תא"מ 23502-05-14 כור נ' סיילס ואח'

זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקי רכוש שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה ביום 11.1.2013.

על פרטי התאונה – אין מחלוקת בין הצדדים: התובע רכב על אופנוע מס' 37-320-68 ברחוב יפת, מכיוון דרום לכיוון צפון, ואילו הנתבעת 1 נהגה ברכב שמספרו 74-123-59. הנתבעת החלה בפניה שמאלה מרחוב יפת לרחוב יהודה מרגוזה, שאז אופנועו של התובע פגע ברכב הנתבעת 1.

המחלוקת בין הצדדים טמונה בשאלת האחריות לתאונה. התובע טען, כי הנתבעת 1 פנתה "לפתע", ועל כן לא נותר בידו סיפק לעצור, להאט או לסטות מן הנתיב; הנתבעת 1 טוענת, כי התובע לא הסתכל לכיוון נסיעתו, כי אם לאחור, ועל כן לא עצר, העט או סטה מנתיב הסיעה.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, לרבות עדותו של מר לי-און קרקובר, שנסע ברכב הנתבעת 1, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות במלואה.

ראשית אציין, כי התובע טען, שראה את הרכב לראשונה כאשר היה במרחב של 10 או 15 מטרים מהצומת. מדובר, כך על פי התמונות שצורפו, בכביש ישר, ולא נטען כי הראות בו הייתה לקויה. על כן ברי, כי ככל שהתובע אכן התבונן לכיוון נסיעתו – היה עליו לראות את רכב הנתבעת פרק זמן ארוך יותר לפני כן. עוד יש לציין, כי על פי עדותו של התובע עצמו, רכב הנתבעת לא חסם את כל נתיב נסיעתו של התובע (וראו עמ' 3 ש' 21 – 22), ועל כן – אילו היה ערני לנעשה בדרך, יכול היה לסטות מבעוד מועד – כך גם על פי גרסתו של התובע עצמו. אולם אני מעדיף את גרסתם של הנתבעת 1 ושל העד מטעמה מר קרקובר על פני גרסתו של התובע. לפי גרסה זו, כאמור, ניצב רכבה של הנתבעת 1 בעצירה מוחלטת, כהכנה לפנייה שמאלה. עוד לפי גרסה זו, אשר הושמעה מפי שני העדים, אשר לא שמעו זה את עדותו של זה, התובע פנה לאחור לשוחח עם בנו, שרכב על האופנוע מאחוריו, ועל כן לא הבחין במיקומו של רכב הנתבעת עד לשלב מאוחר, שאז נאלץ לבצע סטייה חדה מן המסלול.

גרסה זו משתלבת גם עם התמונה שהציג התובע עצמו (במסגרת בקשה מס' 5 בתיק) ביחס למצבו של רכב הנתבעת לאחר התאונה – ללא כל סימני פגיעה ככל שניתן לראות בתמונה.

גם טענתו של התובע כי ראה את רכב הנתבעת רק כשנכנס לצומת (עמ' 4 ש' 7 – 8) אינה תואמת את תנאי השטח כפי שהוצגו בתמונות, ומתאימה יותר למצב עובדתי שבו דעתו של התובע הייתה מוסחת.

גם עדויות בעלי הדין ומר קרקובר במשטרה מחזקות את גרסתה של הנתבעת: הן הנתבעת והן מר קרקובר העידו בבית המשפט עדות שתאמה את עדותם במשטרה. לעומת זאת, הנתבע לא ידע להשיב בחקירתו האם רכבה של הנתבעת היה בעיצומה של פניה, או שעמד במקומו (עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 31) והודה, כי תשובתו לפניי (עמ' 3 ש' 29 – 30) היא תוצאה מכך שראה את התמונות שצילם בנו.

לכל אלה יש להוסיף את העובדה, שהנטל להוכיח את התביעה מוטל על התובע, ולכן, כל ספק פועל לחובתו. מכאן אני קובע, כי התובע לא הוכיח את תביעתו ולא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את אחריותה של הנתבעת 1 לתאונה.