פסק-דין בתיק עא 1990/06

ערעור זה מופנה כנגד החלטת כב' הרשם שמואל ברוך מיום 10.04.06 (בבש"א 1942/06 ת.א. 2644/05), לפיה נדחתה בקשת המערערת לדחייתה של תביעת המשיבה על הסף מחמת התיישנות.

הרקע העובדתי:

המשיבה, שהינה קבלן רשום על פי חוק רישום קבלנים התשכ"ט-1969, עוסקת בעבודות הנדסה אזרחית ובין היתר בהקמת כבישים, גשרים ומבנים, הגישה בתאריך 15.12.05 כתב תביעה נגד המערערת לתשלום יתרת חוב בגין עבודות שביצעה עבורה, על פי חוזה שנכרת ביניהן בתאריך 08.01.1997.

על פי הנטען בכתב התביעה, המשיבה ביצעה את העבודות בטיב ובקצב הראויים, לשביעות רצונה של המערערת. עם סיום ביצוע העבודות הוגש על ידה חשבון סופי לתשלום; אולם, למרות שהמערערת הודתה בחובה (באופן חלקי לפחות), לא שולמה על ידה מלוא התמורה אותה התחייבה לשלם על פי החוזה.

טענת ההתיישנות:

המערערת מבססת את טענת ההתיישנות על האמור בכתב התביעה ונספחיו. על פי כתב התביעה, המשיבה הגישה ביום 29.12.97, עם סיום ביצוע העבודות על ידה, את החשבון הסופי אשר אושר ביום 15.10.98 והתקבל אצל המשיבה ביום 11.11.98. משכך, סבורה המערערת כי מירוץ ההתיישנות החל ביום קבלת החשבון המאושר על ידי המשיבה ומכיוון שהתביעה הוגשה בתאריך 15.12.05 אין להיזקק לה בשל התיישנות. לחילופין נטען, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום משלוח מכתב הדרישה בתאריך 02.12.98 וגם בהנחה מקלה זו, התביעה הוגשה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות.

בהחלטתו הדוחה את הבקשה ציין כב' הרשם, כי יש יסוד לטענותיה של המשיבה לפיהן מנוסח ההסכם עולה, כי ההתדיינויות בין הצדדים בנושא גובה החיוב לא אמורות היו להסתיים עד ליום 15.12.98.

עוד ציין כב' הרשם, כי העובדה שתוקף הערבות הבנקאית הוארך עד ליום 30.12.98 עשויה להעיד על המועד הרלבנטי לקיום התחייבותה של המערערת כלפי המשיבה ובהתאם גם על תחילת מירוץ ההתיישנות.

המערערת לא השלימה עם החלטה זו ומכאן הערעור שבפני.

בטיעוניה מדגישה המערערת את העובדות כפי שפורטו על ידי המשיבה בכתב התביעה, מהן משתמע כי המועד לביצוע ההתחייבות הנו מועד אישור החשבון (או מספר ימים לאחר מכן) ולפיכך, על פי כל שיטת מניין אפשרית, לא ניתן למתוח את תקופת ההתיישנות מעבר לתאריך 02.12.05.

דיון:

בסוגיה של סילוק הליך על הסף הכלל הוא, כי חייב בית המשפט לנהוג זהירות רבה בטרם יורה על מחיקת ההליך או דחייתו ולפיכך, מקום שקיימת אפשרות, אפילו היא קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים את שערי בית המשפט לפניו. אולם, מקום בו מוכח כי התביעה התיישנה, שומה על בית המשפט לדחותה על הסף על מנת למנוע קיומו של הליך סרק שבסיומו לא יהיה מנוס אלא לדחות את התביעה מחמת התיישנות.

לפיכך, לב לבה של המחלוקת הנו מועד לידתה של עילת התביעה.

בע"א 4600/91 מוסקוביץ ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ פ"ד מח(3) 455, 458 מבהיר כב' השופט א' גולדברג, כי קביעת המועד ממנו מתחילים למנות את מירוץ ההתיישנות הנו פועל יוצא של עובדות המקרה. בית המשפט מאבחן בין מועד ה"דרישה" ביחס לחשבון עובר ושב של לקוח בבנק לבין תביעה בגין תכניות חסכון שנפתחו תחת לחץ ואיומים.

            " התביעה אינה על יתרת החשבון, אלא על עצם פתיחתו ודרך ניהולו. בהשקעתם של כספים, כפי שאירע באירוע שלפנינו, המועד הקובע לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות הינו מועד השקעת הכספים בפועל".

שהוא גם המועד בו אירע הנזק.

לקביעת מועד תחילתו של מירוץ ההתיישנות בענייננו, פנים לכאן ולכאן.

מחד גיסא, אין להתעלם מהמועדים אותם מציין ב"כ המערערת, הגשת החשבון, אישורו, בחינתו ודרישת התשלום. אולם, מאידך גיסא, סעיף 43 להסכם קובע כי הקבלן אחראי לטיב המבנה לתקופה של שנה, המתחילה מיום גמר המבנה המוגדרת כתקופת הבדק ובהמשך נקבע בסעיף 43 ב' המתייחס למנין תקופת ההתיישנות כי:

            " אין באמור בסעיף 43 לעיל כדי לפגוע בתקופת ההתיישנות על פי חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, מרוץ ההתיישנות, כאמור, לכל דבר וענין יחל עם סיום תקופת הבדק". (ההדגשה שלי, ש.ד.)