פסק - דין 1208/04

פסק דין 

זהו ערעור על החלטת ועדת הערעורים (להלן: "ועדת הערעורים" או "הוועדה") לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים") מיום 17.11.03. שבה נדחה הערעור על החלטת המשיב, הכל, כמפורט להלן.

הרקע:

המערער יליד 22.8.82, התגייס ביום 19.11.00 לשירות צבאי בצה"ל, בפרופיל 97 והחל טירונות קרבית בחטיבת גבעתי.

כ- 4 חודשים לאחר גיוסו אובחן המערער כלוקה במחלת הסוכרת.

ב- 18.5.01 הורד למערער פרופיל, הועמד על 24, והוא שוחרר משירותו הצבאי.

המערער הגיש תביעה להכרה בזכות על פי חוק הנכים, אך תביעתו נדחתה על ידי המשיב ביום 12.8.01 (מוצג ב' למוצגי המשיב) בנימוק שאין קשר בין מחלת הסוכרת מסוג 1 ממנה המערער סובל ובין תנאי שירותי הצבאי (להלן: "החלטת המשיב").

המערער הגיש ערעור על החלטת המשיב, והערעור נדון בפני ועדת הערעורים.

ביום 17.10.03 ניתנה החלטת ועדת הערעורים הדוחה את ערעורו של המשיב. בהחלטה זו, נדחתה גרסת המערער שהיה במצב של לחץ ולכן פרצה הסוכרת, ונקבע שהמצב היה הפוך – תסמיני הסוכרת החלו להשפיע עליו ולכן חש לחץ.

ועדת השחרורים קבעה שלא התקיים היסוד האובייקטיבי הנדרש כדי להוות דחק של ממש, ולכן, לא הוכח קשר בין תנאי השירות לפרוץ הסוכרת. 

הערעור

המערער טוען כי לקה בסוכרת כתוצאה מתנאי מתח, דחק ולחץ נפשי ופיזי קשים שבהם היה נתון בשעת שירותו – וגורס שוועדת הערעורים טעתה במסקנות שהסיקה מהתשתית העובדתית שהונחה לפניה ושהוכיחה כי אכן היה נתון בתנאים האמורים.

המערער מציין שבהמשך הטירונות חלה מספר פעמים, סבל מחולשה ומכאובים, אך כל ניסיונותיו לקבל טיפול רפואי הולם – לא נענו, והוא אף נשלח, למרות מצבו, לבצע עבודות מטבח ושמירה שהחריפו את מצבו.

רק שלושה שבועות לאחר שהתמוטט במסע כומתה, לקחו אותו הוריו לחדר מיון ואובחנה אצלו רמת סוכר 745.

המערער טוען שוועדת הערעורים התעלמה לחלוטין מעובדות אלו.

בפי המערער טענות רבות לגבי טעויות הוועדה בנושא יישום הדין על המקרה דנן: כמו, למשל, אי הכרעה בשאלת קיומה של אסכולה.

עמדת המשיב

לשיטתו של המשיב דין הערעור להידחות על הסף באשר הוא כולו, או לכל הפחות בעיקרו, מושתת על שאלות שבעובדה, שלפי הדין בית המשפט לא מתערב בהן.

לגופו של עניין טוען המשיב כי צדקה הוועדה בקביעתה שלא היה בתנאי שירותו של המערער כדי לבסס יסוד אובייקטיבי לדחק נפשי של ממש. המשיב טוען כי הלכה למעשה קיבלה הוועדה את עמדתו שהדחק הנפשי הסתכם אך ב"בושה ואכזבה כבדים מאוד" בשל אי עמידה בצפיות המפקדים ממנו. כן הוא טוען כי מדובר היה בטירונות רגילה ללא אירועים חריגים. לטענתו, המערער לא הצביע על אירועים קיצוניים במשך הטירונות והסכים כי לא חווה פעולה מלחמתית או סכנת חיים. כן טוען המשיב כי אין כל עודת "מזמן אמת" על דחק נפשי או גופני עובר לחשיפת מחלתו.