אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> תיק רבני 947820/5, פלונית נ' פלוני

תיק רבני 947820/5, פלונית נ' פלוני

תאריך פרסום : 17/05/2016 | גרסת הדפסה
תיק רבני
בית דין רבני אזורי
947820-5
06/04/2016
בפני הדיינים:
1. הרב אחיעזר עמרני - אב"ד
2. הרב אפרים כהן
3. הרב יהודה יאיר בן מנחם


- נגד -
התובעת:
פלונית
עו"ד מירב פונטש
הנתבע:
פלוני
פסק דין

 

הצדדים נשואים כדמו"י, אלה הם נישואין ראשונים לשני הצדדים, ולהם בת אחת בת שנתיים.

תיק זה ראשיתו בבקשה לאישור הסכם גירושין, בקשה שהוגשה בחתימת הבעל (וללא חתימת האשה) ביום כ' באדר א' תשע"ד (20.2.2014) בדיון שהתקיים בבקשה ביום כ"ז באדר א התשע"ד (27/02/2014), טען הבעל כי הוא "רוצה להתגרש, אין שלום בית... עם ערבים יהיה שלום בית... את הדבר הזה אני לא לוקח הביתה... הבת היא לא מאה אחוז שלי אנחנו נעשה בדיקת אבהות אם זה שלי אני אשלם את כל המזונות". האשה התנגדה לגירושין וביקשה לנסות שלום בית, ועל כן ביה"ד הקפיא את הטיפול בתיק, ומשחלפו שישה חודשים סגר ביה"ד את התיק.

בתאריך כ"ח בתשרי תשע"ו (11.10.2015) התקבלה בביה"ד תביעת גירושין מטעם האשה. בכתב התביעה טוענת האשה כי יומיים אחר חתימת הסכם שלום בית בעלה ברח מהארץ, וכי הוא לא נמצא בארץ כבר כשנה וחצי. בדיון שהתקיים ביום י"ד במרחשון התשע"ו (27/10/2015) הופיעה האשה לבדה, ללא הבעל. לדבריה בעלה "בחו"ל הוא מוכן לתת לי גט ע"פ ההסכם שאושר בביהמ"ש הסכם שלום בית לחילופין גירושין". לתיק צורף הסכם שקיבל תוקף בערכאה המקבילה ביום 15.7.14, ההסכם מסדיר את משמורת הקטינה ומזונותיה. האשה הצהירה שהיא מוותרת על כתובתה ותוספת כתובה, וביקשה כי ביה"ד יסדר לצדדים גט ע"י שליח. ביה"ד נענה לבקשה, ערך את ההכנות לצורך סידור הגט, ושלח מכתב לביה"ד הנמצא במקום מושבו של הבעל וביקשו לזמן אליו את הבעל לצורך השלמת ההליכים וסידור הגט. דא עקא, ביום 4.1.16 התקבל בביה"ד מכתב מביה"ד של שיקגו ובו נמסר כי:

עקב שיחה טלפונית עם מר [פלוני], מר [פלוני] הודיע לי שאכן הוא לא רוצה להתגרש אלא שהוא רוצה להשאר נשוי.

דיון נוסף התקיים ביום ח' באדר א התשע"ו (17/02/2016), גם לדיון זה הופיעה האשה עם ב"כ אך ללא הבעל. האשה טענה כי בעלה מסרב להתגרש, ותבעה כי ביה"ד יחייבו במזונות אשה ע"ס 2,000 ₪. לדברי האשה היא "עובדת משתכרת 5000 ₪, יש בת אחת בת שנתיים, נפסק לה מזונות בהסכמה 1500 ₪, אני גרה אצל הורי, אני רוצה לצאת ולהשכיר דירה, כיום יש לי הוצאות חוב של הלוואה שלקחנו ביחד 1100 ₪ בחודש, יש בחשבון המשותף חוב של 6000 ₪,... הוא יצא לחו"ל,... הגענו להסכם שלום בית ולחילופין גירושין שאושר בביהמ"ש 15.7.2014, הוא ברח מהארץ ב 17.7, לפי הסכם שלום הבית הוא היה אמור לחזור לארץ עד 20.10.2014, הוא לא חזר מאז,... אמר שהוא לא חוזר לארץ". בתום הדיון העביר ביה"ד את התיק לטיפולה של מחלקת העגונות בהנהלת בתי הדין כדי שהאחרונה תסייע ביד ביה"ד לאתר את הבעל ולהידבר עמו.

כשלושה שבועות לאחר מכן, בתאריך 7.3.16, התקבלה בביה"ד בקשת האשה כי ביה"ד יוציא צו עיכוב יציאה נגד הבעל, לטענתה דודו של הבעל נפטר והבעל הגיע ארצה. ביה"ד נענה לבקשה ובו ביום הוציא צו עיכוב יציאה נגד הבעל, והורה למשרד החוץ להעביר לידי ביה"ד נתונים על דרכונים זרים שאפשר והבעל מחזיק בידו כמו גם דו"ח כניסות ויציאות של הבעל מהארץ. כמו כן, ועל מנת לייעל את ההליכים, קבע ביה"ד מועד דיון ליום המחרת. במועד הדיון שוב הופיעו האשה ובאת כוחה, הבעל לא הופיע, וביה"ד נענה לבקשת האשה והוציא נגד הבעל צו הבאה ללא שחרור בערבות. חרף האמור, והמאמצים הרבים שנעשו גם על ידי אגף העגונות, לא הופיע הבעל בשערי בית הדין.

בתאריך 22.3.16 התקבלה בביה"ד בקשה נוספת מאת האשה לפסיקת מזונותיה. האשה צרפה לבקשתה זו מכתב פיטורין לפיו החל מיום 24.3.16 היא מפוטרת מעבודתה.

סוף דבר, הבעל אינו חי בארץ, הוא אינו מגיב להחלטות ביה"ד דידן, ולביה"ד הנמצא במקום מושבו הוא מסר כי אינו מסכים להתגרש, וזאת למרות שזה למעלה משנה ומחצית השנה שהוא נמצא בחו"ל בלא כל אינדיקציה לכך שהוא מבקש לשוב ארצה לחיי שלום עם אשתו. האשה תובעת את גיטה כמו גם את מזונותיה, לכל הפחות הזמניים, וביה"ד ניגש לפסוק את הדין בשתי תביעותיה.

נדון בדברים אחד לאחד.

א. בעל המונע מאשתו כל ענייני אישות

כאמור לעיל, הבעל יצא את הארץ והותיר אחריו את האשה ואת בתם המשותפת, ומזה תקופה ארוכה האשה נאלצת לחיות לבדה משל הייתה אלמנה חיה, ללא שבעלה עומד בחיוביו למזונות ועונה.

והנה דינו של בעל הנוהג באופן זה, ומונע מאשתו את כל ענייני האישות, פורש בדברי התוספות המפורסמים (יבמות דף סד עמוד א ד"ה יוציא ויתן כתובה) שהעלו שבכה"ג לכו"ע יש לכופו לגרש, וכתבו:

"וכל הנהו דהמדיר (גז"ש) דתנן בהו יוציא ויתן כתובה בכפיה קאמר, כיון שמתנהג עמה שלא כדין, ולעיל בהחולץ (דף לט.) נמי אמרי' כשאין רוצה לא לייבם ולא לחלוץ דחוזרין אצל גדול למיכפייה לפי שמתנהג עמה שלא כדין שאינו רוצה לא לכנוס ולא לפטור, ונראה דכופין אותו בשוטים דאי במילי הא אמר בסוף המדיר (כתובות עז. ושם) דבדברים לא יוסר עבד... ובירושלמי משמע דאין כופין בכל הנהו דתנן בהמדיר, ור"ח הביאו... ש"מ דאין כופין אלא היכא דקתני כופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא ולא פירשו כופין אומרים לו חייבוך רבנן להוציא ואם לא הוציא מותר לקרותו עבריינא אבל לכפותו בשוטים לא, וגר"ח כדברי האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא ויתן כתובה וההיא דהחולץ (לעיל לט.) דחוזרים אצל גדול למכפייה היינו טעמא דכופין לפי שמונעה מכל ענייני אישות בין תשמיש בין מזונות אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לחודייהו אין כופין."

וכן הוא גם בתוס' (כתובות דף ע עמוד א ד"ה יוציא ויתן כתובה):

"נראה לר"י דבכל הנך דקתני במתני' יוציא היינו שכופין אותו דכיון דשלא כדין עביד כופין אותו להוציא כדאשכחן בהחולץ (יבמות דף לט.) דתנן לא רצו חוזרין אצל גדול ומפרש בגמרא חוזרין אצל גדול למיכפייה הואיל ועליה מצוה רמיא... ורבינו חננאל הביא מירושלמי דכל הנך יוציא דמתניתין אין כופין...ופסק ר"ח משם ש"מ שאין כופין אלא היכא שמפרש בהדיא כופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא אומרים לו כבר חייבוך חכמים להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא אבל לכפותו לא, ולקמן גבי האומר איני זן ואיני מפרנס לר"ח גרסינן בהדיא כופין אותו ויוציא ויתן כתובה, וההיא דהחולץ דחוזרין אצל גדול למיכפייה לכנוס או לפטור היינו לפי שמונע ממנה כל ענייני אישות בין תשמיש המטה בין מזונות אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לא..."

נמצא שכאשר מונע ממנה כל ענייני אישות בין לר"י ובין לר"ח יש לכופו לגרשה. ועיין בזה גם ברא"ש (יבמות שם) בפסקים ובתוס', וברא"ש (כתובות שם) בתוס'. ועיין גם בכנסת הגדולה הגהות טור אבן העזר סימן קנד' שהעלה:

"ד. האוסר אשתו עליו אם במה שאסר עליו מונע ממנה כל ענייני אישות דהיינו שאר כסות ועונה, כופין אותו לגרש, אמנם אם לא אסר עליו כי אם תשמיש לבד אין כופין, מ"מ אסור לעגנה. הרש"ך ח"א סימן קצ"ב. עיין בדינים אלו בספר בנימין זאב סימן קט"ז."

והגם שבספר גבורת אנשים (סימן כ"ט וסי' מ"ח) העלה דאף במונע ממנה כל ענייני אישות – דנראה עיקר לדינא דכופין להוציא אפילו אינה באה מחמת טענה – מ"מ למעשה יש לחוש לסברת האומרים שאין לכוף דלא ליהוי גט מעושה ובניה ממזרים. וכ"כ עוד בכללי הדינים שם בסופו וז"ל וה"ה במורד ממנה מתשמיש או ממזונות לחוד אין כופין להוציא, וי"א דאפילו במונע ממנה כל עניני אישות אין כופין בשוטים על הגט, ויש להחמיר לענין מעשה. מ"מ לא כך סבירא להו לרובא דרבותנו הפוסקים אשר את מימיהם הטהורים אנו שותים, ואנו למקום שאליו תלך הרוח רוח רבותנו הפוסקים אל-הין קדישין אליו נלך.

דהנה הרא"ש בתשובה (כלל מג סימן א) גם הוא העלה שכאשר הבעל צריך לברוח ממדינתו ואשתו תישאר ללא עונתה כופים אותו לגרשה, וכל"ה:

"אם הדבר ידוע שאינו יכול לעמוד במקום שקידש בת שמעון בלא סכנת נפשות, אין לך טענה חזקה יותר מזו כי היאך תנשא לו והיא אינה מחויבת לילך אחריו למדינה אחרת, ואפילו אם כבר נשאה ואירע לו אונס כי אינו יכול לישאר עמה בעיר לקיים לה עונתה, היו כופין אותו לגרשה..."

וכן העלה הרשב"ש בתשובה (סימן שפג (א) ):

"דהכא שאני גבי יבם דכיון שמונע ממנה כל ענייני אישות כופין אותו בשוטים להוציא. והסכמתם של בעלי סברא זו היא שבשביל מזונות בלבד לא כייפינן בשוטים, וכן גבי בטול עונה בלחוד לא כייפינן בשוטים, אבל בהתחבר שניהם כאחד בטול עונה ובטול מזונות כגון זה שאינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם שהרי מנע ממנה כל ענייני אישות כופין אותו. וכן אני אומר שמי שרוצה ללכת לארץ רחוקה ולעגן אשתו, אפילו מניח ביתו מלא, מונע ממנה כל ענייני אישות שמי נודע כמה יהיה מהלכו, א"כ הרי הוא מונע ממנה כל ענייני אישות וכופין אותו לגרש. וזכינו למצוא עיקר דין זה שכתב הרא"ש ז"ל בתשובתו והוא מוסכם מהכל."

וכן פסק מר"ן השו"ע (סי' קנד סעי' ט):

"אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנשאת, מפני סכנת נפשות, כופין אותו לגרשה (כי היא אינה צריכה ללכת אחריו)."

והגם שהגר"א שם כתב להסביר את דברי מר"ן השו"ע שאין כופין אלא דרך ברירה, מ"מ כאמור אין זה פשט הרא"ש, ועוד, וגם הוא עיקר, שנראה שגם הגר"א יודה שבנד"ד יש לכופו, שהרי טעמו של הגר"א הינו ש"מפני שאינה רוצה לצאת אחריו לא איתמר שכופין", ובנד"ד הרי גם אם תלך אליו לא יועיל הדבר מאום שכן הוא כלל אינו קורא לה לשלום ואינו מעוניין לקיים את חיוביו כלפיה, וכן עולה גם מדברי הרב עונג יום טוב (סי' קסח). וכן מורים דברי הרמ"א (סי' קנד סעי' ג) שהחליט להלכה כתשובת הרשב"א (ח"א סי' תרצג) שאיש הרגיל לכעוס ולהוציא אשתו תמיד מביתו כופין אותו להוציא כי על ידי זה אינו זנה לפעמים ופורש ממנה מתשמיש יותר מעונתה והוי כמורד ממזונות ותשמיש.

וכן העלה גם בשו"ת יהודה יעלה (אסאד) (חלקב-אבן העזר, חושן משפט סימן קלב):

"אמנם דין זה פשוט וא"צ לפנים כיון שהרחיק נדוד זה כמה שנים וגם עתה היום עודנו הוא עומד במרדו ומעגן את אשתו הנהו מורד מכל ענייני אישות וכופים אותו להוציא אפי' בשוטים כמבואר בש"ע א"ה סי' ע"ז וסי' קל"ד וסי' קנ"ד ו."

וכן נראית גם דעת הרב נושא האפוד (סימן לב) שהביא דלדעת ר"ח כל שהוא מונע ממנה ענייני אישות דהיינו פרנסה ומזונות ותשמיש כופין אותו לגרש, ושכן מתבאר מתשו' הרשב"א (ח"א סי' תרעג) שכתב דמי שהורגל לשלחה תמיד שלא לזונה איפשר דאפי' שמואל מודה דבהא לא תיקו בהדיה בדינא ודיינא ותמות ברעב, ועוד דכל שמשלחה מביתו הרי הוא כמורד מתשמיש וכו' והכין מצינו דתעמד כנגדו בדינא ודיינא אי לא ביש לו, ומבואר הוא דכל שמונע ממנו כל ענייני אישות כופין אותו לגרש. ועוד הביא שהרב מטה לחם הביא מתשו' הרשב"ש סי' שפ"ג (הנז"ל) דהסכים שכל המונע ממנה כל ענייני אישות כופין אותו לגרש ושכן העלה הרב פורת יוסף (אה"ע סי' ה' עי"ד), ושכ"כ הרב משפט צדק בח"ב סי' ע"ב, ושכ"כ הרה"ג מוהרח"ש ז"ל בתשו' (אה"ע סי' מ"ט).

וכבר הכריע רבנו העין יצחק (חלקב-אבן העזר סימן סב) דלא כהש"ך וכל"ה:

" (סג) וידעתי למה שכתב הפתחי תשובה באה"ע סי' קנ"ד ס"ק ז' בשם גבורת אנשים. אשר אף במונע ממנה כל עניני אישות אין כופין בשוטי כו' עכ"ל. אבל זה הוא רק דעת יחידאה ואנו אין לנו לשמוע רק לדברי השו"ע אשר מימיהם אנו שותין שהכריעו כשיטת רוב הפוסקים דפסקו בכזה דכייפינן בכפיי' גמורה וכו'."

וכן נראה מדברי מרן החזו"א (אבה"ע סי' קח אות ט) שאחר שהרחיב בדין זה כתב שהגם שבגבורת אנשים מחמיר בכך מ"מ העיקר לדינא שכופין, וכל"ה:

"ומ"מ נראה לדינא דבקידש ואסורה לאחרים כופין וכסתימת הרמ"א וכמו שפסק הרשב"א, ובפ"ת בשם גבורת אנשים מחמיר בזה."

וכן עולה גם מדבריהם של של מרנן הגרא"י וולדינברג, הגר"ע יוסף והגר"י קאפח זצ"ל (פד"ר ח"ג עמ' 221, והדברים נדפסו גם בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו סימן מ"ב) שדנו במי שעקב מעשיו הרעים נדון למאסר, דבר המונע ממנו לקיים את חיוביו כלפי אשתו, והעלו שדי בכך שמונע ממנה את כל ענייני האישות כדי לכופו לגרש, וכל"ה:

"והנה בבואנו לדון לפי המצב של באשר הוא שם כפי שהאשה נמצאת כעת לפנינו אשר באשמת הבעל הוא נמצא במאסר שנים ועי"ז האשה מנועה ממנו מכל החיובים שהבעל חייב באשתו נראה ברור כי הבעל מחויב לפטור את אשתו בג"פ, כי ע"י פשיעתו הקודמת הוא כעת במצב של מורד באשתו ממזונות ותשמיש. עיין תוס' בכתובות ר"פ המדיר ד"ה יוציא, וכן עיין בתוס' יבמות דף ס"ד ע"א ד"ה יוציא וברא"ש שם סי' י"א, וכן בשו"ע אה"ע סי' קנ"ד ברמ"א סעי' ג' ובפ"ת סק"ח, ויתר בנקודה זאת בנידוננו שאין בידינו לכופו לזונה או לשמש עמה, כי כעת הדבר לא מסור כבר בידי הבעל, כי אסור הנהו בבית האסורים, וכאמור אין האשה מחויבת לסבול מכך בגלל מצבו העגום הזה באשר הוא גרם לו לעצמו בפשעו המתועב.

והכי מצאנו בספר אבן ישראל (עמוד קו־קח) שמחבר הספר דן בלכוף בעל לגרש את אשתו בגלל היותו מוכתב לעבודת פרך על אשמתו, ונימוקו היסודי לכופו על כך בהיות שמונע ממנה כל ענייני אישות בין תשמיש בין מזונות, והכל בא לו ע"י פשיעתו במעשיו הרעים, וכמו כן לא עדיף מבעל פוליפוס וכיוצא כיון שאינו יכול להיות עמה כלל, ומה לי מחמת ריח רע או שאר סיבה, סוף סוף אינו יכול לקיים שום חיוב מענייני אישות, ולכן מסתברא שכולי עלמא מודים בזה שכופים בשוטים כמו בעל פוליפוס אף על פי שלא פשע כלל, וכל שכן הכא."

על כן נראה פשוט וברור שבעל זה שלדאבון לב יצא את הארץ והניח את אשתו עגונה זה זמן רב, ובכך מונע ממנה כל ענייני אישות, מזונות, פרנסה ועונה, ובית דיננו שלח אחריו למקום מושבו והוא נותן כתף סוררת ומסרב לפטור את רעייתו בגט הרי שמן הדין יש לכופו לגרש.

ב. כפיה על מרידה מתשמיש

ואך לרווחא דמילתא אבאר שאף אם הייתה האשה ניזונת ממעשה ידיה או שהיה הבעל שולח לה מזונות, ומורד בה אך מתשמיש, די היה בכך כדי לכופו לגרשה. הדברים מבוארים בשורשם בתוס' שהבאנו לעיל. כל המעיין בתוס' דריש פ' המדיר יווכח דדבריו לכאורה סתרי אהדדי, שמתחילה כתב שר' חננאל גורס שהאומר איני זן כופין אותו לגרש, ואחר כך כתבו שדווקא במונע ממנה כל ענייני אישות כופין אותו, אבל משום מזונות לחודיה לא. וכבר הרגיש בכך רבנו המהרש"א הקדוש וכתב לחלק, דהאומר איני זן ה"ל כמורד על אשתו, מה שאין כן במי שהדיר את אשתו ולא מצא פתח לנדרו שאז לא הוי מרידה ועל כן רק במונע ממנה כל ענייני אישות יש לכופו, וה"ה לשומרת יבם שאין להחשיבו כמורד. ובדרך דומה העלה גם רבנו ה"בני אהובה" ז"ל (על הרמב"ם אישות יד, טו) שהביא את דברי הב"ח בסימן ע"ז סעיף קטן ט"ו שהקשה את דברי הרא"ש פרק אע"פ אהדדי דבדינא דמתיבתא כתב להדיא כדעת הירושלמי דבמניעת תשמיש אין כופין לגרש כמבואר שם ברא"ש סימן ל"ה. ובסימן ל"ב כתב דבמונע מתשמיש כופין אותו להוציא. וכן בסוף פרק המדיר כתב דהאומר איני זן ואיני מפרנס יוציא, ומשמע שם להדיא דכופין, והניח דברי הרא"ש בצ"ע. ובסוף דבריו כתב לתרץ על פי דברי הר"ח דלכאורה סותרין אהדדי דכתב דהא דאיני זן ואיני מפרנס מפרשינן בהדיא כופין, והאי דהחולץ דחוזרין אצל גדול האחין למיכפייה היינו שבשביל שמונע ממנה כל עניני אישות הן דאישות הן דמזון אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לחודייהו אין כופין. ותירץ דיש חילוק בין מורד בפירוש או המונע לבד, דהמורד בפירוש ואומר בפה מלא אני מורד ואיני זן בזו כופין כמ"ש גם הרא"ש דלא תמות ברעב, אבל המונע בסתם בדחיה בעלמא שלא בדרך מרד כהאי דהחולץ בהא בעינן תרווייהו.

מעתה אתי שפיר דברי הרא"ש דהך דסימן ל"ב דמיירי דמונע תשמיש דרך מרד דעלה קאי דמורד מתשמיש פשיטא דכופין מידי דהוי כאומר איני זן ואיני מפרנס, ולא יהיה גרע מרד דתשמיש ממרד דמזונות כמ"ש הרא"ש להדיא. משא"כ בסימן ל"ה דכתב הרא"ש רק ממניעת תשמיש וממניעת מזונות הא התם לא הוא המורד רק הוא מונע תשמיש כתב הרא"ש בזה דלפי הירושלמי אין לכוף מכ"ש בהיא הגורמת המניעה, וסיים הגאון הבני אהובה ז"ל ד"זה נראה לענ"ד ברור ונכון ולק"מ."

ואנכי הקטון הבאתי את הדברים בפסק דין אחר (תיק מס' 247419/8) והוספתי דבאמת כך במפורש הגדיר הרמב"ם (פי"ד מהל' אישות ה"ז) את דין המורד:

"אסור לאדם למנוע מאשתו עונתה ואם מנע כדי לצערה עובר בלא תעשה שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע ואם חלה או תשש כחו שאינו יכול לבעול ימתין ששה חדשים עד שיבריא שאין לך עונה גדולה מזו ואח"כ או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה."

ומשמע שרק אם עשה כן כדי לצערה נקרא מורד, וכן הביא בהגהות אשרי (כתובות ה, כט) דפי' מורינו רבינו מאיר ז"ל:

"טעם הגאון אמאי לא מיקרי מורד מתשמיש ויוסיפו על כתובתה די"ל לא מיקרי מורד אלא כשעושה מחמת שנאה וכעס, דמורד הוי פושע כמו הפשעים אלו המרדים, אבל הכא דמי קצת למוכה שחין וכו'."

וכן נראה מדברי הח"מ והב"ש (סי' עו סעי' יא) שהביאו את דברי ה"שלטי גיבורים" שכתב שאם חלה הבעל בחולי הראוי לרפואה צריכה להמתין עד שיתרפא, ואין דינו כמורד מתשמיש כיון שאינו עושה מחמת שנאה. וכן מבואר בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (תשובה כז) שרק מונע ממנה מתוך שנאה נקרא מורד. הא קמן דיש להבדיל בין מקום בו הבעל מורד בפירוש מתוך שנאה לבין מקום שמניעת חיי האישות אינה משום שנאתו. וכן מובא במורדכי (כתובות שם), וכן העלה להלכה הב"ח (סי' עו).

וכך מפורש בדברי רבנו הרמב"ם (הל' אישות יד, טו) דכל אימת שמבקש לעגנה מפני שנאתו כופים אותו לגרש, וכל"ה:

"המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אותה אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה מוסיפין לה על כתובתה משקל שש ושלשים שעורות של כסף בכל שבת ושבת. וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב."

וכתב הרב המגיד (שם):

"וכתב רבינו כל זמן שתרצה היא לישב לפי שאם לא רצתה כופין [אותו] לגרשה כיון שאינו רוצה להיות עמה."

וכן פסק הטור והשו"ע (סי' עז סעי' א וסי' קנד סעי' ג, וע"ש בנו"כ), והגם שמצאנו פוסקים דלא ס"ל שמורד מתשמיש כופין אותו לגרש, וכפי שהביא הרמ"א (סי' קנד סעי' כא) מדברי הריב"ש (סי' קכז), וכפי שנראה גם מדברי הר"ן (כתובות כו, ב ועיין בדברי יוסף ח"א סי' י (על סימן עז שבשו"ע) שהרחיב בזה), מ"מ אנא אתכא דמר"ן סמכינן, וכבר כללא כייל לן מוהריב"ץ (ח"ב סי' ח) שאפילו אלף פוסקים חולקים על מר"ן הב"י אנו אין לנו אלא את פסקיו, וכפי שהליץ עליו הרב חיים ביד (סי' קח) "לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו". והיות וכשם שהראנו לעיל דעת מר"ן השו"ע ברורה {ומה שהביא הרמ"א את דברי הריב"ש אפשר להסבירם דווקא במקום שבו הבעל אינו מונע תשמיש מתוך שנאה ועל כן אינו נקרא מורד וככל שהראנו לעיל} ודעת הש"ך בגבורת אנשים היא דעת מיעוט נגד כל הני רבוותא, הרי שגם במורד מתשמיש לחוד יש לכופו לגרש, וכן העלה גם הגר"ן גורטלר שליט"א (ביכורי גושן סי' י ענף ה).

ג. שאין צריך התראה

והנה אחר שהעלנו שבנדון זה יש להטיל על הבעל דיני מורד, יש לדון האם מצווים אנו להתרות בו קודם שנחיל עליו את דינו. דהנה בגמ' (כתובות סג, א) מצינו "ולאו אימלוכי ביה בעי ?!", והסביר רש"י הקדוש "שמא יחזור בו ובתוך זמן שאנו נמלכין בו ומחזירין עליו שיחזור בו מוסיפין על כתובתה". ומשמע מדבריו שטרם שנכוף את המורד לגרש מוטל עלינו להתרות בו. אולם דברים אלו אינם מוסכמים שכן כבר הרשב"א (שם) גרס אחרת בלשון הגמ':

"ופרקינן ולא לאימלוכי בה בעי, והלכך הכא נמי נמלכין בה ואם היא תובעת להתגרש מחמת מרדו או נדרו אינו מוסיף אלא ממתינין לו עד שבת אחת וכפיית גרושין מסתייה אבל כל שאינה רוצה להתגרש יוסיף ואפילו לאלתר דאי לא במה כופין אותו והיא אינה רוצה להתגרש."

ומדבריו משמע שההמלכה אינה בבעל אלא באשה, ואת פיה אנו שואלים האם היא מבקשת להתגרש ממנו שאז אנו כופים אותו לגרשה או שמא אינה מבקשת להתגרש ואז אנו מוסיפים לה על כתובתה. וכבר התייחס למחלוקת זו הריטב"א (שם):

"גירסת רש"י ז"ל ולאו לאימלוכי ביה בעי. ופירש ז"ל שנותנין לו זמן לאימלוכי אם יחזור ממרדו ובתוך כך מוסיפין על כתובתה שלשה דינרין ואם לא יחזור בו יוציא ויתן כתובה, והקשו עליו דאם כן הוה לן לפרושי כמה זמן נותנין לו לאימלוכי ואף על גב דבעלמא זמן ב"ד שלשים יום (ב"מ קי"ח א') דילמא הכא מוספינן או מבצרינן, ולא עוד אלא דפשטא דמתניתין משמע דלעולם מוסיפין לה עד שיגרשנה מדעתו, ועוד דכיון דלהמלכה הוא דיהבינן ליה זמן היאך אנו קונסין אותו בינתים, והנכון כגירסת הספרים שגורסין ולאו אמלוכי בה בעי כלומר שנמלכין בה ואם רצתה לצאת כופין אותו להוציא ולתת כתובה לאלתר ואם לא רצתה להתגרש כופין אותו לעולם במרד השנוי במשנתינו, ומפני שדרך בנות ישראל הצנועות שאינן רוצות להתגרש לכך שנינו סתם שמוסיפין לה על כתובתה."

ועיין גם בשטמ"ק שציין למחלוקת זו וכתב שהרא"ש, הרא"ה ו"כל האחרונים" חולקים על גרסת רש"י, ושגם רש"י במהדורא קמא שלו גרס שנמלכים בה "אי נוח לה שיגרשנה מיד ויתן לה כתובתה או שתהא תחתיו ויוסיפו לה על כתובתה". ועי"ש שהביא שכן גרס המאירי שנמלכין בה ולא בו, וכל"ה:

"וכן המורד על אשתו שלא להזקק לה ואינו רוצה לגרשה והיא קובלת עליו בבית דין מוסיפין על כתובתה שלשה דינרין בשבת... ודבר זה ענינו בשאינה תובעת שיוציא, אבל כל שמונע את אשתו מתשמיש כדי לצערה והיא קובלת ותובעת שיוציא כתבו גדולי הפוסקים שכופין אותו להוציא לאלתר וליתן כתבה שהרי אף באומר אי איפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתבה כל שכן במורד לגמרי אלא משנה זו בשאינה באה לכופו שיוציא וכמו שאמרו בסוגיא זו בכיוצא בה ולאו לאימלוכי בה בעי כלומר שהבחירה בידה ומכל מקום יש פוסקים שהמורד אין כופין אותו להוציא ואינו דומה לאני בבגדי וכו'"

אך הביא מהמהרי"ט שיש להימלך בבעל ולהתרות בו:

"ומאי דתנן מוסיפין לה על כתובתה באותן הימים שנמלכין בו שאע"פ שנתפייס נותן לה בכל שבוע ג' דינרין כל הימים שעמד במרדו.

ומכאן מוכיח שאם האשה טוענת ואומרת אי אפשי לעמוד בתוספת זו או תתרצה ותשלים עמי או תן לי גטי וכתובתי שהדין עמה כדכתבינן לעיל... אם הוא בוגד בה דין הוא להוציא וליתן כתובה מיד אם האשה תובעתו ואם ברח או שאינו שומע לדברי חכמים מוסיפין לה ג' דינרין בשבת וכשכופין אותו נותן לה כל כתובתה וכל הדינרין שהוסיפו לה."

וכן נראה גם מדברי התוספות רי"ד בסוגיה שגורס כרש"י במהדו"ב, והאמת תורה דרכה דכן העלה גם הרא"ש בתשובה (כלל מג סי' י), ועיין בחזו"א (סי' קח אות יג) שהעלה כמותו. וכן כתב גם רבנו הנודע ביהודה (מהד"ת סי' צ) שדן בבעל שנעלם מאשתו יב' שנה וחי עם אשה אחרת ועתה אשתו הראשונה דורשת את גיטה ופסק שללא התראה אין לכופו להוציאה (ועיין גם בדברי החכם צבי סי' קלג שהצריך התראה בבעל רועה זונות, וכבר הרחבתי בדבריו בפס"ד בעניין הנ"ל), וזל"ה:

"הנה אני תמה ובאומר איני זן ואיני מפרנס אפילו לרב דכופין מ"מ מי לא בעי התראה וכי עדיף כח האשה מכח האיש ובכל הני שהאשה יוצאה בלי כתובה בעי התראה ודברי רב מוכיחים כן דרב אמר האומר איני זן וכו' ולמה לא אמר מי שאינו זן ואינו מפרנס יוציא וכו' ולמה תלה הדבר באמירתו אלא ודאי דדוקא כשהתרו בו הב"ד והוא עומד במרדו ואומר איני זן וכו'. ושוב הראני בני הרב מוה' שמואל שכן מפורש בגמ' בכתובות ס"ג ע"א ולאו לאימלוכי ביה בעי."

ואחר הקידה וההשתחוויה כנאה לפני מי שגדול, ואחר בקשת המח"ר, אדרבה מדברי הגמ' ורובא דרבוותא הראשונים נראה ההיפך מדברי הנו"ב, שכן כאמור לעיל רובא דרבוותא גורסים בגמ' "לאימלוכי בה", ופשט דבריהם מורה דלא בעינן לאימלוכי ביה או להתרות בו. וכבר קדם הרב חשב האפוד (סי' לב הנז' לעיל) וציין שלרוב הראשונים גרסינן "לאימלוכי בה", והוסיף שגם מר"ן הב"י בסי' קנד הביא בפשטות את גירסת הרא"ש בהלכות, ולא הזכיר שצריך להתרות בבעל. והנה כל המעיין בדברי הרמב"ם ומר"ן השו"ע הנזכרים לעיל ישר יחזו פנימו שלא בא בדבריהם כל זכר לצורך בהתראה, ואנן בתריהו אזינן, ובדרך בה דרכו לנו נדרוך, ובמסילה אשר סלו לנו נעלה.

ולא עוד אלא שגם לשיטת הנו"ב ודעימיה יש לומר שלא הצריכו התראה אלא במקום שאפשר שהתראה זו תועיל, והבעל ישוב מדרכו הרעה, ולא ישוב לכסלה עוד, משא"כ בנדון כנד"ד שבו הבעל יודע מרצונה של אשתו ונותן כתף סוררת לשליחי ביה"ד. וכבר כתב כדברים אלו הגרח"ג צימבליסט (פד"ר חלק ח פס"ד בעמוד 310):

"עוד כתבו בפס"ד מבי"ד הגדול הנ"ל: זאת ועוד, דכתב בשו"ת נו"ב מהד"ת סי' צ' וז"ל: ובאומר איני זן ואיני מפרנס אפילו לחם דכופין, מ"מ מי לא בעי התראה. וכי עדיף כח האשה מכח האיש, ובכל הני שהאשה יוצאה בלי כתובה בעי התראה,,, אלא ודאי דוקא כשהתרו בו הבי"ד והוא עומד במרדו ואומר איני זן,,,. ובנ"ד הרי לא התרו במערער,,, א"כ פשוט שאין לחייבו לתת גט למשיבה.

והנה מצינו גם בש"ע /אה"ע/ דין התראה לענין לחייבו לגרשה והוא בסי' קנ"ד ס"ג בהגה: איש המכה אשתו עבירה היא בידו כמכה חבירו, ואם רגיל הוא בכך יש ביד ב"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפי' ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הב"ד י"א שכופין אותו להוציא ובלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם ומעשה כותים הוא. אמנם נראה דאין התראה זו מדין אין עונשין אא"כ מזהירין דא"כ מהו הענין דמתרין בו פעם אחת או שתים וכי היכן מצינו בדיני התראה שצריך שתי התראות, ועוד שא"כ הי' צריך להזהירו שאם יכה יכפוהו לגרש, והרמ"א לא כתב אלא שמיסרין אותו שלא יעשה עוד, ומתרין בו שאין זה מדרך בנ"י, ולא הזכיר שצריך להזכיר לו את העונש, דהיינו שיכפוהו לגרש (עי' ב"ש סי' קט"ו ס"ק י"ז לענין עוברת על דת דדעת הרבה פוסקים שצריך להתרות בה שאם תעשה כן תפסיד הכתובה), אלא ע"כ עיקר ההתראה לענין לחייבו לגרשה אינו אלא כדי שנדע בודאות שאין עוד תקוה שהחיים ביניהם יהיו תקינים, כי כל עוד יש תקוה כזאת אין מחייבים לגרש אלא מנסים להשלים ביניהם. ולכן מתרים בו תחילה ומנסים לראות שמא התראת בי"ד תרתיע אותו ולא ישוב לכסלה עוד. ואם אחרי ההתראה הוא שב על אולתו, רק אז נודע שאין תקוה ומחייבים או כופים לגרש, והכל תלוי בראות עיני הדיינים, ולפעמים גם אם עבר על ההתראה עדיין אין [עמוד 311] מחליטים שאין תקוה ומנסים שוב ומתרין בו פעם שנייה, ורק אחרי הפעם השנייה הוא שנוכל לקבוע בבטחה שאין תקוה. וזהו ענין שתי ההתראות שכתב הרמ"א. ויסודו של דבר הוא שכל הדברים המנויים בסי' קנ"ד שבגללם מחייבים או כופין לגרש אין זה מטעם קנס על העבר כי אם מתוך דאגה לעתיד, דהיינו שאם ברור הדבר שלא תראה אצלו חיים טובים כפי שציוו חכמים שעל הבעל לכבדה ולספק לה כל צרכיה, אז מחייבים אותו לגרשה, וא"כ דון מינה דאם ברור לנו שאשה זו לא תקבל את סיפוקה גם אחרי ההתראה, וההתראה לא תועיל כאן מאומה, שוב אין מקום להתראה. ובנדון נודע ביהודה הנ"ל היתה תקוה שיחזור למוטב ויתחיל לפרנס את אשתו, כמבואר שם, ולכן הצריך התראה,..."

וע"ע בדברי מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (פד"ר יב עמ' 26) שהתייחס לדברי החכם צבי שכתב שצריך להתרות בבעל רועה זונות וכתב שאין הדברים אמורים אלא בזנות על דרך המקרה מה שאין כן במקום בו הבעל שונה באיוולתו ומתמיד לשגות בה מעשה יום יום שאז לא נצרכת כל התראה, ומדבריו אפשר להקיש לנד"ד בו הבעל עזב את הארץ ללא אשתו, ולמרות הזמן הרב שחלף מאז הוא אינו נענה לשוועתה לקבל את גיטה ממנו.

סוף דבר הבעל חייב לגרש את אשתו, ויש גם לכופו על כך.

ד. חיוב הבעל במזונות אשתו

והנה עתה לאחר שהכרענו שיש לכוף את הבעל לגרש את אשתו, מוטל עלינו לדון בתביעתה למזונות. האשה תבעה בפנינו מזונות ע"ס 2,000 ₪ לחודש, ובבקשתה האחרונה אף צרפה לביה"ד מכתב המורה על פיטוריה מעבודתה. ובבקשתה הנוספת ביקשה לחייבו ב-6000 ₪.

לאור האמור ביה"ד נענה לבקשתה לחייב הבעל במזונותיה וגיטה. ומחייב את הבעל בשלב זה במזונות אשתו ע"ס 2,000 ₪ לחודש. מזונות אלה הינם מזונות זמניים, וביה"ד ישקול לשנותם במידת הצורך. הבעל רשאי להגיב על הדברים תוך 7 ימים.

לאור כל האמור:

  • הבעל חייב לגרש את אשתו, ואם הוא לא יעשה כך יש לכופו על כך.
  • הבעל חייב במזונות אשתו בסך 2,000 ₪ לחודש, מזונות אלה הינם מזונות זמניים, וביה"ד ישקול לשנותם במידת הצורך, הבעל רשאי להגיב על החלטה זו תוך 7 ימים.
  • ניתן לפרסם פסק דין זה בהשמטת פרטים מזהים, כמקובל.

הרב יהודה יאיר בן מנחם

ראיתי את שהאריך ונימק חברי הרה"ג יהודה יאיר בן מנחם שליט"א והנני מצטרף לפסק הדין.

עמראני אחיעזר – אב"ד

לאור האמור בית הדין פוסק:

  • הבעל חייב לגרש את אשתו לאלתר ובאם יסרב ניתן לכופו על כך.
  • על הבעל להופיע בפני הרב מסדר הגט במקום מושבו לסדור גט ע"י שליח.
  • הבעל חייב במזונות אשתו בסך 2,000 ₪ לחודש, החל מהיום מזונות אלה הינם מזונות זמניים, וביה"ד ישקול לשנותם במידת הצורך כלפי מעלה או מטה, הבעל רשאי להגיב על החלטה זו תוך 7 ימים.
  • ניתן לפרסם פסק דין זה בהשמטת פרטים מזהים, כמקובל.

ניתן ביום כ"ז באדר ב התשע"ו (06/04/2016).

הרב אחיעזר עמרני – אב"ד             הרב אפרים כהן              הרב יהודה יאיר בן מנחם


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ