קבלת ערעור המדינה על קולת עונשו של תושב השטחים שהורשע בהתפרצות לבית שוטר חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות ועוד

<#3#>

החלטה

אנו מורים לאחד את הדיון בשני הערעורים שעניינם באותו גזר דין.

<#4#>

ניתן והודע היום < י"א חשון תש"ע> , < 29/10/2009> במעמד הנוכחים.  

ב"כ המדינה:

אני חוזרת לאמור בהודעת הערעור. לטעמנו בית משפט קמא הקל עם הנאשם ללא כל הצדקה. כתב האישום נשוא תיק זה מגולל מסכת עובדתית חמורה וקשה, של עבירות רכוש ואלימות, מסכת שאף הובילה לתוצאות קשות ביותר. חרף זאת, בחר בית משפט קמא לראות בנאשם כמי שבניגוד לרצונו וללא כל כוונה, נגרר למעשה נשוא כתב האישום ואולם לטעמנו אין אלו פני הדברים. מדובר במי שנכנס למדינת ישראל ללא היתר חוקי לשם ביצוע העבירות, פורץ בשעת לילה לבית המתלוננים מצויד בסכין ומברג. הוא לא מצליח לממש את זממו הואיל והמתלוננים התעוררו וליתר דיוק המתלונן האב מגלה אומץ לב ופותח במרדף אחר הנאשם. הנאשם מצידו לא התרגש מכך ובוחר להפגין לא רק מסוכנות כלפי רכוש הציבור, אלא שהוא מפגין מסוכנות גם כלפי שלומו וביטחונו של הציבור, מאיים על המתלונן בזמן שרדף אחריו, כשאומר לו שהוא יחסל אותו ובהמשך, הוא גם מנסה לממש את אותם איומים וגם זה מתוך בחירה, שעה שהוא דוקר את המתלונן הן במברג והן בסכין. אם בזאת לא די, הרי בהמשך הוא עובר ודוקר גם את בנו של המתלונן שרודף אחריו וגורם למעשה לשניהם לחבלות שהצריכו טיפול רפואי. לא למיותר לציין לטעמנו שרק בנס לא נגרמו למתלוננים נזקים מסכני חיים. עיון בעברו הפלילי של הנאשם מלמד כי זו אינה הסתבכותו הראשונה, לחובתו הרשעה משנת 04' בגין שתי כניסות לישראל שלא כדין, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והתחזות לאחר. בגין הרשעה זו ריצה מאסר בפועל ואף הושת עליו מאסר על תנאי אך לא היה באלה כדי להרתיע אותו מלשוב ולהיכנס לישראל גם הפעם לשם ביצוע העבירות. אכן, לא נעלם מעינינו, גם הנאשם נחבל באירוע הזה והמרדף נכון שהיה ביוזמת המתלונן ובנו, אך האם זה המקום לומר שהעובדה שהמתלונן ובנו לא ישבו בחיבוק ידיים כשהוא רומס את הפרטיות ורוצה גם את רכושם והם לא נרתעים ורודפים אחריו בנחישות ולא חדלים עד שתופסים אותו, האם זה נימוק, אחרי שהם חוטפים מנחת זרועו, זה נימוק לקולא לטובת הנאשם? לטעמנו התשובה היא שלילית ביותר.

לטעמנו, באירוע זה שאני מדגישה שיכול היה להסתיים בתוצאות קטלניות ביותר, אין מקום לגישה סלחנית ואין מקום לקבל טיעון לפיו הנאשם כלל לא התכוון לפגוע במתלוננים שעה שהוא בוחר לאיים ולפגוע בהם ולא כי הוא חלילה חשש או ביקש למנוע מגע אלא כי חשש מלהיתפס. לא בכדי בהמשך הוא ממש את איומיו, באכזריות ואלימות משוללת רסן.

לטעמנו, בעבירות כה חמורות, ובקלות בלתי נתפשת תוך העמדת אותו אזרח בסיכון אמיתי, בפגיעה הן ברכושו והן בגופו, הדבר מחייב ענישה חריפה ומרתיעה ועל כן נבקש להתערב בעונש על ידי השתת מאסר ארוך וכואב יותר על הנאשם.

בעניין זה אבקש להפנות לפסיקה : ארבעה תיקים בהם הושתו על נאשמים רק בגין עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות מאסרים כבדים בפועל, מפנה ל- ע"פ 1249-11-07, 43 חודשי מאסר; ע"פ 8972/05 מימון נ' מ"י נאשם מבוגר ולא בריא, שנתיים מאסר בפועל; ת"פ 3043/04 מ"י נ' מרעי סאלם צעיר ללא עבר פלילי עם נסיבות אישיות קשות, תסקיר לא ממליץ על מאסר בפועל ובית המשפט השית שנתיים מאסר בפועל; ת"פ 6597-02-09 רק בגין עבירת פציעה בנסיבות מחמירות לבחור צעיר ללא עבר 20 ח' מאסר בפועל; רע"פ 8702/09 לעניין עבירות הרכוש, יש עבר, הושתו במחוזי 27 ח' בפועל והעליון דחה את הערעור. כל הפסיקה מוגשת רק על עבירה אחת בהן הושתו מאסרים בפועל חמורים ביותר.

ב"כ הנאשם:

אני חוזר על נימוקי הודעת הערעור שהגשנו מטעם הנאשם, בו עתרנו להקל בעונשו. אנו סבורים כי מדובר במקרה שחורג בנסיבותיו וזאת במישור העובדתי. אנו מבקשים מבית המשפט שיסתכל בתוך הקנקן. במקרה רגיל לא הייתי שוקל להגיש ערעור על חומרת העונש, אני מבקש להגיש פסיקה של מקרים נדירים שבתי משפט מבית המשפט העליון עד להרכב כב' השופט ברלינר, שהסתפקו בענישה שהושתה על מרשי, שנתיים בשני מקרים, ו- 15 על מקרה אחד. על מנת שבית המשפט יהיה לו קל יותר, מגיש אסופת פסקי דין וצילומי תמונותיו של הנאשם בזירת האירוע, לאחר שעוכב על ידי המתלוננים והגיעו אנשי מד"א למקום ומייד לא נגעו ולא העזו לגעת בנאשם מפני שחששו שאולי סיים את חייו. אני מבקש שבית המשפט יתרשם מהתמונות שמדברות בעד עצמן. מדובר במכות אותן קיבל הנאשם, מכות רצח, ולזה עוד אתייחס.