פסק-דין בתיק תא 1255/02

            ההליך

1.         התובעת ביקשה בכתב התביעה לקבוע כי יעוד המקרקעין שבהם רכשה זכויות על פי הסכם חכירה בקרית יהודית בבאר-שבע, איפשר הקמת תחנת תדלוק, בלי לחייבה בדמי היתר, וכי על הנתבע להשיב לתובעת את דמי ההיוון ששולמו על ידה בקשר לכך.

לחלופין, לקבוע כי על התובע לחשב את דמי ההיתר לתחנת תידלוק, על-פי חוות הדעת שהגישה התובעת.

בתצהירה ובסיכומיה ביקשה התובעת, כי החישוב האמור יהא בניכוי התשלומים ששילמה על החשבון עבור שימוש לתקופה של חמש שנים.

עיקרי העובדות וטיעוני הצדדים

2.         בתאריך 6.5.90, אישר הנתבע לתובעת הקצאת קרקע במקרקעין האמורים, למטרה של  "תעשיה ומלאכה", בפטור ממכרז על פי המלצת משרד התעשיה והמסחר.

ערך הקרקע נקבע לסך של 199,605.15 ש"ח בתוספת מע"מ של 16,470 ש"ח, ונאמר בהודעה לאישור ההקצאה, כי דמי החכירה יתבססו על כך (נספח א' לתצהיר הנתבע).

ערך הקרקע נקבע לפי טבלת מחירי קרקע לתעשיה ומלאכה באיזורי פיתוח לחודש 10/89 (סעיף 5 לתצהיר התובע - נספח א' לכתב ההגנה).

באותה טבלה נאמר בין השאר שאתרים שאינם מיוחדים לתעשיה ומלאכה, כגון תחנות דלק, יוקצו לפי שומה.

בתאריך 4.6.90 נחתם בין התובעת והנתבע חוזה פיתוח, בו  נקבעה מטרת ההקצאה כ"תעשיה ומלאכה", וייעודו של השטח על פי התכנית המפורטת 17/167/03, דהיינו: "איזור תעשיה", לתקופה של שלוש שנים שבסופה אמור להיחתם חוזה חכירה (נספח א' לתצהיר התובעת - המבוא להסכם).

בתאריך 11.12.96, אישרה הממשלה את תכנית המיתאר הארצית לתחנות תדלוק-תמ"א 18, בה נאמר כי בתכנית בה יועדו מקרקעין לתעשיה, יכלול הייעוד גם תחנות תדלוק, כשאין כוונה אחרת משתמעת מהתוכנית.

בתאריך 15.4.97, לאחר אישור תמ"א 18 האמורה, נחתם בין הצדדים הסכם חכירה ביחס לאותו מגרש, בו נאמר שמטרת החכירה הינה לתעשיה ומסחר, כאשר תקופת החכירה הינה ל-49 שנה, מיום אישור העסקה, והערך היסודי של המגרש עמד על 173,996.62 ש"ח, עבור שטח מגרש של 14,357 מ"ר.

משביקשה התובעת להקים במגרש תחנת תדלוק, דרש ממנה הנתבע, בהודעה מיום 27.9.98, לשלם סכום של 980,000 ש"ח, בגין שימוש במקרקעין לתחנת תדלוק עבור שטח של 1,294 מ"ר, על בסיס הפרשי השווי בין השימוש של תחנת התדלוק והייעוד של תעשיה.

הנתבע הסתמך בהודעתו האמורה על חוות דעת של השמאי מטעמו, בן ציון גולדשטיין, מיום 2.9.98 שקבע ששווי הזכויות בתחנת התדלוק הינו 420,000 $, בעוד שהשווי לייעוד של תעשיה באותו יום היה 150,000 $. (נספחים ה' - ו' לתצהיר התובעת).

בתגובה לכך הודיעה התובעת לנתבע, במכתב מיום 9.11.98, כי, לטענתה, אין מקום לחייבה בסכום האמור, בנימוק כי השימוש של תחנת תדלוק תואם את הייעוד של "תעשיה ומלאכה" שנקבע בהסכם החכירה, הואיל וייעוד זה כולל גם תחנות תדלוק על פי תכנית המיתאר הארצית - תמ"א 18.

בין לבין, בתאריך 3.12.97, לאחר אישור תמ"א 18, התקשרה התובעת בהסכם שכירות לתקופה של 119 חודשים עם חברת "סונור 1996 בע"מ" (להלן: "סונור"), לפיו שכרה "סונור" מהתובעת שטח של כ- 1,000 מ"ר מהמגרש האמור, על מנת להקים עליו תחנת תדלוק יבילה ומכונת רחצה לרכבים, בה ימכרו מוצרי נפט ושמן של סונול (נספח ח' לתצהיר התובעת).

בחודש 11/98 הגישה התובעת לנתבע השגה על שומה האמורה, תוך הסתמכות על חוות דעת השמאית נחמה בוגין מיום 4.11.98, למקרה שלא תתקבל טענתה שאינה חייבת בכל דמי שימוש.

במצב זה התגבש הרעיון שבשלב זה יינתן היתר שימוש לתחנת דלק לתקופה של חמש שנים בלבד, ולאור זאת, הודיע הנתבע לחברת סונור, במכתב מיום 1.2.99, כי תהא אפשרות להעמיד את דמי השימוש עבור תחנת התדלוק לתקופה של חמש שנים על סכום של 257,895 ש"ח, כאשר ניתנת להם האפשרות לערער על כך, בכפוף לתשלום 75% מהתשלום והמצאת ערבות בנקאית ביחס ליתרה של 25% מהסכום האמור (נספח ט' לתצהיר התובעת).

בעקבות הודעה זאת, הציעה סונור לתובעת, במכתב מיום 7.2.99, לשלם את הסכום האמור, לאחר מכן ייעשה מאמץ להקטין את הסכום, ויוחלט על מי יחול התשלום.