קסברי נ' רוזן

 השופט י' עמית:

           עניינו של פסק דין זה בהבחנה בין אשם תורם לאשם יוצר אחריות, בתיקי נזקי רכב (תביעות פח).

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' הנשיא א' אברהם) בע"א 56109-11-17 מיום 5.4.2018, במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' הרשמת הבכירה ש' צור גינור) מיום 5.11.2017 בתא"מ 45860-01-17.

תמצית הרקע העובדתי, פסקי דינם של בית משפט השלום והמחוזי וטענות הצדדים

1. במוקד ההליכים לפנינו תאונת דרכים "בנאלית" שהתרחשה ביום 5.12.2016, בה ניזוקו רכביהם של שני המעורבים בתאונה – המבקשת והמשיב 1 (להלן: המשיב). התאונה התרחשה בכביש חד-סטרי שבשני צדיו חניה, בעת שהמבקשת יצאה מחניה בנסיעה לאחור, שאז התנגשה במונית של המשיב שנסע בכביש. בעקבות האירוע, המבקשת והמשיב הגישו לבית משפט השלום תביעה ותביעה שכנגד, בהתאמה, על נזקי הרכוש שנגרמו להם.

           בית משפט השלום דחה את גרסתה של המבקשת, ולפיה ההתנגשות התרחשה לאחר שיצאה מהחניה וכאשר כבר התיישרה לקראת נסיעה. נקבע כי המבקשת היא האחראית לתאונה, ובהתאם דחה בית המשפט את התביעה העיקרית של המבקשת וקיבל בחלקה את תביעתו הנגדית של המשיב. נקבע כי המבקשת גרמה ברשלנותה לתאונה ותישא בנזקי המשיב, מהם ינוכה שיעור האשם התורם שיוחס למשיב בתאונה, העומד על 30%, משום שלא נסע במהירות סבירה ובהתאם לתנאי הדרך.

           המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי וטענה כי משנקבע למשיב אשם תורם בשיעור של 30%, עליו לשאת ב-30% משיעור הנזק שנגרם למכוניתה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת ועל פסק דין זה נסבה הבקשה שלפנינו.

2. בבקשתה דכאן תקפה המבקשת את המסקנה המשפטית שנקבעה על-ידי בית משפט קמא, ביחס למשמעות האשם התורם שיוחס למשיב. לטענתה, כאשר שני צדדים לאירוע נזיקי מחויבים בנורמות התנהגות זהות, הקביעה כי לאחד הצדדים מיוחס אשם תורם אמורה להקים לצד שכנגד עילת תביעה עצמאית. בהתאם, טענה המבקשת כי קביעת בית משפט קמא כי למשיב יש אשם תורם בתאונה משמעה כי המשיב נהג ברשלנות כלפיה, באופן המקים לו אחריות בשיעור של 30% לנזק שנגרם לרכבה.  לטענת המבקשת, יש לקבל את בקשתה למתן רשות ערעור, שכן שאלת היחס שבין אשם יוצר-אחריות לאשם תורם בהקשרים אלה, היא שאלה עקרונית ורחבת היקף, אשר בכוחה להשפיע על אלפי תיקים המתנהלים בערכאות השונות.

           מנגד, המשיבים טוענים כי טענות המבקשת הן בגדר הרחבת חזית ואף עומדות בניגוד לגרסה העובדתית שהציגה בבית משפט קמא. במישור העקרוני, המשיבים סבורים כי אין חפיפה אוטומטית בין אשם תורם לאשם מקים אחריות, ויש להבחין בין חובת זהירות של אדם כלפי הזולת (שהפרתה עשויה להקים אשם יוצר אחריות), לבין חובת הזהירות של אדם כלפי עצמו (שהפרתה עשויה לעלות כדי אשם תורם). אמנם, בנסיבות מסוימות עשויה להיות חפיפה בין השתיים, אולם על הדבר להיקבע בהתאם לנסיבות, ואין לקבוע כלל גורף היוצר זיקה בין השתיים, מה שעלול להביא לתוצאות בלתי צודקות במקרים קונקרטיים. באשר למקרה דנן, המשיבים טוענים כי בית משפט קמא קבע כי המבקשת היא האחראית לתאונה והיא זו שהתרשלה כלפי המשיב 1, בעוד שהמשיב 1 התרשל כלפי עצמו בלבד, ועל כן אין להטיל עליו אחריות כלפיה.