ברק נ' טלמור - פסקדין

ההליך

1. התובע עתר להצהיר כי הוא הבעלים של כלי-רכב מתוצרת "סוזוקי", שאותו הוא רכש, חדש מן היבואן, בחודש ינואר 2018. שלושה חודשים בלבד לאחר מכן נגנב כלי-הרכב. הוא מצא את דרכו אל בית-עסק למסחר במכוניות – "אוטו אלון" – של הנתבע. זה טען להתקיימותם של התנאים ל"תקנת-השוק". ההליך החֵל בבקשה לפי סדר-הדין הפלילי, להשבתו של כלי-הרכב שנתפס בידי-המשטרה. בית-המשפט של פלילים (צ"א (שלום תל אביב-יפו) 10163-10-20 משטרת ישראל נ' ברק, בפסקה 12 להחלטתו של כבוד השופט שאול אבינור (לא פורסמה 17.1.2021)) הפנה את הצדדים לברר את שאלת-הבעלות בהליך אזרחי, זה אשר לפנַי.

2. אומַר מיד: את התביעה נמצא לי מקום לקבל, לאחר שלקביעתי הוכיח התובע כל צורכו כי כלי-הרכב הוצא מידיו שלא בהסכמה; והנתבע, מנגד, לא הראה בסיס להתקיימותם, במצטבר, של ששת התנאים, הקבועים בסעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח-1968, הידועים כ"תקנת-השוק".

כלי-הרכב נגנב

3. שמעתי את עדותו, המהימנה בעינַי, של התובע והשתכנעתי כי המכונית הוצאה מידיו שלא כדין. "אני לא מכרתי את הרכב", הטעים התובע מדוכן-העדים, "ולא העברתי בעלות לרכב ולא קיבלתי כסף על הרכב" (פרוטוקול מיום 11.9.2024, בעמ' 16, ש' 19-18). התובע סיפר כי הוא החנה את כלי-הרכב באזור של התחנה המרכזית הישנה בתל אביב-יפו בדרכו לבילוי במועדון ובדרך חזרה "הרכב נגנב לי בזדוניות. נגזל ממני. הוא נגנב ממני בצורה כזאתי רשעית" (שם, בעמ' 18, ש' 11 וש' 24-23, ובעמ' 22, ש' 29).

גרסתו, המפורטת כנדמה מכדי להיות בדויה, לא נסתרה בחקירה הנגדית. התובע תיאר את מעשה-הגניבה:

"אירוע הגניבה אירע בשעה שסיימתי להטיל את מימיי ושהִיתי סמוך לרכב ובקשר עין רצוף איתו כל הזמן. חזרתי לרכב במטרה להיכנס למושב הקדמי ובשלב זה ממש, הגיח הגנב שהתחזה לשוטר במדי שוטר תוך שהוא מחזיק פנס בידו ואמר לי[:] 'משטרה' וביקש שאכנס למושב האחורי של הרכב. הייתה זו שעת לילה מאוחרת ובחוץ חשוך באזור בו הייתי. האמנתי לגנב שהתחזה[,] מ[אחר] ש[הוא] נראה ממש כמו שוטר אמיתי. אור הפנס פגע ביכולתי לראות היטב וטרם [ש]הספקתי להיכנס למושב האחורי, הוא [הגנב] זינק למושב הקדמי של הרכב ונסע מהמקום [כ]שבתו[ך הרכב] טרמפיסט ממוצא סודני או אתיופי[,] שאספתי מספר רגעים קודם לכך. הטרמפיסט הושלך על ידי הגנב מהרכב באלימות לאחר זמן ממש קצר של נסיעה. הייתי חסר אונים, המום מהסיטואציה" (פסקאות 8-3 לתצהיר-עדותו הראשית).

התובע פנה, ללא שיהוי, אל גורמי-המשטרה:

"תחילה נשאר איתי הטרמפיסט, ואף עברה ניידת [מ]תחנת [']יפתח['] [ו]סיפרתי לשוטרים מה קרה, אך בשלב מסויים נעלם [הטרמפיסט] מהמקום, בטרם הספקתי לקחת את פרטיו בזמן שאני ניגש רגלית לתחנת המשטרה להגיש את התלונה. הגשתי תלונה בגין גניבת הרכב שלי בתחנת משטרת 'שרת' בתל אביב. תחילה ניגשתי לתחנת לוינסקי הקרובה יותר למקום אך [זו] הייתה סגורה" (שם, פסקאות 9 ו-10).

            התובע מסר את גרסתו בתחנת-"שרת" ולמחרת בבוקר הוא שב והוזמן להיחקר. "למה הגעת [רק] אחרי 8 שעות לתחנה?" הוא נשאל בחקירתו הנגדית בבית-המשפט, בניסיון לזרוע בקיעים בעדותו. "הם זימנו אותי עוד פעם לחקירה", העיד התובע ולא נסתר, "אני הלכתי קודם כל למשטרת לוינסקי. ומשטרת לוינסקי הייתה סגורה. אחר כך עברה ניידת והיא לקחה אותי לתחנת שרת. לא אחרי שמונה שעות, [אלא] באותו רגע. בתחנת שרת חקרו אותי וזימנו אותי גם ליום למחרת" (פרוטוקול מיום 11.9.2024, בעמ' 20, ש' 33-22, ובעמ' 21, ש' 16-13).

כלִי-הרכב "התגלגל" אל הנתבע

4. ימים אחדים קודם לאירוע הבחין התובע בכך שתעודת-הזהות, ואותה הוא נהג להחזיק בתוך המכונית יחד עם רישיון-הרכב, איננה. "כמה ימים לפני [שהרכב נגנב] אני שמתי לב שתעודת הזהות אינה באוטו. ברגע שהלכתי להתלונן על [גניבת] האוטו אז הבנתי שתעודת הזהות שלי[,] או שהיא שנגנבה לי בשטיפת הרכבים [או ש... – העד נקטע]" (שם, בעמ' 16, ש' 22, ובעמ' 17, ש' 2-1). כשהגיע לתחנת-המשטרה התברר כי מישהו הקדים והשתמש בתעודה הזו. "אני הייתי בהלם", העיד התובע, "שאומרים לי [בתחנת-המשטרה:] 'הרכב לא על שמך'" (שם, בעמ' 18, ש' 23).

5. הנה כי כן, היה מי שתכנן היטב את מעשה-הגניבה. ביום שקדם לה ניגש אדם, שהזדהה בשם דניאצ'או צ'קול, נושא תעודת-זהות מס' XXX, אל סניף-הדואר "מקווה ישראל" בחולון. הוא הציג את עצמו כמיופה-כוחו של רוכש מרמלה – סאלם אבו סבית שמו ומספר-זהותו XXX, והעביר את הבעלות במכונית על שמו של הלה. היה זה, להשערתו של התובע, שלא פגש מעולם באבו סבית זה, תוך הצגתה של תעודת-הזהות של התובע בציונו של מספר-הזהות אשר נרשם בה. התובע טרח והביא, בנספח החמישי לתצהירו, את העתק-המסמכים של העברת-הבעלות ובהם מופיעים כל הפרטים הללו, לרבות חתימה שהתובע טען – ואני מאמין לו – כי אין היא חתימתו-הוא.

אבו סבית – שזמן לא רב לאחר מכן החל לשאת, בפרשה אחרת, עונש-מאסר בעבירות של גניבת רכב ופריצה לרכב במטרה לגנוב (ת"פ (שלום רמלה) 31634-01-25 מדינת ישראל נ' אבו סבית; הנספח העשירי לתצהיר-התובע) – נחקר במשטרה בקשר לתלונתו של התובע. תיעוד-החקירה הוגש לבית-משפט זה (הנספח השמיני לתצהיר-התובע). אף אם, לאמתות-תוכנו, תיעוד זה אינו ראיה קבילה, הרי שעצם רישומם של דברים מפי-הנחקר הוא קביל, לשיטתי. התיעוד הוגש שלא באמצעות-עורכו (החוקר לא נקרא להעיד לפנַי) אך נשא, לפי מראהו ולפי תוכנו, סימנים מובהקים של רשומה מוסדית – מסמך, שנערך בידיה של יחידת-חקירות במהלך הרגיל של פעילותה (כהוראתו של סעיף 35 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971).

מפיו של אבו סבית נרשם כי הוא קנה את כלי-הרכב מהתובע עצמו, תמורת סך של 60 אלף ש"ח בלבד (עבור כלי-רכב חדש, שבעליו הקודם יחיד והתובע רכש חודשים ספורים קודם לכן תמורת כ-94 אלף ש"ח). אבו סבית הספיק, לדבריו, לשלם לתובע רק 50 אלף ש"ח. אז, לפתע, נעלם התובע כלא היה ואבו-סבית נותר חייב לו, עד היום כביכול, את היתרה. כשהציגו החוקרים לפניו תמונתו של מר צ'קול, נרשם כי אבו סבית התכחש לחלוטין למעורבותו של זה בעסקת-המכר ומקל וחומר להיותו מיופה-הכוח שלו בעסקה. לפי טענתו, התובע עצמו הוא שערך את העברת-הבעלות. את המכונית, כך נרשם בחקירת-המשטרה, החזיק אבו סבית במשך זמן קצר. חברו מן העיר לוֹד, שאת שמו הוא לא זכר – "יש לי בעיה עם שמות" (שם, בעמ' 3, ש' 56) – מכר עבורו את המכונית לאדם בלתי-ידוע בעיר בת-ים והעביר חזרה רווח נאה. גם מר צ'קול נחקר (הנספח התשיעי לתצהיר-התובע). נרשם כי הוא מכחיש לחלוטין היכרות כלשהי עם התובע או עם אבו סבית וכי הוא לא היה מעורב, מעולם, בהעברתה של בעלות במכונית עבור אחֵר. "[זה] השם שלי ותעודת הזהות שלי[,] אבל לא עשיתי את זה אף פעם בחיים. לא מכיר[,] לא יודע. זה לא החתימה שלי" (שם, בעמ' 2, ש' 34-26).

6. כך או כך, משמו של אבו סבית הועברה הבעלות בכלי-הרכב, תשעה ימים בלבד לאחר מכן, על שמו של אדם שלישי, אלירן דהן. מר דהן היה סוחר-מכוניות מורשה, אך גם מזלו איתרע להיות מורשע בעבירות הקשורות בסחר בכלי-רכב: זיוף מד-דרך (קילומטראז') וזיוף של רישיון-רכב על מנת למכרו בכזב (ת"פ (שלום תל אביב-יפו) 25429-04-14 מדינת ישראל נ' דהן). "המעשים", קבעה כבוד השופטת לימור מרגולין-יחידי בגזר-הדין בענינו, "נעשו ע'י מי שיש לו הבנה מקצועית כסוחר רכב, כשברור שמדובר במעשים מתוכננים ואקטיביים" (גזר-דין מיום 8.7.2015 (לא פורסם)).

7. אפילו, שבחלוף שלושה ימים שונתה הבעלות בכלי-הרכב בפעם הרביעית, עתה לשמו של הנתבע, לא עמדו השניים – הנתבע ודהן – מעולם בקשר ישיר. הם לא נפגשו, לא שוחחו ולא סיכמו בינם את תנאיה של מכירת-המכונית לנתבע. "אני לא מכיר אותו", העיד הנתבע לפנַי, "לא קיבלתי ממנו [את המכונית], אני לא צריך להכיר את בעל הרכב" (פרוטוקול מיום 11.9.2024, בעמ' 29, ש' 4 וש' 25-24).

תחת זאת, לגרסת-ההגנה, קישר בין השניים אדם שלישי, מהדי חמדוני שמו. "מתווך" זה הציג את עצמו מיופה-כוחו של סוחר-הרכב מר דהן והציג אישור-בעלות על שם-הלה. לנתבע – לפי גרסתו – לא הייתה כל סיבה לחשוד בחמדוני, שעמו הוא סחר בעבר ושהופיע אצלו עם המכונית, עם רישיון-הרכב ועם תעודת-זהות של מר דהן. "אני מכיר את המתווך שנים רבות", הצהיר הנתבע, "ביחד ביצענו עסקאות רכבים ומעולם לא עלתה טענת רכב גנוב עד למקרה זה" (הפִּסקה השלישית לתצהיר-עדותו הראשית). חמדוני הציע לנתבע לרכוש את המכונית תמורת 68 אלף ש"ח. הנתבע מצא את הדבר כדאי וכך עשה.

8. הנתבע וחמדוני ערכו בינם "זכרון-דברים". מסמך זה היה, לשיטת-הנתבע, יסוד לעסקת-המכר ואף החליף, לפי האופן שבו נדרש הנתבע לפעול מול רשות-המסים, את הצורך להנפיק חשבונית. מה אעשה וקריאה, אפילו חטופה, של המסמך מגלה בו קשיים של ממש. כך נכתב:

"                                        אוטו אלון

                                                      זכרון דברים

שנערך ונחתם בבת ים בתאריך 20/4/18

המוכר: חמדוני מהדי ת.ז: XXX

הקונה: אוטו אלון ת.ז: XXX [כך]

הואיל: והמוכר מצהיר כי הינו הבעלים הרשום ומחזיק כדין של רכב מסוג סוזוקי סוויפט [...] משנת יצור 2018 [...]

והואיל: והמוכר מצהיר כי הרכב נקי מכל חוב ו/או שעבוד ו/או תביעה ו/או זכויות צד ג' כלשהן...

והקונה מצהיר כי בדק את הרכב...

לפיכך הוצהר והוסכם בין הצדדים כדלקמן:

[...]

ולראיה באו הצדדים על החתום:

(חתימה ביד)                                                מ ה ד י (בכתב יד)

     הקונה                                                               המוכר"

(הנספח הראשון לתצהיר-הנתבע. ההדגשות הוספו).

9. ארבעה קשיים הם: ראשית, כפי שהעיד הנתבע והובא לעיל, מהדי חמדוני לא היה המוכֵר של כלי-הרכב וּודאי שלא בעליו. לשיטת-הנתבע, חמדוני אך תיוֵוך בשירותו של סוחר-מכוניות מורשה, אותו אלירן דהן. מדוע, אם כן, הוא נרשם "מוכר" ו"בעלים"? מדוע הוא חתם על ההסכם כצד לו? מדוע לא הוזכר ולו במלה שמו של מר דהן? בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע:

הנתבע הוסיף והעיד: "...הוא [חמדוני] מתווך לי רכב. אני דיווחתי עליו כמתווך, כסוחר, לא משנה, אני מבחינתי זה סמנטיקה" (שם, בעמ' 35, ש' 8-9).

10. לדאבוני, גרסה זו לא יכולה להישמע, אלא, מיתממת – כשהיא באה מפיו של סוחר-מכוניות מיומן, בעל-עסק, שערך הסכמי-מכר רבים במרוצת-השנים. אם כך הם הדברים, הרי שהכול – לרבות אבחנה בין כלִי-רכב, שמקורו מפוקפק והוא צריך "להדליק נורה אדומה" אצל סוחר-מכוניות, לכלי-רכב כשֵׁר – ל"סמנטיקה" ייחשב. הוֹסף לכך את העובדה, שבשום שלב לא הציג הנתבע לבית-המשפט ייפוי-כוח מאותו חמדוני לתווך במכירתו של כלי-הרכב עבור בעליו כביכול, מר דהן, ומתקבלת גרסה, שהמעט אשר אוכל לומר עליה הוא כי היא לוקה באמינות.

"[ב]אף עסקה שלנו בתור סוחרי רכב אנחנו לא שומרים צילום תעודת זהות או ייפוי כוח", ביקש הנתבע לבאר (שם, בעמ' 32, ש' 24-23). ניחא, אלא שההגנה לא עשתה ולוּ מאמץ קל שבקלים להתחקות, באמצעות אחרים, על אותו ייפוי-כוח נטען. מר דהן לא נקרא כלל לעדות. כשנשאל על כך בחקירה הנגדית השיב הנתבע, בלי כל אסמכתה או פירוט: "דהן נפטר לפני איזה 3 שנים, 4 שנים" (שם, בעמ' 39, ש' 26-25).

11. חמדוני העיד בבית-משפט זה מטעמו של הנתבע, אך גם הוא לא הציג ייפוי-כוח – בעסקה מסוימת זו או בכל עסקה אחרת אי-פעם – ממר דהן. כתבתי לעיל, שהנתבע העיד כי הוא מכיר את חמדוני שנים ארוכות ו"ביחד ביצענו עסקאות רכבים... זה מתווך שהיה עושה איתי הרבה עסקאות וסמכתי עליו... יש לי איתו מלא זכרונות[-דברים]" (הפִּסקה השלישית לתצהיר-עדותו הראשית; פרוטוקול מיום 11.9.2024, בעמ' 46, ש' 11-10 ובעמ' 49, ש' 24). מה אעשה ולבית-המשפט לא הוצגה ולו אסמכתה יחידה להסכמים קודמים – קִראו להם: זכרונות-דברים, קראו להם אחרת – שקשרו הנתבע או בית-העסק שלו מול, או באמצעות, חמדוני. מה אעשה, עוד, ומפיו של חמדוני נרשם, בחקירתו במשטרה, כי היכרותו עם הנתבע התמצתה בכך ש"פעם העמדתי אצלו אוטו למכירה" (נספח 14 לתצהיר-התובע, בעמ' 2, ש' 19).

12. לא פסו קושיות מן העולם, ובחקירתו הנגדית לפניו של בית-משפט זה השמיע חמדוני דברים שאיימו לשמוט, לחלוטין, את הקרקע מתחת לגרסת-הנתבע. כאן, לפתע, הצטרף לתמונה אדם נוסף, שאיננו מר דהן. מאדם זה, כביכול, רכש חמדוני את כלי-הרכב:

"אני אומר לך זה לא, זה לא אלירן דהן. אני, מי שאני הייתי מתווך אצלו, [זה אדם בשם] אלטורי. [את] ה'סוזוקי' עצמה קניתי ממופיד אלטורי. אני אסביר לך: רכשתי ממופיד את האוטו. אמרתי לו: 'קניתי, זהו, נגמר. אני קניתי'. לקחתי את הכסף מאלון [הנתבע] [ו]העברתי למופיד. זאת העבודה של התיווך. אני לקחתי ממופיד תצהיר על ייפוי כוח ותעודת זהות ומסרתי לאלון" (פרוטוקול מיום 1.1.2025, מעמ' 14, ש' 29).

חמדוני העיד, גם במשטרה וגם לפניו של בית-משפט זה, שהוא כלל לא הכיר את דהן:

(ההודעה במשטרה; נספח 14 לתצהיר-התובע, בעמ' 2, ש' 20-21. "לירון" צריך להיות, כמובן, "אלירן" – שמו הפרטי של מר דהן).

ובבית-המשפט:

כששב ונשאל על מר דהן בחקירתו-הנגדית מצא לו חמדוני, פתאום, תפקיד בשרשרת של העֲברות-הבעלות:

"מה שאני זוכר [זה][,] שאני התקשרתי לאלירן [דהן] ואמרתי לו שאני מבצע בעלות ככה וככה[.] אמר לי: 'כן[,] הכל בסדר'" (שם, בעמ' 18, ש' 30-31).

13. שנית, התמורה הרשומה בזכרון-הדברים הייתה נמוכה באורח מעורר-תהייה. כך, אזכיר, משדובר בכלי-רכב חדש, שעלה על הכביש באותה שנה ממש, חודשים ספורים קודם למועד-עשייתו של ההסכם (חמדוני אף כינה את מחיר התמורה: "פצצה". שם, בעמ' 24, ש' 30). קונה, שזה עיסוקו, מתקשה היה לחתום על הסכם בלי לבדוק תחילה את הסיבה למצב-דברים חריג זה. "הרכב הגיע אלי עם מכה מקדימה[,] בטמבון", העיד הנתבע, "ואני חושב [שהיה לו] פנס שבור. וזה מחיר לסחר" (שם, בעמ' 49, ש' 6-5). ניחא, ששום אסמכתה למצבו הפיזי או הטכני של כלי-הרכב לא הוצגה. אלא, שהנתבע לא הוכיח לבית-המשפט דבר וחצי דבר לגבי מחירו הנכון של כלי-הרכב, אפילו נדרשו בו תיקוני-פח ואפילו החלפה של פנס, כשהוא נמכר בין סוחרים. הדעת מתקשה לסבור כי כלי-הרכב נרכש, חדש, בינואר 2018 תמורת 94 אלף ש"ח וכבר בחודש אפריל של אותה שנה, אפילו שהוא כבר "יד רביעית" ונניח אף שנדרש למלואם של התיקונים המדוברים, צנח מחירו בקרוב לשלושים אחוזים, ל-68 אלף ש"ח כולל, לכאורה, מע"מ. דבר זה, לכל הפחות, נדרש היה להדליק בראשו של הנתבע את אותה "נורה אדומה" שלא נדלקה, משום מה, עד אז.

14. שלישית, אילו בדק הנתבע ברצינות כלום כלי-הרכב "נקי" מזכויותיו של צד ג' כלשהו – ובעדותו אין כל זכר לבדיקה שכזו – הוא היה מגלה כי כלי-הרכב דוּוח, כבר קודם לכן, גנוב. התלונה במשטרה הוגשה ביום-הגניבה או ביום שלאחריו ואילו אל הנתבע הגיעה המכונית בחלוף למעלה משבועיים.

15. רביעית, מן ההסכם עלה כי הנתבע – בעלים של בית-עסק למסחר במכוניות – שילם את מלוא-סכומה של העִסקה לידיו של ה"מתווך". החקירה הנגדית הוסיפה לכך את העובדה, שהיה זה תשלום במזומן (שם, בעמ' 35, ש' 32). איֵּה היא, אפוא, קבלה או חשבונית-מס? כאן נקלע הנתבע להשמעתה של גרסה קשה אפילו יותר. "נכון לאותו רגע לא קיבלתי קבלה... זו אחריות של בעל הרכב שקיבל את הכסף. אז תחקרו את בעל הרכב. שמס הכנסה יחקור אותו" (שם, שם, בש' 26-22 ובעמ' 36, ש' 7). הנתבע, זאת יֵאמר, לא קיבל קבלה "נכון לאותו רגע" ונכון בכלל. "אני לא מכיר תקנה כזאת שהכריחה אותי לעשות דבר כזה [לקבל קבלה]", הוא העיד (שם, בעמ' 37, ש' 1). על כך ניתן היה לכתוב: ואידך זיל גמור, אך יש להוסיף עוד שניים.

במכתב, ששלח בא-כוחו דאז של הנתבע למשטרת-ישראל כדי לקבל את המכונית התפוסה חזרה לידי-הנתבע, הוא כתב: "מרשי [הנתבע] העביר את כספי התמורה בהעברה בנקאית" (נספח 13 לתצהיר-התובע). כך – ולא במזומן, כפי שהעיד לימים הנתבע בבית-המשפט. "כנראה טעות", הסביר זאת הנתבע (פרוטוקול מיום 11.9.2024, בעמ' 37, ש' 23).

חמדוני הוסיף והעיד לפניו של בית-משפט זה כי אין הוא עוסק בתיווך למכירה של כלי-רכב באופן "רשמי". אין הוא מדווח על כך לשום רשות וממילא איננו מנפיק קבלות או חשבוניות. "אני [עוסק] במסעדנות", הוא סיפר, "ולפעמים אני מתווך רכבים, בשביל השלמת הכנסה. זה לא עבודה שלי. אני, בשביל להשלים את ההכנסה שלי כאזרח, אני עושה את זה, בלי ניירת, בלי כלום" (פרוטוקול מיום 1.1.2025, בעמ' 13, ש' 24-11).

16. אין מנוס ממסקנה כי הנתבע לא השמיע גרסה נאמנה לאמת, שתוכל לעמוד איתנה על רגליה. צר לי שזו המסקנה וצר לי, בה במידה, על מסקנתי הנוספת והיא כי הנתבע הפעיל את בית-העסק שלו והוא, לכל הפחות, "עוצם את עיניו" אל מול מה, שמצופה היה כי ידליק "נורה אדומה" לנגד עיניו של כל אדם, המחזיק ברישיון (תו-סחר) מטעם-המדינה לסחור במכוניות.

"תקנת-השוק" במיטלטלין אינה מתקיימת כאן

17. כעולה מכל הדברים, עניננו בשאלת-הבעלות בכלי-הרכב ובפרט בשאלה אם הרים הנתבע את הנטל להוכחת התנאים ל"תקנת-השוק" שבסעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח-1968:

ההלכה הפסוקה בענין "תקנת-השוק" נקבעה בבית המשפט העליון ב"פרשת כנען" – ע"א 5664/93 כנען נ' ממשלת ארצות-הברית, פ"ד נא(1) 114 (1997); דנ"א 2568/97‏ כנען נ' ממשלת ארצות-הברית, פ"ד נז(2) 632 (2003). כך פורטו התנאים של "תקנת-השוק":

"תוקנֵה עדיפות לקונה על פני הבעלים המקורי בהתקיים שישה תנאים מצטברים, אשר רובם מתייחסים לדרך ולנסיבות שבהן הגיע הנכס לידיו: (א) כריתת חוזה מכר; (ב) ביחס לנכס נד; (ג) הנכס נקנה ממוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר; (ד) המכירה היא במהלך העסקים הרגיל; (ה) קבלת הנכס לחזקת הקונה; (ו) תום^-לבו של הקונה. התנאי הראשון, שהוא תנאי סף להתקיימות תקנת השוק, עוסק בדרך ביצוע העיסקה – נדרש קיומו של חוזה מכר בין הקונה לבין מי שממנו הגיע הנכס לחזקתו. התנאי השני מייחד את תקנת השוק הקבועה בסעיף 34 לחוק המכר לקטגוריה מסוימת של נכסים. ארבעת התנאים הנוספים מתמקדים בנסיבות אשר אפפו את עיסקת המכירה. ודוק, הסעיף אינו מבחין, לצורך תחולת תקנת השוק, בין הדרכים השונות שבהן יצא הנכס מידי הבעלים המקורי" (דנ"א כנען, בעמ' 660, כבוד השופט תאודור אור).

ביחס לנטל ההוכחה של אותם תנאים נקבע:

"מאחר שבהתקיים הוראות הסעיף נשללת מן הבעלים המקוריים בעלותם בנכס על לא עוול בכפם והיא מוקנית למי שרכש את הנכס הגנוב בתום^-לב, ממי שאיננו בעליו, יש למקם את רף הדרישות [להחלת 'תקנת-השוק'] שבאותו סעיף [סעיף 34 לחוק המכר, התשכ'ח-1968] גבוה ככל שניתן, במידה שתצדיק את הקניית הנכס לקונה" (ע"א כנען, בעמ' 132, כבוד השופטת טובה שטרסברג-כהן. ההדגשות הוספו).

כמו כן נפסק – ולדברים חשיבות רבה גם בעניננו – כי אין נפקות לנסיבות-הוצאתו של הנכס שבמחלוקת מידי-בעליו:

"בולט בחסרונו הבעלים המקורי. הוראות סעיף 34 אינן מתייחסות אליו כלל. אין הן מתענינות בדרך שבה יצא הנכס מרשותו ובמידת 'אשמתו' לכך. אין הן מתענינות אם יש מקום לצפות מן הבעלים – במישור המושגי – לשמור על הנכס או לבטחו כדי לגרום לספיגת הנזק. מעייניו של הסעיף נתונים לקונה, וממנו נדרש תום-לב המצביע על כך שהוא לא יכול היה למנוע את העימות בין הבעלים ובינו על-ידי הימנעות מרכישת נכס שהוא חושד בהיותו בלתי 'כשר'" (שם, בעמ' 128. ההדגשות הוספו).

18. במקרה אשר לפנַי אין הצדדים חלוקים, אלא, על קיומם של שלושה מתוך ששת התנאים: "הנכס נקנה ממוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר", "המכירה היא במהלך העסקים הרגיל" והיותו של הקונה – הנתבע – תם-לב. את אלה צריך, כאמור, זה האחרון להוכיח ב"רף דרישות גבוה ככל שניתן" על מנת ליהנות מהגנתה של "תקנת-השוק".

            פשיטא כי התנאי: "הנכס נקנה ממוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר", מתקיים אם נראה באלירן דהן מי, שמכר את כלי-הרכב לנתבע. אלא, שקביעה זו אינה נקייה מספקות. כאמור, הנתבע נקשר עם חמדוני בהסכם-מכר וצוין, מפורשות, כי חמדוני הוא "המוכר". שנית, אפילו נראה בחמדוני "מתווך" בלבד, הרי שהוא עצמו העיד כי לא "המוכר" לא היה מר דהן אלא מר אלטורי. ביחס לאותו אלטורי, שאוזכר לראשונה בחקירתו הנגדית של חמדוני, כלל לא נטען כי הוא סוחר-רכב ודומה, אפוא, כי מכירת הרכב הייתה עבורו בגדר עסקה מזדמנת בלבד ("הוא רוצה להתחתן וזקוק לכסף"; פרוטוקול מיום 11.9.2024, בעמ' 19, ש' 18). סימן-שאלה ממשי מרחף אפוא מעל לקיומו של התנאי של רכישה מסוחר מיומן.

19. האם מקיימת מכירת-הרכב בידי דהן את התנאים הנוספים: "מכירה במהלך העסקים הרגיל" ו-"תום^-לבו של הקונה"? נסיבות-המקרה מוליכות לתשובה שלילית. ראשית, בזכרון-הדברים נרשם – בניגוד למצב הדברים הנכון – חמדוני כ"מוכר" ו"בעלים". לא הוכח קיומו של ייפוי-כוח מאותו חמדוני לתווך במכירת הרכב עבור מר דהן. שנית, התמורה הרשומה בזכרון-הדברים הייתה נמוכה מן המצופה ממאפייניו של כלי-הרכב. שלישית, לא נמצא זכר לבדיקה אם כלי-הרכב "נקי" מזכויות של צד שלישי. אדרבה, המכונית דווחה גנובה טרם "שרשרת-המכירות". רביעית ואחרונה: התמורה שולמה – ככל ששולמה – לידיו של המתווך חמדוני.

20. המסקנה המשפטית הנובעת מהדברים ברורה מאליה: "מהלך העסקים" ובו נמכרה מכוניתו של התובע לנתבע היה מהלך-עסקים בלתי-רגיל ומעורר חשד. אל מול עיניו של הנתבע חייבת הייתה להידלק "נורה אדומה". משעצָם, לכל הפחות, את עיניו מפניה של זו לא ניתן לראות בו מי, שפעל בתום-לב במובן, הנדרש לקיומה של "תקנת-השוק".

21. מסקנתו של בית-משפט זה עולה בקנה-אחד עם הפסיקה הנוהגת במקרים דומים, כפי שנקבעה בשנים האחרונות (בהתאם להלכות בפרשת כנען). על קצה-המזלג יוזכרו פסקי-דין אחדים, שנסיבותיהם דומות. בע"א (מחוזי חיפה) 27442-08-21 בוכניק נ' כרמלית חברה ישראלית לשיווק והובלת דלקים בע"מ (פורסם במאגרים 16.11.2021), העלה כבוד השופט דר' מנחם רניאל תהייה עקרונית, לאמור:

"ספק אם תקנת השוק חלה על רכישה על ידי סוחר רכב מסוחר רכב אחר. תקנת השוק נועדה להגן על הקונה התמים, הצרכן הסופי שאין בידו לברר את הבעלות לאשורה קודם קנייתו, ולא על סוחר רכב שבידו כל האמצעים לכך" (שם, הפסקאות אינן ממוספרות).

גם אם רצוי שלא לחרוץ, א-פריורי, מענה לשאלת-תחולתו של מוסד משפטי זה לפי מיהותם של הצדדים, נכון לדעתי לקבוע כי קונה, שהוא סוחר מיומן כמו הנתבע שלפנַי, ייבחן בשבע עיניים קודם שיימצא קולע לתנאיה של "תקנת-השוק".

22. טעמים נוספים, מהם שיָפים גם לעניננו, עמדו ביסוד-הכרעותיהן של ערכאות-הדיון שלא ליתן עדיפות לקונה של כלי-רכב. בת"א (שלום אשקלון) 64688-02-18 מלכה נ' אדרי(פורסם במאגרים 12.4.2020), נמצא כי המכירה לא הייתה במהלך-עסקיו הרגיל של המוכר; נתגלע פער של ממש בין התמורה הנטענת לערכו של כלי-רכב והתעורר קושי לייחס תום-לב למי, שרכש את הנכס שלא מבעליו הרשום (שם, בפסקאות 38-36 לפסק-דינה של כבוד השופטת אורית חדד). בה"פ (שלום ירושלים) 10262-04-20 חדד נ' עבדו (פורסם במאגרים 19.3.2021) לא עמד בין המוכר לקונה הסכם-מכר תקף, לא נמצא מהלך-עסקים רגיל של עוסק בסחר בכלי-רכב (פסקאות 26, 29 ו-30 לפסק-דינה של כבוד השופטת בלהה יהלום). בת"א (שלום נצרת) 32494-07-22 סבח נ' אשרף (פורסם במאגרים 25.2.2025) לא נמצא כי שולמה תמורה, העולה בקנה אחד עם שוֹויים של כלי-הרכב ונקבע כי הקונה לא היה תם-לב, משעצם את עיניו אל מול חשדות, שעוררו נסיבות-המכירה ובפרט ל"שרשרת-ההעברות" התכופה של בעלות בכלי-רכב (פסקאות 27 ו-31 לפסק-דינו של כבוד השופט אלעד טל). בת"א (שלום עכו) 7657-02-25 אפגין נ' אבו פארס (פורסם במאגרים 27.7.2025) לא הוכרה מכירה במהלך-עסקים רגיל של סוחר בכלי-רכב והוטעמה עצימת-העיניים מצד-הקונה (פסקאות 19 ו-21 לפסק-דינה של כבוד השופטת בדריה חסן-חסניין). פסקי-הדין הללו הם מן השנים האחרונות ממש והם מיתוספים לפסיקה ישָנה מעט יותר, דומה, שאותה אזכר התובע בסיכומיו.

התוצאה

23. התביעה מתקבלת. מוצהר בזה כי התובע הוא בעליו החוקי של כלי-הרכב נושא-התובענה, סוזוקי סוויפט מ"ר XXX. בהתאם, על מרשם-הרישוי במשרד-התחבורה לרשום את כלי-הרכב בבעלותו הבלעדית של התובע. ניתן בזה צו המחייב את הנתבע להעביר את ההחזקה בכלי-הרכב לידיו של התובע וכן לחתום על כל מסמך ולבצע כל פעולה הנדרשים להעברת-הבעלות על שמו של התובע.

בתוך 15 ימים מיום, שקיבל לידיו פסק-דין זה, ישלם הנתבע לתובע הוצאות-משפט בסך של 3,843 ש"ח להוצאות-המשפט ומשקפות את סכומה, משוערך להיום, של האגרה ואת התייצבותו של התובע לששה דיונים לפניו של בית-משפט זה. בתוך אותו פרק-זמן יוסיף הנתבע וישלם לתובע סך, כולל מע"מ, של 17 אלף ש"ח לשכר-טרחה של עורכת-דין. סכום זה נקבע בהתחשב בערכו המשוער של כלי-הרכב בעת הגשתה של התביעה ובהתחשב בהיקפה של העבודה המשפטית, שנדרשה בניהולה של פרשת-התביעה. איחור בתשלומו של איזה מהסכומים שנפסקו יוסיף לו דמי-פיגורים לפי סעיף 5א לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום-החיוב שנקבע ועד למועד-התשלום בפועל.

הגזברות תחזיר לתובע את הפיקדון שהפקיד, על פירותיו.

ניתן היום, ט' בשבט התשפ"ו, 27 בינואר 2026, שלא במעמד-הצדדים.