ריהאוס ישראל בע"מ נ' אדג'יאשווילי

לפני ביהמ"ש תביעת מתווך מקרקעין לתשלום עמלת תיווך ופיצוי בגין הפרה נטענת של התחייבות על פי הזמנת השירות.

הגשת כתבי טענות ודיונים

1. התובעת הגישה בתאריך 23.7.24 כתב תביעה בו ביקשה לחייב הנתבע לשלם לה הסך של 144,876 ₪. ביהמ"ש (כבוד הרשם יוחנן גבאי) קיבל התביעה, בהעדר כתב הגנה, בתאריך 18.11.24. ביהמ"ש (כבוד הרשם הבכיר מיכאל שמפל) ביטל פסק הדין, בהסכמת התובעת, בתאריך 13.2.25. הנתבע הגיש כתב הגנה בתאריך 12.3.25. ביהמ"ש העליון החליט בתאריך 6.5.25 כי תא 11222-12-24 רביבו נגד אדג'אשווילי (להלן: "תביעת רביבו") יועבר מבית משפט השלום באשדוד למותב זה. ביהמ"ש נתן בתאריך 19.5.25 צו להגשת ראיות. התובעת הגישה ראיותיה, לאחר שביקשה וקיבלה ארכה, בתאריך 10.6.25 והנתבע בתאריך 16.7.25 ביחס לשני ההליכים. הדיון הראשון התקיים בתאריך 21.10.25 ובו ביהמ"ש קבע מועד לשמיעת הראיות בשני ההליכים באותו מועד. הדיון השני התקיים בתאריך 23.2.26 ובו נחקרו מטעם התובעת גב' שרון בוזגלו ומר איגור חנין (להלן: "שרון ואיגור") ומטעם הנתבע, הוא עצמו. ביהמ"ש נתן בתאריך 21.4.26 תוקף של פסק דין להסכמת רביבו והנתבע בתביעת רביבו. תמליל הדיון הוטמע במערכת הממוחשבת בתאריך 30.4.26 ובתאריך 8.5.26 ביהמ"ש נתן צו להגשת סיכומים. התובעת הגישה סיכומיה בתאריך 18.5.26 והנתבע בתאריך 27.5.26.

    

   דיון והכרעה

2. על ביהמ"ש לקבוע האם התובעת זכאית לתשלום עמלת תיווך ופיצוי בגין רכישת נכס מקרקעין ע"י הנתבע על פי הזמנת שירות עליה חתם.

    

    

   האם התובעת הייתה הגורם היעיל ברכישת הנכס נשוא הזמנת השירות?

3. המחלוקת העיקרית בהליך זה הינה האם התובעת הייתה הגורם היעיל בעסקה לרכישת דירת מגורים המצויה ברח' הציונות 71/14 באשדוד, הידועה כגוש 2449 חלקה 8, דירה בת 4 חדרים (להלן: "הנכס") נשוא הזמנת שירות התיווך עליה חתם הנתבע. התובעת טענה בכתב התביעה, כי הנתבע חייב לה ע"פ כל דין, ובפרט ע"פ חוק המתווכים במקרקעין תשנ"ו 1996 (להלן: "חוק המתווכים"), דמי תיווך כפי שהתחייב לשלם ע"פ הסכם, וכן פיצוי מוסכם וכי עילת החיוב התגבשה בתאריך 14.1.24 עם חתימת חוזה רכישת הנכס. עוד טענה, כי הינה עוסקת בתיווך נכסי מקרקעין אשר בתאריך 16.6.23, התקשרה עם הנתבע בהסכם להזמנת שירותי תיווך במקרקעין (להלן: "הזמנת השירות"), עליה חתם הנתבע, כמתעניין ברכישת נכס שפרטיו נזכרו ונכתבו בהזמנה, דהינו, הנכס. עוד טענה, שלמיטב ידיעתה, הנתבע רכש זכויות בנכס וכי הוא רכש את הזכויות בנכס יחד עם רוכשת נוספת- גב' מריה גלדקה. עוד טענה, שהנתבע קיבל את פרטי הנכס מנציגתה שהינה בעלת רישיון לעסוק בתיווך במקרקעין, ואף ביקר עמה בדירה מספר פעמים וכי במשך כחצי שנה הוא ניהל קשר מתמשך עם נציגיה, קיבל מהם מסמכים ונתונים רבים, והם אף הפנו אותו ליועץ משכנתאות וליועצים נוספים. עוד טענה, שיועץ המשכנתאות סייע לנתבע לגבש את פרטי העסקה ולבנות אותה באופן מתאים וכי רק בשלב מאוחר יותר התברר לה, כי מאחורי גבה, ועל אף כל המאמץ שעשו נציגיה למענו, הוא רכש את הנכס בתאריך 14.1.24, בסכום של 3,000,000 ₪, כאשר הליך הרכישה עצמו בוצע מבלי שהוא יידע אותה בכך, וכמובן מבלי ששילם לה את דמי התיווך אשר התחייב לשלם לה ע"פ ההזמנה. עוד טענה, שהנתבע הפר ברגל גסה את התחייבויותיו ע"פ ההזמנה, בכך שלא הודיע לה על חתימת חוזה רכישת הנכס ובעיקר בכך שלא שילם לה את דמי התיווך לגביהם התחייב, על אף שכבר בתאריך 14.1.24 הוא רכש את הנכס (וברור כי היה זה כתוצאה מהמידע ומפעולות השיווק הרבות שקיבל ממנה לגבי הנכס), בתמורה לסך של 3,000,000 ₪. עוד טענה, שהחל מסוף חודש דצמבר 2023 החל הנתבע להתחמק מנציגיה ומפניותיהם, לא ענה להודעות רבות שנשלחו אליו וסינן את השיחות מנציגיה, והכל בניגוד להתחייבויותיו.

    

4. הנתבע טען בכתב ההגנה שהתובעת אשר הציגה את עצמה כבעלת מוניטין רב, התחייבה ללוות אותו לאורך כל הדרך ועד להשלמת רכישת הנכס בפועל וכי מספר ימים לאחר החתימה על ההזמנה, הוא הגיע לראות את הנכס. עוד טען, שבחן את הנכס וסבר כי הוא מתאים לצרכיו ולאחר מספר ימים נוספים, יצר קשר עם נציגת התובעת, שרון, וביקש להגיש הצעת מחיר לרכישת הדירה. עוד טען, ששרון, הפנתה אותו אל בעליה של התובעת, איגור, שהעביר הצעתו למוכר הנכס על סך של 2.9 מיליון ₪, לאחר שחתם על מסמך "הצעה בלתי חוזרת". עוד טען, שלמחרת שליחת ההצעה, איגור עדכן אותו כי ההצעה לא התקבלה, ומנגד הוא הציע בשנית הסך של 3.1 מיליון ₪, הצעה טלפונית, שמעולם לא התקבלה התייחסות בגינה, ומכאן נפרדו דרכי הצדדים. עוד טען, שלמרות שהתנהל שיח בין הצדדים, הוא היה בשלביו הראשונים וכי כל מסמכי העסקה הנוגעים לעניין כלל לא הועברו אליו על ידי התובעת, אלא הוא בעצמו השיג אותם, לדוגמא: הסכמי שכירויות עם חברות הסלולר ואישור מהמשרד להגנת הסביבה שהאנטנות עומדות בתקן כמו גם הציוד, מסמכים מהותיים לקידום עסקת המכר. עוד טען, שאין בשליחת הצעת מחיר ודחייתה על ידי המוכר כדי להפוך את התובעת לגורם היעיל אשר הביא להתגבשות העסקה. עוד טען, שזמן מה לאחר מכן, מכיוון שהיה מעוניין להמשיך בתהליך רכישת הנכס, הוא נאלץ לפעול בעצמו ולנהל מגעים ישירות מול המתווך אשר ייצג את המוכר, דהיינו, רביבו. עוד טען, שלאחר משא ומתן עצמאי שהוא ערך לבדו, רביבו הסכים להיפגש עמו במטרה להגיע להסכמה על הצעה לרכישת הנכס. עוד טען, שלאחר שהוא נוכח לדעת כי הוא זה שמנהל את המו"מ בעצמו, וכי עיקר השיח עם נציגת התובעת, שרון, הוא שיח חברי בלבד, הוא המשיך לנהל את המו"מ ישירות מול המתווך של המוכר, דהיינו, רביבו. עוד טען, שהוא חתם בדוחק בתאריך 10.9.23 על הזמנת שירות מרביבו, אשר ייצג את המוכר, זאת בשל לחץ בלתי פוסק מצדו שטען כי ללא חתימה על הסכם, לא יוכל לפנות למוכר הנכס בעצמו או למי מטעמו וכי בגין טענות שיש לו בנוגע להסכם עם רביבו מתנהלת תביעת רביבו.

    

5. עוד טען הנתבע בכתב ההגנה, שלא ברור לו כיצד שני מתווכים, הפועלים בנפרד, דורשים לקבל ממנו "עמלה", שעה שבפועל אף לא אחד מהם דאג לענייניו. עוד טען, שרביבו זיהה שהוא אינו מיוצג כראוי על ידי התובעת או נציגיה וניצל במרמה את מצוקתו ואת חוסר הידע שלו על מנת להחתימו על הסכם התקשרות. עוד טען, שלמעט החתמתו ושיחות חבריות בווטסאפ, עיקר העבודה, ניהול המו"מ, גיבוש תנאים מסחריים, השגת אישורים או מסמכים והגעה להסכם הוא ביצע בעצמו. עוד טען, ש"פתיחת דלת" אינה מזכה מתווך בקבלת עמלה, ובוודאי שלא בקבלת פיצוי מוסכם, כפי שנדרש בתביעה. עוד טען, שעל אף שהתובעת ביצעה מספר פעולות מזעריות, לרבות הצגת הנכס ושליחת הצעת מחיר, אין בפעולות אלו כדי להוות עילה לחיובו בתשלום דמי תיווך. עוד טען, שבחודש אוקטובר 2023, התובעת ונציגתה, שרון, נעלמו, כך שברי לכל כי אלמלא הוא היה מקדם את העסקה בעצמו- עסקת הרכישה הייתה נכשלת. עוד טען, שהוא נאלץ לבצע בעצמו פעולות רבות, וביניהן ניהול שיח עם המתווך של המוכר, השגת אישורים ממשרד להגנת הסביבה והסכמים מול חברות הסלולר, על מנת שהעסקה תצא לפועל. עוד טען, שהתובעת עושה שימוש פסול בהליכי משפט במטרה לקבל דמי תיווך בגין עסקה שלא הייתה לה כל מעורבות פעילה ואקטיבית בהתקשרותה וכי במועד החתימה על הסכם רכישת הנכס נכח אך ורק המתווך של המוכר, דהיינו, רביבו, וניכר כי ההסכם הגיע לידי התובעת בדרכים פסולות.

    

6. על פי הפסיקה, אין די בכך שהלקוח חותם על הזמנת שירות לצורך חיובו בתשלום עמלה. על המתווך להוכיח כי הוא היה הגורם היעיל בעסקה. עוד נקבע, שתנאי "הגורם היעיל" דורש שהמתווך יוכיח כי פעולותיו היוו את הגורם המרכזי והמכריע שהביא לכריתתו של ההסכם בסופו של דבר. אין די בכך שהמתווך היה גורם כלשהו בשרשרת הסיבתית, אלא עליו להוכיח שפעולותיו הן אלה שאפשרו והובילו להתקשרות. שאלה זו נגזרת ממכלול נסיבותיה של העסקה, ובין האינדיקציות לבחינתה נכללות מידת הדמיון בין ההצעה המקורית לחוזה הסופי, מידת הקרבה בין ההצעה המקורית לחוזה הסופי מבחינת תנאי התשלום, חלוף הזמן בין מועד ההצעה המקורית למועד סיום העסקה, מידת האינטנסיביות של פעולות המתווך, וקיומו של גורם נוסף שסייע לצדדים בהשגת החוזה (ראו ע"א 2144-91 הנרי מוסקוביץ נ' אסתר ביר, כמנהלת עיזבון המנוח טוביה ביר ז"ל (פורסם בנבו)).

    

7. לענייננו, אין הבדלים משמעותיים בין ההצעה המקורית לחוזה הסופי, לרבות לעניין היחס בין סכום ההצעה ששלחה התובעת למוכרים וסכום העסקה שנכרתה עם הרוכשים, אחוזים בודדים, ופרק הזמן שחלף ממועד מתן ההתחייבות ועד מועד רכישת הדירה אינו חורג מהסביר בשים לב שהתובעת שומרת על קשר עם הנתבע שטוען כפי שיפורט בהמשך שיש לו קושי לממן העסקה ומסתיר ממנה שהוא מנהל מו"מ בעצמו מאחורי גבה. העובדה שרביבו, המתווך הנוסף, הינו מי שהתובעת הפגישה את הנתבע עמו מתוך ידיעה שהוא מייצג המוכרים והעובדה שהנתבע סיכם עמו על עמלה בסכום נמוך באופן משמעותי מסכום העמלה שהוא התחייב לשלם לתובעת, פועלת לחובת הנתבע שכן תומכת בטענת התובעת לגבי המניע הכלכלי של הנתבע לעקוף אותה באמצעות רביבו.

    

8. לגבי פעילות התובעת, מהראיות שהובאו, ובעיקר עדותה של שרון, עולה שגרסת התובעת בכתב התביעה נכונה. שרון הציגה בפני הנתבע את הנכס, יצרה את הקשר בינו ובין נציג המוכרים הוא רביבו וסוכנו בני, הפנתה אותו ליועץ ההשקעות מוטי קופרמן, עמדה עם הנתבע בקשר לגבי קידום העסקה, ביקרה עמו בנכס שלוש פעמים, ואיגור העביר הצעה למוכרים בתאריך 28.7.23 וניהל עמם מו"מ. שרון העידה שמתאריך 1.8.23 כאשר יצרה קשר עם הנתבע הוא טען שמטפל בהסדרת קבלת ההלוואה מהבנק. שרון הציגה מסרונים המתעדים שהיא העבירה מסמכים לנתבע, וכן העידה שבתאריך 18.9.23 השתתפה בפגישה עם נציגי המוכרים. שרון אישרה שאיגור הציע לנתבע נכס אחר שכן התרשם שהוא אינו מצליח במשך זמן רב לגייס מימון. הנתבע עצמו אישר בעדותו שהתעכב עקב קושי בגיוס המימון.

    

9. הנתבע טען בסעיף 29 לסיכומיו ש"אחת מנקודות המפנה", הייתה כאשר במסגרת בירור תביעת רביבו, הסוכן של רביבו, בני מתח בעדותו ביקורת על תפקודה של שרון. אולם, הנתבע נקלע לטיעון סותר שכן כפי שיפורט בהמשך, הוא מייחס בכתב הגנתו לאותו בני, את הכשלתו בכך שהבטיח לו שהוא לא יצטרך לשלם לתובעת. לא זו אף זו, בכתב ההגנה, הנתבע מייחס לרביבו, שבני פעל מטעמו, שהוא ניצל במרמה את מצוקתו ואת חוסר הידע שלו.

    

10. כמו כן, הנתבע טוען בסעיף 31 לסיכומיו, ששרון ובני הם "עדי תביעה" שסותרים זה את זה. אולם, טענה זו אינה נכונה, שכן כל אחד מהם העיד בהליך אחר, מטעם תובע אחר, כאשר יש חזית ברורה בין התובעים השונים שכן התובעת ייחסה לרביבו התנהגות לא ראויה, כאשר החתים מאחורי גבה לקוח שלה, על הזמנת שירות ממנו לגבי אותו נכס.

     

11. בניגוד לעדות העקבית של שרון, שתאמה את התיאור העובדתי בכתב התביעה, כאשר הנתבע עומת עם התחייבויותיו בהתאם להתחייבות, תחילה אישר שהוא מודע להן, אך בהמשך חקירתו טען שלא ראה את ההסכם במלואו, לא עבר עליו ועד מועד חקירתו לא קרא אותו. כאשר עומת עם תכתובת לפיה שרון העבירה אליו הסכמי שכירות עם חברות הסלולר, שסותרת את טענתו בתצהירו ששרון כשלה בהעברתם אליו, הוא השיב שההסכמים שהועברו לא היו בתוקף, אך לא ידע להשיב לשאלה מדוע לא הגיש אותם בהליך זה כדי להוכיח טענה זו. כמו כן, לפי ההתכתבויות מזמן אמת, הנתבע לא ייחס משמעות מרובה לאותם מסמכים ששרון לשיטתו הייתה צריכה לספק לו. לנוכח האמור לעיל, ביהמ"ש איבד את האמון בגרסת הנתבע לגבי כשל בייצוג, נטישה בחודש אוקטובר 2023 וניהול קשר "חברי" בלבד עם שרון, שממילא לא תאמה התכתבויות בזמן אמת. ביהמ"ש דוחה גרסת הנתבע, גם עקב העובדה שלא העיד את עורכת הדין שלפי עדותו ייצגה אותו בעסקה, שהייתה אמורה לתמוך בגרסתו לשירות כושל ולנטישה. מחדל הנתבע בעניין זה מקים חזקה שאם עורכת הדין הייתה מעידה, עדותה הייתה לחובת הנתבע. לעניין המשמעות של הימנעות מהגשת ראיה חיונית ראה ע"א 4697/05 גבאו אסטבלישמנט נ' דוד דודאי [פורסם בנבו] (27.8.12).

     

12. ביחס לעדותו של איגור מטעם התובעת, ביהמ"ש התרשם שהוא לא היה בקיא בעובדות ומעורבותו הייתה מצומצמת וניכר היה שהוא כועס על רביבו, שכן לשיטתו הוא הגיע לסיכום עם רביבו על תמורה בסך של 3.1 מיליון ₪, אך התברר לו בדיעבד שרביבו והנתבע עקפו אותו וסיכמו על תמורה בסך של 3 מיליון ₪ כנגד תשלום עמלה לרביבו.

     

13. ביהמ"ש קובע שאין ממש בטענות ובהאשמות הכבושות של הנתבע ביחס לכשל במתן השירות כביכול ע"י התובעת ולנטישתו, לרבות בסעיף 3 ובסעיף 8 לסיכומיו, וכי הטענות נועדו לתרץ את הפרת התחייבותו כלפיה. ביהמ"ש קובע ששרון פעלה כפי חובתה, באופן סביר. מכאן שהתובעת הוכיחה שעמדה בכל הדרישות הסבירות לצורך הכרה בה כגורם יעיל בעסקה, אלמלא, הנתבע עקף אותה ע"י ניתוק מגע עמה, לרבות ע"י סינון שיחות משרון, כפי שהעידה שרון, וע"י סיום המו"מ לרכישת הדירה ע"י מתן התחייבות לנציג המוכרים, רביבו, שהוא גם מתווך, לשלם לו עמלה כנגד הפחתת סכום התמורה.

     

14. ביהמ"ש לא האמין לגרסת הנתבע לפיה רביבו זיהה כביכול כשל בשירות של התובעת וקובע שרביבו ביקש ליהנות ממעמדו כנציג המוכרים על מנת לקבל עמלה מהרוכש, הוא הנתבע, וזו הסיבה היחידה שהנתבע חתם על ההזמנה, "בדוחק" כלשונו, תוך שהוא מניח, בטעות, שמתן התחייבות לרביבו לתשלום עמלה תזכה אותו בנכס משתלם כלשונו, במחיר מוזל, כפי שטען בכתב הגנתו בתביעת רביבו, מצד אחד, ומצד שני הוא יחמוק מהתחייבותו ביחס לתובעת. לכן, הנתבע הסתיר מהתובעת את מתן ההתחייבות לרביבו ולא טרח להודיע לה על ביטול התחייבותו בשל כשל בשירות כביכול. מהראיות עלה שחודש לפני החתימה על הסכם המכר, כאשר שרון פונה אליו ומתעניינת לגבי ההתקדמות בגיוס המימון הנדרש לעסקה, הוא מסתיר ממנה שהוא מנהל מו"מ בעצמו עם רביבו. די בעובדה שהנתבע לא הודיע לתובעת בזמן אמת על ביטול ההתחייבות כלפיה כדי לקבוע שאין ממש בטענותיו הכבושות וכי התחייבותו ביחס לתובעת נותרה שרירה וקיימת. הנתבע נשאל מדוע לא הודיע לאיגור ש"דרכינו נפרדו" כביכול בחודש אוקטובר 2023, כפי שכתב בתצהירו והסביר שלא ידע שקיימת חובה להודיע. אולם, הנתבע היה מיוצג ע"י עורכת דין במו"מ לרכישת הנכס ולכן מצופה היה שיתייעץ עמה, או עם עורך דין אחר, בטרם יפר התחייבות חוזית כתובה.

     

15. הנתבע טען בעדותו שסבר שלא יעלה על הדעת שישלם לשני מתווכים, ולכן לא שילם למי מהם וכתוצאה מכך נתבע ע"י שניהם. רביבו טען בכתב תביעתו שהנתבע פעל בחוסר תום לב משווע, בעזות מצח בהתנהלות קלוקלת וערמומית אשר "מנעה" ממנו את שכר טרחתו. כמו כן, טען שהנתבע ביקש לשלם לו את התשלום כתשלום דחוי ורק לאחר מספר חודשים ממועד חתימת הסכם המכר העביר אליו שיק על סך מלוא התחייבותו, אולם לאחר מספר ימים פנה אליו בבקשה שלא להפקיד את השיק ולהשמידו שכן לעת עתה אין כיסוי בחשבון. עוד טען רביבו, שלאחר שהוא הודיע לו כי השמיד את השיק, חדל מאותו הרגע הנתבע לענות לו ו/או לסוכנו והחל לחמוק כאחרון החייבים. מכאן שגם רביבו לא התרשם שהנתבע הינו נקי כפיים, בלשון המעטה. הנתבע מצדו נקלע לטיעון סותר בכתב הגנתו בתביעת רביבו ביחס לגרסתו בהליך זה, כאשר טען שהיה מיוצג ע"י התובעת ולא ביקש לשכור את שירותיו של רביבו למציאת נכס.

     

16. הנתבע הסביר בעדותו שעל ביהמ"ש להחליט למי עליו לשלם, בבחינת "ישחקו הנערים לפניי". לפי הפסיקה, סברתו של הנתבע לפיה אין לחייב לקוח לשלם לשני מתווכים שונים אינה נכונה. בעניין דומה, בו הלקוח העלה אותה טענה נקבע כך: "המערערים הפרו את ההסכם עליו חתמו תוך הסתרה וחוסר תום לב. אין זה מעניינם של המשיבים אילו עמלות שולמו למתווכים אחרים בפועל או מה הן העמלות שהיו זכאים להם בכוח אילו היו העניינים מתגלגלים באופן אחר. ההסכם שנחתם בין המשיבים למערערים הופר ומשכך הם זכאים לקבל את הכספים המגיעים מכוחו של ההסכם." בע"א 13417-02-23 צלניק ואח' נ' ברוך ואח' (פורסם בנבו) (להלן: "עניין צלניק"). קביעה זו יפה גם בנסיבות הליך זה.

     

17. יצוין שבתביעת רביבו, הנתבע טען בכתב הגנתו שסוכן מטעמו של רביבו, דהינו בני, אמר לו שהוא לא צריך לשלם לתובעת. מכאן שהנתבע היה ער לחובתו לשלם לתובעת. לעניין טענה זו, מצופה היה שהנתבע ישלח הודעה בהליך זה נגד רביבו על יסוד הטענה שרביבו כביכול גרם לו להפר התחייבותו לתובעת, אך הוא לא הגיש הודעה לרביבו בהליך זה. להשלמת התמונה יאמר שרביבו העיד שהוא העמיד את הנתבע על כך שיהיה עליו לשלם פעמיים עמלה מ DAY ONE.

     

18. התובעת הפנתה ובצדק מסעיף 8 לסיכומיה לפסיקה המחילה את חובת קיום חוזה בתום לב לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג -1973 ושקובעת שלקוח שעוקף את המתווך, מפר חובה זו. מכאן שכאשר הנתבע התהדר פעם אחר פעם בכתבי טענותיו בכך שהוא הצליח "בעבודה עצמאית ומאומצת" (ראו סעיף 16 לסיכומיו) להוריד את המחיר, הוא מתהדר בהפרת התחייבותו כלפי התובעת לא לעקוף אותה, ורואה בהתחייבותו כלפי רביבו לשלם לו עבור הפחתת המחיר, הישג ראוי כביכול, ואינו מטמיע עד רגע הגשת סיכומיו, הפסול החוזי ואף המוסרי בהתנהלותו. אובדן המצפן המוסרי של הנתבע מזדקר כאשר הוא מיחס לתובעת שעומדת על זכותה, "שימוש פסול בהליכי משפט". הנתבע שב וחזר על הטענה שהתובעת רק פתחה דלת (ראו למשל בסעיף 36 ובסעיף 51 לסיכומיו). על אותו משקל ניתן לסכם את התנהלותו של הנתבע כטריקת הדלת בפניה של התובעת, מיד לאחר שהוא עבר את סף הדלת, הודות לתובעת.

     

19. לכן, ביהמ"ש קובע שאין מקום למנוע מהתובעת את העמלה שהגיעה לה הודות לפעולותיהם של שרון ואיגור, רק בגלל שהנתבע הדיר אותם מהמו"מ עם הרוכשים, והתחייב לשלם עמלה לרביבו כדי לזכות בנכס. המסקנה היא שיש לחייב הנתבע בהתאם להתחייבותו לשלם לתובעת סך של 70,200 ₪, המהווה 2% בצירוף מע"מ ממחיר הרכישה הכולל של הדירה בפועל (3,000,000 ₪). כמו כן, ביהמ"ש מחייב הנתבע לשלם לתובעת הפרשי הצמדה וריבית מיום הפרת ההתחייבות על פי ההתחייבות (14.1.24) ועד ליום הגשת התביעה: 2,238 ₪.

     

    האם יש לחייב הנתבע לשלם לתובעת פיצוי?

20. התובעת טענה בכתב התביעה שלפי סעיף 6 להזמנה התחייב הנתבע כי במקרה של הפרת ההסכם מצדו ישלם לה, פיצוי מוסכם בסך 2% בתוספת מע"מ מהמחיר המבוקש על ידו "מבלי הצורך להוכיח נזק שהוא", במקרה של אי תשלום עמלת התיווך במועד שסוכם.

     

21. הנתבע טען בכתב ההגנה שמאחר שהתובעת אינה זכאית לקבל דמי תיווך, שכן לא הייתה הגורם היעיל לעסקה, הרי שגם אינה זכאית לקבל פיצוי מוסכם.

     

22. התובעת טענה בסעיף 12 לסיכומיה, כי אין להתערב מכח סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א 1970 בגובה סכום הפיצוי המוסכם ואילו הנתבע לא התייחס כלל בסיכומיו לסעד בעניין הפיצוי. הלכה פסוקה היא שדי בכך שהטענה המבקשת לעשות שימוש בסמכות ההפחתה לא נטענה כדי לדחותה רק מטעם זה (ע"א 7902/22 מדינת ישראל נ' טר ארמה בע"מ (30.08.2023)(פורסם בנבו). מכאן שבית המשפט אינו מוסמך להפחית פיצוי מוסכם מיוזמתו, אלא אם כן הנתבע העלה טענה מפורשת בכתבי טענותיו בדבר חוסר סבירות הפיצוי ועמד בנטל להוכיח זאת.

     

23. מכיוון שהתובעת לכאורה לא איבדה הכנסות בשיעור של 2 אחוזים שכן המוכר חתם על הזמנת שירות מרביבו, ולכן לא היה אמור לשלם עמלה לתובעת, יתכן שסכום הפיצוי בגובה העמלה, הינו מופרז. אולם, בעניין זה, אין לנתבע אלא להלין על עצמו, על כך שלא טען שיש להפחית סכום הפיצוי. לכן, מרגע שביהמ"ש קבע שהנתבע הפר התחייבותו כשלא שילם העמלה, ביהמ"ש קובע שעליו לשלם הפיצוי המוסכם ובהעדר בקשה להפחית הסכום בכתב ההגנה ובסיכומים, ביהמ"ש מחייב הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בגין הפרת התחייבותו בסך של 70,200 ₪, המהווה 2% בצירוף מע"מ ממחיר הרכישה הכולל של הדירה בפועל (3,000,000 ₪). כמו כן, ביהמ"ש מחייב הנתבע לשלם לתובעת הפרשי הצמדה וריבית מיום הפרת ההתחייבות על פי ההתחייבות (14.1.24) ועד ליום הגשת התביעה: 2,238 ₪.

     

    ביהמ"ש מקבל את התביעה במלואה

24. לנוכח כל האמור לעיל, ביהמ"ש מקבל את התביעה במלואה.

     

    דיון בהוצאות

25. בשים לב שביהמ"ש קיבל מלוא סכום התביעה, ובקיום שני דיונים בלבד, מחייב הנתבע לשלם לתובעת סכום האגרות ששולמו ושכ"ט בא כוח התובעת בסך של 22,360 ₪.

     

     

    סוף דבר

26. ביהמ"ש מקבל התביעה במלואה ומחייב הנתבע כלהלן:

     

27. לשלם לתובעת הסך של 144,876 ₪, בצירוף ריבית שקלית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

     

28. לשלם לתובעת סכום האגרות ששילמה ושכ"ט בא כוח התובעת בסך של 22,360 ₪, והכל בצירוף ריבית שקלית ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

     

    ניתן היום, בי"ח סיוון תשפ"ו, ב03 יוני 2026, בהעדר הצדדים.