פסק-דין בתיק ע"א 3097/02

השופט א' ריבלין:

העובדות ועיקרי טענות הצדדים

1.        המערער 1, הוא המשיב 1 בערעור שכנגד (להלן: מלמד), יליד שנת 1977, סובל מפיגור שכלי ומהפרעות תפקודיות והתנהגותיות, שבגינם הוא מקבל גימלאות מאת המוסד לביטוח לאומי. נוסף לכך הוא קיבל, במרוצת השנים, הטבות מן הקיבוץ שבו התגורר בצוותא עם הוריו - הם המערערים 2 ו-3 (המשיבים 2 ו-3 בערעור שכנגד). לטענת המערערים, הוסבה נכותו של מלמד במהלך לידתו, כתוצאה מהתנהגות רשלנית של הצוות הרפואי שליווה את הלידה. את נזקיו הם תבעו, בבית המשפט המחוזי בירושלים, מבית החולים שבו נולד - מרכז רפואי סורוקה בעיר באר שבע (להלן: בית החולים) ומהמשיבה (היא המערערת בערעור שכנגד) - קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל (להלן: קופת החולים), שבבעלותה מצוי בית החולים. השניים כפרו בטענות, ובית המשפט קמא (כבוד השופטת מ' שידלובסקי-אור) הורה על פיצול הדיון על מנת לפסוק תחילה בשאלת אחריותם לנכותו של מלמד.

2.        לאחר שמיעת ראיות הצדדים, הודיע בית המשפט כי הוא מתקשה להכריע בשאלת האחריות, והציע לבעלי הדין הסדר שלפיו תשא קופת החולים במחצית מדמי הנזק שייקבע למלמד. בעלי הדין נענו להצעה, ולהסכמתם ניתן תוקף של פסק דין חלקי. במסגרת ההסדר נמחקה התביעה נגד בית החולים, וקופת החולים נותרה נתבעת יחידה. נוסף לכך, נשמרה לצדדים האפשרות לטעון לעניין השיעור הצריך בניכוי של גימלאות הביטוח הלאומי שאושרו למלמד. כידוע, כלל זה של ניכוי הגימלאות מסכום הפיצויים נועד למנוע מצב שבו יזכה הניזוק לפיצוי יתר ואילו המזיק - שעשוי להיחשף לתביעת השבה מצד המוסד לביטוח לאומי בגין הגימלאות שנדרש המוסד לשלם לניזוק, ישא בתשלום יתר - הן לניזוק והן למוסד לביטוח לאומי.

           בית המשפט אמד את שומת הנזק, ובהתאם להסדר האמור פסק למערערים, בתשלומים עתיים, את מחציתה, לאחר ניכוי מלוא גימלאות הביטוח הלאומי. כן חייב בית המשפט את קופת החולים בהשבת מקצת מן ההטבה שקיבל מלמד מן הקיבוץ.

3.        בערעור שלפנינו משיגים המערערים מזה וקופת החולים מזה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המערערים מלינים על מיעוט הפיצויים ועל פסיקתם בדרך של תשלומים עתיים, חלף תשלום חד-פעמי. קופת החולים, מצדה, סבורה כי בית המשפט קמא הפריז בדמי הנזק. נוסף לכך, עותרים המערערים כנגד החלטת בית המשפט להורות על ניכוי מלוא תגמולי הביטוח הלאומי מסכום הפיצויים. הם סבורים, לעניין זה, כי המוסד לביטוח לאומי זכאי לדרוש אך מחצית מהגימלאות שמקבל מלמד, בהתאם לשיעור הנזק היחסי שהושת על קופת החולים. ניכוי מלוא הגימלאות יביא, לכן, כך הם טוענים, להתעשרותה שלא כדין של קופת החולים, ויגרע מסכום הפיצויים הראוי. קופת החולים סבורה, לעומת זאת, כי מרגע שנתחייבה לשאת בנזקיו של מלמד - אפילו מקצתם - קמה למוסד לביטוח לאומי זכות לתבוע את הגימלאות במלואן, ועל כן, לדעתה, התוצאה שאליה הגיע בית המשפט קמא בעניין זה היא ראויה. כן היא עותרת כנגד החלטת בית המשפט לחייבה בהשבת מקצת מן ההטבות שקיבל מלמד מן הקיבוץ.

           לאחר עיון בכתובים ושמיעת טענות בעלי הדין, באנו לכלל מסקנה כי אין עילה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה המבררת בנוגע לקביעת הנזק ולפסיקתם  בדרך של תשלום עתי, ולא ראינו גם מקום להידרש לראיות הנוספות שביקשו המערערים להביא בעניין זה. כן לא ראינו להתערב בהחלטת בית המשפט בעניין השבת ההטבות שקיבל מלמד מן הקיבוץ. עם זאת, יש ליתן את הדעת למחלוקת האחרת שבין הצדדים - בדבר שיעור גימלאות הביטוח הלאומי הצריכות בניכוי מסכום הפיצויים. 

המסגרת הנורמטיבית - ניכוי גימלאות המוסד לביטוח לאומי

4.        זכותו של המוסד לביטוח לאומי לקבל שיפוי על גימלאות ששילם ועל גימלאות שעתיד הוא לשלם לנפגעים במעשה הנזיקין נקבעה לראשונה בהוראת סעיף 70 לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד-1953. הוראה זו הומרה, כלשונה, בהוראת סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, ומאוחר יותר בהוראת סעיף 328(א) בנוסח החוק מתשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), שם היא מעוגנת כיום. ההוראה הזו מקנה למוסד את הזכות לחזור "לצד שלישי החייב לשלם פיצויים לנפגע", וזו לשונה:

328. (א) היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה...   

           מקום שקמה למוסד לביטוח לאומי זכות השבה כאמור כלפי המזיק, יש להפחית מן הפיצויים שהניזוק זכאי להם מאת המזיק את הגימלאות שנדרש המוסד לשלם לניזוק. בידי הניזוק הזכות לדרוש מאת המזיק את יתרת הפיצוי, לאחר הפחתת הגימלאות. כלל זה של ניכוי אינו מפורש בחוק, אך הוכר בפסיקה, והוא נועד להגשים שתי מטרות: האחת, מניעת מצב שבו יזכה הניזוק, שנזקו הופחת בסכום הגימלאות שקיבל ושעתיד הוא לקבל, בפיצוי יתר - מהמוסד לביטוח לאומי ומן המזיק גם יחד; האחרת, מניעת מצב שבו יישא המזיק בחבות יתר - הן לניזוק, במסגרת תביעת הפיצויים, והן למוסד לביטוח לאומי, במסגרת תביעת ההשבה (ראו ע"א 61/55 מגן צ'טווד נ' גרוסברג, פ"ד י 190; ע"א 650/78 כליף נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 242, 251; ע"א 675/82 סלמן-אסדי נ' כהן, פ"ד לח(4) 449, 462; ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין, פ"ד מא(1) 649, 659; וראו לאחרונה רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350, 356).  

           ראוי לציין, כי זכות השיפוי של המוסד לביטוח לאומי שוב אינה קמה מקום שהמזיק הוא מעבידו של הניזוק (ראו הוראת סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). טעמה של ההבחנה הזו בין מעביד לבין מזיק אחר נעוץ בעובדה שהמעביד הוא שנושא בתשלום דמי הביטוח הלאומי, כך שעול הגימלאות המשתלמות לעובדו שנפגע על-ידי המוסד מוטל, בעקיפין, לפתחו (ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי, פ"ד מד(2) 8, 16; כן ראו ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (כרך ב', מהדורה חמישית, תשס"ג) 1478). עם זאת, מאחר שאין לעצם תשלום דמי הביטוח על-ידי המעביד השפעה על היחסים שבינו לבין הניזוק, נותר כאן הכלל בדבר ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי על כנו, ואף פורש בחוק  - בהוראת סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין.

5.        עילת ההשבה של המוסד לביטוח לאומי נגזרת, כך שנינו, מעקרונות התחלוף (הסוברוגציה) (ראו, בין היתר, עניין מגן צ'טווד הנ"ל, בעמ' 64; ע"א 295/69 שושון נ' החברה לעבודות חוץ ונמלים, פ"ד כג(2) 357, 359; ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724; עניין עמר הנ"ל, בעמ' 358-357). זכותו של המוסד כלפי המזיק היא, מבחינה מהותית, זכותו של הניזוק עצמו, והיא עוברת אל המוסד מכוח הדין, כדי סכום הגימלאות שמקבל הניזוק ושעתיד הוא לקבל בשל מעשה הנזיקין. במקביל, היא ממשיכה להתקיים בידי הניזוק, אלא שנשללת ממנו האפשרות לאכפה. לפיכך, אם משלם המזיק לניזוק את מלוא הנזק שהסב, בלא להפחית את הגימלאות, אין הוא יוצא ידי חובתו כלפי המוסד לביטוח לאומי. עם זאת, המוסד לביטוח לאומי רשאי, במקרה כזה, מכוח הוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, לזקוף את סכום הפיצויים ששילם המזיק לניזוק על חשבון הגימלאות המגיעות לניזוק (ראו א' ברק, "פיצויים" בתוך י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (בעריכת ג' טדסקי, מהדורה שנייה, תשל"ז) 661-642).

           הנה כי כן, המוסד עומד בנעלי הניזוק ואוכף את זכותו של הניזוק כלפי המזיק; ובהיעדר עילה לחייב את המזיק בתשלום פיצויים לניזוק, נופלת גם עילת ההשבה של המוסד. המוסד נדרש, אפוא, להוכיח, בגדרי תביעת ההשבה שלו, גם את זכותו של הניזוק כלפי המזיק. עם זאת, מימושה של זכות ההשבה אינו תלוי ברצונו של הניזוק, והמוסד רשאי להפעילה אף אם הניזוק עצמו אינו עומד לתבוע פיצויים מן המזיק. תוצאה נוספת שנובעת מעקרון התחלוף היא שזכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי להשבה. המוסד לא יוכל, לפיכך, להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק. באופן דומה, טענות הגנה שיש למזיק כלפי הניזוק, כגון טענת התיישנות, תעמודנה לו גם נגד המוסד (עניין סהר חברה לביטוח בע"מ הנ"ל, בעמ' 749; ברק בחיבורו הנ"ל, בעמ' 651).

           הגבלה נוספת על זכות השיפוי של המוסד מוטלת בהוראת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, שמכוחה זכאי הניזוק, במקרים מסוימים, לקבל לידיו, לאחר ניכוי הגימלאות, לפחות 25% מסכום הפיצויים. מקום שעולה ערך הגימלאות על 75% מדמי הנזק, באה זכות זו של הניזוק על חשבון זכותו של המוסד, שאינו זוכה עוד בהשבה מלאה.

6.       ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי נעשה מתוך סך הפיצוי הנפסק לחובת המזיק, ואינו מוגבל לפרטי הנזק שבגינם מקבל הניזוק את הפיצוי (ראו עניין סהר חברה לביטוח בע"מ הנ"ל, בעמ' 750). קודם שבית המשפט נדרש לשאלת הניכוי, שומה עליו לקבוע את סכום הפיצויים המגיעים לניזוק על-פי הדין, וזאת בלא להתחשב בעצם מתן ההטבה על-ידי המוסד או בערכה. על כן, מקום שקיימת רשלנות תורמת מצד הניזוק (ועילת התביעה אינה נסמכת על חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975), יש לנכות מסכום הפיצויים הכולל, קודם להפחתת הגימלאות, את שיעור הנזק שנגרם באשם התורם. מן היתרה המתקבלת יש להפחית את מלוא הגימלאות שמשלם המוסד ושעתיד הוא לשלם לניזוק בשל מעשה הנזיקין. 

עתים, עשוי המזיק הנתבע להיות אחראי אך למקצת מן הנזקים שבגינו זוכה הניזוק לגימלאות מאת המוסד לביטוח לאומי. ייתכן שיתרת הנזקים, שלא הוסבו על-ידי הנתבע, לא הוסבו כלל במעשה עוולה; ייתכן שהורתם בנכות מולדת; ייתכן שהוסבו במעשה נזיקין אחר על-ידי מזיק אחר. בכל המקרים האלה יבואו בחשבון הניכוי רק מקצת מן הגימלאות - אלה המשקפות את שיעור הנזק היחסי, מתוך הנזק הכולל, שהסב המזיק לנפגע - ולא מלואם, שאחרת יוותר בידי הניזוק פיצוי חסר. תוצאה זו נגזרת גם מעקרון התחלוף: כשם שזכותו של הניזוק כלפי המזיק מוגבלת לנזקים שגרם המזיק, כך גם מוגבלת זכות ההשבה של המוסד, בהיותה זכות שבתחלוף, לגימלאות המבטאות את שיעור הנזק היחסי שהוסב לניזוק על-ידי המזיק. 

           כלל זה של ניכוי חלקי מצא לו ביטוי בפסיקה קודמת. בפרשה אחת, אירעו לנפגע שתי תאונות עבודה, והוסבה לו נכות בכל אחת מהן. נפסק כי יש לנכות מן הפיצויים המגיעים לו בגין התאונה השנייה רק את גימלאות הביטוח הלאומי המשתלמות בגין אותה תאונה (ראו רע"א 2512/94 זר נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(5) 657). בעניין אחר סבלה התובעת מנכות שדרגתה נמוכה מכדי להקנות לה זכאות לגימלאות. נכותה הוחמרה לאחר שנפגעה בתאונת דרכים (להלן: התאונה), ואושרה לה קיצבת נכות כללית. נקבע, במסגרת תביעת הפיצויים כנגד המשתמש ברכב, הוא המזיק, כי יש לנכות מדמי הנזק רק את אותו חלק מקיצבת הנכות המשקף את שיעור הנזק היחסי שהוסב לתובעת בתאונה. זאת, חרף העובדה שאלמלא התאונה, לא הייתה חוצה דרגת נכותה הכוללת את הסף המקנה לה גימלאות לפי חוק הביטוח הלאומי, ולא היתה מוענקת לה קיצבת נכות כלשהי (עניין עמר הנ"ל).

           ומן המסגרת הנורמטיבית אל המקרה שלפנינו.