רע"פ 8719/14 יעקב בן טולילה נגד מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ר' בן יוסף), בעפ"ת 50601-10-14, מיום 6.11.2014, בגדרו נדחה ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב בשבתו כבית משפט לתעבורה (כב' השופטת א' האוזרמן) (להלן: בית המשפט לתעבורה), בפ"ל 4466-06-13, מיום 22.9.2014.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות של נהיגה בשכרות ותחת השפעת סמים, לפי סעיפים 62(3), ו-64ד(א)  לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה), ובקשר עם סעיפים 39א ו-38(1) לפקודת התעבורה; ונהיגה תחת השפעת סמים משכרים, לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה).

3. בכתב האישום נטען, כי ביום 3.6.2013, בשעה 00:05 לערך, נהג המבקש ברכב מספר 2804161, בגבעתיים ברחוב בן גוריון, כשהוא שיכור ונתון להשפעת סמים. בחיפוש, נתפס ברשותו של המבקש חומר החשוד כסם מסוכן. המבקש נדרש כדין למסור דגימת דם (לאחר שלא הצליח לתת דגימת שתן) לצורך בדיקת שכרות, וסירב לעשות כן.

4. ביום 17.9.2014, לאחר שמיעת הראיות, הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש בעבירה של נהיגה בשכרות (סמים), לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, הנלמדת מכוח חזקת הסירוב הקבועה בסעיף 64ד(א) לפקודת התעבורה. לעומת זאת, מצא בית המשפט לתעבורה לזכות את המבקש מהעבירה של נהיגה תחת השפעת סמים משכרים, לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה,  שכן "חזקת הסירוב אינה חלה עליה, ואין הסירוב כשלעצמו מקים חזקה עובדתית כי נעברה עבירה זו".

5. במסגרת גזר הדין, עמד בית המשפט לתעבורה על עברו התעבורתי של המבקש (החל משנת 2002, 25 הרשעות קודמות); על  וותק נהיגתו של המבקש;  ונסיבותיו האישיות (המבקש מתפרנס מנהיגה, ועומד להינשא, בחודש מאי 2015). בית המשפט ציין, כי מאחר שנהיגה בשכרות (סמים) הינה מהעבירות החמורות בפקודת התעבורה, אשר מסכנות את הציבור – סטייה מעונש המינימום כלפי מטה הינה נדירה ותעשה רק במקרים מיוחדים. בהמשך, תוארה מדיניות הענישה במקרים דומים ונקבע מתחם הענישה. בית המשפט נתן את דעתו לכך שהמבקש לא הודה ולא הביע חרטה, ובשים לב ליתר שיקולי הענישה, השית על המבקש את העונשים הבאים: פסילת רישיון נהיגה בפועל לתקופה של 28 חודשים; פסילה לתקופה של 6 חודשים על תנאי, למשך שלוש שנים; 6 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים; ותשלום קנס בסך 1,500 ₪.

1. המבקש ערער על הרשעתו ועל העונש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. במסגרת הדיון בערעור,  חזר בו המבקש מהערעור על הכרעת הדין, והתמקד בערעור על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה. לאחר ששמע את טענות הצדדים, החליט בית המשפט המחוזי על דחיית הערעור, בקובעו, כי "אין בשום פנים ואופן לומר שבית משפט קמא טעה – הן בקביעת מתחת העונש ההולם והן בקביעת העונש בתוך המתחם, טעות כזו אשר מצדיקה התערבות של ערכאת הערעור, אם כלל טעה".