פסק-דין בתיק עע 739/06

      השופטת לאה גליקסמן :

1.      הערעור שבפנינו סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (עב 2827/03,
דמ 2252/03; השופטת ורד שפר ונציגי ציבור מר ראובן גרובר ומר חכים סיטון אוריאל), אשר קיבל באופן חלקי את תביעת המערער.

2.      וזה הרקע לערעור,  כעולה מפסק הדין של בית הדין קמא:

2.1.   המערער עבד כנהג משאית אצל המשיבה, שהיא חברה העוסקת בייצור ובשיווק דברי מספוא לבהמות (להלן: "החברה"), החל מחודש אוגוסט 2001 ועד לסיום עבודתו בחודש ספטמבר 2003. במהלך חודש ספטמבר 2003 החל המערער לעבוד בחברה אחרת.

2.2.   המערער טען כי פוטר מעבודתו, ותבע פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה ופדיון חופשה. כמו כן תבע פיצוי על הפרשות לקרן השתלמות שהחברה לא העבירה במהלך תקופת עבודתו.

2.3.   בפסק הדין מושא הערעור נקבע כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח כי פוטר מעבודתו, לנוכח תהיות שעלו מגרסתו, ובהן: לא הוצגה כל טענה או ראייה בדבר הסיבה לפיטוריו; המערער לא פנה למנהל חברה בעניין ההחלטה לפטרו מיד לאחר קבלת הודעת הפיטורים; המערער קיבל שכר חודש מלא עבור חודש ספטמבר 2003 ממקום עבודתו החדש, מה שמעלה תהייה לגבי טענתו כי החל לעבוד שם ארבעה ימים לאחר שסיים את עבודתו בחברה ביום 5.9.03. בית הדין האזורי מצא אמנם תהיות גם בגרסת החברה, אולם בסופו של יום קבע כי אין להעדיף את גרסת המערער, וכי המערער לא הרים את נטל הראייה המוטל עליו ולא הוכיח כי פוטר. כפועל יוצא מכך, נדחו תביעותיו של המערער לתשלום פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. בנוסף,  דחה בית הדין קמא את תביעת המערער לפיצוי על אי העברת תשלומים לקרן השתלמות, בקובעו כי צו ההרחבה בענף ההובלה, עליו הסתמך המערער, אינו חל על החברה, לנוכח העובדה שאין היא מפעל הובלה אלא עוסקת בייצור ושיווק דברי מספוא לבהמות, עובדה שהוסכמה בין הצדדים.  בית הדין קמא קיבל את תביעת המערער לתשלום דמי הבראה (בעד שנת עבודתו הראשונה) ופדיון חופשה.

3.      במסגרת הערעור קובל המערער כנגד קביעות אלה של בית הדין האזורי: קביעתו  לפיה לא הוכח שהמערער פוטר מעבודתו, ועל כן אינו זכאי לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ופיצויי הלנה; קביעתו כי צו ההרחבה אינו חל על המערער, ועל כן המערער אינו זכאי לתשלום בגין אי הפרשות לקרן השתלמות.

4.      החברה מצדה בקשה להותיר את פסק הדין של בית הדין האזורי על כנו, והדגישה כי אין מקום שערכאת הערעור תתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית.

5.      על פי החלטת בית הדין מיום 8.3.07 הוגשו סיכומי טענות בכתב מטעם הצדדים, ופסק הדין ניתן על סמך סיכומי הטענות שהגישו הצדדים וכלל החומר שבתיק.

6.      לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק בית הדין, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות,  מנימוקים שיפורטו להלן. 

7.      לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת: כלל הוא, שאין ערכאת הערעור מתערבת בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה מן העדויות והראיות שהיו בפניה, אלא במקרים חריגים (דב"ע (ארצי)
נג/1-4 דוד ניסן - דלאל דוד, פד"ע כו 516, 519 (1998)). בהקשר זה יש להדגיש, כי לערכאת הערעור לא קיים היתרון שהיה לערכאה הדיונית להתרשמות בלתי אמצעית מן הראיות (דב"ע (ארצי) מט/23-0 המוסד לביטוח לאומי - הירשהורן, פד"ע כ 349, 352 (1989)). במקרה הנדון, כפי שקבע בית הדין האזורי, גרסאות שני הצדדים עוררו ספק.  בית הדין האזורי היה מודע לתהיות שבגרסת החברה ולא התעלם מהן, אולם בסופו של דבר קבע ש"שאלת התשתית העובדתית נותרה בעינינו בספק", וכי הספק במקרה הנדון פועל לחובת המערער, אשר עליו הנטל להוכיח את גרסתו. לא מצאנו כי במקרה הנדון מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בקביעה העובדתית של בית הדין ובמסקנתו כי הספק פועל לחובת המערער.

8.      לעניין תחולת צו הרחבה בענף ההובלה על המערער: המערער טוען בפנינו כי בית הדין קמא טעה בקביעה זו, שכן די בכך שהמערער עבד כנהג בחברה כדי שיחול עליו צו ההרחבה בענף ההובלה. טענה זו של המערער דינה להידחות. בהתאם לפסיקה, תחולת צו הרחבה על יחסי הצדדים היא טענה שבעובדה, שהנטל להוכחתה מוטל על העובד (דב"ע (ארצי) שן/7-1 אליקים הדי נ' אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ, פד"ע כ"ג 45 (1991)). עוד נקבע, כי המבחן המכריע לצורך חלות צו הרחבה הינו עיקר עיסוקו של המעסיק (ע"ע 18/99 יפה אפרימי נ' לילה עבד לעיל, עבודה ארצי כרך לג
(23) 24 (2000); דב"ע נג/125-3 אלכס שרר נ' רהיטי דימור בע"מ, פד"ע כז 158
(1993)). גם לפי לשונו של צו ההרחבה בענייננו, הוראותיו חלות על "כל ה מעבידים בעלי מפעלי הובלה ועובדיהם שתפקידם הקבוע הוא נהיגת רכב משא להובלת מטענים..." (הדגשה שלי - ל.ג). מהאמור עולה, כי על מנת להוכיח חלותו של צו ההרחבה, היה על המערער להוכיח כי החברה היא בעלים של מפעל הובלה, ואין די בכך שהמערער עבד כנהג בחברה. בית הדין קמא בחן את עיסוקה של החברה, וקבע כי לא הוכח כי עיסוקה היה בגדר "מפעל הובלה", אלא, כפי שהוסכם בין הצדדים, עיסוקה של החברה הוא בייצור ושיווק של דברי מספוא לבהמות. הן קביעתו העובדתית של בית הדין בדבר עיסוקה של החברה והן מסקנתו המשפטית כי לנוכח עיסוקה לא חל עליה צו ההרחבה בענף ההובלה נכונות, ואין כל מקום להתערב בהן.

9.      סוף דבר- הערעור נדחה. המערער ישלם לחברה שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין. ככל שסכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא למערער פסק הדין, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, 28.5.2007 ויישלח לצדדים בדואר.