פסק-דין בתיק ת"ק 42084-11-10

בתאריך 22.10.10, בשעה 12:15, התרחשה תאונת דרכים בין רכב התובעת 2, הנהוג על ידי בעלה, הוא התובע 1 (להלן: "התובע") ובין רכב הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") המבוטח על ידי הנתבעת 2.

התאונה התרחשה כאשר התובע נסע במורד דרך צרפת בחיפה וחלף על פני הצומת המרומזר עם רחוב אמיל זולא ואילו הנתבעת הגיעה במעלה הדרך וביצעה פניית פרסה.

במהלך ביצוע פניית הפרסה ובטרם הספיקה להשלימה, פגע רכב התובע עם חזיתו בדופן השמאלי של רכב הנתבעת.

לדברי התובע, מיד כשהבחין ברכב הנתבעת המתחיל בביצוע פניית הפרסה, סטה לימין הדרך ובלם את רכבו בבלימת חירום, אך לא הצליח להגיע לכלל עצירה מוחלטת ולמנוע את התאונה וזו התרחשה כשהרכבים נמצאים בנתיב הימני כיוון נסיעת התובע וכאשר רכב הנתבעת חוסם את אפשרות המשך נסיעתו של התובע, בנתיבו שלו.

הנתבעת העידה כי בטרם החלה בביצוע פניית הפרסה, עצרה את רכבה בצד הדרך והמתינה לפינוי הדרך משני הכיוונים.

משלא הבחינה כלל ברכבים המגיעים למולה, לרבות רכב התובע, למרות שדה הראיה הפתוח שלה למרחק כ-150 מ', החלה בביצוע פניית הפרסה, אותה לא הצליחה להשלים בתנועה רצופה אחת. לפתע, שמעה את רעש חריקת הבלמים של רכב התובע וחשה במכה שפגע רכבו ברכבה שלה.

היא עצמה לא ראתה כלל את רכב התובע עד לאחר שפגע בה.

להשערתה, החליק התובע בכביש ולכן פגע ברכבה.

למרות שדה הראיה הפתוח למרחוק של הנתבעת אל כיוון הנסיעה ממנו הגיע התובע ולמרות התרחשות התאונה, עמדה הנתבעת בתוקף על כך ש"הוא לא היה שם" (עמ' 13 ש' 6-7 לפרוט').

ברור הוא כי אין בטענה זו כל ממש.

התובע שלל את האפשרות כי החליק על גבי נוזלי הביוב שהיו בכביש והנני מקבלת כמהימנים עליי את דבריו, מה עוד שאלה לא נסתרו בפועל כאשר טענת ההחלקה הינה השערה בלבד של הנתבעת.

הנני קובעת כי הוכחה נהיגתה הרשלנית וחסרת הזהירות של הנתבעת ואחריותה המלאה להתרחשות התאונה ותוצאותיה.

הנתבעת ביקשה לבצע פניית פרסה שמאלה בכביש, במקום שאיננו צומת שיש בו פניה שמאלה ובכביש שלא ניתן בו לבצע את הפניה בביטחון ובמהירות, כך שלא ייחסמו נתיבי נסיעה לפרק זמן ממושך וכאשר לא ראתה כלל את רכב התובע המגיע למולה.

גם אם החליק התובע, טענה שכאמור נדחתה על ידי - עדיין היתה מוטלת עליה החובה לראותו. בביצוע פניית הפרסה של השמאלה, הפרה הנתבעת את קביעות תקנות התעבורה המאפשרות ביצוע פניית פרסה רק באופן שלא תיגרם על ידי כך כל הפרעה לתנועתם של רכבים אחרים.

הנני קובעת כי לא היתה לנתבעת כל הגנה לכאורית הראויה להישמע בביהמ"ש.

בתאונה נגרמו לרכב התובעת 2, על פי קביעות השמאי, נזקים בסך של 6,212 ש"ח.

כן נשאה התובעת 2 בתשלום שכ"ט השמאי בסך של 580 ש"ח.

התובע צירף לתביעתו קבלות בדבר נשיאה בהוצאות הנ"ל. 

הנני קובעת כי נזקים אלה הוכחו.