קביעה כי אשה תושבת ישראל לצורך דיון בתביעת גירושין

• הצדדים, בעלי אזרחות גרמנית, נישאו זל"ז כדמו"י בישראל בשנת תשל"ד (1974), ומנישואין אלו נולדו להם שלשה ילדים, שניים מהם בגירים ואחד קטין.
• במשך שנים רבות התגוררו הצדדים בישראל. לפני כ-5 שנים פרץ סכסוך בין הצדדים והם נפרדו. הבעל הכיר אשה אחרת ולימים ילד ממנה בת. האשה עזבה את הארץ יחד עם הבן הקטין, ועברה להתגורר בארה"ב.
• הצדדים ניהלו הליכים בעניני רכוש בבית המשפט לעניני משפחה בראשון-לציון. הליכים אלו הסתיימו כפי הנראה רק לאחרונה. במסגרת הליכים אלו רכשה האשה את בית המגורים שהיה משותף לצדדים בישראל.
• הצדדים התגרשו בגירושין אזרחיים בהסכמה בגרמניה.
• לטענת הבעל, האשה מתגוררת הן מחוץ לישראל והן בישראל לסירוגין. הבעל מתגורר לאחרונה בעיקר בגרמניה, אך הוא עתיד לבנות את חייו בישראל.
• לטענת הבעל, קיימת איזושהי החלטה של בית המשפט לעניני משפחה בראשון-לציון כי הצדדים יתגרשו זה מזה כדמו"י.
• הבעל תבע גירושין, וכסעד עזר לתביעתו ביקש וקיבל צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד האשה. הצו בוטל לאחר שהאשה נתנה ערובה להבטחת התייצבותה.
• במהלך הדיונים בפנינו טענה האשה, כבר בהזדמנות ראשונה, כי אין היא מסכימה לסמכותו של בית הדין לדון בתביעה, הואיל והיא אינה אזרחית או תושבת ישראל.
• לגופו של ענין, הסכימה האשה שאין רוצה עוד את בעלה. "לא עולה על הדעת שהוא יהיה בעלי... אחרי כל מה שעשה אני לא רוצה אותו כבעל". במהלך הדיון הוברר לנו כי האשה רואה עצמה כגרושה, אך אינה מסכימה לקבל מבעלה גט כדמו"י כל עוד לא יוסדרו עניני הרכוש לשביעות רצונה שלה. לדבריה, אף שהתקיימו הליכי רכוש בישראל, והרכוש חולק על פי תביעה שלה, עדיין יש בדעתה להגיש תביעות נוספות, אם כי היא טרם החליטה אם תגיש את התביעות בישראל או בגרמניה.
• השאלה הראשונה הניצבת לפנינו היא, שאלת סמכותו של בית הדין לדון בתביעת הגירושין.
• על פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), מותנית סמכותו של בית הדין לדון בעניני נישואין וגירושין, בהיות בעלי הדין "יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה".
• בפסק הדין בבג"ץ 1480/01 מאלינה אסתר חג'ג' נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים נה (5) 214, נאמרו הדברים הבאים:

"27 . שלושה אפיונים ניתנים בהם ב"יהודים" שאותם מוסמך הוא בית-דין רבני לשפוט (בענייני המעמד האישי): (יהודים) אזרחי ישראל, (או יהודים) תושבי ישראל, (ויהודים) "בישראל". תנאי האזרחות תנאי הוא הניתן לזיהוי בנקל. תנאי התושבות גרעינו הקשה ניתן לזיהוי, אך סביב הגרעין יימצא תחום החצי-צל, התחום שבו חייב בית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו ולהכריע אם נתקיים תנאי התושבות, אם לאו, ראו והשוו דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה [14], בעמ' 456-457. דומה לתנאי התושבות הוא התנאי שעניינו יהודים "בישראל", תנאי שפירושו הוא - כפי שראינו - יהודים שיש להם "זיקה" לישראל, ולא אך "זיקה" סתם אלא זיקה אמיצה דייה עד שיהיה בה כדי להצדיק הקניית סמכות לבית-הדין הרבני. במקום זה חובה היא המוטלת עלינו לבחון ולבדוק מה קשרים יש להם למתדיינים ולישראל, להכרעה בשאלה אם בנסיבות העניין ראוי להכיר לבית-הדין הרבני סמכות שיפוט: הן ביחסים שבין בני-הזוג, ביניהם-לבין-עצמם, והן ביחסים של בני-הזוג כלפי כולי עלמא.

אמרנו למעלה ונחזור: גמישותה של נורמה משפטית - נורמה המקנה בגופה שיקול-דעת לבית-משפט בהחלתה על מערכות עובדה שונות ומשונות הבאות לפניו - מאפשרת ומתירה לו לבית-משפט להתאים את הנורמה לנסיבותיו של כל עניין ועניין, ועל דרך זו לעשות צדק מרבי עם בעלי-הדין. כך באשר למשפט המהותי. אשר לסמכותה של ערכאת שיפוט, ספק אם גמישותה של נורמת-הסמכות מביאה טובה רבה.

אלא שהשאלה הנשאלת היא - ושאלה זו נשאלת תמיד - מהי חלופת-הפרשנות המציעה עצמה לנו. על כך נאמר, שהחלופה אינה ראויה כי עלולה היא להביא רעה גדולה בכנפיה. כך, למשל, לאישה שאישה זנחה והותירה עגונה, או להפך. בייחוד ניתן דעתנו על כך שיהודים שנישאו זה-לזה, רק בית-דין יהודי דתי יכול שיתיר את נישואיהם. בית-דין רבני בישראל, בית-דין זמין הוא למבקשיו. לא כן הוא בית-דין דתי יהודי בכל מקום אחר.

28. עוצמתה של הזיקה בין בעלי-הדין לבין ישראל - זו זיקה הנדרשת להקניית סמכות לבית-הדין הרבני - תיגזר מנסיבותיו של כל עניין ועניין, ולא פחות מכך מן הצורך - הדוחק לעתים - לעזור למי שנותר ומושיע אין לו. מעוז, במאמרו הנ"ל [25], (בעמ' 110) אומר, כי: אפשר אף וזיקה זו תתמלא משנישאו בני הזוג זו לזה, על מנת לעלות לישראל ולחיות בה או כאשר טקס הנישואין התקיים בישראל ובני הזוג גרו בה פרק זמן כלשהוא אף אם אין הוא עולה לכדי "מקום מגורים קבוע". אין מקום לקבוע מסמרות בנידון.

לא נביע דעתנו על דברים אלה. נאמר אך זאת, שהכרעה בשאלת הזיקה מותירה מרחב-תמרון רחב לבית-המשפט בנסיבותיו של כל עניין ועניין תוך שימת-לב לנושא העגינות ולשאלות אחרות הנדרשות לעשיית צדק בין בעלי-הדין. ראו, למשל, פרשת ורבר [1]."

• על פי העקרונות שפורטו בפסק הדין הנ"ל ופסקי דין נוספים של בית המשפט העליון מן השנים האחרונות, הננו בדעה כי האשה עדיין נחשבת לתושבת ישראל, ולו למצער לענין תביעת הגירושין.
• אלו טעמנו: הצדדים התחתנו בישראל. כל תקופת חיי בני הזוג תחת קורת גג אחת, הם חיו בישראל. לאשה רכוש רב בישראל. רק לאחרונה היא השלימה את קניית בית מגורי הצדדים - דבר המבסס חוסר רצון להתנתק מתושבותה בישראל. במהלך כל השנים האחרונות היא המשיכה לקיים הליכים משפטיים בישראל.