רע"א 8708-09-16

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' ליפשיץ פריבס; מיום 4.9.16), בתיקי ערעורי שיקים: עש"א 18377-09-14, עש"א 18329-01-15 ועש"א 18995-09-15, בגדרה דחה בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין שניתן ביום 24.7.16. בפסק הדין נדחה ערעור המבקשים לגרוע שיקים שנכללו בהודעות הגבלה (להלן: "פסק הדין").

רקע עובדתי ודיוני

1. המבקשת 1 הנה עמותה רשומה (להלן: "העמותה") האחראית על ניהול המבקש 2, הוא בית חולים (להלן: "בית החולים"). העמותה מנהלת חשבון אצל בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, המשיב (להלן: "הבנק"), המשמש לתפעולו השוטף של בית החולים (להלן: "החשבון"). בתקופה שבין 3.9.14 ועד יום 1.9.15, סורבו 59 שיקים המשויכים לחשבון, בהיעדר כיסוי מספיק.

2. כאמור, ביום 4.9.16, החליט בית משפט קמא שלא לעכב את ביצוע פסק דינו. בהחלטתה הפנתה השופטת לתקנה 471 בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), ונאמר שניתן לעכב ביצוע פסק דין מטעמים מיוחדים, היכן שסיכויי המבקשים לזכות בערעור טובים ולאחר בחינת מאזן הנוחות. אלא, כך קבעה, סיכויי הערעור אינם טובים. זאת משום, שעיקר טענות המבקשים מופנה לעניין נזקי המבקשים בגין החלת הודעת ההגבלה, ולא לעניין הנוהג שנטען על ידם, שאיפשר חריגה מן האשראי, כאשר הנוהג לא בוסס בעובדות או בהלכה המשפטית. בית המשפט הוסיף, כי באמור, בצירוף לאינטרס הציבורי של שמירת חוסנו של האמצעי הכללי (שיק שחולל), יש כדי להטות את מאזן הנוחות לטובת המשיב. ברם, ניתן עיכוב ביצוע של שבעה ימים מעת מתן ההחלטה, לצורך פנייה לבית המשפט המחוזי.

3. בגין החלטה זו הוגשה הבקשה דנן (ביום 6.9.16).

    

    

   טענות המבקשים

4. בבקשתם שבים המבקשים ועותרים לעכב את ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא, עד למתן פסק דין בערעור, אותו הם מתעתדים להגיש. עוד ביקשו עיכוב זמני במעמד צד אחד עד למתן החלטה סופית בבקשת רשות הערעור. לטענת המבקשים, אם לא יעוכב פסק הדין, הרי שהבנק ימשיך להחזיר המחאות של בית החולים, כמו גם בנקים אחרים, דבר שלדידם יגרום לנזק בלתי הפיך, וקריסת בית החולים – שאז לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. כן נטען, שבית המשפט קמא אינו רשאי לדון בסיכויי הערעור עת הוא דן בעיכוב הביצוע, וכי יש להתמקד בשאלת ה"נזק שאינו הפיך" העלול להיגרם מאי עיכוב הביצוע.

   דיון והכרעה

5. לאחר שעיינתי בכתב הטענות ובחנתי את החלטת בית המשפט קמא, מצאתי כי הבקשה אינה מצריכה תגובה וכי ניתן לדחותה על אתר (ראו תקנה 406(א) בתקנות).

6. מודע אני לכך שנפלה טעות בהחלטת בית המשפט קמא, עת התבסס על תקנה 471 בתקנות, הגם שזו בוטלה בשנת 2013 (ראו את התקנות ואת ע"א 6763/13 חוות בי אפ סי בע"מ נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (14.11.13) (להלן: "ע"א חוות בי אפ סי"), פסקה 13; ע"א 1385/13 מייק בן דוד נ' ר.פ אירועים וגנים בע"מ (24.3.13), פסקה 8). על בית המשפט היה להסתמך על תקנה 467(א) בתקנות, לפיה: "בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו, והוא כל עוד לא הוגשו ערעור או בקשת רשות לערער במועד הגשת הבקשה לסעד זמני או לעיכוב ביצוע". ברם, טיעון זה כלל לא עלה במסגרת בקשת הרשות, ואפילו היה עולה, הרי שלא נפל פגם בניתוח המשפטי העוקב של בית המשפט קמא (ת"א (מחוזי ב"ש) 41111-02-11 מקסים עמירוב נ' ויקטור שממה (29.3.16), פסקה 7).