הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' ע. א. ו.

בפניי בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת, הפניקס חברה לביטוח בע"מ, על החלטתו של בית משפט השלום בהרצליה, כב' השופט יוסי ברכיה, מיום 11.8.23, שבה קבע כי האירוע נשוא התביעה עונה להגדרה של תאונת דרכים בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 )להלן: "החוק").

לטענת המבקשת החלטתו של בית משפט קמא שגויה שכן האירוע אינו עונה להגדרה של תאונת דרכים כמשמעה בחוק.

המשיב נפגע ביום 27.11.18 בעת שביקש להתחיל לנסוע. הוא נכנס לרכבו ועל פי עדותו פתח את הסוויץ' ואז ראה שהחלון הקדמי מלוכלך. ניסיון להפעיל את המגבים הראה שאין מים במיכל המים. על-כן יצא מן הרכב כדי מלא מים במיכל. לאחר שפתח את מכסה המנוע שם לב לחוט חשמל שלא מחובר. הוא תיקן את החיבור ובעודו נוגע בחוט קיבל מכת חשמל והיד שלו עפה אחורה על המאוורר והוא נפגע בידו מהמאוורר.

בית משפט קמא פיצל את הדיון ודן תחילה בשאלת סיווג התאונה.

לאחר שמיעת הראיות מצא בית משפט קמא לקבל את גרסת המשיב לאופן קרות הפגיעה ודחה את עמדת המומחה מטעם המבקשת שגרסה זו אינה יכולה לעמוד.

בהתאם לקביעה זו הוסיף בית משפט וקבע כי עסקינן בתיקון דרך כמשמעו בחוק. משכך התביעה חוסה תחת החוק. לצורך המשך הדיון מינה בית משפט מומחה מטעמו לבחינת שאלת קיומה של נכות תולדת התאונה.

טענות המבקשת

המבקשת טוענת כי יש מקום להתערב הן בקביעות העובדתיות של בית משפט קמא והן במסקנתו המשפטית לפיה האירוע נופל לגדר "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק.

המבקשת התבקשה להודיע עמדתה האם לא נכון יותר לדחות את השגותיה לשלב פסק הדין, ככל שתבקש להגיש ערעור ואזי השאלה שבמחלוקת תידון בפני הרכב תלתא והשיבה, כי אכן היא מעוניינת שהבקשה כאן תעבור לדיון בפני הרכב תלתא אך היא סבורה שמטעמי יעילות נכון לקיימה עתה ולא להמתין לסיומו של ההליך בבית משפט קמא.

דיון

לאחר ששבתי ועברתי על הבקשה מצאתי כי היא נדונה לדחייה אף ללא צורך בקבלת תגובה.

סעיף 52 (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד – 1984 קובע כי:

"החלטה אחרת של בית משפט שלום בענין אזרחי ניתנת לערעור לפני בית משפט מחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי; רשות כאמור בסעיף קטן זה לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה."

במקרה שבפניי אכן מדובר בשאלה שהמקום הראוי לה הוא בערעור ולא בבקשת רשות ערעור. מדובר בבסיס המחלוקת בין הצדדים. נותר לדון רק בשאלת הנזק שבהינתן הפרוצדורה שבחוק לפיה ממונה מומחה על ידי בית משפט, לא תחייב דיון ארוך ומסובך. בעניין זה ראיתי להפנות לדבריו של כב' השופט סולברג במקרה דומה שנדון ברע"א 2524/21 הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ, מיום 17.10.21:

1. "כמו כן, גם את טענות המבקשות כלפי ההכרעות שבפסק הדין החלקי (שסווג לבסוף כהחלטה), אין מקום לברר עתה. כידוע, על-פי סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984..... בנסיבות העניין דנן, דומה כי ההליך מצוי בישורת האחרונה, וקו הסיום ניכר ונראה לעין. בשלב זה, סיכומי הצדדים – הוגשו; הפלוגתאות העקרוניות – הוכרעו; וכל שנותר הוא מינוי שמאי מטעם בית המשפט – והמתנה לסעד האופרטיבי שיקָבַע, על יסוד חוות דעתו. בנסיבות אלה, לא קמה הצדקה ליתן רשות ערעור. גם אם הערעור על ההחלטה יתברר רק לאחר שינתן פסק הדין הסופי, ולא באופן מיידי, נראה כי לא יהא בכך כדי "להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים", כי לא יגרם "לצד להליך נזק של ממש", וכי הדבר לא יביא לניהול "הליך מיותר או בדרך שגויה". נאמר בזהירות – דומה כי אם היו המבקשים סבורים שאין מדובר בפסק דין חלקי, אשר עליו ניתן להגיש ערעור בזכות, כלל לא היו פונים בבקשת רשות ערעור זו, נוכח האמור בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט." (ההדגשה שלי = ח.ו.ו.)

    

במקרה שבפניי מדובר באותם צדדים להליך ואיננו נמצאים במצב שאחד הצדדים יצא את ההליך, לאור אותה החלטה אחרת, וייתכן שיהיה דרוש אם ההחלטה תתהפך בערעור.

כך גם שיעור ההוצאות של המשך ניהול ההליך אינו כזה שמצדיק עצירת הדיון כעת בבית משפט קמא וייתכן שאם כך יהיה יביא לצורך בניהול שני הליכי ערעור בבית משפט זה.

משכך דין הבקשה לדחייה.

משלא התבקשה תגובה לא עשיתי צו להוצאות.

המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' טבת תשפ"ד, 14 דצמבר 2023, בהעדר הצדדים.