פסק דין בתיק ע"ת 80/01

1. הסניגור המלומד, עו"ד גרשוני, העלה בתחילת טיעוניו טענה מקדמית, לפיה הודעת הערעור הוגשה לאחר המועד הקבוע בדין להגשת ערעור תביעה, זאת מן הטעם שפסק הדין של ביה"ד קמא ניתן ביום 24/05/01, בעוד הערעור הוגש ביום 10/06/01. התובעת הגישה תיקון להודעת הערעור לבית דין זה ביום 14/06/01, ובקשה להוסיף את המלים כי פסק הדין של בית הדין קמא הודע לתביעה ביום 29/05/01. אם אמנם כך הדבר, הרי הערעור הוגש במועד על פי הוראות סעיף 418 לחש"ץ, שלפיו מניין התקופה להגשת הערעור לגבי מי שפסק הדין ניתן שלא במעמדו, הוא מן היום שבו נמסרה לו הודעה על פסק הדין.

הסניגור המלומד ביקש להתייחס באופן עקרוני למצבים שבהם ניתנים פסקי דין בבתי הדין בערכאות הדיוניות, שלא במעמד מי מהצדדים, ולעניין זה לגבי עבירות תעבורה, בדרך כלל, שלא במעמד התביעה. לשון אחרת, הסניגור סבור, כי כשברור  שערעור המוגש שלא בתוך חמישה עשר יום מיום מתן פסק הדין, אלא באיחור, כמו בענייננו, של כחמישה ימים, מן הראוי הוא להגיש, יחד עם ההודעה לתיקון הודעת הערעור, גם בקשה להארכת המועד להגשת הערעור.

סבורני, כי לאור הוראות סעיף 418 לחש"ץ, המאפשר הגשת ערעור בימים שנקבעו בדין, כאשר מניין הימים יחל ביום קבלת ההודעה על פסק הדין אשר עליו מוגש הערעור, אין צורך, בכל מקרה, לבקש הארכת מועד להגשת הערעור. כל שנדרש הוא להראות כי אכן פסק הדין של בית הדין קמא נתקבל במועד שטוענת לו התביעה. בדרך כלל, נאמנים הדברים המוצהרים על ידי תובע, אולם בכל מקרה הם צריכים להיות נתמכים, שעה שמתעורר ספק או שעה שהצד האחר מבקש להוכיח את הטענה של איחור בהגשת ערעור בדרך של הגשת אישור על קבלת ההודעה.

אולם, אשר אמרתי הוא בעניינים שבהם מתעורר ספק, ולא בכל מקרה.

במקרה דנא, כפי שהמלצתי, תציג התובעת בפני הסניגור את האישור על קבלת פסק הדין המצוי, לפי הצהרתה, בידיה, ואם יתברר כי הערעור הוגש אחרי המועד, כי אז בית הדין יחליט כי הערעור הוגש לאחר המועד וישקול, לפי הצורך, אם, בנסיבות העניין, היה מקום ליתן הארכת מועד לפי בקשת התביעה.

2. נראה לי, כי בנסיבות העניין, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים לגוף הערעור, שלא יהיה צורך בכך. אמת הדבר, שמדובר בעבירה של מהירות העולה ב- 35 קמ"ש מעל המותר בדרך עירונית. ביה"ד קמא הרשיע את המשיב על פי הודייתו, ולאחר ששמע טיעונים לעונש, ובין היתר, נסיבות ביצוע העבירה, וותק של כעשרים ושש שנים בנהיגת רכב, כאשר לחובת המשיב הרשעה קודמת מלפני כשבע שנים של עבירת מהירות (17 קמ"ש מעל המותר), ועוד כחמש עבירות שאינן עבירות מן הסוג החמור, ראה להשית על המשיב עונש של פסילה על תנאי וקנס בלבד, הגם שאפשר היה וצריך, בנסיבות כאלה, להטיל גם פסילה בפועל, בשל חומרת העניין. יש להביא בחשבון השיקולים, כי המשיב היה בתקופה של חופשת שחרור, ורשיונו הצבאי אף הותלה לתקופה של ששה ימים. שיקולים אלה הם רלבנטיים, הגם שבית הדין קמא לא ראה לציינם בגזר דינו.

הנה כי כן, הכלל הוא כי יש להשית במקרים כאלה פסילה בפועל, ולו לתקופה קצרה, כדי לבטא את חומרת העבירה, במיוחד כשמדובר בעבירות מהירות של יותר מ- 50% מעל המהירות המותרת בדרך עירונית. סבורני, כי גם במקרה זה היה צריך לנהוג כך, אלה שלא בכל מקרה יתערב בית הדין לערעורים ויהפוך פסק דין לעניין העונש, כאשר הכלל העונשי ברור וידוע.

אחרי ששקלתי את כל הנסיבות, נראה לי כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין קמא, ואני מעמידו על כנו.

ניתן והודע היום, 30.7.01, י' באב התשס"א, בפומבי ובמעמד הצדדים.

אל"ם עזרא קמא - שופט