פסק דין 2536/14, 3411/13

השופט א' רובינשטיין:

א.        האם יש לקבוע לפדויי שבי בגין תסמונת פוסט טראומתית מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן חוק הנכים) שיעור נכות ייחודי של 50%, או שמא נתון כל מקרה לבחינתם של קצין התגמולים והועדות הרפואיות הפועלות מכוח חוק הנכים לפי הוראות חוק זה; זהו עניינן של שתי בקשות רשות הערעור שלפנינו: הראשונה, רע"א 3411/13 (קצין התגמולים נ' פלוני), הוגשה על-ידי קצין התגמולים כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת וינבאום וולצקי) מיום 4.4.13 בע"ו 16304-11-12. השניה, רע"א 2536/14 (יהודה קידר נ' קצין התגמולים), שכיונה הפוך, הוגשה כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא דברת והשופטים ואגו וחיימוביץ) מיום 9.3.14 בע"א 43392-11-13. שני פסקי הדין הגיעו לתוצאות שונות שיכלו להיראות כסותרות, ומכאן החלטתנו לדון בבקשות יחדיו.

רע"א 3411/13

רקע והליכים קודמים

ב.        המשיב בבקשה זו, יליד 1954, הוכר כסובל מתסמונת פוסט טראומטית ( Post Traumatic Stress Disorder, להלן PTSD) לאחר שנפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים; שיעור נכותו הועמד על 20%, בהתאם לתקנה 34א(ג) לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), התש"ל-1969 (להלן תקנות הנכים). בשנת 2012 פנה המשיב לועדה הרפואית המחוזית בטענה כי מצבו הוחמר, ועל כן יש לקבוע כי שיעור נכותו גבוה מכך; בקשתו נדחתה ביום 16.5.12. המשיב עירער לועדה הרפואית העליונה, וערעורו נסב על שתי הטענות הבאות: הראשונה, כי מצבו הרפואי הוחמר. השניה, כי חל שינוי במדיניות קצין התגמולים לעניין פדויי שבי אשר לקו ב-PTSDכתוצאה משהייתם בשבי, ולפי שינוי זה יש להעמיד את דרגת נכותם של כל אלה, לרבות המשיב, על 50% וזאת מבלי להידרש למצבם הפרטני. הועדה הרפואית העליונה דחתה את ערעור המשיב ביום 16.10.12, וזאת בלא שנדרשה לטענתו השניה.

ג.        המשיב עירער על החלטת הועדה הרפואית העליונה לבית המשפט המחוזי, והערעור נסב אך על טענתו השניה בדבר שינוי המדיניות. טענה זו ביסס המשיב בעיקר על פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 4406/10בוחבוט נ' קצין התגמולים (26.6.12) (להלן עניין בוחבוט); שם, נדון עניינו של פדוי שבי נוסף, גם הוא ממלחמת יום הכיפורים, ובתיאור עובדות המקרה נאמר כך:  

"בתום העיון מחדש במצבו של המבקש הוחלט [על-ידי קצין התגמולים] כי הוא סובל מהפרעה פוסט טראומטית ולפיכך זכאי ל-50% נכות. זאת, בהתאם לתפיסה הטיפולית הנוהגת כיום, לפיה נקבעת לפדוי שבי, המאובחן כסובל מהפרעה פוסט טראומטית, נכות בשיעור של 50%, ללא תלות במצבו הנפשי בפועל" (פסקה 5 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז).

ודברים דומים עולים גם מפסק דינו של בית המשפט המחוזי באותו עניין (ע"א 1091/09 מיום 28.4.10).

ד.        בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב בנידון דידן, וקבע כי בהינתן קביעתו של בית המשפט בעניין בוחבוט, וכיון שבמסגרת ההליכים בעניין בוחבוט לא הכחיש קצין התגמולים כי זו אכן מדיניותו, מושתק המבקש השתק שיפוטי מטענה שונה במסגרת הליך זה. לעניין זה דחה בית המשפט את טענת המבקש, לפיה היה המדובר באמרת אגב בלבד, וקבע כי ההכרעה היתה הכרחית לביסוס קביעתו של בית המשפט באותו הליך. על כן נפסק, כי בהתאם לשינוי המדיניות יש להעמיד את דרגת נכותו של המשיב על 50%, וזאת אף מבלי להפנותו לבדיקה מחודשת.