פסק-דין בתיק עא 3103/06

1.         הערעור הוא על פסק-הדין של בית משפט השלום בעכו (כבוד השופט שמעון שר) מיום 1/1/06, בו נדחתה תביעת המערערת למתן פסק-דין הצהרתי לפיו היא המחזיקה במזנון המצוי במרכז הרפואי רמב"ם חיפה.

הרקע וההליכים הקודמים :

2.         ב- 7 באוקטובר 1977 נחתם הסכם בין מדינת ישראל, כבעלים של המקרקעין עליו הוקם המרכז הרפואי של בית חולים רמב"ם בחיפה, לבין שמעון עטיה (משיב מס' 2, (להלן: שמעון ), נכה צה"ל, לפיו ניתנה לו הרשאה לנהל בשטח המקרקעין הנ"ל של בית החולים, חנות פרחים (להלן: הסכם ההרשאה ). הסכם ההרשאה נחתם לאור המלצת משרד הביטחון כדרך לשיקומו של המשיב כנכה צה"ל.

על הרשאה זו שנעשתה בכתב חתם גם שמעון. במסגרת הסכם ההרשאה הובהר, שאין להרחיב את שטח החנות או לשנות את מטרת השימוש בה, וכי על שמעון לשאת בדמי שימוש.

            על אף שההרשאה לא הוגבלה בזמן, נשמרה זכות בית החולים להביא את ההרשאה לסיומה עקב התנהגות לא נאותה של שמעון כלפיה, תוך מועד קצוב וקצר.

3.         במהלך השנים התברר כי שמעון הפר את הסכם ההרשאה בהפרות חוזרות ונשנות. כמו כן הורשע בעבירות של אלימות וכן עבירות סמים ואף הורשע בסיוע לרצח בכוונה תחילה (ע"פ 8198/96). בשל כך נגזרו על שמעון 16.5 שנות מאסר מהן 13.5 שנים בפועל והיתרה על תנאי למשך 3 שנים.  ע"פ 8198/96 שהגיש שמעון לבית המשפט העליון (נדחה).

            עוד התברר, בין היתר, שהחנות במקום לשמש כחנות פרחים בלבד הפכה למזנון ולמסעדה וכן שמשה מקום מפגש לתכנון פעולות עברייניות. בנוסף, דמי השימוש לא שולמו במועדם.

4.         על בסיס העילות האמורות וכן הפרות נוספות של הסכם ההרשאה, הגישה בשנת 1992  מדינת ישראל, בשם בית חולים רמב"ם תביעה, לפינוי כנגד שמעון (ת"א 10653/92).

            בפסק-דין שניתן על ידי בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת אריקה פריאל), ביום 21/9/03, נקבע כי שמעון הוא בר רשות במקרקעין, וגם אלמלא הייתה הפרה של הסכם ההרשאה, זכאית המשיבה כמעניקה הרשות להפסיק את ההרשאה בהודעה מראש, לא כל שכן במקרה של הפרה. על בסיס האמור ניתן צו כנגד שמעון לפינוי המקרקעין והחנות ולהחזיר את החזקה בה למדינה, כאשר אלה פנויים מכל אדם וחפץ.

            מועד הפינוי נדחה ב- 60 ימים, לאחר המצאת פסק-הדין.

            ערעורו של שמעון על פסק-דין זה נדחה אף הוא (ע"א (חי') 1772/03). פסה"ד בערעור ניתן ביום 19/1/05 ומועד הפינוי נדחה ליום 1/5/05. בקשה לעיכוב הביצוע נדחתה אף היא.

            בהחלטה שניתנה ביום 18/7/05 בבית המשפט העליון (כבוד השופטת ע' ארבל) בבקשת רשות ערעור  ((רע"א 2426/05) נדחתה הבקשה האמורה. בית המשפט הוסיף וציין שהעובדה שמדובר בנכה צה"ל איננה מעלה סוגיות משפטיות יחודיות לעניין זה, ואילו זכויות הצדדים בחנות, נגזרים על רקע דיני החוזים הכללים, ומן הטעמים האמורים אין מקום ליתן רשות ערעור.

5.         ביום 2/11/05 עתרה המערערת לבית משפט השלום בעכו, בתיק נשוא ערעור זה, למתן פסק-דין הצהרתי לפיו היא זכאית להמשיך ולהחזיק בחנות, בטענה כי היא בת רשות או לחילופין בעלת זכויות ביחס למחצית החנות. כמו כן עתרה למתן צו לעיכוב ביצוע הפינוי, במעמד צד אחד.

בית משפט השלום בעכו, דחה את התביעה האמורה בפס"ד שניתן ביום 11/1/06. בהסתמך על המועד הנ"ל התארגנה המשיבה לביצועו של צו הפינוי, ובמהלך אותה התארגנות נעתר בית משפט השלום לבקשה נוספת של המערערת לדחות את מועד ביצוע צו הפינוי ב- 5 ימים נוספים. ארכות נוספות לפינוי ניתנו גם על ידי בתי משפט אחרים.  בפועל, עד היום, טרם פינתה המערערת את החנות.

פסק-הדין של בימ"ש השלום :

6.         בית משפט השלום דחה כאמור את התביעה וזאת מכמה טעמים:

בהסתמך על הלכת מעשה בית דין ועיקרון הסופיות בהתדיינות - בין בגין השתק עילה ובין בגין השתק פלוגתה -  קבע בית המשפט כי המערערת מנועה מלחזור ולהעלות את המחלוקת שנדונה כאשר שמעון היה צד לאותם הליכים, ואין היא אלא בא בנעליו, לעניין זה. טעם נוסף, המערערת אינה בת רשות בחנות, ואף רשות מכללא לא ניתנה לה. בנוגע לטענה כי קמה לה זכות בחנות מכוח חוק יחסי ממון, קבע בית המשפט כי לא הובאו בפניו ראיות התומכות בטענה כי המערערת התגרשה משמעון, כי חוק יחסי ממון כלל אינו חל על בני הזוג שנשאו קודם לכן, וממלא ככל שיכולה לצמוח זכות מכוח החוק האמור, אין המערערת יכולה להתבסס עליו.

טענות בעלי הדין בערעור :

7.         המערערת חזרה בפנינו על הטענות שהועלו על ידה בערכאה הדיונית. לעמדתה לא חלים עליה כללי מעשה בית דין, בהעדר זהות עילות תביעה, ואף עקרון השתק פלוגתא אינו מתקיים, שהרי לא התמלא התנאי של זהות המתדיין. זכויותיה לגישתה הם זכויות עצמאיות ובלתי תלויות בזכויותיו של שמעון, ולכן אין הכרעותיו יוצרות השתק כלפי טענותיה. לגופו של עניין טענה כי היא בת רשות בתמורה או מכללא בדרך של מתן הסכמה מפורשת של המשיבה משאפשרה לה להמשיך ולהחזיק בפועל בחנות, תוך שידעה כי זו אשר מפעילה את החנות בפועל. לחלופין, טענה המערערת כי היא בת רשות מכללא לאור אופן התנהלותה של המשיבה, אשר הסכימה בשתיקה להחזקתה בחנות, במשך כל השנים.