עב"ל
בית דין ארצי לעבודה ירושלים
|
169-06
08/05/2007
|
בפני השופט:
1. הנשיא סטיב אדלר
2. יגאל פליטמן
3. ורדה וירט-ליבנה
|
| - נגד - |
התובע:
נאוה פניו אסולין
עו"ד שמואל מאיר
|
הנתבע:
המוסד לביטוח לאומי
עו"ד רועי קרת
|
| פסק-דין |
השופט יגאל פליטמן
1. זהו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר-שבע (בל 2597/04; השופט יוסף יוספי) בו נדחתה תביעתה של המערערת להכרה בה כאלמנה עפ"י חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן - "החוק") לצורך קבלת קצבת שארים מהמשיב.
פסק הדין בבית-הדין האזורי
2. נקודת המחלוקת בין הצדדים היא האם המערערת היתה הידועה בציבור של המנוח חיים גל ז"ל (להלן - "המנוח"), אשר נהרג בתאונת דרכים ביום 6.11.03.
בית הדין האזורי סקר בפירוט את מסכת הראיות אשר הוצגה בפניו וקבע ממצאים חד משמעיים לגבי מהימנות העדים. לגבי המערערת, קבע בית הדין כי עדותה אינה מהימנה, רצופה סתירות ודברים בלתי הגיוניים בעליל, וכי היא ניסתה להציג מצג בפני בית הדין אשר אינו נאמן למציאות. כן קבע בית הדין כי אין לקבל את עדותם של עדים נוספים מטעם המערערת. מאידך, קיבל בית הדין במלואן את עדויותיהם של גב' טפר נאוה, אחיו של המנוח מר גל אברהם, ובנו של המנוח מר גל אלדד.
לאור הממצאים והעדויות שהוצגו בפניו, ובעיקר על סמך מהימנותם של העדים, קבע בית הדין האזורי כי המערערת לא היתה ידועה בציבור של המנוח וקבע כדלקמן:
א. היחסים בין המערערת למנוח היו יחסי חברות בלבד ולא מעבר לכך.
ב. המנוח עבר לגור עם המערערת מספר שבועות בלבד לפני מותו ולא שנה כטענת המערערת.
ג. המערערת והמנוח לא חיו חיים של שיתוף, לא ניהלו משק בית משותף, ולא נוצר ביניהם שיתוף כלכלי.
ד. למנוח לא היתה כוונה למסד את הקשר עם המערערת ובוודאי לא להינשא לה, והשיקול שלו במעבר לגור עמה היה שיקול כלכלי בלבד, כפי שאמר לבני משפחתו. המנוח לא ראה במערערת יורשת שלו או שותפה לרכושו. מגוריהם המשותפים של השניים לא נועדו לקשירת גורל לחיים משותפים.
בית הדין האזורי דחה את התביעה תוך חיוב המערערת בהוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח, ואף קבע כי המערערת נהגה בחוסר תום לב והציגה בפניו מצג עובדתי מטעה. מכאן הערעור שבפנינו.
אם כן, השאלה שבפנינו היא האם המערערת היתה בגדר ידועה בציבור של המנוח, הנכללת בהגדרת "אלמנה" בסעיף 238 לחוק.
3. הדיון בערעור זה נערך בדרך של סיכומים בכתב.
טענות הצדדים
4. להלן תמצית טענות המערערת:
בפסק דינו של בית הדין האזורי נפלו סתירות חמורות בין חומר הראיות לבין ממצאי פסק הדין, המגיעות עד כדי פגם במסקנות המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור.
בית הדין האזורי טעה בקביעותיו בדבר מהימנות העדים שהופיעו בפניו, והוא דחה את עדויותיהם של עדי המערערת כלאחר יד בלי שהתייחס אליהן בצורה עניינית.
מעדויות עדיה של המערערת עולה כי המערערת והמנוח התגוררו יחד כשנה עובר לפטירת המנוח, ניהלו משק בית משותף כיחידה משפחתית וניהלו מערכת יחסים מלאת חיבה הדדית. המערערת והמנוח נשאו יחד בעול הוצאות הבית נסעו יחד לטיולים ולבילויים משותפים. מכאן, שמתקיימים בעניינם המבחנים הקבועים בפסיקה להכרה כ"ידועים בציבור".
אין לקבל את עדויותיהם של בני משפחת המנוח משום שהם נגועים בחוסר אובייקטיביות, שמרו טינה למערערת והתנכלו לה.
יש לתת משקל לכך שהמערערת הוכרה ע"י בית המשפט לענייני משפחה כבת זוגתו של המנוח.