אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פס"ד בשאלת הבעלות בזכויות בנחלה

פס"ד בשאלת הבעלות בזכויות בנחלה

תאריך פרסום : 04/01/2018 | גרסת הדפסה
תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה ירושלים
43087-03-15
12/11/2017
בפני השופטת:
אורית בן דור ליבל

- נגד -
תובעת:
פלונית
עו"ד אברהם שמש
נתבע:
אלמוני
עו"ד צביקה גלזר

 

תביעה רכושית לפסק דין הצהרתי, לפירוק שיתוף ולאיזון משאבים במסגרתה תתברר שאלת הבעלות בזכויות בנחלה שנמסרה לנתבע בסמוך לפני מועד הנישואין וזכויות התובעת בה נרשמו בפנקסי הסוכנות היהודית בלבד, וכן שאלת המשטר הרכושי שהנהיגו הצדדים משך חייהם המשותפים.

 

הרקע הצריך לעניין:

 

  1. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 2.9.74 ומנישואיהם נולדו להם 6 ילדים, כולם בגירים.

 

  1. מיום נישואיהם קבעו הצדדים את מקום מושבם במשק מספר X במושב XXX (להלן: "המשק" או "הנחלה"), אשר עובר לנישואין, ביום 30.8.74, קיבל הנתבע לשימוש כבר רשות (נספח א' לכתב ההגנה). ברבות השנים נרשמה הזכות במשק בפנקסי הסוכנות היהודית על שם שני הצדדים (נספח א' לכתב התביעה), ואילו בספרי רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י") נותרה הזכות רשומה על שם הנתבע בלבד (נספח 1 לסיכומי הנתבע).

 

  1. בעת קבלת המשק היה מוקם עליו בית מגורים בן 2.5 חדרים וכן מצוי היה בו לול עופות אשר הופעל על ידי הצדדים עד לשנת 1984. בסמוך לאחר הפסקת הפעילות בלול גם שופץ והורחב בית המגורים. במשך השנים נבנה על הנחלה בית נוסף בו מתגורר הבן נ' (ולהלן "נ") עמו נערך הסכם שכירות, וכן נבנו בנחלה שבעה צימרים המושכרים לשימוש לפי שעה בעסק הנקרא "XXX" הרשום ברשויות המס על שם הנתבע כעוסק מורשה (להלן: "העסק").

 

  1. עד פרישתו לגמלאות בשנת 2000 עבד הנתבע כאיש קבע בצה"ל.

רק בשנת 1984 החלה התובעת לעבוד מחוץ למשק בטיפול בקשישים ובעבודות משק בית.

 

תמצית טענות הצדדים:

 

  1. לטענת התובעת משך שנות הנישואין הפעיל הנתבע כלפיה אלימות פיזית, נפשית, כלכלית ומינית, וכי גם ילדיהם סבלו בילדותם באופן קבוע מנחת זרועו, ומתארת שהנתבע "השליט טרור ואימה" עליה ועל הילדים (סעיף 6 לכתב התביעה). לטענתה משך השנים גם מנע הנתבע ממנה ומהילדים את סיפוק צרכיהם הבסיסיים ולא אחת ידעו הם מחסור.

כן לדבריה לא ראה בה הנתבע כבעלת זכות להיות מעורבת בענייני הרכוש והכספים ואף בחשבון הבנק המשותף עד שהאמינה בכך (סעיף 13 לכתב התביעה). בשנת 1999 אזרה עוז לראשונה בחייה ופתחה חשבון בנק נפרד על שמה אליו הפקידה את הכנסתה, ומאותה העת לדבריה "החריפה האיבה בין הצדדים" והנתבע חדל לשלם תשלומים ספורים בהם נשא עד אז, ואולם לראשונה בחייהם זכו הילדים לקבל את כל הדרוש להם (סעיפים 19-20 לכתב התביעה).

התובעת עתרה לסעד שיצהיר על זכויותיה במשק על כל מחובריו (שני בתים ושבעה צימרים) ולפירוק השיתוף בהם, וכן לאיזון המשאבים בכל הכספים והזכויות שנצברו משך חייהם המשותפים, אותם פירטה כדלקמן: עסק להשכרת הצימרים; זכויות סוציאליות ופנסיוניות שצבר הנתבע במסגרת עבודתו בצה"ל; רכב מסוג XXX מ.ר XXX הרשום על שם הנתבע; רכב מסוג XXX מ.ר. XXX הרשום על שם הנתבע; תכולת בית ותכולת צימרים; כספים בחשבונות בנק, במוסדות פיננסיים ובחברות ביטוח; דמי שכירות מהשכרת הבית הנוסף לבן נ'; תכולת כספות.

עוד טענה התובעת כי נוכח פער ההשתכרות הקיצוני בין הצדדים יש להורות כי האיזון לא יעשה באופן שווה ביניהם (טענה אותה זנחה בסיכומיה).

 

  1. לטענת הנתבע המשק נקנה על ידו עוד בשנת 1972, וטרם נישואיו לתובעת, וכי מעת נישואיהם הם חיים בהפרדה רכושית מלאה כשהנתבעת מסרבת לשאת בתשלום כלשהו בנוגע למשק. על כן נשא לבדו בכל התשלומים הקשורים למשק  לרבות בהסדר החוב שנקבע בעבר על ידי המשקם ובקנסות בגין חריגות בנייה (סעיפים 8-11 לכתב ההגנה). לטענת הנתבע לתובעת אין זכויות במשק ושמה "השתרבב בשוגג" לספרי הסוכנות היהודית בעקבות נטילת הלוואה (סעיף 24 לכתב ההגנה) וכוונתם הייתה שהמשק יישאר בידיו בלבד (סעיף 25 לכתב ההגנה). לדבריו הצימרים נבנו על ידי הבן נ' שמנהל את העסק להשכרתם ונושא גם בכל ההוצאות (סעיף 28 לכתב התביעה).

לטענתו משך השנים חסכה הנתבעת "סכומים עצומים" ("הנאמדות במיליוני ₪ ואף למעלה מכך", סעיף 41 לכתב ההגנה) מהכנסותיה בסך של 10,000 ₪ לחודש בקירוב מעבודות ניקיון בתים בעוד שהכנסתו שימשה לתשלום הוצאות הבית, המשק והילדים (סעיפים 10, 17 ו- 27 לכתב ההגנה).

הנתבע כופר בטענות התובעת באשר לאלימות שהפעיל כלפיה או כלפי הילדים. לדבריו הצדדים נפרדו למעשה כבר בשנת 1995 לאחר לידת בתם A ומאז לנו בחדרים נפרדים ומאז גם פסקו אותם "ויכוחים נורמטיביים" המאפיינים כל בני זוג נשואים (סעיף 17 לכתב ההגנה). על כן טוען הנתבע כי לתובעת אין כל זכות במשק, או בזכויות שצבר במשך השנים ובמטלטלין שנרכשו מכספו. לחילופין טוען הנתבע כי אם יקבע שלמרות ההפרדה הרכושית יש לכלול את זכויות הפנסיה שלו במסגרת האיזון הרי שיש לכלול גם את כל הכספים "שהרוויחה התובעת" (סעיף 44 לכתב ההגנה), וכי בכל מקרה אין התובעת זכאית לכל הכנסה שנוצרה מאז פירוד הצדדים בשנת 1995.

 

דיון והכרעה

 

  1. חזית המחלוקת בין הצדדים מתמקדת אפוא בשאלת המשטר הרכושי שהנהיגו משך חייהם המשותפים. בעוד שטוענת התובעת כי הצדדים נהגו משטר של שיתוף ברכוש במהלך שנות נישואיהם טוען הנתבע להפרדה רכושית מלאה.

 

  1. אין חולק כי על הצדדים, שנישאו כאמור ביום 2.9.74, חל המשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). הדיון שבפנינו ייעשה אפוא בגדרו של חוק זה.

 

  1. חוק יחסי ממון נוקט גישה של הפרדה מוחלטת בין נכסי בני הזוג במהלך חיי הנישואין ודחיית השיתוף ביניהם ככלל למועד הגירושין או פטירת בן זוג (סעיף 4 לחוק). חוק יחסי ממון קובע משטר של איזון משאבים בין בני הזוג, המתבטא בכך שככלל "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג... זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג" (סעיף 5(א) לחוק), זאת למעט נכסים מסוימים המנויים בסעיף (סעיפי משנה (1)-(3) לסעיף 5(א)) שנמצא שאין הצדקה לאזן אותם. אלו כוללים, למשל, נכסים שהיו שייכים לאחד מבני הזוג ערב הנישואין, שהתקבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין, או שהוסכם על בני הזוג בכתב כי לא יאוזנו ביניהם.

המונח "כלל נכסי בני הזוג" הוגדר בסעיף 5(ג) לחוק יחסי ממון על דרך ההרחבה ומדגיש את תחולתו גם על זכויות שאינן זכויות קניין "מסורתיות", אלא זכויות בעלות אופי אישי הנובעות מעבודה וחסכון פנסיוני: "לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות".

 

על כן ברגיל, שיתוף הנכסים בין בני הזוג כולל גם זכויות סוציאליות הנובעות מעבודתם [ע"א 841/87 רון נ' רון, פ"ד מה(3) 793 (1991); ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו(1) 602 (1992) (ולהלן: "פרשת לידאי"); בע"מ 10916/03 צה"ל נ' פלונית (פורסם בנבו, 14.6.2007)]. זכויות שכונו בפסיקה "נכסי המאמץ המשותף".

 

  1. סעיף 5א (א) לחוק יחסי ממון קובע כי עם התרת הנישואין (או פקיעתם עקב מותו של אחד מבני הזוג) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, כאשר תיקון מס' 4 לחוק מאפשר לבן הזוג לעתור לעריכת איזון משאבים גם בטרם פקיעת הנישואין, בהתאם לאחד ממספר תנאים שפורטו במסגרת התיקון. במקרה דנן, חלף הזמן הנזכר בחוק באופן המאפשר ביצוע איזון המשאבים, זאת ממועד הגשת התביעה הרכושית על ידי התובעת.

 

  1. המנגנון הקבוע בחוק יחסי ממון הינו בעיקרו מנגנון דיספוזיטיבי, ועל פיו בני הזוג חופשיים להסדיר את יחסי הממון ביניהם כרצונם. הם רשאים להתנות עליו ולעצב מראש הסדר אחר כראות עיניהם על ידי עריכת הסכם ממון בכתב ובכפוף לאישורו בדרך הקבועה בחוק (סעיפים 2-1 לחוק). כאשר הצדדים לא עורכים הסכם ממון, או כאשר נכרת הסכם ממון אך הוא שותק בנוגע לסוגיות שמוסדרות בחוק, יחול המנגנון הקבוע בחוק (סעיף 3 לחוק).

 

  1. במקרה דנא אין חולק כי הסכם ממון לא נערך על ידי הצדדים ומשכך יחול על בני הזוג הסדר איזון משאבים המפורט בחוק, כאילו הסכימו לו (סעיף 3 לחוק), "שכן לשונו של החוק ברורה וכך גם תכליתו: בעומדנו בנקודת הסיום של הנישואין, עלינו לנקוט, ככלל, במנגנון חלוקה שוויונית של כלל נכסי בני הזוג – למעט אותם נכסים שהוחרגו מהחלוקה מכוח החוק או מכוח הסכמת הצדדים – כאשר מטרתנו להביא לאיזון כלכלי בין בני הזוג ולצמצם את חוסר השוויון הגלום ביחסי הממון ביניהם אשר סיבותיו הינן, לרוב, חיצוניות" [בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (פורסם בנבו, 26/12/12), פסקה 13 לפסה"ד של כב' השופט דנציגר (ההדגשה במקור) (להלן: "פרשת אלמונית"].

 

  1. כנזכר לעיל, לשיטת התובעת כלל הנכסים והזכויות שנצברו על שם מי מהצדדים ברבות השנים הם משותפים ויש לאזנם, ואילו לשיטת הנתבע אין כל שיתוף בין הצדדים ועל כן אין התובעת זכאית לזכויות שצבר על שמו ואין לאזנן.

 

 

 

  1. הנתבע לא הוכיח את טענתו כי הצדדים נקטו משך חייהם המשותפים בהפרדה רכושית מוחלטת (כפי שיפורט בהרחבה להלן), וטענה זו ממילא אינה ממן העניין, מאחר שהסדר איזון המשאבים איננו דורש שיתוף בנכסים לצורך החלתו. יפים בהקשר זה דבריו של המלומד המנוח פרופ' אריאל רוזן צבי ז"ל בספרו "יחסי ממון בין בני זוג":

"... גם העובדה שבני זוג מסוכסכים אינה רלבנטית כל עוד ממשיך כל אחד מהם לקיים בד בבד את חובותיו ולתרום למאמץ המשותף של חיי הנישואין. המחוקק ביקש להשתחרר מהעמדת תנאים מוקדמים לזכות האיזון או מהתלייתה בנסיבות מיוחדות. רק מקרים יוצאי דופן יש בהם כדי לאפשר סטיה מההסדר האחיד הקבוע בחוק".

 

  1. הנה כי כן, בהעדר הסכם ממון המורה אחרת יש להחיל את הכלל שמתווה ההסדר בסעיף 5 לחוק יחסי ממון. היינו, איזון שווה של כלל נכסי בני הזוג, גם אם כוונת הצדדים הייתה להפרדה רכושית, במיוחד ככל שמדובר בנכסי "המאמץ המשותף". עמדה זו תואמת את משנתו של המלומד פרופ' שחר ליפשיץ, ולפיה: "ככל שמדובר על נכסי המאמץ המשותף, השיתוף מבוסס על עקרונות של צדק, הגינות מסחרית, מניעת ניצול ושוויון. אלה הם עקרונות נורמטיביים שאינם תלויים בכוונת הצדדים ובאורח חייהם. משום כך הם מצדיקים מודל שיתוף נוקשה, כמעט קוגנטי, המציב מגבלות קשות על החריגה משיתוף ונכון להחילו גם במצבים שבהם ברור כי הוא אינו משקף את כוונת הצדדים" [שחר ליפשיץ, "יחסי משפחה וממון: אתגרים", חוקים, גיליון א' (2009) 227, 261].

 

  1. פועל יוצא של האמור הוא שבמסגרת איזון המשאבים בין הצדדים יש לכלול את נכסי המאמץ המשותף שנצברו במהלך הנישואין על שם מי מהצדדים.

 

  1. הצדדים חלוקים גם בשאלת המועד הקובע לצורך איזון המשאבים. לטענת התובעת יש לקבוע את המועד ליום הגשת התביעה על ידה – 22.3.15. לעומתה טוען הנתבע, למקרה שתדחה טענתו להפרדה רכושית מוחלטת, כי יש לקבוע את מועד האיזון לשנת 1995 (סעיף 14 לסיכומים). בסעיף 68.2 לסיכומים טען הנתבע לראשונה כי לחילופין יש לקבוע את מועד הקרע לשנת 1998, מבלי לפרט ולבאר את טענתו החדשה.

 

  1. יוער כבר כי היות וקיומו של השיתוף בנכסי המאמץ המשותף אינו תלוי ברצונם של הצדדים, הרי שבהעדר הסכם ממון טענה להיעדר כוונת שיתוף, כשלעצמה, לא יכולה להביא גם לתוצאה של הקדמת המועד הקובע לצורך קביעת זכויות הצדדים במסת האיזון.

 

  1. הכלל הבסיסי כפי שהוא משתקף בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון הוא כי מועד האיזון יהא מועד פקיעת הנישואין, אם באמצעות גט ואם בפטירת אחד מבני הזוג. בשנת 2009 תוקן חוק יחסי ממון בין בני זוג (תיקון מס' 4) והוספה לו הוראת סעיף 5א' המאפשרת לבית המשפט להקדים את מועד מימוש הזכות לאיזון המשאבים בהתקיים אחד מן התנאים המנויים בו. על מנת שתתאפשר הקדמת מועד מימוש איזון המשאבים ממועד פקיעת הנישואין, נדרש כי  מלבד הגשת בקשה על ידי אחד מהצדדים, תתקיים אחת משתי חלופות הנקבעות על פי מבחנים שונים: האחת, על פי מבחן טכני פורמלי - חלוף שנה מאז נפתחו אחד מההליכים המפורטים בו; השנייה, על פי מבחן מהותי המתמקד בטיב הקשר הזוגי-כלכלי בין בני הזוג, כך שהמועד לאיזון המשאבים ייקבע על דרך קביעת קיומו של "קרע" בין בני הזוג, או מגורים בנפרד במשך תקופה מצטברת של תשעה חודשים מתוך תקופה רציפה של שנה (אף אם תחת קורת גג אחת). יודגש, כי בגדרי מבחן זה לא נכנסים שיקולי אשם ובוחנים מצב היחסים הנתון בין בני הזוג, ובעיקר בהיבט של התנהלותם הכלכלית [השוו: תמ"ש (נצ') 22935-05-11 ל.ש נ' ר.ש (פורסם בנבו, 29.01.2013); תמ"ש (נצ') 3011/07 ל.א נ' מ.א (פורסם בנבו, החלטה מיום 25.06.2012)].  יצוין כבר כאן, כי יש להבדיל בין המועד למימוש זכות איזון המשאבים, לבין המועד הקובע לשם עריכת האיזון.

 

  1. סעיף 8(3) לחוק יחסי ממון מתייחס לקיום איזון טרם מועד גירושין או פקיעת נישואין, אשר לשונו:

"ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:..

(3) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע;".

הנה כי כן, הוראת סעיף זה מאפשרת קביעת איזון משאבים או שווי נכסים לפי שווים במועד מוקדם יותר ממועד איזון המשאבים, אלא שלשם כך נחוצה יוזמה ובקשה של אחד מבעלי הדין מחד גיסא ונסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, מאידך גיסא. לכאורה הוראת חוק זו לא צריכה להיות מופעלת בתדירות גבוהה, אך הלכה למעשה, ככל שהפער בין מועד פקיעת הנישואין לבין מועד הקרע בפועל הולך ומתארך, כך תגבר הנטייה הטבעית של בתי המשפט לעשות בו שימוש.

התוצאה של קביעת מועד קובע מוקדם למועד פקיעת הנישואין על פי פסק דין היא הפסקת השיתוף או קביעת נקודת זמן מוקדמת יותר שנכון לה יוערכו הזכויות, הנכסים והמשאבים המשותפים של בני הזוג ונכון לה גם יחולקו (גם אם החלוקה למעשה נעשית במועד מאוחר יותר).

 

  1. הפסיקה למעשה הקדימה את החקיקה בהכרה בצורך בקביעת מועד קרע מוקדם ממועד פקיעת הנישואין לשם הערכת הרכוש המשותף. בפרשת לידאי נקבע כי המועד להערכת הרכוש לצורך חלוקתו הוא המועד בו מפסיקים בני הזוג לנהל קופה משותפת ושממנו ואילך נוהגים הם לפי הכלל "שלי- שלי ושלך- שלך". אמנם פסק דין זה ניתן לגבי בני זוג שחלה עליהם חזקת השיתוף, ואולם הוא הוחל גם על בני זוג שחלות עליהם הוראות חוק יחסי ממון [ראו: תמ"ש (טב') 32491-05-10 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 20.10.109) והאסמכתאות המובאות שם; תמ"ש (חי') 3340/03 פלונית נ' אלמוני (פורסם בנבו, 3.12.06); תמ"ש (י-ם) 13402/08 כ.ב. נ' כ' י. (פורסם בנבו, 23.10.07); תמ"ש (כ"ס) 3591/02 ש.צ. נ' ח.צ. (פורסם בנבו, 5.12.07)].

 

  1. מועד הפסקת השיתוף, "מועד הקרע", כפי שהוא נקרא בפסיקה, נבחן בכל מקרה לגופו. על דרך הכלל, ובהעדר ראיות המורות אחרת, המועד לאיזון יקבע ביום התחלת ההליכים המשפטיים. במועד זה בעליל מגלה התובע את דעתו באופן מפורש לראשונה כי ברצונו להפסיק את השיתוף בין הצדדים [תמ"ש 12391/06 ד.ב. ואח' נ' י.ה. (פורסם בנבו, 8.3.11); ע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי פ"ד נא(3) 541].

בתי המשפט נהגו בדרכים שונות ביישמם את הדין וההלכה המנויים לעיל והמאפשרים הקדמת מועד האיזון בשים לב לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. כך, ישנה פסיקה שאינה רואה בעצם פירוד פיזי סיבה משמעותית דיה המצדיקה משיכה אחורנית של מועד הקרע [לדוג' תמ"ש (ירושלים) 6852/97 פלונית נ' אלמוני (פורסם בנבו, 11.3.99)], ואחרים שייחסו לו משקל של ממש, אם כי לא לבדו [תמ"ש (טב') 41427-12-10 נ.ל נ' נ.ל (פורסם בנבו, 16.01.14)]. מועד זה יכול להיות גם המועד בו מפסיקים בני הזוג לנהל קופה משותפת, עזיבת אחד מבני הזוג את חדר השינה, או את דירת המגורים וכו' [תמ"ש (ת"א) 1430/06 ז. נ. נ' ז. ו. (פורסם בנבו,  05.12.07)]. כך נאמר בהקשר זה מפי כבוד השופט ויצמן בתמ"ש 3591/02 ש.צ. נ' ח.צ. (פורסם בנבו, 5.12.07):

"...מכל מקום, בתי המשפט בפסיקותיהם החלו לגבש כללים לגבי הנסיבות בהן יוקדם מועד הקרע ויקבע בנקודת זמן המוקדמת למועד פקיעת הנישואין. כך נקבע שעל בית המשפט לבחון, בין השאר - מתי חל שבר בלתי ניתן לאיחוי ביחסי הצדדים או מתי הגיעו הנישואין לסיומם "דה פקטו", מהו המועד בו החלו בני הזוג בפועל להפריד רכושם ולהתנהל התנהלות כלכלית עצמאית ללא קשר לבן הזוג האחר, האם החל להתפתח קשר זוגי בין מי מבני הזוג עם צד שלישי המלמד על ריקון חיי הנישואין מתוכן, וכיוצ"ב".

 

  1. לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות והראיות שעלו והתבררו במהלך הבאת הראיות, לא מצאתי לקבל את טענת הנתבע להקדים את מועד ביצוע האיזון לשנת 1995 או לשנת 1998. לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי חל קרע בחיי בני הזוג באחד ממועדים אלו וכי אז חדלו הצדדים לקיים חיי שיתוף זוגי וכלכלי.

כנזכר לעיל, בבחינת מועד הקרע במסגרת תביעה רכושית, לא די בפירוד פיזי ורגשי, אלא אינדיקציה לאבחונו תהיה האפשרות להצביע על נקודת זמן ממנה ואילך נהגו הצדדים לפי הכלל "שלי-שלי ושלך-שלך". קרי, אותו מועד בו הפסיקו לקיים קופה משותפת ולמעשה גילו דעתם כי אין ביניהם שיתוף כלכלי יותר.

כפי שיפורט בהרחבה להלן במסגרת הדיון אודות כוונת השיתוף בנוגע לנחלה, מצאתי כי אמנם יחסיהם של הצדדים לא היו סוגים בשושנים למן שנת 1995 בקירוב, ואולם אף על פי כן,  גם לאחר שנה זו וגם לאחר שהחלה התובעת לנהל חשבון בנק נפרד על שמה המשיכו הצדדים לנהל קופה רעיונית משותפת ממנה נשאו בכלל הוצאות הבית והמשפחה.

 

  1. את גרסתו לקיום משטר של הפרדה רכושית מבסס הנתבע על עובדת ניהול חשבונות בנק נפרדים והשימוש הנפרד שנעשה לטענתו בכספים. להלן אפרט את חשבונות הבנק שנוהלו על ידי מי מהצדדים במהלך השנים:
  • א. למן מועד הנישואין ניהל הנתבע חשבון בנק פרטי על שמו בלבד בבנק אוצר החייל (חשבון מס' XXX), אליו הופקדו הכנסותיו, ואין חולק כי לתובעת לא הייתה כל גישה לחשבון (להלן: "חשבון הנתבע").
  • ב. אמנם לא הומצאו אסמכתאות בקשר לכך ואולם אין חולק בין הצדדים כי לאחר הנישואין נפתח על ידם חשבון בבנק דיסקונט לצורך קבלת קצבאות הילדים מאת המוסד לביטוח לאומי, וכי החשבון נסגר לבקשת הנתבע בחודש 4/14 בקירוב לאחר שהנתבע משך ממנו את יתרת הזכות שנצברה בו בסך של 7,500 ₪ (סעיף 36 לכתב ההגנה; עמ' 105 לפרוטוקול).לטענת הנתבע הכספים בחשבון שימשו את התובעת משך השנים לצורכי הילדים (סעיף 26 לתצהירו) (להלן: "החשבון המשותף").
  • ג. אין חולק גם כי עד לשנת 1984 לא עבדה התובעת מחוץ לבית ולמשק וכי למעשה לא הייתה לה כל הכנסה. לטענת התובעת עד לשנת 1999 לא ניהלה חשבון בנק משל עצמה ואילו לטענת הנתבע כבר בשנת 1995 פתחה את החשבון (סעיף 51 לסיכומים). כיום לתובעת חשבון בבנק ירושלים (מס' XXX) (להלן: "חשבון התובעת").

 

 

 

  1. הלכה היא שהעובדה כי בן זוג מחליט להפריד חשבונות בנק אינה מעידה בהכרח על הפרדה רכושית לגבי רכוש שנתקבל במהלך חיי הנישואין של בני הזוג ובמסגרת המאמץ המשותף והניהול התקין של חייהם. מסקנה אחרת שמה את הוראות חוק יחסי ממון פלסתר, ומייתרת את הצורך בהסכמי ממון לצורך הפרדה רכושית.

הנתבע אשר טוען לשנת 1995 כשנה שבה תם השיתוף הזוגי כלל אינו טוען כי במועד זה נעשתה פעולה כלשהי על ידי מי מהצדדים שיש בה ללמד על רצונו להביא לסיום קשר הנישואין. הנתבע טוען כי המשטר הרכושי הנפרד התקיים לכאורה מאז ומתמיד, ואולם מתייחס לנסיבות שלמן פתיחת חשבון בנק נפרד על שם התובעת. הנתבע אף אינו מפרט מה אירע באותה שנה, אשר הביא את התובעת להחליט לפתוח חשבון על שמה ולהחיל עליהם לכאורה משטר של הפרדה רכושית, זאת לאחר 25 שנות נישואין ו- 6 ילדים. יתרה מכך, טענת הנתבע כי מאז ומתמיד לשיטתו חל משטר הפרדה רכושית עומדת לו לרועץ, שהרי ממילא עולה ממנה כי לא חל שינוי בשנת 1995 (או בשנת 1998) אשר יצדיק את הקדמת המועד לאיזון.

כפי שיפורט לקמן מצאתי כי גם לאחר פתיחת חשבון התובעת המשיכו הצדדים לקיים את חובותיהם ולתרום למאמץ המשותף של חיי הנישואין כקודם ובכך לקיים שיתוף רכושי. בנסיבות אלה דומה כי אין דרך אחרת לילך בה מאשר זו השוללת את קיומו של מועד קרע כנטען על ידי הנתבע.

 

  1. לא מצאתי לקבל אפוא את טענת הנתבע להקדמת מועד האיזון לשנת 1995. עם זאת, ממכלול הראיות שהובאו לפני סבורתני כי קביעת המועד לאיזון ביום הגשת התביעה, כפי שעותרת התובעת, עשוי להביא לתוצאה בלתי צודקת.

הגם שהצדדים לא טענו למועד זה, שוכנעתי כי בחודש 4/14 אירע דבר בחיי בני הזוג, וכי מועד זה מסמן את תחילת סיום קשר הנישואין ביניהם, וממנו ואילך החלו הצדדים לנקוט מהלכים צופי פני פירוד. אבהר.

 

  1. ביום 27.1.14 עברה התובעת אירוע מוחי בעקבותיו אושפזה לשיקום ממנו שוחררה ביום 5.5.14.

לטענת התובעת  עת שוחררה מהאשפוז הודיע לה הנתבע כי אין זה ביתה עוד וביקש ממנה לעזוב את הבית (סעיף 22 לכתב התביעה), וכן דרש ממנה לסגור את חשבון הבנק המשותף לאחר שמשך ממנו את כל היתרה שהייתה בו (סעיף 23 לכתב התביעה). משלא עזבה את הבית ביקש לאשפזה במוסד פסיכיאטרי והתעללותו בה החריפה והוא אף תקף אותה ביום 10.9.14 (סעיפים 23-24 לכתב התביעה). לדבריה מאז ועד שנאלצה לעזוב את הבית היא חיה בו כאסירה בתנאי אנוש מחפירים שאינם תואמים את מצבה הרפואי, זאת לעומת הנתבע שדאג לעצמו לתנאי מחייה מצוינים (סעיפים 25-26 לכתב התביעה).

הנתבע כפר בטענת התובעת כי לאחר שחרורה מתקופת השיקום ביום 5.5.14 הודיע לה כי חייהם המשותפים באו אל קיצם ולדבריו לא ביקש הימנה לעזוב את המשק (סעיף 35 לכתב ההגנה). לדבריו לאחר שחרורה מבית החולים בתום תקופת השיקום ביקש לשפץ את הבית לנוחותה, ואף נרכשו לפי בחירתה קרמיקה, כיור ואסלות אך בסופו של דבר סירבה התובעת לביצוע השיפוץ וזאת בהשפעת בנותיהן המשותפות אשר עומדות גם מאחורי הגשת התביעה. לטענתו, נוכח מצבה הרפואי של התובעת חוששות הבנות שהיא תלך לבית עולמה לפניו וכי הוא יממש את רצונו להעביר את המשק לבן נ' (סעיפים 6 ו- 14 לכתב ההגנה).

 

  1. אין חולק בין הצדדים כי למצער החל ממועד שחרור התובעת מאשפוז הם לנים בחדרים נפרדים. מעדותה של התובעת במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל כנגד הנתבע בעקבות תלונה שהגישה נגדו (ואשר הסתיים בביטול כתב האישום, נספח ו' לתצהיר הנתבע) עולה כי מאז הפרידו הצדדים גם את המזון אותו החזיק כל אחד מהם במקרר נפרד, ואת השימוש במתקני הבית, וכך חדלו לעשות אף שימוש יחד במכונת הכביסה. לטענת התובעת מאותה עת גם התקין הנתבע מצלמות במשק על מנת להצר את צעדיה, ונקט בפעולות שלא אפשרו לה חיים תקינים ושלווים וזאת על מנת להביא לעזיבתה.

לשונו של הנתבע בכתב ההגנה וטענתו כי התובעת נהנית ממגורים חינם בביתו וכי טוב תעשה אם תמצא לעצמה מדור חלופי מבלי להמשיך להיות נטל עליו, (סעיף 17 לכתב ההגנה, עמ' 80) והזמנתו את התובעת לרכוש לעצמה מזון (סעיף 38, סיפא), דברים אותם אישר גם בחקירתו (שורות 3-17 לפרוטוקול), מלמדת על הלך רוחו ומחזקת את טענות התובעת בנדון. בנוסף, הנתבע אישר כי פנה לרופא המשפחה בבקשה שיבדוק אפשרות לאשפז את התובעת אך טען כי בכך ביקש לתת מענה להטרדות שסבל מצדה (סעיף 27 לתצהירו). כן הודה הנתבע שהתקין מצלמות סביב הבית ובנחלה (סעיף 29 לתצהירו) אך טען כי בכך ביקש למנוע מהתובעת אפשרות לטפול עליו האשמות שווא וטען כי דווקא התובעת היא זו אשר מקניטה אותו ומחרחרת ריב.

בעדות הבת Y, אותה מצאתי אמינה ומשכנעת, תיארה את הלך הרוח בבית לאחר שובה של התובעת מהאשפוז: "לצערי מאז שאמא שלי חזרה מהאירוע המוחי משהו שם השתנה והשתבש ואז התחילו להטריד אותה המון, גם אבא של, גם אחי, גם גיסתי. הציבו מצלמות בבית, זרקו את תכולת המקרר. הכריחו אותה, ניסו, אני הייתי בחדר לידה בקפלן בעיקרון, ניסו להכריח אותה לסגור חשבון בנק משותף ששם למעשה נכנסות לנו קצבאות ביטוח, כל הזמן התקשרה ובכתה לי שמאוד קשה לה שם. אומרים שהיא לא שפויה, שמציקים לה, עוקבים אחריה. לא הייתה לה גישה למכתבים שלי, אני טיפלתי לה בנכויות והמכתבים גם לא היו מגיעים. עד ששיניתי לה תא דואר. פשוט מסכת התעללויות. כשהיא הייתה מתקלחת היו סוגרים לה חשמל ומים, גז כבא להם. זה לא, כל פעם סיבה אחרת ממש.." (עמ' 49 שורות 14-23 לפרוטוקול).

  1. הנתבע אינו חולק כי החל מחודש 4/14 משך את יתרות הזכות שהיו קיימות על שמו בחשבונו הנפרד בבנק אוצר החייל ואצל מחזיקים (עמ' 112 שורה 11, שורות 16-17; עמ' 123 שורה 23 לפרוטוקול). ביום 11.4.14 משך הנתבע גם את יתרת הזכות שהייתה בחשבון הבנק המשותף לצדדים וחודש ימים לאחר מכן ביקש מהתובעת לסור עמו לסניף הבנק על מנת לסגור את החשבון (עמ' 105 שורות 3-25 לפרוטוקול). ביום 7.8.14 פדה הנתבע קופת גמל בסך כולל של 500,227 ₪ שהופקדה לחשבונו ומשך את הכספים במזומן ביום 12.8.14. בחודשים 8-12/14 משך הנתבע מחשבונו סך כולל נוסף של 70,000 ₪ במזומן.

הנה כי כן, גם מבלי להכריע במחלוקת בין הצדדים בסוגיית האשם בהתדרדרות יחסיהם בתקופה הנדונה, לאור המפורט לעיל השתכנעתי כי מועד זה, 1.4.14, הוא מועד הקרע ביחסי הצדדים שמביא את השיתוף ביניהם לסיום.

 

  1. המועד לעריכת איזון המשאבים בהתאם לחוק יחסי ממון יהא אפוא 1.4.2014.

 

  1. אין חולק כי לאחר מועד הקרע, ביום 7.8.14, זוכה החשבון הנתבע בסך של 500,227 ₪ מ"מיטב דש גמל" וביום 12.8.14 משך הנתבע מהחשבון סך של 500,000 ₪ במזומן (נספח 6 לסיכומי התובעת; עמ' 109 שורות 1-3 לפרוטוקול). הנתבע אינו חולק שבחודשים 8-12/14 משך מחשבון זה בנוסף סך כולל של 70,000 ₪ במזומן (עמ' 112 שורות 12-14 לפרוטוקול). בעדותו פירט הנתבע כי השתמש בכסף לעשות "חיים" (עמ' 109 שורה 8 לפרוטוקול) ולאחר מכן הוסיף, כנטען על ידו בתצהיר, כי השתמש בכספים גם לתיקון הגג בסלון הבית בעלות של 160,000 ₪ וכן להחזר חוב לאחיו בסך של 250,000 ₪ אותו שילם לו במזומן (שם, שורות 12-23), כי טיפל בשיניו בעלות של 100,000 ₪ (עמ' 112 שורה 5 לפרוטוקול).

הנתבע, אשר טען להפרדה רכושית מוחלטת ודגל בטענה כי לתובעת אין זכויות בכספים אלו ועל כן רשאי היה לעשות בהם ככל העולה על רוחו (עמ' 107 שורה 25 לפרוטוקול), לא טען במפורש להכללת החוב הנטען לאחיו במסת איזון הנכסים ולא הביא ראיות ואסמכתאות להוכחת טענותיו לתשלומים הנטענים בגין תיקון הגג וטיפול השיניים (ולא טען כאמור אף בסיכומיו).

שעה שהצדדים התייחסו לכך בחקירותיהם ועל מנת שהמלאכה תהיה שלמה וצודקת, מצאתי לדון אף בסוגיה זו.

איזון משאבים נערך כאמור במועד הקובע בו נפסק השיתוף ומשכך ככלל זכות או חובה שצבר מי מהצדדים לאחר מועד זה לא תיכלל במסת הנכסים לאיזון. על צד העותר לכלול אותה במסת הנכסים לאיזון הנטל להוכיח כי יש לראות אותה כמשותפת לצדדים. פשיטא כי תשלום בגין טיפול שיניים שנערך לאחר מועד הקרע אינו משותף לצדדים ואין לראות את התובעת כחייבת בו עם הנתבע.

הנתבע לא הוכיח את טענתו אשר לחוב כלפי אחיו שנפרע על ידו לכאורה לאחר מועד הקרע. הנתבע אשר טען כי לא היה הסכם הלוואה בכתב עם אחיו (עמ' 109 שורה 23 לפרוטוקול) לא הביא בדל של ראיה להוכחת קיום החוב או התשלום לאחיו. הנתבע גם לא פירט אימתי נטל את החוב מאחיו ולאיזה צורך, מה היו תנאי ההלוואה הנטענת עם האח, האם הייתה התובעת מודעת אליה וכיו"ב פרטים הכרחיים. משכך לא מצאתי כי יש להכליל גם את ההלוואה הנטענת במסת הנכסים לאיזון.

הנתבע גם לא הוכיח את טענתו באשר לעצם שיפוץ הגג במועד הנטען ולא הוכיח את העלות הנטענת של 160,000 ₪ (ששולמה לדבריו אף היא במזומן וללא קבלה, עמ' 110 שורה 20 לפרוטוקול), ומשכך לא מצאתי כי יש להכליל גם הוצאה נטענת זו במסת הנכסים לאיזון.

 

  1. לא עלה בידי התובעת להוכיח קיומן של כספות כנטען על ידה, ולא עלה בידיה להוכיח קיומו של חוב שכירות של נ' כלפי הצדדים ביחס לתקופה הקובעת, ועל כן אין להביאם בחשבון במסגרת איזון המשאבים. ודוק. עניינה של התובענה דכאן הוא במישור היחסים שבין הצדדים ומכאן ששמורה למי מהצדדים הזכות לעתור בכל תובענה שימצא לנכון כנגד צד ג' אשר לשיטתו חב לצדדים חוב כלשהו.

 

  1. אין חולק ששני כלי הרכב אשר פורטו על ידי התובעת נרכשו על ידי הנתבע ונרשמו על שמו. לטענת הנתבע כלי הרכב נרכשו על ידו מכספי המאמץ המשותף (עמ' 101 שורות 10-11 לפרוטוקול), ומשכך יש לכלול אותם במסגרת איזון המשאבים.

 

המשק

 

  1. לטענת התובעת הזכויות במשק משותפות לצדדים. לדבריה הנתבע קיבל את הזכות להתיישב במשק סמוך לפני מועד הנישואין (עמ' 1 שורות 19-20 לפרוטוקול) ועת כבר היו בני זוג והיה ברור ומובן כי יקימו את ביתם יחד במשק ועל כן נרשמו הזכויות במשק בפנקסי הסוכנות היהודית על שם שניהם כעולה מאישור הסוכנות (נספח ב' לתצהירה), וכעולה משורה של מסמכים שנחתמו על ידי שני הצדדים והמצויים בתיק הסוכנות, ביניהם: חוזה המתיישב שנחתם בינם ובין הסוכנות (נספח 11 לסיכומיה); נספח להצהרה מיום 16.8.91 (נספח 12 לסיכומיה); ייפוי כוח נוטריוני עליו חתמו הצדדים ביום 28.2.87 (נספח 13 לסיכומיה).

 

 

 

כן לדבריה  נטלו הצדדים יחד הלוואת משכנתא על המשק (נספח 14 לסיכומיה), שניהם היו רשומים בכרטסת המושב באופן שמלמד כי גם גבי דידי המושב שניהם היו בעלי הזכויות והחובות במשק וכי אף בפסק הדין שיצא מלפני המשקם נרשמו הצדדים יחד כחייבים (נספח 15 לסיכומיה), ומסיבה שאינה ברורה לה לא נרשמו הזכויות על שם שניהם גם אצל רמ"י, וכעת בשל השימושים החורגים במשק יש מניעה להשלים את הרישום (סעיף 13 לתצהירה).

 

  1. לטענת הנתבע הזכויות במשק שייכות לו בלבד היות והוא רכש אותן עוד בשנת 1972 ובטרם נישא לתובעת, ועל כן אין מדובר בנכס בבעלות משותפת כי אם בנכס חיצוני כעולה מאישור רמ"י (נספח א' לסיכומיו). לדבריו מסמך זה "הוא הקובע" ולא אישור הסוכנות היהודית אשר שונה לבקשת ב"כ התובעת מבלי שהתקבלה הסכמת הנתבע לכך (סעיף 23.1.1. לסיכומיו). לדבריו העובדה שהתובעת לא תיקנה את הרישום בספרי רמ"י בתקופת ניהול ההליך מלמדת כי גם לשיטתה אין מדובר בטעות במרשם, ומכל מקום בשל העובדה שלא זימנה נציג מרמ"י לעדות יש לדחות את טענתה כי שינוי הרישום ברמ"י לא הושלם בשל חריגות בנייה. כמו כן, שורה של מסמכים מתיק הסוכנות עליהם הוא חתום בלבד מלמדים לשיטתו כי הוא בעל הזכויות היחיד במשק: רישום לזיהוי מצהיר מיום 30.8.74; אישור קבלת רכוש מיום 30.8.74; הצהרה על קבלת מבנה מגורים מיום 30.8.74; כתב התחייבות מיום 30.8.74. כך באשר למסמכים ואישורים הנוגעים אליו בלבד: אישור מאת אגף חוזים ובטחונות מיום 15.9.74 שניתן על שמו בלבד לצורך שחרור תקציב התיישבותי, אישור זמני מאת מדור לקליטה בהתיישבות מיום 20.9.74 על שמו בלבד; מכתב מאת הסוכנות מיום 8.3.98 בנוגע להחזר השקעות תקציביות המופנה אליו בלבד (הכל צורף כנפח 2 לסיכומים); מצאי הלוואה עומדת מיום 10.7.00 (נספח 3 לסיכומים). עוד מפרט הנתבע אישור מיום 14.4.80 לבניית תוספת לבית המגורים שניתן על שמו בלבד (נספח 4 לסיכומים); הסכם להקמת בית נוסף מחודש 10/97 שנערך עמו בלבד (נספח 5 לסיכומים). הנתבע מדגיש כי גם כאשר נדרשו היתרים לבניית מבני הקייט (הצימרים) והמשרד הוא שחתם באופן בלעדי וכי נ' פנה אליו בלבד על מנת לקבל את הסכמתו משום שמעולם לא ראה את התובעת כבעלת זכויות במשק.

 

  1. התובעת טוענת אפוא כי לצורך בחינת בעלי הזכויות די ברישום אצל הסוכנות ואילו הנתבע טוען כי הרישום אצל רמ"י הוא הרלוונטי. האגודה, הסוכנות ורמ"י לא צורפו על ידי התובעת כצד להליך. לא התקבלה גם עמדתו של רמ"י אם הוא מכיר בזכות הנטענת במשק על ידי התובעת.

 

 

 

  1. מערכת היחסים המשפטית בין גורמי רמ"י, הסוכנות האגודה וחבר האגודה נלמדת מחוזה ההתקשרות בין גורמים אלו אשר נחתם מעת לעת בין רמ"י כמשכיר, הסוכנות כגורם מיישב ובין האגודה השיתופית כבת רשות של הגורם המיישב. הזכות במשק היא זכות של בר רשות [ג' ויתקון דיני מינהל מקרקעי ישראל (תשס"ה, כרך ב) 1063]. הפסיקה הגדירה את זכות בר הרשות כזכות אישית שאינה קניינית, ואשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרישיון. עם זאת, על אף היותה זכות אישית, זכות זו היא עבירה בכפוף לתנאי ההסכם שבין מעניק הזכות למקבל, אלא אם נשללה העבירות מראש בהסכם זה. יוצא מכך - בר רשות רשאי לעשות דיספוזיציה בזכותו אך ורק בכפוף להסכמת הצדדים בעת יצירת הרישיון, ומילוי מגבלות אלה הוא תנאי לתוקף ההעברה [ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1) 477 (1991), סעיף 5 לפסק דינו של כב' השופט שמגר; ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295 (2002), סעיפים 17-18 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה; ע"א 633/82 לוקוב נ' מגדל, פ"ד מג(1) 397 (1985), סעיף 8(ה) לפסק דינו של כב' הנשיא (כתוארו דאז) שמגר; ע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי, [פורסם בנבו] תק-על 96(3) 105 (1996), סעיף 4 לפסק הדין; ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פ"ד מו(5) 184 (1992), סע' 5-6 לפסק דינו של כב' השופט גולדברג)].

 

  1. אמנם בנדון לא הוצג לפני בית המשפט חוזה ההתקשרות הרלוונטי ואולם הוראת סעיף 10 להצהרת הנתבע (תנאי ההתחייבות) מיום 30.8.74 (נספח 2 לסיכומיו) קובעת כי האפשרות של הנתבע לעשות דיספוזיציה בזכותו או ליתן רשות לאחר לעשות בה שימוש, תלויה ומותנית בהסכמה בכתב מאת הסוכנות.

 

  1. בכתב ההגנה טען הנתבע כי שמה של התובעת "השתרבב בשוגג" לפנקסי הסוכנות בשל נטילת הלוואה בלבד (סעיף 25) [ובתצהירו טען כי שמה גם "השתרבב" להסדר החוב עם המשקם על ידי ועד המושב (סעיף 16)]. כן טען בסעיף 10 לתצהירו כי חוזה המתיישב עם הסוכנות היהודית עליו חתומים שני הצדדים שצירפה התובעת כנספח ד' לתצהירה הוא חוזה מזויף. בסיכומים הוסיף כי רישום הזכויות בסוכנות היהודית שונה לבקשת התובעת מבלי לבקש את הסכמתו (סעיף 23.1.1 לסיכומים). הנטל להוכיח שחוזה אינו אותנטי הוא על הטוען לזיוף. כך מוטל נטל ההוכחה על הנתבע גם להוכיח את טענתו כנגד פעולת הרישום של הסוכנות היהודית. הנתבע לא צירף כל אסמכתא להוכיח אילו מהטענות דלעיל ולא עלה בידי הנתבע להוכיח את טענותיו האמורות כמו גם את טענתו לפיה צורף שמה של התובעת "בטעות" (סעיף 23.5 לסיכומיו). הנתבע קיבל לידיו את תיק הסוכנות (סעיף 10 לתצהירו) אך לא צירף ממנו אסמכתא לטענותיו ופשיטא כי לא מצא בו חיזוק לגרסתו לפיה מקור הרישום אצל הסוכנות הוא בפעולה חד צדדית של התובעת בסמוך להגשת התביעה או כי החוזה זויף על ידה.

כידוע, הימנעות בעל דין מהבאת ראיה אשר בהישג ידו ללא הסבר סביר, ניתן להסיק ממנה שאם הייתה מובאת, הייתה פועלת לחובתו [י' קדמי על הראיות (כרך שלישי, תשס"ד) עמ' 1649; ע"א 5842/92 פלוני נ' אלמוני פ"ד מח(3) 837, 840-841].

 

  1. הסוכנות שינתה את הרישום בפנקסיה באופן ששני הצדדים הם בעלי הזכויות. חזקה שמעשי הסוכנות הם תקינים והתנאים המוקדמים לביצועם התקיימו כראוי. זוהי "חזקת התקינות" או "חזקת החוקיות", כפי שהובהרה ברע"פ 1088/86 מחמוד נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הגליל המזרחי פ"ד מד(2) 417, 419 מול האות ג' [וכן ראו רענן הר זהב, המשפט המינהלי הישראלי, עמ' 48]. יתרה מכך, סמיכות הזמנים שבין חתימת קבלת הזכות מול הסוכנות (30.8.74) למועד נישואי הצדדים שבוע לאחר מכן (7.9.74) וחתימת התובעת על חוזה המתיישב, כמו גם על מסמכי קבלת הלוואה מלמדים כשלעצמם כי רישום הזכויות גם על שם התובעת נעשה כדין.

טענה לביטול פעולה שלטונית וסתירת חזקת התקינות יפה במישור היחסים אל מול הרשות השלטונית ומטבעה דורשת בירור עובדתי. בענייננו, הגורמים המיישבים לא צורפו צד להליך וממילא לא ניתנה לסוכנות, היא הרשות הרלוונטית, האפשרות להשיב לטענה ולהוכיח את תקינות פעולותיה. משכך, ובנסיבות האמורות לא נסתרה הפעולה השלטונית לרישום זכויות התובעת בפנקסי הסוכנות.

 

  1. הנתבע לא הוכיח כי בהתאם להוראות החוזיות קיימות הגבלות על העברת הבעלות בזכות מבחינת רמ"י. עם זאת, משלא זימנה התובעת את נציג רמ"י אניח לצורך הדיון כי הסכמת רמ"י אכן נדרשת אף היא לצורך העברת הזכויות במשק.

ברם, במקרה כמו בענייננו בו מדובר בשיתוף בן זוג בזכות, שיתוף אשר כבר אושר על ידי הגורם המיישב – הסוכנות היהודית – ובן הזוג הוכר כחבר אגודה, סבורתני כי קבלת הסכמת רמ"י (הגורם המשכיר) היא הליך אדמיניסטרטיבי בלבד. קרי, לו נשלחה הבקשה לרישום אצל רמ"י היא הייתה נרשמת (זאת מבלי לפסול את האפשרות כי נדרש היה להסדיר קודם את חריגות הבנייה ואת התשלום לרמ"י ככל שנדרש).

 

המחאת הזכות מהנתבע לתובעת נעשתה עם הרישום בפנקסי הסוכנות. מהלכת טקסטיל ריינס ניתן ללמוד לענייננו ששינוי ברישום הזכויות שלא עודכן בספרי רמ"י אינו חסר תוקף למצער במישור היחסים שבין הצדדים, וכי אין העדר הרישום מגביל את עבירותה של הזכות ביניהם [ע"א 6529/96 טקסטיל ריינס בע"מ נ' רייך, פ"ד נג (2) 218, עמ' 236-237 ו- עמ' 238 לפסה"ד (להלן: "פרשת טקסטיל ריינס"); ראו גם: ע"א 1622/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295]. גם השוואה לסוגיית רישום זכויות בן ממשיך מעלה כי כבר נקבע שתפקיד רמ"י במינוי "בן ממשיך" אינו תפקיד מהותי. רמ"י אינה צד לטופס ההצהרה והמינוי של "הבן הממשיך". רמ"י אינה חותמת על המינוי. דומה כי לאחר אישור הסוכנות, לא קיימת כלל פרוצדורה של התנגדות רמ"י למינוי ומדובר בעניין מוגמר שאך נמסרת על אודותיו הודעה לרמ"י. כל שזו האחרונה עושה הוא לתייק הצהרת בן הממשיך ולרשום אותו בפניה [השוו: ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי פ"ד מה(1) 477; תמ"ש (ת"א) 6280/02 מועלם נ' סגולה, (פורסם בנבו, 17.5.05)].

 

ודוק. באישור מצב הזכויות ברמ"י צוין כי הוא אינו משקף בהכרח את מצב הזכויות: "האמור לעיל מבוסס על המידע המצוי בתיק רמ"י בלבד. הואיל ויתכן שהרישומים בתיקי רמ"י אינם מדויקים או אינם מושלמים או אינם ממצים, הרי שאין במסמך זה להטיל על רמ"י אחריות, מכל סוג שהיא, אין בו כדי לבסס או לשנות חובות או זכויות משפטיות, אין בו משום ראיה או הוכחה לתוכנו, והוא ניתן כשירות של רצון טוב לבקשת בעל הזכויות בנכס" (נספח 1 לסיכומי הנתבע).

 

  1. העולה מהאמור הוא משהתקבלה הסכמת הסוכנות להעברת הזכות, אושרה על ידה ונרשמה בפנקסיה העדר הרישום אצל רמ"י אינו מגביל את העברת הזכות, זאת למצער ביחסים שבין הצדדים.

בהקשר זה יש לזכור כי בפרשת טקסטיל ריינס נקבע כי רק לרמ"י זכות להעלות טענה בקשר להפרת הוראות בהסכם המטילות הגבלות על עבירות הזכות שכן הוראות אלה באות להגן עליו (עמ' 233 לפסה"ד). משכך דומה כי לנתבע כלל אין "פתחון פה" (כלשונו של השופט טירקל, שם) לטעון להפרת הוראות על מגבלת העבירות בהסכם.

 

  1. הנה כי כן, הרישום בפנקסי הסוכנות היהודית מלמד על זכויות התובעת במשק ומכוח זכויותיה אלה קמה לה עילת התביעה לפירוק השיתוף במשק.

 

  1. על מנת תהא מלאכתנו שלמה אראה להלן כי גם אם תאמר כי לא די באישור הסוכנות היהודית לקביעת זכויות התובעת במשק, הרי שהשתכנעתי בכוונת שיתוף וכי ברבות השנים הוטמע המשק ברכוש המשותף. את עיקר טעמיי למסקנתי האמורה אביא להלן.

 

  1. לצורך הדיון אניח אפוא כטענת הנתבע כי המשק הוא "נכס חיצוני" במובן הוראת סעיף 5(1) לחוק יחסי ממון המוציאה ממסת הנכסים המשותפת נכסים שהיו בבעלות אחד מבני הזוג טרם הנישואין.

 

 

אמנם הסדר איזון המשאבים חל בעניינו, והנחת המוצא היא כי יש לכבד את הוראות החוק המתייחסות לנכסים מלפני הנישואין כנכסים פרטיים ששווים לא יאוזן, אך הדין הוא שניתן להוכיח כוונת שיתוף בנכסים ספציפיים על יסוד הדין הכללי, להבדיל מהלכת השיתוף [ראו: בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 7.1.10); בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 18.4.07); בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 14.3.07); רע"א 8672/00 אבו-רומי נ' אבו-רומי, פ"ד נו(6) 175, 183]. הלכה זו לא השתנתה בעקבות תיקון מס' 4 (חוק יחסי ממון בין בני זוג (תיקון מס' 4), תשס"ט - 2008) [ראו: פרשת אלמונית].

 

נטל ההוכחה לקיומה של כוונה שיתוף ביחס לנכס מלפני הנישואין מוטל על הטוען לקיומה. הדין הוא כי בכדי להוכיח כוונת שיתוף ספציפית יש להצביע על דבר מה נוסף המלמד על השיתוף, מלבד עצם קיומם של חיי נישואין אף אם היו ממושכים. עליו להצביע על נסיבות עובדתיות קונקרטיות מעבר לנישואין ולמגורים המשותפים, להביא ראיות חד משמעיות ולהוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס בראיות פוזיטיביות של ממש. מתוך ראיות אלה על בית המשפט לתור אחר הכוונה של בני הזוג, ביחס לאותו נכס, בשים לב לכלל נסיבות חייהם, לרבות משך הנישואין, ההסתמכות על הנכס וכיוצא באלה.

במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצדו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת השיתוף [ראו: פרשת אלמונית, סעיף 17 לפסה"ד של כבוד השופט דנציגר והאסמכתאות שם].

שיתוף אף עשוי להיווצר מכח השבחת נכס "חיצוני" שאינו בר איזון, בעקבות פעולת השבחה של בני הזוג יחדיו ובמימונם. מקום בו שיעור אותה השבחה, לרבות פירעון חוב הרובץ על נכס "חיצוני", הוא ניכר ביחס לשווי הנכס "החיצוני", עשוי הדבר להצביע על כוונת שיתוף בהשבחה של אותו נכס "חיצוני" ולקבוע כי המדובר בנכס  "עצמאי" בר איזון [ראו: עמ"ש (ת"א) 1279/07 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 28.6.10); תמ"ש (י-ם) 21342/04 א.ש. נ' ד.ש. (פורסם בנבו, 24.6.08); תמ"ש (ב"ש) 43199-06-11 פלוני נ' אלמונית (פורסם בנבו, 5.6.13); תמ"ש (י-ם) 6980/08 א.א. נ' א.א. (פורסם בנבו,17.6.09); תמ"ש (נצרת) 2792-98 ר.ח. נ' ע.ח. (פורסם בנבו, 22.11.14); ש' ליפשיץ "החלת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי על נכסים מלפני הנישואים ועל ירושות ומתנות בעידן של חוק יחסי ממון" הון משפחתי א2, 3 – 58 (2014)].

כפי שכבר קבעתי בעבר, לטעמי החלת כוונת השיתוף על נכסים חיצוניים מחייבת רגישות גבוהה לכוונתם של הצדדים הספציפיים ולאורח חייהם. "יש לכבד את רצונו של הבעלים הקנייני שלא לשתף את בן זוגו בנכסיו הפרטיים" (שחר לישפיץ, שם, 263), ועל כן הראיות בדבר כוונת שיתוף צריכות להיות ממשיות ובעלות משקל ולא די במשאלת לב ובציפייה של בן הזוג הלא-רשום.

  1. האם הוכיחה התובעת – עליה מוטל הנטל הבסיסי – כוונת שיתוף ספציפית במשק, היא השאלה העומדת להכרעה.

כפי שהוטעם על ידי כבוד השופט רובינשטיין, העקרונות נקבעו בפסיקה אך יישומם תחום לנסיבות כל תיק העומד לדיון [בע"מ 2991/13 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 21.8.13)].

 

  1. גישת הפסיקה נטתה לגמישות רבה והכירה ביתר קלות בטענת שיתוף בנכס חיצוני מסוג  דירת מגורים מכוח נישואין משותפים ארוכי שנים שכן דירת המגורים נחשבת לנכס המשפחתי המובהק ביותר ומהווה את "גולת הכותרת של חזקת השיתוף" [ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי פ"ד מח (3) 685; א' רוזן-צבי, דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול (פפירוס, תש"ן) 153 – 154; ע"א 741/82 מ' פיכטנבאום נ' ד' פיכטנבאום ואח', בעמ' 26;ע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין פ"ד מט (3) 5. ראו גם: ע"א 44/84 גלבוע נ' גלבוע פ"ד מא(1) 174; ע"א 1918/92 פרבר נ' פרבר פ"ד מח(4) 540; ע"א 819/94 לוי נ' לוי פ"ד נ(1) 300]. הגמישות האמורה באה לידי ביטוי בהקלה בדרישת התוספת הראייתית הנדרשת להוכחת כוונת שיתוף כאשר עסקינן בבית המגורים המשותף בנישואין ארוכי שנים [ראו: סקירתו המקיפה של כבוד השופט רובינשטיין בע"מ 5939/04, פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 8.9.04) בעמ' 670 (להלן: "פרשת פלונית")]. אמנם עסקינן בנחלה ואולם דומני כי פשיטא שחלה אותה גמישות ראייתית זאת לאור טיבו של הנכס כנכס משפחתי מובהק שהוא הנכס העיקרי של המשפחה, גם בית המשפחה וגם מקור פרנסתה.

 

  1. השאלה האם רכוש פרטי הפך רכוש משותף לאורך חיי הנישואין היא גם פונקציה של משך הנישואין. ככל שבני זוג נשואים זמן רב יותר כך יותר רכוש פרטי הופך למשותף [השוו, ש' ליפשיץ, "יחסי משפחה וממון: אתגרים  ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון" חוקים א' (2009) 227, 260-256]. חיי הנישואין של הצדדים (אשר טרם התגרשו זמ"ז) הם ממושכים מאוד, ועד למועד הקרע הסתכמו ב- 40 שנות נישואין, בהם נולדו להם 6 ילדים. חייהם המשותפים של הצדדים היו גם יציבים מבחינה זו שעד למועד הקרע לא חוו פרידות ומעולם קודם לכן לא הוגשה על ידי מי מהם תביעה לגירושין.

 

  1. הצדדים הקדישו רבות בשאלה אם היו יחסיהם הרמוניים. דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי למצער מזה שני עשורים שאין מערכת היחסים שבין הצדדים סוגה בשושנים, וזאת בלשון המעטה (ראו עדות התובעת בעצמה בעמ' 20 שורות 2-3 לפרוטוקול). לטענת התובעת הנתבע הפעיל אלימות פיזית, מינית, מילולית ונפשית כלפיה ואלימות פיזית גם כלפי הילדים, וכן טוענת כי קימץ בסיפוק צרכי המשפחה באופן שהיא והילדים ידעו מחסור.

כן טוענת התובעת כי הנתבע לא כיבד אותה ולא הכיר בזכויותיה כאישה, כאם וכאדם. לעומתה טוען הנתבע כי מזה שני עשורים אין בין הצדדים עוד יחסים זוגיים והם לנים בחדרים נפרדים. בשנת 1995 לקה בלבו ומשך השנים מאז נזקק לאשפוזים. לדבריו התובעת אינה מבקרת אותו בבית החולים בעת אשפוזיו, מקללת אותו ומייחלת למותו.

מכלול הראיות שהובאו לפני שכנעו אותי כי יש יסוד בטענות התובעת לאלימות בה נקט הנתבע כלפיה וכלפי הקטינים. גרסת התובעת נתמכה בעדויות הבנות Y (סעיפים 8-10, 13-15 לתצהירה; עמ' 56 שורות 13-18 לפרוטוקול) ו-Z.

כנזכר לעיל, עדותה של Y הותירה עלי רושם אמין והשתכנעתי כי היא מעידה עובדות כהווייתן.

גם עדותה של Z הייתה אמינה ומשכנעת. ניכר היה שהמעמד קשה ומכביד עליה עד מאוד, היא עמדה מבוהלת ומרוגשת על דוכן העדים, בוכה ורועדת. עם זאת השיבה בספונטניות ובכנות לכל שאלה שנשאלה (גם תשובות שמאירות באור פחות זוהר את אמה, מטעמה הגיעה להעיד, וכך למשל השיבה שגם אמה הייתה מקללת את אביה) וניכר היה מעדותה כי פיה ולבה שווים.

התובעת גם הציגה תמונה של בוץ מרוח על פני כל רצפת החדר (נספח א לכתב התביעה) וטענתה שהנתבע עשה כן קיבלה חיזוק במוצג ת/1 - דברי הבת Z למשקית הת"ש  בעת גיוסה לצה"ל ביום 10.2.02: "האב מתנהג לא כשורה – זורק על הרצפה בבית גרעינים ושפך פעם אחת בוץ בכל הבית".

מנגד, התובעת בעצמה  הודתה שגם היא מקללת את הנתבע ובפני בני הבית אף מייחלת למותו (עמ' 25 שורה 22 – עמ' 26 שורה 9 לפרוטוקול) וכי לא ביקרה אותו במהלך אשפוזיו בבתי החולים.

 

  1. הלכה היא שלצורך בחינת הטמעת נכס חיצוני ברכוש המשותף לשאלת היות היחסים הרמוניים משקל נמוך. בוחנים אנו בהקשר זה רק אם חיי הנישואין היו "נישואין הרמוניים "סבירים" [כדברי השופט א' רובינשטיין בפרשת פלונית], ומרכז הכובד הוא בשאלת המאמץ המשותף והכוונה. אמנם הצטיירה לפני תמונה עגומה של מערכת יחסים אלימה ואומללה ואולם בכל זאת סבורתני כי חיי הנישואין היו "הרמוניים סבירים". שכן חרף הטענות הקשות האחד כלפי השני בחרו הצדדים להישאר נשואים זל"ז עוד שני עשורים, לחיות יחד תחת קורת גג אחת ולגדל את 6 ילדיהם המשותפים. הנתבע בעצמו העיד כי עת חלתה התובעת בחודש 1/14 הוא ביקר אותה בכל יום והתפלל לרפואתה, סעד אותה, הוציא אותה לחופשות, דאג לכל הציוד הרפואי הדרוש לה וביקש להשיג עבורה את הטיפול המקצועי ביותר (סעיף 35 לכתב ההגנה).

 

 

  1. כמו כן, השתכנעתי כי חיי הצדדים התאפיינו באווירת שיתוף וב"אורח חיים קישורי" (כדבריו של כבוד השופט זילברטל בפרשת אלמונית). כפי שיפורט לקמן, מצאתי לדחות את טענת הנתבע לפיה נהגו הצדדים משטר של הפרדה רכושית מוחלטת משך כל שנות הנישואין, וכן את טענתו לפיה החל משנת 1995 אמנם לא התגרשו הצדדים ואולם אז תמו יחסיהם הזוגיים.

 

  1. הנתבע טוען כי הגיע לנישואין עם משק שרכש שנתיים קודם לכן וכי כבר אז עבד בצה"ל (עמ' 99 שורה 22 לפרוטוקול). בכתב התביעה לגירושין טען גם כי התובעת היא שבחרה לנהוג משטר של הפרדה רכושית מיום הנישואין: "החל מיום הנישואין הראשון ואילך הקפידה על הפרדה רכושית" (סעיף 13, נספח 22 לסיכומי התובעת).

לטענת התובעת עד לשנת 1984 הפעילו הצדדים במשק לול תרנגולות לשחיטה ושיווק. לדבריה היא שביצעה את כל עבודות הלול וכל ההכנסות התקבלו לכיסו של הנתבע בלבד. לדבריה לא הייתה לה גישה לחשבון הבנק והייתה מתקיימת מכספים שהיה מוסר בידיה הנתבע לצורכי הכלכלה וכי הסכום בדרך כלל הספיק "בקושי רב לקיום בסיסי" (סעיף 19 לתצהירה). לדבריה התחילה לעבוד מחוץ למשק בשנת 1984 לאחר שהופסקה פעילות הלול וכתוצאה מכך שהנתבע לא היה מוכן לכלכל אותה ואת הילדים (סעיף 20 לתצהירה). לטענתה גם את הכנסתה מעבודה מחוץ למשק הייתה מוסרת לידי הנתבע (עמ' 22 שורות 1-3 לפרוטוקול) עד שבשנת 1999, בעידוד בתה פתחה לראשונה בחייה חשבון בנק על שמה (סעיף 21 לתצהירה) ומהכנסתה שהופקדה אליו מימנה את הוצאות הילדים והכלכלה.

הנתבע כופר בטענות התובעת להתעמרות כלכלית מצדו וטוען כי הוא זה שנשא לבדו בכל הוצאות הבית וחינוך הילדים ואילו התובעת "שמרה את כספיה לעצמה" (סעיף 18, 21 ו-24 לתצהירו). לדבריו הוא זה שגם עבד משך השנים בלול במקביל לעבודתו בצה"ל וכי לא הכניס לכיסו כספים כנטען על ידי התובעת אלא הוא צבר חובות בהם נשא בעצמו(סעיף 20 לתצהירו).

 

  1. פסיקת בתי המשפט לא מצאה בהעדרו של חשבון בנק משותף משום נסיבה מכריעה, אשר יש בה כדי לסתור את כוונת השיתוף [רע"א 9755/04 סיגל ביטון נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 31.8.08), פסקה 20 לפסה"ד של המשנה לנשיאה ריבלין]. המבחן לצורך הקביעה אם נתכוונו הצדדים להפרדה רכושית בחשבונות הבנקים שבבעלותם הוא בבחינת השימוש שעשו בכספם.

 

 

 

בפרשת אורון קבע השופט בך בעניינם של בני-זוג אשר לכל אחד מהם חשבונות משלו, כי:

" ... הגם שחשבונות הבנק נשמרו בנפרד, הנה הכספים שהוצאו מן החשבונות הללו שימשו לצורכיהם המשותפים של בני הזוג וילדיהם, כגון תשלומי חשבונות והוצאות הבית. עינינו הרואות, כי על-אף הפרדת חשבונות הבנק קיימו בני הזוג, במידה מסוימת, אף ביחס לכספים שברשותם וככל שהדבר נוגע להוצאות המשפחתיות, כעין קופה רעיונית משותפת" [רע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מז(3) 758, 765 (1993)].

בפרשת בר נתן הגיע בית המשפט למסקנה דומה, והדברים שנאמרו שם יפים גם לענייננו:

לדעתי, הוכחה כוונת שיתוף בין בני הזוג במקרה זה במלואה, והעובדה, שהבעל הקציב לאישה סכום מסוים מדי חודש ולא היה להם חשבון בנק משותף, נבעה מחששו של הבעל שהאישה תבזבז כספים יותר משהם יכולים להרשות לעצמם, ואין להסיק מכאן מסקנה על כוונת שמירת קו הפרדה בין נכסי בני הזוג, שנבעו כתוצאה ממאמץ משותף". [ע"א 724/83 בר נתן נ' בר נתן פ"ד לט(3) 551 ,556-557 (1985)].

 

  1. הנה כי כן, העובדה כי בן זוג מחליט להפריד חשבונות בנק אינה מעידה בהכרח על הפרדה רכושית לגבי רכוש שנתקבל במהלך חיי הנישואין של בני הזוג ובמסגרת המאמץ המשותף והניהול התקין של חייהם. מסקנה אחרת שמה את הוראות חוק יחסי ממון פלסתר, ומייתרת את הצורך בהסכמי ממון לצורך הפרדה רכושית.

 

  1. לאחר שעיינתי בכלל טענות הצדדים ומכלול הראיות והעדויות שהוערמו לפני מצאתי לדחות את טענת הנתבע לפיה ההחלטה לנהל חשבונות בנק נפרדים הייתה משותפת ומושכלת מתוך כוונה ליצור הפרדה רכושית מוחלטת, ולהעדיף את טענת התובעת כי אולצה בעל כורחה להתנהלות כלכלית זו ("אני הייתי עקרת בית שלא נחשבת", עמ' 33 שורה 22 לפרוטוקול).

התובעת נישאה לנתבע עת הייתה בת 18 שנים בלבד, נעדרת כל רכוש וזכויות ומשך עשור לאחר מכן לא עבדה מחוץ למשק ולא הייתה לה גם כל הכנסה משל עצמה. לעומתה עבד הנתבע כבר בעת הנישואין בצה"ל וההכנסה מהלול הגיעה לידיו. לשאלה מתי שיתף את התובעת בהכנסתו מצבא הקבע השיב "היא לא שיתפה אותי במשכורת שלה ואני לא שיתפתי במשכורת שלי" (עמ' 100 שורה 5). לאחר שעומת עם העובדה שעד שנת 1984 לא הייתה לתובעת כל הכנסה הוסיף הנתבע כי הכנסתו למעשה שימשה לכלכלת הצדדים, "החובות של הלולים של משק הכל הלך" (עמ' 100 שורות 11-13 לפרוטוקול). גם בסעיף 24 לתצהיר טען כי שילם את הוצאות הבית. הנה כי כן, לטענת הנתבע בעצמו על אף הרישום הנפרד של חשבון הבנק הכספים שהוצאו ממנו שימשו לכלכלת הבית והמשפחה.

 

השתכנעתי כי האופן שבו ניהלו הצדדים את חשבונותיהם היה בחירה של הנתבע. אפשר שבכך ביקש להביא לתוצאה של העדר שיתוף ברכושו ובזכויותיו, אך ספק רב בעיני אם הבינה התובעת בשעתו את משמעות החלטתו והשלכותיה האפשריות, ואם כלל עמדה לה האפשרות לבחור לפעול אחרת. התרשמתי גם שהתובעת, אישה פשוטה ונעדרת השכלה, הייתה כנועה ותלותית בנתבע למצער בשנות נישואיהם הראשונות. התובעת הקדישה את כל עתותיה ומרצה בטיפול בילדי הצדדים, שאותה עת היו רכים בשנים, ובטיפול בלולים שהופעלו במשק. אותן שנים היה מוצב הנתבע בבסיס צה"ל באילת ושב למשק בסופי שבוע בלבד. השתכנעתי אפוא כי קיום חשבון בנק על שם הנתבע בלבד שעה שלתובעת אין כל הכנסה והוא שמוסר בידיה קצבה לצורכי הקיום והכלכלה היו בבחינת גזירת גורל עבורה ולא מתוך החלטה מושכלת שבאה לטענתו דווקא מצדה.

התהייה באשר להחלטה כזו מתעצמת בבחינת האינטרס של התובעת לעמוד עליה.  לתובעת אין כל הכנסה והיא נושאת כמעט באופן בלעדי בעול הטיפול במשק, בבית ובילדים. לעומת זאת, לנתבע הכנסה קבועה מצה"ל וכפועל יוצא הוא היחיד שגם צובר זכויות, ההכנסה מהפעלת הלולים עוברת לידיו והמשק רשום על שמו. בחירה ליצור הפרדה רכושית במצב כזה משוללת כל היגיון.

 

  1. כמו כן הוכח לפני כי שני בני הזוג תרמו למאמץ של ניהול הבית המשותף, עובר לפתיחת חשבון בנק נפרד על שם התובעת ולאחר מכן, משנת 1999 ואילך. הנתבע סייע כלכלית בעזרת הכנסתו החודשית מעבודתו בצה"ל ומהכנסת הלולים. התובעת סייעה בניהול משק הבית ובגידול הילדים, ומבחינה כלכלית מעבודתה במשק בלולים או מהכנסתה מעבודתה בטיפול בקשישים ובמשק בית.

לא עלה בידי הנתבע להוכיח את טענתו לפיה נשא לבדו בהוצאות הבית והילדים גם לאחר שהחלה התובעת לעבוד ולהתפרנס, וכי הכנסתה שימשה אותה למזונה ולצרכיה האישיים בלבד (סעיף 16 לכתב ההגנה). האמנתי לתובעת שפתחה חשבון בנק על שמה בעידוד בתה על מנת שתהיה לה עצמאות בהוצאת הכספים לבית ולמשפחה (ראו עדותה בעמוד 16 שורות 4-8; עמ' 37 שורות 6-7 ו- 21 לפרוטוקול). עדותה של התובעת כי משך השנים כלכל הנתבע אותה ואת הילדים "על המיעוט" נתמכה בעדויות הבנות Y  ו-Z (עמ' 70 שורות 8-14 לפרוטוקול), וחוזקה  בשאלון תנאי שירות שנערך ביום 2.10.02 עם גיוסה של הבת Z לצה"ל, ושם פורט מפיה כי "האב לא תומך כלכלית בכלל. מאז גיל 14" (ראו מוצג ת/1). אמנם עלה בידי הנתבע להוכיח כי התובעת רכשה מחשבונה תכשיטים וצרכים אישיים נוספים, וכן נטען על ידו כי נתנה מתנות לבנות, ואולם אין בכך כדי לסתור את הטענה כי הכנסתה שימשה אף היא לצרכי הבית והמשפחה.

 

  1. הוכח לפניי אפוא כי קודם לפתיחת חשבון נפרד על שם התובעת התקיימה המשפחה מהכנסות הצדדים שהוחזקו על ידי הנתבע, וכי לאחר פתיחת חשבון על שם התובעת כספים שהוצאו מחשבונותיהם הנפרדים שימשו את הצדדים לתשלום הוצאות הבית והילדים (עמ' 29 שורה 23 ואילך), כפי שעשו קודם מחשבון הנתבע.

מאמץ משותף זה של שני בני הזוג, בצירוף העובדה שמדובר בנישואין ראשונים לשניהם, במשך שנים רבות, מובילים למסקנה כי הכספים שבחשבונות הבנק היוו חלק מהקופה המשותפת, על אף רישומם הנפרד.

 

  1. לטענת הנתבע בשנת 1995 חדלו הצדדים לקיים יחסי זוגיות וחייהם הפכו נפרדים הגם שלא התגרשו זה מזו. לדבריו, לאחר לידת הבת הצעירה A חדלה התובעת לקיים עמו יחסי אישות, עזבה את חדר השינה ומאז החלו ללון בחדרים נפרדים (עמ' 79 שורות 7-9 לפרוטוקול). הנתבע ביקש לחזק את טענתו בעדויותיהם של הבן נ' ורעייתו (מאז 4.11.12) הגב' ה, של אחיינו מר ל' ושל חברותיו של נ', א' וי'.

לעומתו טענה התובעת כי רק בעקבות האירוע המוחי שעברה בחודש 1/14 ועם שחרורה מהאשפוז הממושך החלה ללון בחדר נפרד (עמ' 29 שורה 13 לפרוטוקול). לדבריה בשנת 1995 גרו כל הילדים בבית וכלל לא התאפשר ללון בחדרים נפרדים זאת מבחינת מספר החדרים בבית (4 חדרים) אל מול מספר הנפשות (8 נפשות). התובעת תיארה כי הצדדים לנו בחדר השינה הממוקם בקומה העליונה של הבית, ארבעת הילדים: B, נ', Z ו-A התגוררו בחדר הסמוך לחדר השינה שלם, ובשני חדרי השינה בקומת הכניסה התגוררו הבנות Y ו-C (עמ' 30 שורות 1-2 לפרוטוקול). הבת Y פרטה בתצהירה את חלוקת החדרים וכלל לא נחקרה בסוגיה זו.

כל העדים מטעם הנתבע, למעט הבן נ', לא התגוררו עם הצדדים, לא לנו בביתם וניכר היה מעדויותיהם כי הן נתנו מפי השמועה ששמעו מנ' (ראו למשל: עמ' 166 שורות 14-15; עמ' 174 שורה 23; עמ' 175 שורה 8 לפרוטוקול)  וכי אינם מעידים על עובדה שהם קלטו בחושם. כך לדוגמא העידה הגב' א' כי "תמיד" חיו הצדדים בנפרד (עמ' 164 שורה 1; עמ' 166 שורה 1 לפרוטוקול). טענה שלא נשמעה מאף אחד מהצדדים ומלמדת כשלעצמה כי העידה עובדה שכלל אינה בידיעתה.

האחיין ל' חיזק בעדותו למעשה את גרסת הנתבעת ולפיה הצדדים חלקו חדר שינה בקומה העליונה ואת החדר הסמוך אליהם חלקו "הילדים" (עמ' 172 שורות 16-22; עמ' 173 שורות 5-14 לפרוטוקול) וכי לאחר האירוע המוחי התגוררה התובעת בחדר בקומת הכניסה (עמ' 175 שורה 22 לפרוטוקול).

מצאתי אפוא להעדיף את גרסת התובעת לפיה רק לאחר האירוע המוחי שעברה ונוכח מצבה הרפואי והמגבלות הרפואיות מהן סבלה (בעטיין נזקקה גם לעזרת קביים) החלה ללון בנפרד בחדר המצוי בקומה הראשונה של הבית.

 

  1. כאמור, הפסיקה קבעה במרבית המקרים כי "דבר מה נוסף" אשר מעיד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" הוא השקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס. אכן, השקעה כזו, ככל שמדובר בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים, מעידה בדרך של התנהגות על כוונת שיתוף מצד שני בני הזוג ועל עירוב נכסים כלכלי. בענייננו, אין חולק כי משך השנים לאחר הנישואין שופץ והורחב בית המגורים באופן שהוספה לו קומת מגורים ולמצער הוכפל שטחו, וכי נבנה בית נוסף בנחלה והוקמו עליה 7 צימרים.

 

  1. לטענת התובעת הנתבע קיבל זכות להתיישב במשק בשנת 1974ואילו לטענת הנתבע הוא רכש את הזכות במשק כבר בשנת 1972 בתמורה לסך של 3,000 לירות מאחד בשם א"ב (סעיף 4 לתצהירו). הנתבע לא הציג כל אסמכתא להוכחת טענתו לרכישת הזכויות במשק (כגון: הסכם מכר, אישור תשלומי מיסים, או אסמכתא על תשלום התמורה) ומבקש להסתמך על אמרי פיו ועל עדותו של מר ש' אשר העיד כי בראשית שנות ה-70, כמזכיר המושב, ליווה את כל רוכשי המשקים לסוכנות ולרמ"י (עמ' 130 שורות 2-3 לפרוטוקול) וכי הנתבע שילם סך של 3,000 לירות בעד רכישת המשק (שם, שורות 16-18). הנתבע קיבל לידיו את תיק הסוכנות (סעיף 10 לתצהירו, עמ' 87 שורה 11 לפרוטוקול), ומשלא המציא אסמכתא להוכחת טענתו לפיה העברת המשק ממר א"ב נעשתה אל מול הסוכנות (עמ' 83 שורות 17-18) פשיטא כי אינה קיימת גם בתיק הסוכנות. הנתבע המציא הצהרת מתיישב מיום 30.8.74 עליה חתם מול הסוכנות היהודית (נספח א' לתצהירו) ולפיה קיבל את הזכות להתיישב בקרקע. ללא אסמכתא כלשהי טענת התובע מתמצית בטענות בעל פה כנגד מסמך כתוב. סעיף 80, חלק שני, לספר החוקים לפרוצדורה האזרחית העות'מנית, אוסר על קבלת עדות בעל-פה כנגד מסמך כתוב.

 

  1. אין למעשה מחלוקת כי כל הבנייה נעשתה לאחר הנישואין. הנתבע מצהיר בעצמו כי בשנת בסעיף 1981 נטל משכנתא לצורך הרחבת בית המגורים ב- 40 מ"ר  (סעיף 11 לתצהירו), ואין מחלוקת כי התובעת נרשמה כלווה נוספת. לטענת התובעת העובדה שנלקחה משכנתא משותפת על המשק מלמדת כשלעצמה על כוונת שיתוף (עמ' 1 שורות 21 -22 לפרוטוקול). לטענת הנתבע הוא נדרש בלית ברירה להוסיף את התובעת כלווה נוספת של המשכנתא וכי מכל מקום נשא בהחזר בעצמו (עמ' 93 שורות 7-18 לפרוטוקול). עם זאת העיד כי "היא התחילה להיות רשומה רק משנת85" (עמ' 93 שורה 20 לפרוטוקול).

משנדחתה טענתו להפרדה רכושית אין בידי לקבל את טענת הנתבע כי הבניה והשיפוץ נעשו מכספים שלו, להבדיל מכספים משותפים של הצדדים. העובדה כי שילם אותם מתוך חשבון בנק המתנהל על שמו בלבד אינה מלמדת כי הכספים שהוחזקו בו הם נפרדים.  משלא נטען למקורות כספיים אחרים פשיטא כי השיפוץ וההרחבה מומנו, כטענת התובעת, מנכסי המאמץ המשותף של הצדדים.

 

  1. הנתבע אינו חולק על כך שבכרטסת המושב רשומה גם התובעת כשותפה לזכות או לחובה, אך ביקש להסביר את רישומה "היא רשומה מתוקף שהיא חברה באגודה. זה הכל" (עמ'95 שורה 5 לפרוטוקול), ובהמשך: "בגלל שהיא נשואה איתי ושהיא גרה X  וחברה במשק X היא רשומה" (עמ' 95 שורות 18-19 לפרוטוקול). אין מחלוקת גם שהחוב למשקם נרשם על שם הצדדים (נספח י' לתצהיר התובעת; עמ' 96 לפרוטוקול, שורה 3) וכי בקשה הוגשה למשקם על ידי הצדדים חתומה על ידי הנתבע (עמ' 96 שורה 16 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו ביקש הנתבע להסתייג מהאפשרות שהגיש בעצמו בקשה גם בשם התובעת (עמ' 97-98 לפרוטוקול). לטענת הנתבע שם התובעת "השתרבב" בשוגג למסמכי הסוכנות (סעיף 25 לכתב ההגנה) ושמה גם "השתרבב" על ידי ועד המושב בהסדר החוב עם המשקם (סעיף 16 לתצהירו) וכי מכל מקום פרע את החובות בעצמו.

כאמור, לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי שמה של התובעת הוסף שלא כדין לפנקסי הסוכנות, וכן נקבע כי פירעון החובות וההלוואות נעשה מכספי המאמץ המשותף.

הנה כי כן, העובדה כי ניטלה הלוואת משכנתא על המשק אשר שולמה מכספים משותפים וכן העובדה שחובות נוספים שרבצו על המשק שולמו מכספים משותפים מחזקות את המסקנה לפיה הוטמע המשק ברכוש המשותף.

 

  1. כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום ולהקים טענת מניעות לבן הזוג הרשום.

בחתימת התובעת לצד הנתבע על חוזה המתיישב מול הסוכנות היהודית ועל ייפוי הכוח הבלתי חוזר, כלווה נוספת בהלוואת המשכנתא שנלקחה על המשק, כחייבת יחד עמו בפסק הדין שיצא מלפני המשקם וכחברה באגודה (נספחים 12-16 לסיכומי התובעת),יש משום מצגים אקטיביים נמשכים מצד הנתבע לשיתוף בזכיות במשק אשר הביא להסתמכות התובעת ומקים לנתבע מניעות לטעון בדיעבד כי אין בהם לבסס כוונת שיתוף ספציפית.

סבורתני אף כי הנתבע מנוע מלטעון כי שמה של התובעת השתרבב למסמכים אלה וכי אין בהם כדי לבסס טענת הסתמכות מצדה. בפרשת פלונית קבע כבוד השופט דנציגר:" נטל ההוכחה המוטל על בן הזוג שאינו רשום הטוען לכוונת שיתוף ספציפית בנכס אינו מחמיר, כאמור, ולכן אין צורך להוכיח שההבטחה או המצגים התגבשו לכדי חוזה מוגמר" (פסקה 23 לפסק דינו).

  1. אין מחלוקת כי ברבות השנים נבנה בית נוסף במשק בו מתגורר כיום הבן נ' בשכירות חודשית. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלות מתי נבנה הבית הנוסף ועל ידי מי. בעוד שטוענת התובעת כי הצדדים מימנו את בנייתו בשלבים החל משנת 1988 בקירוב (עת היה הבן נ' כבן 8 שנים) טוען הנתבע כי הבית הנוסף נבנה על ידי נ' בעצמו עשור לאחר מכן, עת מלאו לו 18 שנים בקירוב. כך גם חלוקים ביניהם הצדדים בשאלה מי מימן את בניית 7 הצימרים הקיימים כיום על הנחלה. בעוד שטוענת התובעת כי הצדדים מימנו את בנייתם מכספים שמקורם בנכסי המאמץ המשותף (בין היתר כספי הפרישה של הנתבע מצה"ל, בסך של 440,000 ₪ בקירוב, סעיף 27 לסיכומיה), טוען הנתבע כי הבן נ' הוא שמימן את בניית הצימרים, הוא מפעיל אותם והוא נהנה מהכנסותיהם.

 

  1. אין חולק כי נ' מתגורר בבית הנוסף במשק, והוא חתום על הסכם שכירות כשוכר. אין חולק שבתעודת עוסק המורשה של העסק רשום הנתבע כבעל העסק (נספח 18 לסיכומי התובעת). הנתבע העיד כי העסק נרשם על שמו כבעל הזכות בנחלה מפאת אילוצים של רמ"י (עמ' 116 שורות 3-5 לפרוטוקול). הנתבע הודה כי במסגרת בקשה שהגיש נ' לראש ההוצאה לפועל לביטול שלילת רישיון נהיגה הצהיר שנ' עובד אצלו כנהג (ת/9; עמ' 122 שורות 12-15 לפרוטוקול). כן הודה שהצהיר בפני משרד הביטחון שהוא "עצמאי ומנהל" (עמ' 117 שורות 16-18 לפרוטוקול); וכי הצהיר למוסד לביטוח לאומי שנ' מובטל.

 

  1. טענות הנתבע בהליך דכאן לא אך שאינן מתיישבות (בלשון המעטה) עם הצהרותיו דלעיל, אלא הן היפוכן ממש.

יתכן שניתן לראות את הילוכו של הנתבע בפני ראש ההוצאה לפועל כזה שיוצר כלפיו השתק שיפוטי המונע ממנו לטעון טענות  הסותרות בעליל את שטען שם. לטענת התובעת הטענות שנטענו על ידי הנתבע באותו הליך גם מהוות הודאת בעל דין, ואין בפי הנתבע טענה טובה מדוע יותר לו לחזור בו מהודאתו. "אין להסכין עם מצב בו בעל דין משנה את טיעוניו, על פי האינטרס אותו הוא רוצה לקדם בכל הליך" [רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, נט(6) 625 (2005)]. הלכה היא כי בעל דין מנוע מלטעון טענות סותרות באותו עניין בהליכים משפטיים שונים, אפילו אם הן מוצדקות לגופן, שכן האינטרס הציבורי של מערכת המשפט הוא שלא לאפשר שימוש לרעה בהליכי משפט. מדובר במחסום דיוני המשתלב בעקרון לפיו חובה לנהל את הליכי המשפט בתום הלב. התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט. אציין כי בעבר, נקבע כי אחד התנאים להכרה בקיומו של השתק שיפוטי, הוא הצלחה בהליך הקודם (כלומר, שבעל הדין אשר כלפיו נטען ההשתק השיפוטי, זכה בהליך הראשון על סמך טענה שאת היפוכה הוא טוען בהליך הנוסף) אולם, בשנים האחרונות ניכרת מגמה לוותר על דרישת זו [ראו: רע"א 8297/12 הפניקס הישראלי לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 16.7.13); ע"א 8119/06 יבולי גליל בע"מ נ' מ"י – אגף המכס ומע"מ (פורסם בנבו, 31.1.13); ע"א 3991/06 ארווין כץ ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 13.7.08) ; ע"א 10704/05 חיים לוגסי נ' פקיד שומה אשקלון (פורסם בנבו, 10.7.08); רע"א 9288/07 גאזי איוב נ' שפיגל צבי (פורסם בנבו, 7.11.07)].

אמנם הנתבע לא היה בעל דין בהליך שהתנהל לפני ראש ההוצאה לפועל ואולם יתכן ואפשר לראות בו "צד קרוב" על מנת להחיל עליו את ההשתק השיפוטי [השוו: ע"א 868/02 עמותת בעלי ודיירי קריית וולפסון ירושלים נ' קריית וולפסון בירושלים חברה לניהול ושירותים בע"מ, פ"ד נט (1) 943, 958].

 

  1. גם אם אניח כי לא חל השתק שיפוטי על הנתבע משום שלא היה בעל דין בהליך אשר התנהל לפני ראש ההוצאה לפועל, הרי מובן שכאשר מדובר בעדות הסותרת עדות קודמת תפגע הסתירה במהימנותו של העד בהליך השני, אף אם לא נקבע ממצא על סמך עדותו בהליך הראשון. העובדה שהנתבע טוען טענות עובדתיות סותרות בהליכים שונים בהתאם לאינטרסים שלו נשוא ההליך הרלבנטי עומדת לו אפוא לרועץ ופוגמת במידת האמון שניתן ליתן לטענותיו.

כאן המקום להדגיש כי עדותו של הנתבע הותירה רושם שלילי מובהק בכל הנוגע למהימנותה. בנוסף להתרשמות השלילית הכללית הנתבע הודה בפה מלא כי אין מניעה מבחינתו להצהיר הצהרות כוזבות בפני גופים ורשויות שונים ואף במסגרת הליכים משפטיים לצורך השגת מטרות ויעדים שהציב לעצמו. כך בין היתר הודה כי הצהיר הצהרה שהיא כוזבת לדבריו לפני ראש ההוצאה לפועל ולפיה הבן נ' עובד בעסקו כנהג (מוצג ת/9) "כדי להציל את הרישיון של הילד" (עמ' 122 שורה 27 לפרוטוקול), הצהיר הצהרה כוזבת כי הוא בעל העסק ולא הבן נ' כטענתו, זאת משום שמבחינת רמ"י רק הוא יכול לנהל עסק בנחלה (עמ' 116 שורות 3-5 לפרוטוקול). בעוד שלדבריו נ' הוא בעל העסק הצהיר בפני רשויות המס כי הוא בעל העסק (עמ' 117 שורות 2-15 לפרוטוקול) וכן הצהיר בפני משרד הביטחון שהוא בעל העסק (עמ' 117 שורות 16-18 לפרוטוקול). בפני המוסד לביטוח לאומי הצהיר שנ' "אינו שכיר ואינו עצמאי" (עמ' 117 שורה 7 לפרוטוקול). הנתבע הסביר את דיווחיו הכוזבים "מכריחים אותך לעבוד בצורה הזאתי" (עמ' 116 שורה 23 לפרוטוקול). לדבריו גם הוא שדחף את נ' להצהיר בכזב לפני בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (במסגרת הגנה מפני תביעה רכושית שהגישה כנגדו רעייתו לשעבר) כי אין לו כל זכות בנחלה או במחוברים עליה או בעסק (עמ' 126 שורות 5-6; שורה 26 לפרוטוקול) זאת  כדי "שלא יזרקו אותי מהמשק שלי, מהבית שלי" (שם, שורות 5-6). כן הודה הנתבע כי את כספי הפרישה מצה"ל הפקיד בחשבון על שם בתוY על מנת למנוע מהמשקם לפרוע באמצעותם את חובו כלפיו (עמ' 103 שורות 7-10 לפרוטוקול).

סבורתני כי נדרשים טעמים כבדי משקל ליתן בכל זאת אמון לעדות של מי שהודה בפה מלא כי הוא אינו נרתע ממתן הצהרות כוזבות ובלבד שישרתו את מטרותיו. בענייננו לא מצאתי כל טעם כזה, ולא כל שכן טעם כבד משקל. התרשמתי שהשנאה קלקלה אצל הנתבע את השורה, ובכלל זה את שורת הדיוק וההקפדה באמירת האמת. כדי למנוע את האפשרות שתוכר זכותה של התובעת במשק טען הנתבע בתחילה כי שמה "שורבב" למסמכי הסוכנות, לאחר מכן טען כי פעלה ללא הסכמתו בסמוך להגשת התביעה על ידה על מנת לקבל את האישור לפיו הזכויות רשומות גם על שמה, אך לסוף הודה בפה מלא כי הייתה רשומה משנת 1985 (עמ' 93 שורה 20 לפרוטוקול). כך הנתבע גם לא היסס לטעון שהבחירה למשטר של הפרדה רכושית הייתה דווקא של התובעת והשיב "היא לא שיתפה אותי במשכורת שלה ואני לא שיתפתי במשכורת שלי" (עמ' 100 שורה 5 לפרוטוקול) הגם שלא היה לה חשבון בנק, לא היו לה רכוש או זכויות וכל ההכנסה מעבודתה במשק הייתה מועברת לידיו ולא הייתה לה למעשה כל הכנסה. השתכנעתי אפוא כי כדי למנוע מהתובעת את זכויותיה העיד הנתבע גרסאות שאינן אמת ולא מצאתי לתת בהן אמון ולבסס על פי עדותו ממצאים עובדתיים כלשהם.

 

  1. אין חולק כי הצימרים רשומים על שם הנתבע במנהל וכך גם רשום העסק אצל רשויות המס. הנתבע לא זכר בשום אופן אימתי החלה בניית הצימרים ולא ידע להשיב לשאלה זו אף באופן כללי (עמד 113 שורה 6 – עמ' 114 שורה 7 לפרוטוקול). עם זאת ידע להשיב כי הם נבנו לאחר פרישתו מצה"ל (עמ' 113 שורה 21 לפרוטוקול). כן העיד שנ' לכאורה בנה את "העסק שלו" תוך כדי שירותו הצבאי, והסכים כי זה נמשך עד שנת 2001 ולאחריו שירת עוד "שנתיים – שלוש" בצבא קבע (עמ' 127 שורה 21 – עמ' 128 שורה 10 לפרוטוקול). בסיכומים טען כי הצימרים נבנו בשנת 2003 (סעיף 28). נ' העיד כי השתחרר מצה"ל בשנת 2002 וכעבור 6 חודשים התגייס לשירות קבע עד שלהי שנת 2006 (עמ' 140 שורות 23-24 לפרוטוקול) וכי התחיל לבנות את הצימרים בשנת 2002 (עמ' 145 שורות 1-2 לפרוטוקול).

לדברי נ' נרשם העסק על שם הנתבע בשל החשש מפני רעייתו לשעבר (עמ' 146 שורות 1-2 לפרוטוקול). נ' הודה בחקירתו כי קיבל בשתי תקופות לאחר שנת 2006 דמי אבטלה מאת המוסד לביטוח לאומי הגם שהוא טוען שהוא הבעלים של העסק (עמ' 146 שורות 18-25; עמ' 147 שורות 1-4 לפרוטוקול), וכן הודה כי בהליכים שהתנהלו כנגדו בלשכת ההוצאה לפועל במסגרת הליך לגביית חוב מזונות הצהיר שהוא מובטל (עמ' 148 שורה 3 לפרוטוקול) והסכים עם האמירה: "כשהמציאות מחייבת אז אתה משקר" (שורות 13-14, שם).

הנתבע הודה, כנזכר, כי הפקיד את פיצויי הפרישה שלו מצה"ל (בסך של 440,000 ₪ בקירוב) בחודש 5/00 בחשבון בנק על שם Y (עמ' 103 שורות 7-11 לפרוטוקול) והעיד כי לאחר מכן משך את הכספים "קניתי לי מכוניות וטיילתי, עשיתי חיים. סידרתי את הגג" (שם, שורות 12-13).

העולה מהאמור לעיל הוא שהצימרים נבנו בסמוך לאחר מועד פרישת הנתבע מצה"ל, עת קיבל לידיו פיצויי פרישה בסך של 440,000 ₪ בקירוב. בפי הנתבע לא נמצא הסבר מה נעשה בכספי הפיצויים (ובשים לה כי הטענה לשיפוץ הגג נשמעה מפיו גם באשר לכספי הפיצויים וגם באשר לכספים שמשך מקופת הגמל (ראו סעיף 31 לעיל). שעה שהנתבע רשום כבעלים של עסק הצימרים במנהל ואצל רשויות המס, שעה שהצהיר כך גם לראש הוצאה לפועל וכך הוא מדווח אף למשרד הביטחון, ובנוסף סמיכות הזמנים שבין קבלת פיצויי הפרישה לבין בניית הצימרים מחזקת אף היא טענת התובעת כי מקור הכספים לבניית הצימרים הוא מנכסי המאמץ המשותף של הצדדים (סעיף 28 לסיכומים).

 

  1. הצדדים חלוקים בשאלה אימתי נבנה הבית הנוסף במשק ועל ידי מי. בעוד שטוען הנתבע כי הבית הנוסף נבנה על ידי נ' ועל חשבונו החל משנת 1997 בקירוב (סעיף 23.4 לסיכומים) טוענת התובעת כי הבית הנוסף נבנה בשלבים משך 14 שנים בקירוב מאז שנת 1988 וכי נ' ורעייתו לשעבר נכנסו להתגורר בו עובר ללידת בנם הבכור ואך סיימו את בנייתו (עמ' 41 שורות 1-13 לפרוטוקול). הנתבע ביקש לחזק את גרסתו לפיה נ' בנה את הבית הנוסף בעדות נ' וכן בעדות רעייתו הנוכחית של נ', האחיין, ושתי חברותיו של נ' מהמושב, אשר העידו כולם שהבית נבנה על ידי נ' בשנת 1998 .

למעשה הצדדים תמימי דעים כי עד לשנת 2007 עמד במשק אך שלד של הבית הנוסף (סעיף 6 לתצהירו של נ'). גם מחוות דעת השמאי י' שהעריך את שווי הקרקע לצורך בניית הצימרים ביום 6.7.03 (שצירף הנתבע כנספח 6 לסיכומים) עולה כי השמאי ביקר במשק ביום 18.6.03 ובה פירט תחת הכותרת "תיאור הנכס": ".. בעת ביקורי ניתן היה להבחין כי בחלקה א' בנוי בית מגורים הורים וכן בית מגורים לבן הממשיך הנמצא בשלבי בניה, גמר שלד".

הצדדים למעשה גם מסכימים שהבן נ' השלים את בניית הבית יחד עם הנתבע עובר לכניסתו להתגורר בו. רעייתו לשעבר של נ', הגב' ב' הצהירה כי הם נישאו זל"ז ביום 21.8.06 והתגרשו זמ"ז ביום 28.9.11 (ראו תצהירה נספח יב' לתצהיר התובעת), והעידה כי הם השקיעו כספים "להמשך הבית" (עמ' 60 שורה 24 לפרוטוקול) ולשאלה מי בנה את הבית השיבה: "אני לא יודעת אבל כשהגעתי הבית היה במצב שלד וכדי לאכלס אותו היינו צריכים לבוא ולהמשיך אז לקחנו הלוואה של 50,000 ₪ ופשוט המשכנו. שדרגנו את המטבח את הדלתות, את מה שהיה צריך כדי לחיות" (עמ' 61 שורות 3-6 לפרוטוקול).

 

 

 

 

 

  1. המחלוקת בין הצדדים נוגעת אפוא לבניית השלד, האם נבנה על ידי נ' ומכספו אם נבנה על ידי הצדדים וכפועל יוצא מכספי המאמץ המשותף.

הצדדים וילדיהם, כמו גם העדים מטעם הנתבע העידו שכל בני המשפחה ולמצער הנתבע, נ' והבן B  נטלו חלק בעבודת בניית השלד עם פועלים נוספים (ראו למשל עדות רעייתו הנוכחית של נ' בעמ' 185 שורות 13-14; עמ' 186 שורה 7 לפרוטוקול). נ' העיד בעצמו כי הנתבע מימן סך של 180,000 ₪ מעלות בניית השלד (עמ' 144 שורה 18 לפרוטוקול). כן העיד נ' שהשקיע יחד עם רעייתו לשעבר סך כולל של 100,000 ₪ בבניית גמר השלד (עמ' 159 שורה 10 לפרוטוקול).

בחקירתו הודה נ' שבהגנה מפני תביעה רכושית שהגישה כנגדו רעייתו לשעבר הצהיר שאין לו זכויות במשק וכי מעולם לא הקים את הצימרים בנחלה (עמ' 148  שורה 20 לפרוטוקול).

רעייתו הנוכחית של נ' העידה כי בהסכם הממון שערכו עובר לנישואיהם בשנת 2012 צוין כי המשק והבנוי עליו בבעלות הצדדים (עמ' 182 שורות 15-21 לפרוטוקול).

טענת התובעת מקבלת חיזוק משמעותי גם מכיוון הפסיקה והדין החל על נסיבות עובדתיות כמו במקרה דנן, שהרי ההלכה בנושא קובעת באופן חד משמעי, כי מי ששכר נכס וחתם על הסכם שכירות (עובדה שאינה מוכחשת מצד הנתבע ומצד נ') אינו יכול לכפור בזכויות המשכיר בנכס. [ראו לדוגמא – ע"א 18/91 אוחנה נ' עיריית בת ים (1996); ע"א 14232-09-09 (מחוזי מרכז)  חאן עדן בע"מ  נ' מול גולן בע"מ ואח' (18/4/2010); ת"א (חי') 9943/93 מרום נ' דואק (לא פורסם); ת"א (י-ם) 248/53+176/59 האב פייר דה קונדה בתור מנהל מסדר האבות של נוטר דם דה ציון בירושלים נ' מדור חברה לבניין ולפיננסים בע"מ, פס"מ לב 277 (1962) 284: "אין השוכר רשאי להטיל ספק או להעלות טענה ביחס לבעלותו של המשכיר על המושכר או ביחס לזכויותיו לתתו בשכירות כמנהג בעלים"].

 

  1. הנה כי כן, בית המגורים שופץ והוספה לו תוספת בנייה מהותית במשך שנות הנישואין שמומנה על ידי הצדדים, וכן נבנו בנחלה בית נוסף ושבעה צימרים. השקעות כספיות ניכרות אלה אשר השביחו את ערכו של המשק עשרות מונים מלמדות אף הן על כוונת שיתוף. ודוק. הנתבע מסכים ששוויו של המשק עומד כיום על מיליוני ₪ (סעיף 23.2.1 לסיכומים). מכאן שגם אם אניח לטובת הנתבע כי אכן רכש את המשק בשנת 1972 בסך של 3,000 לירות הרי שהפער בין עלות רכישת המשק לבין שוויו כיום מחזקת אף היא את הטמעתו ברכוש המשותף. שכן, כבר נקבע שמקום בו שיעור אותה השבחה, לרבות פירעון חוב הרובץ על נכס "חיצוני" הוא ניכר ביחס לשווי הנכס "החיצוני", עשוי הדבר להצביע על כוונת שיתוף בהשבחה של אותו נכס "חיצוני" ולקבוע כי המדובר בנכס  "עצמאי" בר איזון.

 

 

  1. בחינת שאלת הוכחת קיומו של "דבר מה נוסף" מעבר לנישואין ולמגורים בנכס לאורם של הפרמטרים שהוצעו על ידי כבוד השופט עמית בפרשת אלמונית (סעיף 2 לפסק דינו) מחייבת את המסקנה להכיר בשיתוף ספציפי במשק. המשק הובא לנישואין על ידי הנתבע. לאף אחד מהצדדים אין דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואין או שצבר משך הנישואין ואשר רשום על שמו. המשק היה רשום עד לשנת 1981 על שם הנתבע בלבד וסמוך לאחר למועד זה נרשם גם על שם התובעת בפנקסי הסוכנות. הצדדים התגוררו יחד במשק ארבעה עשורים בקירוב, בו ילדו וגידלו את ששת ילדיהם המשותפים. התמונה המצטיירת מעדות הצדדים ומהראיות שהונחו לפני היא שכל אחד מהם מילא את חלקו במסגרת חלוקת התפקידים במשפחה, ויחד יצרו מערכת אחידה ומשותפת של חיים בצוותא בה נערך מאמץ משותף ואשר בה נוצרת חלוקת מטלות ומשימות.

הצדדים הפעילו לולים וגידלו עופות במשק עד שנת 1984 ושניהם נטלו חלק בהפעלתם. משך השנים נטלו הצדדים הלוואת משכנתא על המשק אשר נרשמה על שם שניהם ואשר שולמה מהכנסותיהם. כמו כן החוב למשקם אף הוא נרשם על שם שני הצדדים ושולם מהכנסותיהם. משך השנים שיפצו הצדדים את הבית והוסיפו לו תוספת בניה מהותית שמומנה מהכנסותיהם. משך השנים חתמה התובעת על מסמכים רבים לצד הנתבע כבעלת זכויות במשק. כמו כן, לא מצאתי בטענות הצדדים ובעדויותיהם רמז לכך שמשך השנים מעת נישואיהם ועד למועד הקרע הם לא התייחסו אל הנחלה כנחלה משותפת לשניהם, ללא קשר לטיבה של הזכות ולשאלה כיצד היא רשומה. לטעמי הוכיחה אפוא התובעת קיומו של "דבר מה נוסף" שמצטרף לנישואין הממושכים שהתאפיינו ברובם בשיתוף.

 

  1. לנוכח מכלול האמור לעיל אני קובעת כי הוכחה כוונת שיתוף ספציפית במשק על מבניו ומחובריו, שאינה מבוססת על משאלת ליבה של התובעת בלבד.

 

  1. כבעלת זכויות בנחלה, על כל הבנוי והמחובר עליה, זכאית התובעת לפרק את השיתוף בה. משלא נטען על אפשרות אחרת לביצוע פירוק השיתוף בנחלה אני מורה כי השיתוף יפורק בדרך של מכירה.

 

  1. העסק שנרשם על שם הנתבע במהלך תקופת הנישואין ופעילותו היא השכרת הצימרים המשותפים לצדדים הוא נכס בר איזון, ועל כן יש לכלול אותו במסגרת איזון המשאבים.

 

  1. להשלמת התמונה העובדתית יצוין כי מונחת לפני תובענה שהגיש נ' להכרת זכויותיו במשק (תמ"ש XXX). עניינו של פסק דין זה במישור היחסים שבין הצדדים ואין בו כדי לקבוע מסמרות בתובענה של צד שלישי כנגדם.
  2. הצדדים לא נתנו דעתם בסיכומיהם לסוגיית חלוקת המיטלטלין. בעתירתה טענה התובעת לחלוקת המיטלטלין שנצברו בבית הצדדים כמו גם בצימרים, ואילו הנתבע ביקש לדחות עתירתה מהטעם של הפרדה רכושית והעדר זכויות בצימרים על תכולתם.

התובעת לא פרטה את המיטלטלין הנטענים בבית הצדדים לא פרטה מה נטלה עמה עת עזבה את בית הצדדים ומה נותר בו, לא המציאה ראיה קונקרטית על שווים של הפריטים לא צירפה רשימת תכולה אותה היא מבקשת לקבל, אלא עתרה בכלליות למחצית התכולה ולא ביקשה סעד קונקרטי  בקשר אליהם. משכך לא מצאתי לקבל ראש תביעה זה.

אשר למיטלטלין שבצימרים, הרי שממילא הם יבואו בחישוב שוויו של העסק אותו יש לכלול במסגרת איזון המשאבים.

 

  1. סופו של דבר הוא שהתביעה מתקבלת ואני קובעת כדלקמן:
  • א. אני מצהירה בזאת שהנחלה על הבנוי עליה ועל מחובריה בבעלות משותפת של הצדדים.
  • ב. אני מורה על פירוק השיתוף בנחלה על הבנוי עליה והמחובר עליה בדרך של מכר ובחלוקת התמורה בין הצדדים בחלקים שווים.

אם לא יעלה בידי הצדדים לפרק את השיתוף בנחלה בכוחות עצמם יהא על צד מעוניין לעתור למינוי כונס נכסים במסגרת תובענה לביצוע פסק דין.

  • ג. כל צד זכאי למחצית שווי הזכויות הסוציאליות, כספים בקופות גמל, בקרנות השתלמות וכספי פנסיה, שנצברו כתוצאה מעבודתו של משנהו במהלך התקופה מיום נישואיהם (2.9.74) או מועד תחילת עבודתו וצבירת הזכויות לפי המאוחר, ועד למועד הקובע (1.4.14) בהגיע מועד מימושן. כמו כן, הנני קובעת כי כל אחד מהצדדים זכאי למחצית מן הכספים שנצברו על ידי הצד השני בתקופה שמיום נישואיהם ועד למועד הקובע בחסכונות בבנקים, בחברות ביטוח ובכל גוף פיננסי אחר, וזאת, במועד פירעונם.

במסגרת איזון המשאבים ייכללו כלי הרכב הרשומים על שם הנתבע: XXX  מ.ר. XXX; XXX  מ.ר XXX. שוויים של כלי הרכב יקבע בהתאם למחירון "יצחק לוי" האחרון, אשר פורסם לפני המועד הקובע.

במסגרת האיזון יכלל גם העסק "XXX".

אם לא יעלה בידי הצדדים לערוך את ההתחשבנות לאיזון המשאבים ביניהם בהתאם לקביעות בפסק דין זה באופן עצמאי יהיה על צד מעונין לעתור בתובענה לביצוע פסק דין.

  • ד. לאור התוצאה אליה הגעתי הנתבע יישא בהוצאות התובעת בסך של 50,000 ₪.

 

ניתן היום,  כ"ג חשוון תשע"ח, 12 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ