פסק-דין בתיק ת"ק 4432-04-12

בפני תביעה כספית על סך 7,128 ש"ח, שעניינה נזק שנגרם לרכב התובע, לטענתו, כתוצאה מתקלה במכונת שטיפת מכוניות ("מנהרה").

המנהרה הופעלה על ידי הנתבעת 1, בשטח תחנת דלק השייכת לנתבעת 3. את התשלום עבור שירות השטיפה שילם התובע לנתבעת 2, בחנות שהופעלה בשטח אותה תחנה. התחנה עצמה היא זו הרשומה כנתבעת 4, אולם על פניו אין מדובר באישיות משפטית נפרדת מהנתבעת 3.

גרסת התובע פשוטה: על גג רכבו מותקן מעין "סנפיר", שהוא רכיב קליטת תקשורת אינטגרלי. רכבו הוכנס לשטיפה למנהרה, וכשיצא ממנה, היה הסנפיר שבור על הקרקע, לאחר שנתלש ממקומו על גג הרכב והותיר נזקי פח גם בגג הרכב.

הנתבעת 1 טוענת, כי לא היתה תקלה, וכי ממילא ישנו שלט המזהיר מפני נזקים לאנטנות, וממליץ לנהגים להסירם לפי כניסה למנהרה. הנתבעות 2 ו-3 טוענות להעדר יריבות, באשר המנהרה שייכת לנתבעת 1 ומופעלת על ידה, ואילו היא שוכרת את המקום מהנתבעת 3, וביניהן הסכם המסיר אחריות מהנתבעת 3.

בדיון שהתקיים בפני העיד התובע, וכן העיד מר עווידה עז-אל-דין, מנהל נציג הנתבעת 1. בלט בהעדרו עובד הנתבעת 1, אשר נכח במקום בשעת הארוע, כמתואר על ידי התובע (וכמוסכם על מר עווידה).

למעשה, אין ספק כי יש לקבל את התביעה, ולו מחמת העובדה שבפני גרסה עובדתית אחת בלבד, גרסתו של התובע. לא העיד בפני כל אדם אחר הידוע משהו אודות הארוע, מידיעה אישית. לא זו בלבד, אלא שהתובע העיד גם, כבר בכתב התביעה, שאותו עובד של הנתבעת 1 אישר באזניו כי היתה תקלה במנהרה בזמן שרכב התובע עבר דרכה. לאחר טענה מעין זו, שומה היה על הנתבעת 1 (וכן על הנתבעות 2-3, למעשה) לזמן את העובד למתן עדות, אך הן לא עשו כן.

כלל ידוע הוא בדיני ראיות, כי חזקה על עד, שניתן היה לצפות שיעיד, אך לא הוזמן, כי עדותו היתה פועלת לחובת בעל הדין שאמור היה להזמינו לעדות. לפיכך, יש לאמץ את גרסת התובע, בפן העובדתי, ולקבוע כי הנזק אכן נגרם לרכבו כתוצאה מתקלה במנהרה. משכך, אין גם משמעות לטענת הנתבעת 1 (שלא הוכחה) אודות שלט האזהרה (שהתובע מכחיש כי ראה). ממילא, התובע גם טוען (ועדותו לא הופרכה) כי הסנפיר, בהיותו חלק אינטגרלי של הרכב, כלל לא ניתן לפירוק כדרך שמפרקים אנטנה בנקל.

אין ספק, איפוא, כי יש לחייב את הנתבעת 1 בהטבת הנזק.

באשר לנתבעת 2, איני מקבל את טענתה לחוסר יריבות: הנתבעת 2 היא שמכרה לתובע את השירות אותו קיבל מהנתבעת 1, והיא האחראית לנזקיו, ביחד עם הנתבעת 1. אחריות זו נובעת, לכל הפחות, מדיני החוזים, שכן נכרת ביניהם הסכם בעת ביצוע העסקה, ואופן ביצוע ההסכם מצד הנתבעת 2 (באמצעות הנתבעת 1) גרם לנזק.

באשר לנתבעת 3, כאן המצב מעורפל יותר, אולם נראה, כי יש לקבוע שגם לה אחריות כלפי לקוחות המנהרה, אלא אם היה מוכח - והדבר לא נטען, ולבטח לא הוכח - כי ישנו שלט ברור המבהיר לבאי המנהרה, כי תחנת הדלק (או חברת הדלק) אינה אחראית לתפעול המנהרה. ישנה הנחה מובלעת, וכך לטעמי הוא המצג בפני הלקוחות, כי השטיפה היא אחד מסוגי השירות המוצעים בתחנה, ומכאן, כי כלפי הלקוח, החברה המפעילה את המנהרה היא שלוח של תחנת הדלק. מערכת היחסים העסקית שבין הנתבעת 3 לבין הנתבעת 1 אינה מעניינו של הלקוח. בהינתן מצג זה, הן משום אחריות שילוחית והן מצד דיני החוזים, נראה כי יש לקבוע כי גם תחנת הדלק אחראית לנזק שנגרם.

מכל הטעמים דלעיל, אני מקבל את התביעה - במישור קביעת האחריות - נגד כל הנתבעות (חוץ מהנתבעת 4, כאמור בפתח הדברים).

לעניין שיעור הנזק, הרי שהנזק הישיר הוכח במסמכים; אולם הנזק הכללי (עגמת נפש) לא הוכח כלל, ולבטח שלא הוכח שיעורו המופרז שבכתב התביעה (3,000 ש"ח).

אני מחייב, איפוא, את הנתבעות 1-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של 4,128 ש"ח, ועוד סך של 360 ש"ח עבור הוצאות התביעה והדיון, ובסך-הכל: 4,488 ש"ח . סכום זה ישולם תוך 30 יום, אחרת ישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין עד לתשלום בפועל.

המבקש להשיג על פסק הדין, זכאי לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי, תוך 15 יום.

ניתן היום,  י"א חשון תשע"ג, 27 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: