ב.ש. רגב ניהול והשקעות בע"מ נ' שרעבי

1.הליך זה החל דרכו כבקשה לביצוע שטר, בעניינה הוגשה התנגדות של הנתבע, ולאחר שניתנה לנתבע הרשות להתגונן, עבר התיק להתנהל בסדר דין רגיל בבית המשפט. במקביל, התנהל נגד הנתבע הליך נוסף – ת.א. 24663-07-14 בבית משפט השלום בתל אביב (להלן: התיק המקביל).

בדיון מיום 18.01.16 הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה "כל תוצאות ההליך בבית משפט השלום בת"א... יחייבו את הצדדים, למעט עניין ההוצאות... לאחר שתתקבל החלטה באותו תיק, יהיו הצדדים רשאים לטעון לעניין ההוצאות בתיק זה ובית המשפט יחליט בעניין ההוצאות...".

2.לאחרונה, הסתיים ההליך בתיק המקביל וניתן פסק דין משלים ביום 29.9.17, שם נדחתה התביעה כנגד הנתבע וזאת בשל אי עמידתו של התובע שם בנטל השכנוע המוטל עליו, להוכיח כי החתימה שעל גבי השטרות היא חתימת הנתבע. עם דחיית התביעה הורה בית המשפט השלום בתל אביב על סגירת תיק ההוצאה לפועל וחייב את התובע בהוצאות הנתבע בסך 25,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪. פסק הדין האמור הינו חלוט.

3.בהמשך לפסק הדין בתיק המקביל ועל בסיס ההסכמה הדיונית כפי שפורט לעיל, הגיש הנתבע הודעה ולפיה יש להורות על דחיית התביעה ובנוסף, ביקש לפסוק לטובתו הוצאות.

הנתבע טען כי התביעה הוגשה בחיפה ועל כן הוא נאלץ להגיש בקשה להעביר את הדיון לבית משפט זה וכי יש לפסוק הוצאות בסכום דומה לזה שנפסק בהליך המקביל. הנתבע ביקש לחייב את המשיבה בהוצאות שייקחו בחשבון את ההליכים, לרבות הליכי הביניים, שהתקיימו עד כה. הנתבע טען כי שילם שכר טרחת עו"ד בגין הליך זה סך של 31,624 ₪ וצירף חשבוניות התומכות בטענה זו.

4.המשיבה סבורה כי הבקשה לפסיקת הוצאות כפי שהוגשה הינה בלתי סבירה בעליל. התובעת טענה כי ההסכמה הדיונית נוצרה כדי לחסוך בזמן שיפוטי והוצאות מיותרות כאשר התקיים דיון מקביל המעלה את אותן פלוגתאות משפטיות ועובדתיות. על בסיס פסק הדין שניתן, סבורה התובעת כי למעשה כפות המאזניים נותרו מאוזנות, בכל הנוגע לגרסאות של הצדדים, והתביעה נדחתה רק בשל כך שהתובע באותו הליך נשא בנטל השכנוע. זאת, מאחר שבית המשפט קבע בתיק המקביל כי גרסת הנתבע אינה משכנעת והתנהלותו מעלה ספקות ותמיהות.

התובעת טענה כי היתה רשאית לפתוח את ההליך בבית המשפט בחיפה שכן המקום שיועד לפירעון השיק נושא ההליך היה במשרדי התובעת בכרמיאל. התובעת סבורה כי בשים לב לקשיים שהובאו בהליך המקביל בנוגע לגרסת הנתבע, יש לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו ולחלופין, לפסוק לטובת הנתבע הוצאות מינוריות ביותר.

5.אין מחלוקת בין הצדדים כי יש להורות על דחיית התביעה, על בסיס פסק הדין בהליך המקביל וההסכמה הדיונית. על כן, אני מורה על דחיית התביעה.

6.שקלתי את עמדות הצדדים לעניין ההוצאות. שוכנעתי כי בהליך זה – במיוחד בשל ההסכמה הדיונית האמורה - נדרש הנתבע בהוצאות משפט מופחתות בהשוואה להליך המקביל וזאת לנוכח מספר ואופי ההליכים והדיונים שהתקיימו בכל אחד מהתיקים.

מתוך שלוש החשבוניות שצורפו לתשובת הנתבע, רק אחת מהן מתייחסת באופן ברור להליך זה, והיא מציינת כי שולם שכר טרחה בסך של 17,700 ₪ בעניין התובעת. חשבונית נוספת (מספר 1040) מתעדת תשלום שכר טרחה בגין ייעוץ משפטי, בלא לציין מספר הליך או שם של הצד שכנגד. חשבונית שלישית (מספר 1059) מתעדת תשלום שכר טרחה בגין טיפול בתיק הוצאה לפועל, בלא רישום של מספר התיק או הצד שכנגד. שתי החשבוניות האחרונות ניתנו עוד לפני שהוגשה ההתנגדות בתיק זה ולא ניתן לקשור אותן באופן ברור להליך דנן.

7.לנוכח האמור, אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבע הוצאות בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 17,700 ₪.

ההוצאות ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, י"ד שבט תשע"ח, 30 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.