין רישום זה לבין הגרסה בעדות, וכך השיב: "מה שאמרתי אמרתי. מה שנרשם זה לא בשליטתי. המילה הראשונה ששאלו אותי כשנכנסתי לחדר מיון זה מה קרה לך, ואמרתי להם שמדובר בתאונת עבודה בדרך לעבודה. לא באתי עם שלט ואמרתי תאונת עבודה. סיפרתי שזו תאונת עבודה, מה הוא רשם לא יודע... לא זוכר שאמרתי את המילה סובבתי. גם הרופא אולי פירש את זה ככה. היו שם כמה רופאים וכל אחד דיבר עם השני ובסוף מישהו רשם את זה" (עמוד 11 לפרוטוקול שורות 25-19).

8.אין חולק על כך שלתיעוד הרפואי מזמן אמת יש תכופות חשיבות ראייתית רבה. איני מתעלם מטענתה של הנתבעת בסיכומיה כי "הניסיון מלמד, כי ברגע האמת הראשון דואג האדם קודם כל לבריאותו ורק בהמשך, לרוב לאחר שמשוחח עם 'יודעי דבר' ונותני עצות למיניהן הוא מתאים את גרסתו לצורך הגשת תביעה עתידית". אולם בענייננו יש לשים לב לנתונים הבאים: ראשית, כבר בתיעוד הראשוני בחדר המיון – בשעה שכל מעייניו של התובע אכן היו מופנים לטיפול בבריאותו – הוא סיפר שנפגע בזיקה לאחיזה בהגה. כלומר, לא מדובר כאן במצב מובהק שבו נמסרה גרסה ראשונית לצורכי טיפול השוללת חבות, ואחר כך ניתנה גרסה שונה, "מותאמת", היוצרת חבות. שנית, נראה כי אילו התובע ביקש למסור גרסה כוזבת, יכול היה בנקל "להתאים" את הגרסה בהליך המשפטי לזו שנרשמה בתיעוד מחדר המיון, אך הוא לא עשה כן. לפי התרשמותי התובע הקפיד בבית המשפט לספר את הדברים כהווייתם. שלישית, התובע העיד, ויש תימוכין לכך, כי בהגיעו לחדר המיון הוא היה שרוי בכאבים עזים ובשלב מסוים (לאחר ביצוע הרדמה) חש דפיקות לב חזקות, חולשה וסחרחורות (אף בוצעה בדיקה לשלילת אירוע לבבי). אין לשלול כי זה המקור לאי ההבנה או לאי הדיוק ברישום הראשוני.