פס"ד בערעור מדינת ישראל נ' משה איבגי

       סגן הנשיא השופט אברהם אליקים [אב"ד]:

מבוא

1. משה איבגי (להלן-איבגי) הגיש ערעור (ע"פ 45633-08-20) על הרשעתו בשני מעשים מגונים (שתוארו באישום הראשון בכתב האישום), הרשעה על פי הכרעת דין של בית משפט השלום בחיפה שניתנה במסגרת ת.פ 9061-05-18 (כב' השופט אריאלי) (להלן-בית משפט קמא), לחלופין ביקש להורות על הקלה משמעותית בעונשו.

המשיבה (להלן- המאשימה) הגישה ערעור (ע"פ 49812-08-20) על זיכויו של איבגי  מהמיוחס לו בשני אישומים (השלישי והרביעי בכתב האישום) ועל קולת העונש שהוטל עליו בגין  ההרשעה בקשר לאישום הראשון.

2. יובהר כי איבגי הוא במאי ושחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון. ביום 3.5.2018 הוגש נגדו כתב אישום הכולל 4 אישומים, לאחר שמיעת הראיות החליט בית משפט קמא להרשיעו בשתי עבירות של מעשה מגונה שיוחסו לו באישום הראשון כלפי מתלוננת שכונתה א' (ולזכותו מעבירה של הטרדה מינית כלפיה). לזכותו מהמיוחס לו באישום השני בשל חזרת המאשימה מהאישום (עקב סירוב מתלוננת ב' להעיד), לזכותו מכל המיוחס לו באישום השלישי (כלפי מתלוננת שכונתה ג') ולזכותו מכל המיוחס לו באישום הרביעי (כלפי מתלוננת שכונתה ד').

בעניין האישום הראשון קבע בית משפט קמא כי הוא מרשיע את איבגי בגין שני אירועים  בכל אחד מהם ביצע  מעשה מגונה כלפי א', קבע מתחם עונש הולם לכל אחד מהאירועים שנע בין מאסר מותנה ועבודות לתועלת הציבור לבין 9 חודשי מאסר בפועל ובסופו של יום דן את איבגי    ל-6 חודשי מאסר בפועל לביצוע בעבודות שירות, שני מאסרים מותנים ופיצוי לא' בסכום של 10,000 ש"ח.

ביצוע עבודות השירות עוכב עד להכרעה בערעור.

3. ביחד עם נימוקי הערעור הגיש איבגי בקשה להגשת ראיות חדשות בערעור לפיה בקש לבטל את ההרשעה ולאפשר לו לחקור מחדש את א', את המפיק רשף לוי ושלושה שוטרים נוספים.  כחלק מהדיון בבקשה להגשת ראיות חדשות, ביקש איבגי והמאשימה לא התנגדה כי נעיין בחומר חקירה שנוצר  לאחר ההרשעה, אליו אתייחס בהמשך.

המסגרת הנורמטיבית

4. ככל שמדובר בערעור על הרשעה או זיכוי אפנה להחלטת כב' הנשיאה חיות שניתנה במסגרת דנ"פ 1042/20 פלוני נגד מדינת ישראל (6.4.2020) (בקשה לדיון נוסף בעקבות פסק הדין בע"פ 229/19 אליו התייחסו שני הצדדים בטיעוניהם).

"הלכה מושרשת היא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה ובקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית. הטעם המרכזי שבבסיס הלכה זו הוא כי "בדרך כלל יש לערכאה הדיונית בעניינים אלה יתרון מובהק על פני ערכאת הערעור, כמי שהתרשמה באופן ישיר ובלתי אמצעי מן העדים שהעידו בפניה" (ע"פ 2480/09 פדלון נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (7.9.2011)). עם זאת, הפסיקה הכירה בחריגים מסוימים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים כאמור. מדובר בעיקר במקרים שבהם אין לערכאה הדיונית יתרון ממשי על פני ערכאת הערעור (ראו: ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (8.9.2011)), וכן במקרים שבהם המסקנות שאותן הסיקה הערכאה הדיונית מן הראיות שהיו בפניה, במכלול, שגויות".

לאחר שמיעת טענות הצדדים ובחינת הכרעת הדין איני סבור כי במקרה זה מתקיים חריג המצדיק  התערבות בקביעות מהימנות ובממצאי עובדה, הבחינה תעשה לגבי המסקנות שאותן הסיק בית משפט קמא.