פסק-דין בתיק עא 1143/02

ענייננו בערעור על פסק דין שניתן בתביעה של בנק לאומי לישראל בע"מ כנגד א.ב. מרצפים בע"מ (להלן: "המערערת") ואשל משה (להלן: "המערער") ותביעה שכנגד שהוגשה על ידי האחרונים כנגד הבנק.

כפי שמבואר בפסק הדין הורתן של התביעות הנ"ל בהחלטה שהחליט המנהל האחרון בסניף הבנק הרלבנטי להפסיק להעמיד למערערת אשראי בנקאי ודרש את הפרעון המיידי של יתרות החובה החריגה. המערערים סברו מנגד כי הבנק פעל בניגוד לחובות האמון המוטלות עליו על ידי  ייעוץ כושל, התניית שירות בשירות, חיוב בריבית שלא על פי המספר הנכון של הימים בשנה.

בפסק דין ארוך ומנומק קבעה השופטת הנכבדה (כב' השופטת ד. מארק-הורנצ'יק) כי אכן החשבון חוייב בריבית שלא על פי מספר הימים המדוייק בשנה וכי חיוב כזה אינו כדין. על כן הורתה לנכות מסכום החיוב את הסכום העודף.

עם זאת קיבל בית המשפט את טענת הבנק כי החיוב החשבונאי שנעשה על ידי המערער כולל בתוכו גם תקופת שנים שחלה לגביהן התיישנות ואת החלק הזה יש להפחית.

באשר לטענת של התניית שירות בשירות על ידי אילוץ המערערים לפתוח תוכניות חסכון, נערכה בדיקה פרטנית של כל תוכנית חסכון וחסכון אל מול כלל הראיות שנצברו בתיק. בסופו של יום, נקבע בפסק הדין כי לא הוכח קיום התניית שירות בשירות בזמן אמת. עוד פורט שם כי מהתרשמות בית המשפט את המערער מצוי האחרון בתחום העסקי ובקי בו:

"אין הוא קטלא קניא בהלכות בנקים ובניהול חשבונות בנק.

התרשמתי מן הנתבע כי לא על נקלה ניתן 'להכניסו ללחץ' וזאת בניגוד לרושם אותו ביקש ליצור על מנת לחזק את טענות ההגנה של הנתבעים.

לא התרשמתי גם כי מצב היחסים שבין התובע לנתבעים היה מצב של 'עושק' מצד התובע.

הנתבעים וכל אחד מהם ניהלו את עסקיהם באופן שוטף, מתמיד, מתמשך וללא הפרעה או הצבת קשיים מצד התובע, וזאת במשך שנים.

הנתבעים לא הוכיחו למעשה אף לא טענה כי התובע החזיר למי מהם שיק או סירב לבצע תשלום לו התחייבו אי פעם.

יתרה מכך כעולה מן המסמכים אשר הוצגו בפני מצבו הכספי של הנתבע - התובע הינו בעל נכסים ועסקים בשווי 6 מיליוני ש"ח איננה מחוסרת בסיס.

על מנת להוכיח טענה של 'התניית שירות בשירות' במצב דברים שכזה, כפי שמנסים התובעם לעשות - ישצורך ביותר מאשר העלאת הטענה, ויש לבססה.

כפי שניתן להיווכח מן הניתוח לעיל - הן הניתוח הפרטני המתייחס לכל אחת מן התכניות, והן מן הניתוח הכללי אותו הבאתי עתה - דין טענות הנתבעים להידחות"(ראה סעיפים 85-88 ועד בכלל מתוך פסק הדין).

פסק הדין גם מפרט כי במקרה דנן אין המדובר במי שידו לא היתה משגת לפתוח תוכניות חסכון וכן לא הוכח כי היתה קיימת קורלציה בין פתיחת תוכניות החסכון לעצם מתן האשראי או להמשך מתן האשראי.

משנדחתה טענתם העיקרית של המערערים, מטבע הדברים גם נדחתה הטענה של הפרת חובת האמון ולא נתקיים כאן ייעוץ כושל. גם אם בית המשפט לא אמר את הדברים מפורשות מכלל לאו אתה שומע את ההן וכן אתה למד זאת גם מהשתיקה שכן נוכח המסקנות מתייתר הדיון בשאלה זו.

בערעור חזר והעלה ב"כ המערערים את כל השגותיו כפי שעלו בפני הערכאה הדיונית לעניין החיובים. כן השיג על קביעות פסק הדין. ב"כ המשיב תמך במסקנות של פסק הדין תוך שהוא מציין שמדובר במסקנות עובדתיות אשר מעוגנות היטב בחומר הראיות שהוצג בפני בית המשפט ומבוססות, בין היתר, על התרשמותו של בית המשפט מן המערער וממצבו הכלכלי.

לאחר ששקלנו את הדברים ובחנו את הטענות השונות הגענו למסקנה כי דין הערעור להדחות פרט לעניין ניכוי תקופת ההתיישנות. במקרה מעין זה אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית, ואין אנו נדרשים להציג פסק דין משלנו, העונה על מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק דינה של הדרגה הראשונה, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י , פ"ד מה(2) 142, 168; א. גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה חמישית מעודכנת תשנ"ט, עמ' 510).

בצד כל אלה יש לחזור ולהדגיש כי הדברים אמורים אף בענייני עובדה ומהימנות, ובכגון דא רק לעתים רחוקות תתערב ערכאת הערעורים בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בבית המשפט קמא, אשר שמע את העדויות והתרשם התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים (ע"א 5118/92 חב' אלטריפי נ' סלאיימה, פ"ד נ(5) 407). קביעה עובדתית שנקבעה בערכאה הדיונית לא תתבטל על נקלה בערכאת הערעור, אפילו זו האחרונה היתה פוסקת אחרת לו שמעה בעצמה את העדים. כל עוד יש לקביעה עובדה שכזאת יסוד ושורש בחומר הראשיות, דעתו של השופט אשר ראה ושמע את העדים היא הקובעת (ע"א 583/93 מ"י נ' טחנת קמח שלום בע"מ , פ"ד נ(4) 536; ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין , פ"ד מט(3) 441).

באשר לעניין ההתיישנות, הרי משהתביעה והתביעה שכנגד נושאן אחד והן נובעות מאותן סיבות אין לטעון כי נושא שהועלה בתביעה שכנגד חלה לגביו טענת התיישנות וזאת בהסתמך על הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשל"ח-1958.