פסק-דין בתיק עפ 1295/05

כב' השופטת אסתר הלמן:

1.         המערערת הועמדה לדין, יחד עם אחרים, בבית משפט השלום בנצרת (ת.פ. 2090/03) בעבירות של תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, העלבת עובד ציבור והכשלת שוטר במילוי תפקידו.

2.         בעקבות הסדר טיעון, הודתה המערערת במיוחס לה בכתב האישום, ונקבע כי ביצעה את העבירות בהן הואשמה.

3.         על פי ההסדר, בטרם הרשעתה וגזירת דינה, נתבקש שרות המבחן להגיש תסקיר המתייחס, בין השאר, לעצם ההרשעה, כאשר לכל צד נשמרה הזכות לטעון בענין זה.

4.         לאחר קבלת התסקיר ושמיעת טיעוני הצדדים, הרשיע בית המשפט קמא (כב' השופטת ל. יונג - גפר), את המערערת בעבירות שיוחסו לה, וגזר עליה 6 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי של 9 חודשים בגין עבירות של אלימות כלפי עובד ציבור, מאסר מותנה של 4 חודשים בגין עבירות כלפי עובד ציבור, למעט עבירות אלימות, וקנס בסך 2,500 ש"ח.

5.         הערעור מכוון כנגד חומרת גזר הדין, לרבות עצם ההרשעה.

6.         לטענת המערערת טעה בית המשפט קמא כאשר הטיל עליה מאסר בפועל, לא שקל כראוי את הנסיבות המיוחדות של המקרה, והרקע שהביא להתלהטות הרוחות ופרוץ הזעם כלפי השוטרים.

עוד נטען כי חלף זמן רב מאז האירוע ועד לגזירת עונשה של המערערת, ובית המשפט קמא לא נתן משקל לעובדה זו, כמו גם לעברה הנקי של המערערת.

לטענת המערערת, בית המשפט קמא שגה כאשר לא נתן משקל הולם לנתונים החיוביים בתסקיר, דחה את המלצת שרות המבחן להמנע מהרשעה, ללא כל נימוק, והתעלם מחרטתה וקבלת האחריות מצד המערערת.

ב"כ המערערת הוסיף וטען בפנינו, כי העונש שנגזר עליה איננו עומד ביחס שווה לעונשים שהוטלו על נאשם אחר, שהיה מעורב באותה פרשה, זועבי מחמד, שעניינו נדון בהליך נפרד, עליו הוטלו עונשים קלים יותר, חרף עברו העשיר.

ב"כ המערערת הפנה עוד לגזר דינו של נאשם נוסף באותה פרשה, נאשם מס' 5 בכתב האישום, אשר בית המשפט קמא קיבל בקשתו ונמנע מהרשעתו, למרות שזרק עציץ על שוטר ועלול היה לגרום לפגיעה בגוף, וטען כי מן הראוי היה לנהוג כך גם כלפי המערערת, בפרט נוכח גילה, עברה והנזק שעלול להגרם לה, כתוצאה מן ההרשעה, בהיותה סייעת בבתי ספר וגנים.

7.         המשיבה מתנגדת לקבלת הערעור, הן ביחס להרשעה והן באשר למידת העונש.

המשיבה מבקשת לקבוע כי לא מתקיימים הקריטריונים להמנע מהרשעת המערערת, נוכח חומרת העבירות שביצעה, העדר חרטה, כפי שהדבר עולה מתסקיר שרות המבחן, והואיל ואין האינטרס הציבורי תומך בהמנעות מהרשעה, כדי לאפשר למערערת לשמש דמות חינוכית, נוכח התנהגותה.

באשר להמלצת שרות המבחן, נטען כי לא נעשה איזון ראוי בין האינטרסים השונים, בפרט כאשר המערערת לא קיבלה אחריות למעשיה ולא הביעה חרטה.

המשיבה טענה עוד כי יש לאבחן בין עניינה של המערערת ובין עניינו של זועבי מוחמד, אשר הודה במיוחס לו בכתב אישום מתוקן ודינו נגזר בהתאם להסדר שהושג בין הצדדים.

8.         לא מצאתי כל עילה להתערב בגזר דינו של בית המשפט קמא ובהחלטתו שלא להמנע מהרשעה.

9.         נסיבות המקרה מלמדות כי אין ולא היה, כל צידוק להימנע מהרשעת המערערת.

כידוע, הלכה היא שהאינטרס הציבורי מחייב כי מי שנמצא אשם בדין יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל והסמכות הנתונה לבית המשפט להימנע מהרשעה יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. " שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפרה את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק". (ע"פ 2796/03 - ברטי ביבס נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(3), 16 ,עמ' 23).

השיקולים שבאינטרס הציבורי שמים דגש על חומרת העבירה ונסיבותיה ועל האפקט הציבורי של ההרשעה. " הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיוידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי" (ע"פ 2083/96 - תמר כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3), 337 ).