אלעמלא ואח' נ' דמירי ואח'

נגד הצד השלישי: ראמי דמירי

1. האם הנסיעה בה נפגעו התובעים באה בגדר "הסעה בשכר", המוחרגת מפוליסת הביטוח שהוצאה על ידי הנתבעת 2? זוהי השאלה העומדת לדיון בענייננו.

    

    

   העובדות הרלוונטיות

2. התובעים נפגעו בתאונת דרכים שארעה ביום 22.3.12 בשעות הבוקר. הנתבע 1 (הוא גם התובע 2), ראמי דמירי (להלן: "דמירי") נהג ברכב. מלבד הנהג היו ברכב נוסעים נוספים, שמרביתם (לרבות הנהג עצמו, כפי שיפורט להלן) היו עובדים של חברת ש.ח.א בניה וייזום בע"מ. נתבעת 2, מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מנורה") היא מבטחת הרכב בפוליסת ביטוח חובה. עקב טענת מנורה להיעדר כיסוי ביטוחי בשל שימוש ברכב למטרה עסקית של הסעת נוסעים בשכר, הוגשה התביעה גם כנגד קרנית.

    

3. התובעים השונים הגישו תביעותיהם על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, במסגרת 9 תביעות נפרדות, אך מאחר והשאלה הנוגעת לכיסוי הביטוחי היתה משותפת לכל התביעות שהוגשו, הוחלט על איחוד הדיון בשאלה זו.

    

4. לאחר שנשמעו עדויות עדי הצדדים, הודיעו התובעים (למעט התובע 2, שהוא גם הנתבע 1 והצד השלישי), שאף כי לשיטתם ועל פי מבחני הפסיקה נראה שהחריג של הסעה בשכר אינו מתקיים במקרה זה, אין הם נוקטים עמדה, באשר המחלוקת היא למעשה בין מנורה לבין קרנית והנהג.

    

5. מנורה טענה בסיכומיה כי במועד התאונה הרכב שימש להסעת נוסעים בשכר, כאשר לשיטתה מדובר היה בעסק של הסעות שפעל על ידי דמירי והבעלים הרשום של הרכב (גב' אמינה אחמד), בשיתוף פעולה עם עאטף אבו נדיר שהיה אחראי על העובדים בחברה. קרנית (הנתבעת 3) טענה, מנגד, כי מעבר לספקולציות לא מבוססות, לא הוכח קיומו של עסק הסעות שפעל למטרות רווח ולפיכך לא מתקיים תנאי הפטור. לטענת קרנית, מן העדויות ניתן היה להיווכח כי מדובר בפועלים קשי יום, תושבי שטחים, שהגעתם למקום העבודה בתחומי ישראל אינה פשוטה ומאוד יקרה ולכן היתה התאגדות של הפועלים להגיע יחדיו למקום העבודה ברכב אחד. הנתבע 1, דמירי, ביקש אף הוא לדחות את עמדת מנורה וטען כי גירסת מנורה הוכחה כלא נכונה ולא הובא בדל ראיה לקיומו של עסק הסעות למטרות רווח.