רע"א 492/17 פלוני ואח' נ' עיריית חולון - מחלקת רווחה ואח'

א.           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט ש' שוחט) בענ"א 5958-01-17 מיום 10.1.17, שבמסגרתו נדחה ערעור על החלטות בית המשפט לנוער בתל אביב (השופטת ט' פרי) בצב"נ 19631-12-16 מ-11.12.16 ומ-26.12.16, בהן הורה על הוצאת בתם של המבקשים (להלן הקטינה) ממשמורתם לתקופה של 30 יום לפי סעיף 12 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 (להלן חוק הנוער או החוק) והעברתה למרכז חרום לצורך עריכת אבחון בעניינה.

רקע והליכים קודמים

ב.                  הקטינה, ילידת 22.8.06, מוכרת לשירותי הרווחה של המשיבה מחודש יוני 2015, בעקבות פניה מצד מטפלים ומחנכים בבית הספר בו לומדת. ממועד זה עוקבים גורמי הרווחה אחר הקטינה, ובמסגרת זו התרשמו כי היא מבודדת חברתית, מכונסת בעצמה ואינה מביעה רגשות או מזהה מצבים רגשיים בסביבתה; להערכתם, התנהגות זו מבטאת את המצוקה שבה שרויה, אשר מקורה כנאמר בהתנהלותם של המבקשים – ובפרט, אביה (להלן המבקש) – כלפיה. באחרונה עלה חשש ממשי לפיו הקטינה נתונה להתעללות רגשית ופיזית על-ידי המבקשים, נוכח מידע שהתקבל מבית הספר בדבר החמרה בתגובותיה הרגשיות, הכוללות התפרצויות של בכי וצעקות, וכן באשר להתנהגות מדאיגה שגילתה כלפי המבקש, כגון פרידה ממנו במנוסה ותוך ניתוק כל מגע בתחילתו של יום הלימודים. על רקע זה, פנתה העובדת הסוציאלית לחוק הנוער (להלן העובדת הסוציאלית) לבית המשפט לנוער בתל אביב, בבקשה כי יורה על השמתה של הקטינה במרכז החרום.

ג.                   למען שלמות התמונה יוער, כי המבקשים מוכרים שניהם למערכת בריאות הנפש מן התקופה בה התגוררו בעיר אחרת. כך, המבקש מוכר כסובל – למרבה הצער – ממחלת סכיזופרניה פרנואידית, אולם אינו מטופל בתרופות וככלל מתכחש לאבחונו הפסיכיאטרי; האם (להלן המבקשת) מוכרת כלוקה בסכיזופרניה מגיל 16 והיא מטופלת בתרופות. עוד יצוין, כי בשנת 2007 אושפזה המבקשת בגין התקף פסיכוטי, שהתעורר עקב החלטתה להפסיק את הטיפול התרופתי. על רקע זה הוכרה הקטינה בשעתו כנזקקת בהליך שנתקיים בבית המשפט לנוער בקריות, ובשנת 2008 הוחלט להעבירה למשפחת אומנה. בסופו של יום הסתיים ההליך תוך שנקבע כי יש להחזיר את הקטינה לחזקת המבקשים, נוכח בדיקת מסוגלות הורית שנערכה בשעתו. עם זאת ניתן צו השגחה, שהיה בתוקף למשך שנה, ובמסגרתו נקבע, כי על רשויות הרווחה להמשיך ולעקוב אחר מצבה של הקטינה.

ד.                  ביום 11.12.16 קיבל בית המשפט לנוער בתל אביב (השופטת ט' פרי), במעמד צד אחד, את בקשתה של העובדת הסוציאלית להעברת הקטינה למרכז החרום לתקופה של 30 יום – החל מאותו מועד – לצורך עריכת אבחון פסיכו-דיאגנוסטי. הוטעם, כי הצורך בהוצאתה של הקטינה נובע מהעדר שיתוף פעולה מצדם של המבקשים, אשר סירבו להצעות קודמות מצדה של העובדת הסוציאלית לעריכת האבחון. כן הורה בית המשפט לשירותי הרווחה למנות לקטינה אפוטרופא לדין.

ה.                  ביום 13.12.16 השיגו המבקשים על ההחלטה והגישו בקשה לביטולה, בטענה כי לא זומנו לדיון כדין ולא ידעו על קיומו. ביום 26.11.16 התקיים דיון נוסף, במעמד שני הצדדים. יצוין, כי האפוטרופא לדין אשר מונתה בינתיים לא נכחה בדיון, מאחר שבית המשפט לא נעתר לבקשתה לדחות את מועדו. במהלך הדיון פירטה העובדת הסוציאלית בדבר נסיונותיה, שלא צלחו, להיפגש עם המבקשים ולשוחח עמם על מצוקת בתם, וציינה כי זימנה אותם לדיון הקודם בעצמה, באמצעות מכתבים אשר הניחה בתיבת הדואר שלהם ווידאה שהגיעו לרשותם. עוד עדכנה בדבר מצבה של הקטינה, אשר נכון למועד הדיון שהתה במרכז החרום כשבועיים וחצי, אשר במהלכם החל חלקו הראשון של האבחון, שהוא סביבתי ולא פסיכיאטרי. נאמר, כי לקטינה יכולות קוגניטיביות גבוהות, אולם סובלת מלקויות חברתיות ורגשיות בסיסיות וכן מהיגיינה ירודה, ואינה יודעת לתקשר עם הבנות האחרות במרכז החרום. בא כוח המבקשים הכחיש כי הם זומנו לדיון כפי שתיארה העובדת הסוציאלית, וטען שמוצדק לבטל את ההחלטה אך משום שניתנה במעמד צד אחד. לגופו של עניין נטען מטעם המבקשים, כי ההחלטה על הוצאת הקטינה ניתנה מתוקף סמכותו של בית המשפט ליתן צו ביניים לפי סעיף 12 לחוק הנוער, ואילו בענייננו לא הוכח – כנדרש בסעיף 11, המונה את אמצעי החרום אותם מוסמך בית המשפט לאשר בצו ביניים כאמור – כי נשקפת לה סכנה, לא כל שכן "סכנה תכופה" כלשון הסעיף.

ו.                    בתום הדיון הוחלט, כי יש לסיים את תהליך האבחון של הקטינה במרכז החרום. הוטעם בהחלטה, כי נתמלאו התנאים המנויים בסעיף 11 לחוק הנוער. נאמר, כי להתרשמותו של בית המשפט מדובר בקטינה העונה על דרישות סעיף 2 לחוק, אשר קובע את התנאים להכרזת נזקקות, וכי במקרה דנא החלופה הרלבנטית במסגרת סעיף 11 אינה "סכנה תכופה" כנטען על-ידי המבקשים, אלא הזדקקות לטיפול רפואי או אחר שאינו סובל דיחוי. כן הורה בית המשפט למבקשים להמציא לעובדת הסוציאלית מסמכים עדכניים באשר למצבם הנפשי, ובדבר הטיפול הפסיכיאטרי שהם מקבלים כיום.

ז.             על החלטה זו ערעורו המבקשים ביום 3.1.17 לבית המשפט המחוזי בתל אביב. ביום 10.1.17 התקיים דיון בנוכחות המבקשים ובא כוחם, בא כוח המשיבה 1, העובדת הסוציאלית והאפוטרופא לדין. במהלך הדיון טען בא כוח המבקשים, כי לא התקיימו התנאים המנויים בסעיף 12, ועל כן יש לבטל את החלטתו של בית המשפט לנוער להוציא את הקטינה מביתם ולהעבירה למרכז החרום. עוד נטען, כי על בית המשפט לשמוע את הקטינה עצמה ולהתחשב ברצונה. בתום הדיון פסק בית המשפט (השופט ש' שוחט) כי דין הערעור להידחות. נפסק, כי לא נמצא מקום להתערבות בהחלטותיו של בית המשפט לנוער, שכן נתקיימו התנאים שנקבעו בפסיקה לצורך מתן צו מכוח סעיף 12 לחוק הנוער – קרי, נזקקות לכאורה. בנוסף, נדחתה טענת המבקשים לפיה לא היתה כל דחיפות בהליך וכי לא ניתנה להם הזדמנות נאותה לשתף פעולה עם רשויות הרווחה. עוד הוטעם, כי אף אילו נפל פגם בהחלטתו הראשונה של בית המשפט לנוער, בכך שהתקבלה במעמד צד אחד, אין המדובר בפגם היורד לשורש ההחלטה, נוכח הסמכות הנתונה לבית המשפט להוציא צו ביניים לפי סעיף 12 אף לפני שמיעת הקטין או האחראים עליו.