פלוני נ׳ פלונית

א.לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה שחייב את המערער במלוא כתובתה של המשיבה בסך 180,000 ש"ח.

נציין כי בדיון ובהחלטה שלאחריו הצענו לצדדים הסדר פשרה שלפיו יעמוד החיוב על כנו, אבל רק מקצתו, 50,000 ש"ח, תעמוד לפירעון מיידי, ואילו היתרה, 130,000 ש"ח, תשולם לשיעורין תוך שתצורף לתשלומי מזונות הקטינה, בת הצדדים, שאותם על המערער לשלם למשיבה. התשלומים לפי הצעה זו אמורים היו להיפרס על פני כתריסר שנים, עד הגיע הבת הקטינה, כבת שמונה היום, לגיל עשרים.

המשיבה הביעה את הסכמתה להצעה, אך המערער לא הביע הסכמה ובהמשך אף דחה את ההצעה מפורשות וביקש מתן פסק דין בערעורו, ולפיכך נזקקים אנו להכריע.

עיינו בכתב התביעה לגירושין שהגיש המערער בשעתו לבית דין קמא, תביעה שהטענות שבה הם העומדות – או האמורות לעמוד – בבסיס הטיעונים לפטור מן הכתובה למרות היות הגירושין ביוזמת האיש, עיינו גם בפרוטוקולי הדיונים בבית דין קמא, הן זה של הדיון בתביעת הגירושין והן זה של הדיון בעניין הכתובה, לאחר הגירושין, וביתר כתבי בית הדין המצויים בתיק. את כל אלה ואת האמור בפסק בית הדין קמא העמדנו גם אל מול הטענות שנטענו בכתב הערעור ובדיון שהתקיים לפנינו. לאחר כל האמור באנו למסקנה כי דינו של הערעור לדחייה, אם כי ייתכן – והדברים נאמרים בהסתייגות ובזהירות מרובה – כי יוכל המערער לעתור לבית דין קמא עצמו בבקשה לסתירת הדין.

ב.נבהיר:

הצדדים חלוקים בשאלה מי מהם עזב את הדירה המשותפת, ובעיקר – מדוע, ואם עזיבה זו הייתה הגורם העיקרי לפירוד ולגירושין. לשיטתו של המערער המשיבה היא שעזבה, וליתר דיוק עזבה ושבה פעמים אחדות, ולבסוף עזבה לבלי שוב, והביאה בכך את הקץ על חייהם המשותפים של הצדדים.

המשיבה לעומתו גורסת כי עזיבת הדירה הייתה משותפת ומוסכמת ונועדה להיות זמנית, העילה לה הייתה אילוץ כלכלי – חוסר יכולת להמשיך ולהחזיק את הדירה (השכורה), שבעקבותיו הסכימו הצדדים על עזיבה כשלאחריה גרו לכתחילה בבית הוריה שלה במשך השבוע ובסופי השבוע בבית הוריו של המערער, עד לפירוד שנעשה לבסוף ביוזמתו שלו.

המשיבה הכחישה את הטענה על עזיבות קודמות שלה את בית המגורים המשותפים, פרט לתקופת מבצע 'צוק איתן' שבה ישנה עם הבת אצל הוריה משום שבדירת הצדדים לא היה 'ממ"ד'.

כחיזוק לעמדת המשיבה כי עזיבתה את הדירה המשותפת לא הייתה מתוך מגמה לפירוד או מתוך 'מרידה' בבעלה, המערער, טענה היא כי גם בתקופת מגוריה אצל הוריה קיימו הצדדים יחסי אישות ביניהם – טענה שאף המערער הודה בה לפחות באשר לחלק מן התקופה, ודווקא לחלק המאוחר שבה.

בנוסף לטענה זו, ולמעשה עוד לפניה, העלה המערער טענות בנוגע ליחסה של המשיבה כלפיו – מריבות, ויכוחים, אי־קבלת דעתו וכו' וכמו כן טען לקיומן של בעיות נפשיות אצל המשיבה, בעיות שהוגדרו תחילה 'חרדתית' ובגלגול המאוחר יותר של הטענות, בהליך שלפנינו, קיבלו גם את ההגדרה הרפואית של תסמונת 'מינכהאוזן על ידי שליח'. יש לציין כי תשובותיו של המערער לשאלות בית דין קמא בדבר המועד שבו הופיעה הבעיה הנפשית הנטענת או נודעה לו, לפני הנישואין או לאחריהם, לא היו ברורות תחילה, אך לבסוף טען כי הללו נתגלו לו לאחר לידת הבת, אלא שלשיטתו מדובר בבעיה שהייתה קיימת קודם לכן והתפרצה אז. המערער גם טען כי המשיבה נזקקה לכדורים פסיכיאטריים, אך לא הביא אסמכתה כלשהי לטענה מטענותיו אלה.

בסופו של דיון בבית הדין קמא הודיע בא כוחו דאז של המערער כי יסתפק בהגשת סיכומים קצרים בני עמוד וחצי אלא שבנוסף להם הוא מבקש צו לאיכון מכשירי הטלפונים של הצדדים שיסייע בהוכחה בדבר הפירוד ביניהם, לאמור כי לא גרו יחדיו בתקופה שלגביה טען כך. ראוי לציין, אגב, כי בית הדין הבהיר למערער כי אף אם יוכח "שהאישה שקרנית" – ולא ברור מהדברים אם המכוון הוא לכלל הטענות או לשביקש המערער להוכיח על ידי האיכון האמור – "זה לא בהכרח יפטור מכתובה".

הצו המבוקש ניתן והסיכומים הוגשו, אולם המערער לא הגיש את תוצאותיו של האיכון המדובר או כל ראיה אחרת לטענה מטענותיו.

להשלמת התמונה נציין כי לדברי שני הצדדים היו ניסיונות של ייעוץ – טיפול זוגי במטרה לשלום בית, הללו לא צלחו. מדברי שניהם נראה כי הגורם הדומיננטי בניסיונות נפל אלה הייתה המשיבה – לדבריה, שלא הוכחשו, המערער הוא שעזב את הטיפול בסופו של דבר, המערער מצידו אישר שמי שאיתר את המטפלות הייתה המשיבה.

עוד יש לציין להשלמת התמונה כי בשום שלב, לא בתגובה לתביעה ולא בדיון, לא הביעה המשיבה רצון בגירושין או סירוב לחזור לשלום בית, גם אמירות בדבר חוסר סיכוי לכך נאמרו רק מצידו של המערער, אם כי המשיבה הבהירה כי ככל שפני המערער לגירושין לא תעמוד בדרכו ובלבד שתקבל את זכויותיה, את הכתובה המגיעה לה, לשיטתה. בעצת – ואולי בדִרבון – בית הדין הסכימו לבסוף שני הצדדים להתגרש מייד ולדון לאחר מכן בעניין הכתובה, וכך נעשה.

בית הדין קמא קבע בפסק דינו הקצר כי המערער לא הוכיח את טענותיו וכי לפיכך הוא חייב במלוא הכתובה.

ג.בערעורו מלין המערער כי פסק הדין קצר ואינו מנומק דיו, לטעמו, שכן לשיטתו האמירה בדבר אי־הוכחת הטענות אינה הנמקה מספקת. אולם, אף שיש מקרים שבהם הנמקה קצרה ולקונית כמוה כאי־הנמקה, לא זה הוא המקרה. אין חולק ואין ספק שכשבני זוג מתגרשים ביוזמתו ובתביעתו של הבעל – הלה חייב בכתובה אלא אם יוכיח עילות הפוטרות אותו ממנה, את זאת אף אין צורך לכתוב בפסק הדין. ומשכך, אם טוען בעל טענות כאלה ומביא הוכחות לכאוריות להן הרי שפסק הדין צריך לכלול נימוקים מדוע לא די בהוכחות אלה או מדוע הטענות שהוכחו אינן מספיקות כדי לפטור, אך בענייננו כיוון שאכן עובדתית לא הביא הבעל – המערער – כל ראיה לטענותיו, מה מצופה היה מבית הדין לכתוב מעבר לכך?

ד.אכן יכול היה בית הדין להוסיף ולבאר שגם אילו הוכחו הטענות ספק, לפחות, יש אם היה בהן כדי לפטור את הבעל מן הכתובה, שכן מדברי הצדדים, שניהם, עולה לכאורה כי גם כשכבר נוצר פירוד ביניהם המשיבה היא שהייתה נכונה לנסות חזרה לשלום בית ושפעלה לשם כך יותר משעשה זאת המערער, וכאמור לעיל, והלוא על פי דין אין הבעל יכול להיפטר מן הכתובה אלא כשמצידו אכן פעל לנסות להשיב את שלום הבית אלא שנתקל בסירוב מצד האישה, לא כשהיא פעלה יותר ממנו ואפילו לא כששני הצדדים התרשלו מלפעול כך במידה שווה, וזאת גם אם תחילתו של פירוד באשמת האישה היא, ואין האישה נחשבת 'מורדת' בכהאי גוונא כמבואר ברמ"א (אבן העזר סימן פ ומקורו בדברי הרשב"א בתשובה שהביא הבית יוסף בסימן עז, ואף שבסימן פ מדובר לעניין מזונות, לפי טעמם של דברים ולפי סיום לשונו משמע שהוא הדין שאינה נחשבת מורדת לשום עניין), שהבעל הוא שצריך לקרוא לאישה לשלום בית ולפייסה, וזו לשונו:

אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה, ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב, מאחר שיצאת בלא רשותו ואינו מראה לה פנים, ואם הוא יבא אצלה אינה מונעתו מכלום.