רע"א 7933/15 רונאל פישר נ' רינת מילוא תמיר ואח'

א.             בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת ר' לבהר שרון) בע"א 1962-07-14 מיום 21.10.15, במסגרתו נדחה ערעור המבקש והתקבל חלקית ערעור המשיבים על פסק-דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופט מ' בן-חיים) בת"א 32728/08 מיום 30.4.14. במוקד הבקשה תביעת רשלנות מקצועית נגד עורך דין.

רקע והליכים קודמים

ב.             בשנת 2003 פנו המשיבים למשרד עורכי-הדין שבבעלותו של המבקש, כדי שיטפל בשלוש פרשות משפטיות בעניינם. מבלי להידרש לפרטי הפרשיות השונות, די אם נציין כי מדובר בתביעות נזיקיות שביקשו המשיבים להגיש בגין הפסקת עבודתה של המשיבה 1 בשלוש רשויות מקומיות (להלןפרשות גבעתיים, רעננה ואור יהודה). ביום 30.8.03 נחתם בין הצדדים הסכם שכר טרחה באמצעות טופס סטנדרטי של משרד המבקש (להלן ההסכם הראשון). בהסכם נכתב "בעניין: בדיקת חומר לתביעה אזרחית". תחת הכותרת "התחייבויות הצדדים" נכתב, כי "עו"ד רונאל פישר או מי מעורכי הדין העובדים מטעמו מתחייבים לייצג הלקוח במסירות, בנאמנות וללא מורא בפני כל רשות ובפני כל אדם". במסגרת הסכם זה, התחייבו המשיבים לשלם למבקש סכום של 15,000$ + מע"מ. ביום 9.12.03 נחתם בין הצדדים הסכם שכר טרחה נוסף, אשר נכתב בכתב-יד ונחתם על-ידי הצדדים (להלן ההסכם השני). הסכם זה מבחין בין פרשת גבעתיים לפרשות רעננה ואור יהודה, וקובע צעדים קונקרטיים בעבור כל קבוצה (לדוגמה – "נסיון להשגת חומר בנושא ראש העיר"). שכר הטרחה שנקבע לטובת המבקש הוא 11,500$ + מע"מ עבור פרשת גבעתיים, ו-10,000$ + מע"מ עבור פרשות רעננה ואור יהודה.

א.             בשלב מסוים השתבש הקשר בין הצדדים, וישנן טענות סותרות בנוגע לסיבה לכך. מכל מקום, ביום 18.6.08 הגישו המשיבים תביעה בבית משפט השלום בתל אביב נגד המבקש. בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה בלבד ביום 30.4.14, לאחר שמתח ביקורת לא מעטה גם על המשיבים (התובעים), תוך שנקבע כי (1) שכר הטרחה ששולם על-ידי המשיבים לא נועד לכסות את הטיפול המשפטי במלואו, אלא את חלקו בלבד; (2) המבקש נושא באחריות לתבניתם ונוסחם של שני ההסכמים החורגים מהמקובל בכגון דא; (3) אי-יכולתו של המבקש להציג תוצרי עבודה כלשהם פועל לרעתו; (4) ישנו "אבק תרמית" בכריתת ההסכם השני, אשר נחתם על-ידי המבקש חרף התרשמותו כי מדובר בתביעה ללא תכלית. לפיכך נקבע, כי המבקש ישיב למשיבים סכום של 11,500$.

ב.             שני הצדדים ערערו – מזה ומזה – בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. ביום 21.10.15 דחה בית המשפט את ערעור המבקש, וקיבל חלקית את ערעור המשיבים. נקבע, כי נוכח קביעת בית משפט השלום, לפיה המבקש לא הציג תוצרי עבודה כלשהם במסגרת ההסכם השני, עליו להשיב למבקש גם את המע"מ ששולם על-ידי המשיבים, וכן סכום של 10,000$ בתוספת מע"מ ששולם בגין פרשות רעננה ואור יהודה.

הבקשה

ג.              נטען, כי שגו בתי המשפט כשקבעו שהמבקש לא הצליח להוכיח תוצרי עבודה בעניין ההסכם השני; זאת שכן – כך נטען – כל תוצרי העבודה הועברו בשלמותם למבקשים בעת סיום הקשר העסקי בין הצדדים, ואלה מצידם סרבו להעבירם בחזרה לצרכי המשפט. עוד נטען, כי המבקש אמנם סבר שיש לפרשת גבעתיים סיכוי נמוך בעת כריתת ההסכם השני, אך לא מעבר לכך. רק לאחר כריתת ההסכם השני וביצוע בדיקות נוספות – כך נטען – הגיע המבקש למסקנה כי אין בסיס להגשת התביעה. הבסיס המשפטי הנטען לרשות ערעור הוא הטענה כי סירוב לקוח להעביר לעורך הדין מסמכים שהוחזרו לו מקים חזקה נגדו, וכן שאלות של זכות טיעון כלפי טענה שהעלה בית המשפט, ורף מיצוי פעילותו של עורך דין בטרם "ירים ידיים" כלפי טענת התישנות.

הכרעה

ד.             לאחר עיון בבקשה על נספחיה, לא מצאתי להלמה. כנודע, רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך, או כאשר עלול להיגרם למבקש, אם תידחה בקשתו, עיוות דין חמור. חוששני כי אין זה המקרה שלפנינו – כפי שיפורט בתמצית.