פסק-דין בתיק עמ"נ 11006-06-10

עניינו בערעור על החלטת ועדת ערר לקביעת ארנונה כללית שליד עיריית תל-אביב-יפו (להלן:" ועדת ערר")  אשר דחתה ביום 7.3.10 את הערר שהגישו המערערים (ערר מס' 2008-03-091) באשר לסיווג הנכס המוחזק על ידם המצוי ברחוב יהודה הימית 18 (מגן אברהם 21), במרתף המשתרע על שטח של כ- 430 מ"ר (להלן:" הנכס").

עיקרי העובדות וההליכים

המערערת הינה עסק למסחר בבדים. פעילות העסק בתחום השיווק והמכירה נעשתה עד אמצע שנת 2008  מרח' השונית 10 בהרצליה ומאז ואילך מרח' ידידיה פרנקל 28 בת"א (להלן:" העסק").

הנכס נשוא העתירה מצוי בחזקת המערערת מיום 1.3.05 ומשמש כמחסן לאחסון גלילי הבדים. בהתאם לכך הוצא רישיון העסק של הנכס (נספח ה' לעתירה).

עד ליום 1.2.07 סווג הנכס כ"מחסן" בהתאם לסעיף 3.4.2 לצו הארנונה של המשיב.

ביום 1.2.07 הורה המשיב על שינוי סיווג הנכס מ"מחסן" ל-"מסחר".

על החלטתו זו הגישה המערערת השגה לשנים 2007-2008 שנדחתה. על החלטת הדחייה  הוגש ערר. טרם קבלת החלטת ועדת ערר, שינה המשיב ביום 1.1.09 את סיווג הנכס מ"מסחר" ל"מחסן".

ביום 7.3.10 ניתנה החלטת ועדת הערר לפיה נדחה הערר שהגישה המערערת וסיווג העסק לשנים 2007-2008 נותר בגדר "מסחר".

כנגד החלטה זו הוגש הערעור שלפני.

בדיון שהתקיים בפני ביקשו הצדדים, בהמלצת בית המשפט, שתינתן להם שהות להגיע להסדר ולסיים את המחלוקת בפשרה מחוץ לכתלי ביהמ"ש. לצדדים ניתנו מספר אורכות לשם מיצוי ההליכים ואולם למצער ביום 15.3.11 הודיעו הצדדים לביהמ"ש כי המו"מ לא צלח.

לאור האמור הוגשו סיכומים בתיק ונדרשתי לפסק הדין.

החלטת ועדת הערר

ועדת הערר בססה החלטתה על המבחנים המצטברים המנויים בסעיף 3.4.2 לצו הארנונה של עיריית ת"א המגדירים מהו "מחסן" לצורך סיווגו ככזה לעניין תעריפי הארנונה המופחתים, וקבעה : "ארבעה הם המבחנים. האחד, על הנכס לשמש לאחסנה בלבד. השני, אין מבקרים בו לקוחות. השלישי, אין הוא מצוי בקומת העסק אותו הוא משרת או בקומה רצופה אליו. הרביעי, אין הוא משמש לשיווק והפצה".

עוד הוסיפה  וקבעה ועדה הערר כי בהתאם לראיות שהוצגו בפניה "אין מבקרים לקוחות בנכס נשוא הערר" קרי המערערת עומדת בתנאי השני. לפיכך "נותר איפה לבחון אם הנכס עומד בשאר שלושת המבחנים".

לעניין התנאי הראשון- שימושי הנכס- קבעה ועדת הערר, על סמך החומר שהובא בפניה כי: "מכל האמור עולה כי הנכס משמש אמנם להחסנה, אולם אין הוא משמש אך ורק לכך ויש בו שימוש משרדי ומועסקת בו אשת שיווק. מכאן שהעוררת לא עמדה בתנאי הראשון המצוי בסעיף 3.4.2 לצו הארנונה, הוא התנאי שהנכס ישמש לאחסנה בלבד" (ההדגשות אינן במקור-מ.ר.).

לעניין התנאי השלישי-מיקום הנכס- קבעה ועדת הערר: " לכאורה הנכס נשוא הערר עומד בתנאי הסף כי הוא מרוחק דיו מהדירה בהרצליה, אם כי גם כאן, מבחינת לשון התנאי, אין הדברים נקיים מספקות. מחוקק המשנה לא ציין בהוראות סעיף 3.4.2. לצו הארנונה אפשרות של קיום מחסן בכתובת שונה מזו של הנכס אותו הוא משרת...אנו סבורים אם כן, כי כל כוונת הסעיף היא למחסן בו מצוי מלאי סחורה, המשרת חנות אליה מגיעים לקוחות וקונים ומקבלים בה את הסחורה. האם הנכס נשוא הערר משרת בית עסק בענייננו? אנו בדעה כי הנכס נשוא הערר אינו משרת את העסק המצוי בדירה בהרצליה, משום שהסחורה אינה מועברת לדירה לשם מכירתה שם ללקוחות...הסחורה עוברת דרך הדירה בהרצליה לשם בדיקה בלבד שהיא מתאימה להזמנה, ובמקרים אחרים מופצת ישירות ללקוחות מן הנכס נשוא הערר...רק אם השימוש בנכס נשוא הערר מיועד כולו לשירות השימוש בדירה בהרצליה, הרי לפנינו מחסן במובן סעיף 3.4.2. לצו הארנונה...אין כאן אם כן מחסן המשרת עסק במקום אחר במובן תכליתו של סעיף 3.4.2 בצו הארנונה...".

לעניין התנאי הרביעי-שהנכס אינו משמש לשיווק והפצה- קבעה ועדת הערר כי: " גם בתנאי הרביעי אין העוררת עומדת. הסעיף קובע כי צריך שהמחסן לא ישמש לשיווק והפצה. מאחר והוכח כי הסחורה מופצת מהמחסן...הוכח בפנינו שמהנכס נשוא הערר נעשית עבודת שיווק. הוכח כי בנכס עובדת אשת השיווק של מנהל העוררת".

בסיכום החלטתה קבעה ועדת הערר כי "לאור האמור נראה כי לבד מהתנאי כי אין מבקרים בנכס נשוא הערר לקוחות, אין העוררת עומדת בשאר שלושת התנאים הנדרשים כדי להביא את הנכס האמור בגדרו של סעיף 3.4.2. לצו הארנונה. לפיכך אנו דוחים את הערר".

טענות הצדדים