ש'-נ-סקול-מרקט-בע-מ

עניננו בתביעתה של עובדת אשר הועסקה אצל מעסיקתה תקופה קצרה בת מספר חודשים ונסיבות סיום עבודתה עומדות במוקד תביעתה.

טענות התובעת

1. התובעת החלה עבודתה אצל הנתבעת ביום 22.12.2013 (ר' סעיף 3 לכתב התביעה). התובעת פוטרה מעבודתה ביום 28.7.2014 ואולם לבקשתה נעתרה הנתבעת והאריכה את יחסי העבודה לתקופה נוספת כך שבסופו של יום נכנסו פיטורי התובעת לתוקף ביום 10.9.2014 בנימוק של ביצוע שינויים ארגוניים (ר' סעיף 7 לכתב התביעה).

2. כשבוע לאחר כניסת פיטוריה לתוקף גילתה התובעת כי היתה בהריון במועד פיטוריה ועל כן עדכנה את הנתבעת וביקשה לחזור לעבודה (ר' סעיף 8 לכתב התביעה), אלא שמנהל הנתבעת סרב להשיבה לעבודה ושלח לתובעת טיוטת הסכם פשרה במסגרתו, ולסילוק כל תביעותיה וטענותיה, ישולם לה סכום של 10,000 ₪.

3. התובעת החליטה, כלשונה, "כי היא אינה מעוניינת בהסכם, עקב רצונה לשוב לעבודה בנתבעת, תוך הבנה כי יקשה עליה למצוא מקום עבודה חלופי בעודה בהריון" (ר' סעיף 10 לכתב התביעה).

4. התובעת ילדה ביום x.x.2015. ביום 25.10.2015, כשנה לאחר פיטוריה, פנתה הנתבעת לממונה על חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 (להלן – "חוק עבודת נשים") בבקשה ליתן התר רטרואקטיבי לפיטורי התובעת (ר' סעיף 13 לכתב התביעה). הממונה החליטה, ביום 30.11.2015, שלא להתיר את פיטורי התובעת (ר' סעיף 14 לכתב התביעה).

5. לאחר שהנתבעת קיבלה את החלטת הממונה הציעה לתובעת לשוב לעבודה, 15 חודשים לאחר פיטוריה, אולם התובעת "שכבר מצאה מקום עבודה חלופי לא היתה מוכנה להגרר תחת תמרוניה המשפטיים של הנתבעת" (ר' סעיף 15 לכתב התביעה).

6. ערעור שהוגש על ידי הנתבעת על החלטת הממונה נדחה כאמור בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה (כב' השופטת הבכירה (בדימוס) מיכל לויט) (ר' סעיפים 18-16 לכתב התביעה).

7. התובעת עמדה בתביעתה על קבלת פיצוי בגובה 150% מהשכר שהיה משולם לה עד הלידה ובתקופה המוגנת בקיזוז תשלומים ששולמו לה ממקומות עבודה בהם עבדה בתקופה זו, הפסד דמי הבראה, הפקדות לקופות גמל ופיצויי פיטורים שנגרמו לה עקב אי תשלום השכר/החזרתה לעבודה בתקופה הרלוונטית.