בקשת רשות לערער על החלטתה של כב' הרשמת הבכירה ב' יהלום מיום 18.4.16 בת"א 1494-11-15, אשר על פיה מונה ד"ר איתמר אבנטוב כמומחה מטעם בית המשפט.
ברקע הבקשה דנן הליכים קודמים והחלטות קודמות כפי שיפורטו להלן: על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 5.12.13 נפגע המשיב בתאונת דרכים. בהמשך לכך הוגשה מטעמו תביעה לבית משפט השלום בכפר סבא, במסגרת ת"א 13622-06-14 (להלן – ההליך בכפר סבא). במסגרת ההליך בכפר סבא, מונה ד"ר איתמר אבנטוב כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, ואף ניתנה חוות דעת מטעמו שם. יצוין, כי חוות הדעת ניתנה אף שבשתי הזדמנויות התנגדה המבקשת למינויו של ד"ר אבנטוב כמומחה במסגרת ההליך בכפר סבא, תחילה על שום שסברה שאין הצדקה למינוי מומחה, ובהמשך על שום טענה ספציפית כנגד זהותו של המומחה שמונה. ההתנגדות נדחתה בהחלטות מנומקות שניתנו בבית משפט השלום בכפר סבא. בכל הנוגע להחלטה בשאלת קיומה או אי קיומה של הצדקה למינוי מומחה, הוגשה בקשת רשות לערער לבית המשפט המחוזי מרכז (רע"א 44072-09-14), וזו נדחתה.
ביום 7.6.15 נמחק ההליך בכפר סבא בשל אי התייצבות הצדדים. או אז, הגיש המשיב כתב תביעה לבית משפט השלום בירושלים בתיק שבו ניתנה ההחלטה נשוא בקשה זו. לכתב תביעה זה צירף המשיב את חוות דעתו של ד"ר אבנטוב, כפי שניתנה במסגרת ההליך בכפר סבא. בתגובה לכך ובמצורף לכתב ההגנה, הגישה המבקשת מסמך הנושא את הכותרת "תגובה לבקשה למינוי מומחה רפואי", שבגדרו חזרה על עמדתה, כפי שהובעה במסגרת ההליך בכפר סבא – לרבות במסגרת רע"א 44072-09-14, ואשר נדחתה שם – כי אין מקום למינוי מומחה רפואי בתיק זה. בתגובה לכך ציין המשיב, כי מדובר בסוגיה שהוכרעה זה מכבר במסגרת ההליך בכפר סבא, וכי יש מקום להורות כי חוות דעתו של ד"ר אבנטוב, כפי שניתנה במסגרת ההליך בכפר סבא, תהא חוות דעת שתחייב בתיק דנן. המבקשת חלקה על עמדה זו והפנתה להלכה שנפסקה בבית המשפט העליון ברע"א 4921/09 ונשנתה ברע"א 3771/12, על פיה משנמחקה התובענה, הרי שלכל מה שנעשה במסגרתה, אין עוד כל תוקף משפטי מחייב. נוכח עמדה זו של המבקשת, הגיש המשיב לבית משפט קמא ביום 27.1.16 מסמך נוסף הנושא את הכותרת "השלמת טיעון בתגובה לבקשה למינוי מומחה", וציין כבקשה חלופית לדרישתו להורות כי חוות דעתו של ד"ר אבנטוב היא אשר תחייב בתיק דנן, כי ד"ר אבנטוב ימונה כמומחה מטעם בית המשפט בתיק שלפני בית משפט השלום בירושלים. המבקשת התנגדה למינוי מכל וכל, והסבירה כי אין לה אמון בד"ר אבנטוב, לנוכח התנהלותו בהליך אחר ולנוכח חקירה נוקבת שהתנהלה מולו בתיק בבית המשפט לענייני משפחה.
בית משפט קמא אימץ את גישת המבקשת, על פיה חוות הדעת הרפואית שהתקבלה במסגרת ההליך בכפר סבא, איננה מחייבת בהליך דנן. בנוסף, בהחלטה אחרת מיום 31.1.16 ציין בית משפט קמא, כי מצא כי קיים בחומר הרפואי ביסוס למינוי מומחה בתחום האורתופדי, ובהתאם מונה פרופ' ליברגל כמומחה מטעם בית המשפט. למחרת היום, ביום 1.2.16, פנה המשיב אל בית משפט קמא בבקשה לעיון מחדש, מתוך סברה כי השלמת הטיעון שהגיש ביום 27.1.16, לא עמדה לפני בית המשפט בטרם ניתנה ההחלטה מיום 31.1.16 על מינויו של פרופ' ליברגל. המשיב ביקש, אפוא, כי בית המשפט יעיין מחדש בהחלטה למנות את פרופ' ליברגל, וימנה תחתיו את ד"ר אבנטוב, משום שזה כבר נתן חוות דעת בעניינו של המשיב. בו ביום, 1.2.16, הורה בית משפט קמא כי על הנתבעת (המבקשת כאן) ליתן תגובתה בתוך 20 יום. תגובה זו הוגשה כבר ביום 2.2.16, בלא התייחסות לדרישת המשיב להחלפת זהות המומחה הרפואי. בהמשך לכך הורה בית משפט קמא, כי על הנתבעת להגיב באופן קונקרטי לבקשה להחלפת המומחה. תגובה זו הוגשה ביום 8.2.16 ובגדרה נטען, כי למבקשת אין אמון בד"ר אבנטוב, אשר בעת שנחקר על ידי ב"כ המבקשת בעבר בתיק שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה, התפתחה מולו חקירה סוערת. ובהינתן זאת, טענה המבקשת, יש להעדיף מומחה שזהותו מוסכמת, ובפרט לאחר שמונה כבר מומחה אחר בתיק, פרופ' ליברגל. בהמשך, לאחר שניתנה למשיב הזדמנות לומר את דברו, ניתנה ביום 18.4.16 החלטת בית משפט קמא נשוא בקשה זו, אשר על פיה בוטל מינויו של פרופ' ליברגל, מבלי להטיל בו, חלילה, דופי, אלא על שום שיש עדיפות למומחה ד"ר אבנטוב שכבר מונה במסגרת ההליך בכפר סבא.
בבקשה שלפניי עותרת המבקשת לביטול החלטת בית משפט קמא, כך שמינויו של ד"ר אבנטוב יבוטל, ומינויו של פרופ' ליברגל יחזור על מכונו, וזאת על שום חוסר האמון העמוק שרוכשת המבקשת ובא כוחה בד"ר אבנטוב, על רקע התנסויות קודמות מולו. לטענת המבקשת, לא היה מקום לכפות עליה את מינויו של ד"ר אבנטוב, לאחר שכבר מונה פרופ' ליברגל, ויש להעדיף מינוי מומחה המקובל על שני הצדדים. לגרסתה, ההחלטה מיום 31.1.16 על מינויו של פרופ' ליברגל היא החלטה חלוטה, ולא היה מקום לשנותה בהחלטה דנן מיום 18.4.16. עוד נטען, כי דעתו של ד"ר אבנטוב נעולה, משום שהוא כבר חיווה את דעתו בעניינו של המשיב במסגרת ההליך בכפר סבא. בטיעוניה ציינה המבקשת, כי המשיב לא הגיש, הלכה למעשה, בקשה מסודרת להחלפתו של פרופ' ליברגל בד"ר אבנטוב, ובוודאי שבמצב זה לא היה מקום להחלטת בית משפט קמא.
דיון
אחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתיק בית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות, בלא שתתבקש תשובה.
החלטת בית משפט קמא נשוא הבקשה ניתנה בגדרי שיקול הדעת המסור לערכאה הדיונית בדבר זהות המומחה הרפואי הממונה מטעמה. לא על נקלה תתערב ערכאת הערעור בהחלטה מעין זו. בענייננו, נראה כי בית משפט קמא החליט כפי שהחליט בדבר זהות המומחה, תוך ששקל את השיקולים הנוגעים לעניין ונתן להם משקל מתאים, כך שלא נראה כי החלטתו מצדיקה מתן רשות לערער.
אינני סבורה כי ד"ר אבנטוב פסול ממתן חוות דעת בתיק זה, משום שנתן חוות דעת במסגרת ההליך בכפר סבא, כך שדעתו "נעולה". אותה חוות דעת ניתנה במסגרת הליך משפטי, תוך שד"ר אבנטוב מונה כגורם אובייקטיבי לצורך בדיקת מצבו של המשיב. מתן חוות דעת באופן זה שומרת את ד"ר אבנטוב כגורם אובייקטיבי ואיננה פוסלת אותו כלל ועיקר לצורך ההליך דנן. העובדה שמסקנתו של ד"ר אבנטוב בהליך בכפר סבא איננה עולה בקנה אחד עם ציפיות המבקשת, איננה הופכת את ד"ר אבנטוב ממומחה מטעם בית המשפט למומחה מטעמו של המשיב ולגורם לא אובייקטיבי. מנגד, אכן, כפי שציין בית משפט קמא, קיים יתרון מסוים למינוי מומחה שכבר בדק את המשיב בעבר. משסבר בית משפט קמא, כי יש ליתן לשיקול זה את הבכורה, על פני היתרון שבמומחה ששני הצדדים נותנים בו אמון מלכתחילה, לא נראית הצדקה למתן רשות ערעור לצורך השגה על ההחלטה.