ת"א 27510-09-09 מ' נ' מדינת ישראל

1.ביום 31.7.2008 הגיעה התובעת, בשבוע 38+4 להריונה, לחדר הלידה בבית החולים זיו בצפת עקב דימום ולדני. הוחלט כי נדרש ניתוח קיסרי. בניתוח הקיסרי חולץ תינוק בריא, אולם לאחר חילוץ התינוק נכרת רחמה של התובעת.

ביום 4.8.2008 עזבה התובעת את בית החולים לאחר שחתמה על טופס בו כתוב כי "[אני] הח"מ ר' מ'... מצהיר בזה, כי הנני עוזב את ביה"ח... לפי רצוני והחלטתי בלבד ובניגוד ולמרות העצות וההסברים שנתנו לי הרופאים המטפלים בי, על הסכנות הצפויות לי עקב עזיבת ביה"ח ודרישותיהם שלא לעזוב אלא להשאר בביה"ח ולקבל את הטיפול הרפואי הנדרש. ...." (נ/2).

מוסכם (כיום) על הצדדים כי ביום למחרת, 5.8.2008, הוזמנה התובעת לבצע בדיקת על קול ("אולטראסאונד") דרכי השתן – בדיקה חוזרת של בדיקת על קול שנערכה לה ביום עזיבתה את בית החולים. עוד מוסכם (כיום) כי הבדיקה בוצעה ביום 18.8.2008, והודגמה בה הרחבה בינונית עד ניכרת של המערכת המאספת משמאל; על כן הוזמנה התובעת לאשפוז לביצוע CT במחלקת נשים ביום 21.8.2008.

ביום 24.8.2008 הגיעה התובעת לבית החולים, ובדיקת ה-CT הצביעה על חסימת שופכן שמאל. על כן המליץ יועץ אורולוגי על אשפוז התובעת לצורך הכנסת נפרוסטום (צינור מהמותן לחלל המערכת המנקזת) לכליה שמאל, במטרה לנקז בשלב ראשון את הכליה החסומה, דבר אשר בוצע ביום למחרת. ניסיון ביום 27.8.2008 להעביר guide wire לא צלח עקב חסימה מלאה כ-2 ס"מ מפיית השופכן בכיס השתן. התובעת שוחררה עם נפרוסטום פתוח לצורך שיפור תפקוד הכליה החסומה וזומנה לניתוח שחזור השופכן, אשר בוצע ביום 12.11.2008.

2.התובעת הגישה תביעה נזיקית נגד מדינת ישראל, בעלת בית החולים. בתביעה נטען:

"עניינה של תביעה זו הינה רשלנות מצד הצוותים הרפואיים של הנתבעת אשר טיפלו בתובעת ברשלנות קשה ומקוממת, נמנעו מנקיטה בסטנדרטים רפואיים בסיסיים. במעשיהם ובמחדליהם, גרמו לתובעת, אישה צעירה בגיל 34, לנזקים קשים ובלתי הפיכים. ובין היתר איבדה את רחמה, איבדה בכך את פוריותה, והועמדה בסיכון של בלות מוקדמת מהרגיל וזאת בנוסף לנזק האורולוגי שגרמה הנתבעת ברשלנותה, עת שכחו צוותים רפואיים של הנתבעת מהדקים ניתוחיים בגופה של התובעת, מה שגרם... נזק קשה לשופכן השמאלי אשר נפגע והראה חסימה מלאה שבעקבותיה אובחנה ירידה בתפקוד הכליות והכול כאמור עקב רשלנותם הקשה של הצוותים הרפואיים בנתבעת, רשלנות שהתבטאה אף בגילוי מאוחר של סיבת החסימה בשופכן ולבסוף בצורך לנתח את התובעת פעם נוספת בכדי לתקן את השופכן בגין הנזק שגרמו לו כאמור לעיל הצוותים הרפואיים של הנתבעת. לכול זאת יש להוסיף את עגמת הנפש הקשה שחוותה התובעת עד כה ושתלווה אותה כל חייה וחיי ילדיה הצעירים ובפרט את בנה הצעיר שעקב הניתוק מאימו סובל מחרדת נטישה, והכל בהתווסף לנזקים הנפשיים מהם סובלת התובעת והמתבטאים, בין היתר, בדיכאונות, רגשי נחיתות ודימו עצמי נמוך – נזקים אלו ואחרים המוצאים ביטוים בנכות הרפואית המשוקללת ממנה סובלת התובעת – בשיעור של 62%..." (פס' 1 לכתב התביעה).

דיון

3. הטענות בתביעה זו מתייחסות להתנהלות הצוות הרפואי בבית החולים בשרשרת ארוכה של שלבים: החל מקליטת התובעת בחדר הלידה, דרך הניתוח הקיסרי , כריתת הרחם במסגרתו, עזיבת התובעת את בית החולים לאחר ניתוח זה, זיהוי הסיבוך האורולוגי בשבועות שלאחר מכן, וטיפול הביניים שנעשה עד לניתוח שחזור השופכן. לפני בחינת שאלת החבות לאורך כל שרשרת השלבים, יש טעם בעמידה על הראיות בענין נכות צמיתה. חוות הדעת הרפואיות בתיק הן בשני תחומים: בתחום הנפשי ובתחום האורולוגי. כפי שיפורט כעת, הראיות בענין נכות צמיתה אצל התובעת מצביעות על 10% נכות נפשית צמיתה עקב כריתת הרחם, ו- 0% נכות עקב הסיבוך האורולוגי.

נכות נפשית צמיתה