פסק-דין בתיק ת"א 39843-02-10

לפני תביעה כספית כנגד חברה ומנהליה לתשלום חוב ארנונה הרובץ על נכס המצוי בשטחה המוניציפלי של התובעת.

1.       התובעת בתובענה-  עיריית תל אביב. הנתבעת 1- חברת צומת אביב אחזקות בע"מ ( להלן: "צומת אביב"/ "החברה") הינה חברה, אשר עסקה בניהול והפעלת אולם אירועים. הנתבע 2- יעקב פולדיאן (להלן: " יעקב") היה בעל המניות בנתבעת 1, במועדים הנקובים בכתב התביעה. הנתבע 3- עו"ד עמנואל עפרי, היה רשום אף הוא, במועדים שונים, כבעלים של מחצית מניות הנתבעת 1. הנתבעים 4-5 אלברט פולדיאן ופרדי פולדיאן (להלן בהתאמה: " אלברט" ו"פרדי") הינם אחיו של יעקב, אשר להם, מייחסת התובעת את ניהול צומת אביב, יחד עם יעקב.

2.       צומת אביב רשומה במשרדי התובעת כמי שהחזיקה בנכס ברחוב הלוחמים 11 בתל אביב (להלן: " הנכס") מיום 1/7/02 ועד ליום 1/2/05. על פי כתב התביעה, לא שלמה צומת אביב את תשלומי הארנונה משך כל תקופת החזקת הנכס, ולפיכך , יש לחייבה במלוא גובה התשלום, אשר מחמת סמכותו של בית משפט זה הועמד על  סכום של  2,500,000 ש"ח, הנמוך מסכום החוב במלואו.

3.       ביום 14/4/10 נמחקה, בהסכמה,  התביעה כנגד הנתבע 3, לאחר שהובהר שרישומו כבעל מניות בנכס נעשה באופן פורמאלי בלבד, שכן החזיק במניות בנאמנות עבור יעקב.

          ביום 18/12/11 נדחתה התביעה כנגד פרדי פולדיאן. 

4.       התובעת הגישה את תצהיר עדותה הראשית של הגב' שולמית ועקנין- רכזת חובות מיוחדים וכן את תצהירו של מר ניסים שעיבי, ממלא מקום רכז שומה ב'.

אלברט ופרדי  הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם  וכן את חוות דעתו (להלן:" חוות הדעת")  של מארק פיסחוב (להלן: המומחה") , המתייחס לגובה חוב הארנונה. 

5.       תמצית טענות התובעת

לשיטת התובעת, יש לחייב את יעקב ואלברט, ביחד ולחוד בחוב הארנונה של  צומת אביב, מכוח דיני הרמת המסך. על פי האמור, השניים, בהיותם נושאי משרה בחברה, לא שילמו את תשלומי הארנונה המוטלים על הנכס- כבר מראשית רישום החברה כמחזיקה בו. פעולה זו, לשיטתה, נעשתה במכוון על מנת להתחמק מתשלום החוב, תוך הסתתרות מאחורי מסך ההתאגדות. לטענת התובעת הקפידו השניים לשלם לעובדים וספקים, תשלומים שלו היו נמנעים מהם- היתה החברה חדלה מלפעול.

עוד טוענת התובעת כי היות והחברה נותרה חדלת פירעון כתוצאה ישירה מהתנהגותם של הנתבעים, אשר עלתה כדי חוסר תום לב-  יש להטיל עליהם אחריות אישית ולחייבם בתשלום מלוא גובה החוב.

6.       זאת ועוד, סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), תשנ"ג- 1992 (להלן: " חוק ההסדרים"), מחיל את סעיף 119 א' לפקודת מס הכנסה וקובע כי בהתקיים הנסיבות המנויות בו , ניתן לחייב את נושאי המשרה בחברה אף בחובות הארנונה. לשיטת התובעת, במקרה שלפנינו , הפסקת פעילותה של החברה- משמעה העברת נכסים לבעלי השליטה ללא תמורה- ולפיכך, ניתן לגבות ממנהל החברה- יעקב,  את חוב הארנונה.        

7.       באשר לחוות הדעת שהוגשה מטעם הנתבעים  התוקפת את חוב הארנונה-התובעת טוענת כי על פי הוראות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו- 1976, המועד להגשת השגה על חוב ארנונה,  הינו תוך 90 יום מיום הדרישה. משעה שחלף מועד זה, בין אם הגישה צומת אביב השגה שנדחתה, ובין אם לאו, הפך החוב לחלוט. ככזה, אין הנתבעים יכולים לתקוף את הסכום הנתבע ולפיכך אין להיזקק לחוות הדעת.

8.       יחד עם זאת, אף לגופו של עניין טוענת התובעת כי אין מקום לקבל את עמדת המומחה בחוות דעתו, שכן בבסיס חוות הדעת עומד טענת "חוסר חוקיות" הסיווג לפיו נקבע גובה הארנונה. סיווג זה כ"אולם ארועים" נוהג שנים אצל התובעת ומעולם לא עמד למבחן בהליך משפטי זה או אחר. משלא הגישה צומת אביב, ערעור אודות גובה החוב, לבית המשפט לעניינים מנהליים, אין טענותיה בעניינים אלה יכולות להיבחן כעת. 

באשר לגובה הריבית שלטענת המומחה גבוהה מדי- טוענת התובעת כי לבית המשפט כלל לא קמה סמכות לדון בכך שכן,  זו נקבעה בדין ואין המחוקק מקנה לבית המשפט שיקול דעת בעניין זה.

9.       קודם לרישום החברה כמחזיקה בנכס, היה אלברט רשום כמחזיק בו, והוא אף ביקש לשנות את שם המחזיק לשם החברה- אך בקשתו נדחתה. הנתבעים טענו כי בניגוד לטענת התובעת כי הנתבעת לא שילמה דבר על חשבון חובה, עלה מחוות הדעת כי היא שילמה גם שילמה, אולם תשלומים אלו, למרות שנמשכו מחשבון החברה, זיכו את חשבונו של אלברט. תשובת התובעת בעניין זה הינה כי המומחה עצמו ציין בחוות דעתו כי 276,000 ש"ח, אשר לטענת הנתבעים שולמו על ידי צומת אביב בגין החוב שבמחלוקת, שולמו "כאשר הנכס היה רשום על שם אלברט פולדיאן", וכן כי מן הרישום עולה כי תשלומים אלה שולמו עד לשנת 2002, כאשר החשבון על שם החברה, נפתח רק בשנת 2003, על אף שהחיוב נעשה באופן רטרואקטיבי גם על שנת 2002. אלברט ויעקב  אף לא הצליחו לספק תשובות המניחות את הדעת, עת נשאלו בחקירתם, מדוע יש לזקוף תשלומים אלה על חשבון חובה של צומת אביב.

10.     ביתר פירוט, טוענת התובעת כי אלברט ויעקב  העדיפו במכוון לשלם חובות החברה לספקים השונים, ולהתעלם מתשלום הארנונה לעירייה. העדפה פסולה זו, נבעה לטענת התובעת מידיעתם  שהימנעות מתשלום לספקים תוביל בהכרח לפגיעה בפעילות העסקית של החברה ולהרמת מסך כנגדם, בעוד שאי תשלום חוב הארנונה לא יוביל לאותה התוצאה. עוד מציינת התובעת כי אי התשלום לא נבע מקשיים כלכליים, כפי שניסו הנתבעים לטעון, שכן הארנונה לא שולמה כבר מראשית תקופת החזקת הנכס, עת פעלה החברה באופן תקין, שילמה את חובות הספקים האחרים וגלגלה מחזורי פעילות גבוהים. כך, בעת שנמנעה צומת אביב מתשלום הארנונה, המשיכה, במקביל,  לשלם את חובות המים בגין פעילות העסק על מנת שלא להביא לניתוק זרם המים. התובעת טוענת כי יש באמור לעיל להוכיח התנהלות פסולה והעדפת נושים בחוסר תום לב.

11.     זאת ועוד, עם סיום פעילותה, הסדירה החברה את התשלומים לספקים השונים, אולם התעלמה מחובה לתובעת. במהלך עדותו, הודה יעקב  כי הציוד שהיה בחברה הועבר לבן  משפחתו של אלברט, ללא תמורה כספית, כאשר מנגד, התחייב המקבל לפעול לסילוק החובות השונים, על פי שיקול דעתו. העברת רכוש זו ומתן התשלום לנושים המועדפים, עולה לטענת התובעת, כדי חוסר תום לב.

התובעת אף טוענת כי אלברט ערב להסכם השכירות של הנכס ומכאן יש ללמוד על מעורבותו בניהול החברה.

12.     בנוסף ולחלופין טוענת התובעת להרמת מסך סטטוטורית- החל מיום 1/4/04, באמצעות סעיף 8 לחוק ההסדרים , העניק המחוקק לרשויות המקומיות  מעמד הזהה לרשויות המס השונות , באשר לתחולת סעיף 119 א לפקודת מס הכנסה. לטענת התובעת, החל ממועד זה, ניתן לחייב באופן אישי מנהל בחברה, בגין חיובי ארנונה שלא שולמו. לשיטתה, נטל ההוכחה, כי לא נטל לכיסו מנכסי החברה, מוטל על הנתבע על פי חוק זה. במקרה דנן, טוענת התובעת, כי אלברט ויעקב  העבירו את החברה לצד ג', כשהם מסתירים במתכוון את הסכם המכר ואת התמורה בגין העברת החברה, מכאן יש להסיק כי אלה פועלים לחובתם.